גבר קר כקרח

1

"חשבתי על קופסאות מרובעות קטנות שבתוכן סוכריות ג'לי ורודות וכסופות," אמרה ונג'י חסרת נשימה אל תוך שפופרת הטלפון.
סבסטיאן, שלא ממש הקשיב, מיקד את מלוא תשומת לבו במסך המחשב שמולו. אחותו קיטרה באוזניו במשך עשרים דקות. אבל למען האמת, בשלושת השבועות האחרונים היא לא אמרה דבר בעל חשיבות.
"אתה יודע למה כוונתי, סב? סב?" קולה גבר בהדרגה בקוצר-רוח כאשר הוא לא הגיב. "אתה שם?"
שאלוהים יעזור לו, כן, הוא היה שם.
סבסטיאן סאוואס פלט נהימה כלאחר-יד כשמבטו נעוץ במפרטים של פרוייקט בְּלֵייק-קַרמוֹדִי, והוא רובו ככולו ממוקד בו. הוא הציץ בשעונו. בעוד פחות מעשר דקות הוא צפוי להיפגש עם מקס גרוֹסוֵונוֹר ולכן חשוב היה לו שהכול יישאר טרי במוחו.
הוא עבד כמו חמור במאמץ להעלות רעיונות לפרוייקט, כשהוא מודע לכך שעבור "גרוסוונור-עיצוב ואדריכלות" זו תהיה קפיצה מזהירה.
באופן אישי, ההצלחה שלו תהיה אף גדולה יותר כאשר יוצע לו להוביל את הצוות. הוא היה אחראי למרבית העבודה בפרוייקט הזה. סֵבּ בילה במהלך החודשיים האחרונים בהרכבת תוכניות הבנייה ובתכנון המרחב הציבורי לבנייני המשרדים והמגורים של גורד-השחקים של בלייק-קרמודי תוך שעשה שימוש ברעיונות של מקס ובאלו שלו עצמו. בשבוע שעבר, כשסב שהה ברינו, שם עבד על פרוייקט גדול אחר, הציג מקס את פרוייקט בלייק-קרמודי לבעליו.
בכל זאת הייתה ידו בדבר, והיות שהם זכו בפרוייקט, היה זה אך הגיוני שבפגישה הצפויה לשניהם היום בנושא – מקס יבקש ממנו לנהל אותו.
בכל פעם שסב חשב על כך, עלה חיוך על פניו.
"ובכן, תהיתי," אמרה ונג'י ללא כל רתיעה. "אתה שקט מאוד היום. אז...  מה דעתך סב? ורוד? או כסף? בקשר לקופסאות, אני מתכוונת. או אולי... " היא עצרה "... אולי קופסאות הן מצועצעות מדיי. אולי אפילו לא כדאי שתהיינה סוכריות ג'לי. הן ילדותיות משהו. אולי כדאי שניתן מנטה. מה דעתך על מנטה? סב?"
סבסטיאן שוב ניטלטל למשמע הצליל של שמו באוזניו. הוא נאנח והעביר ידו בשערו. "אני לא יודע, ונג'י," אמר בקורטוב של חוסר סבלנות.
יתרה מזאת, כלל לא היה לו אכפת.
זו הייתה חתונתה של ונג'י, לא שלו. היא זו שנישאת. הואיל והוא לא התכוון להינשא לעולם, הוא לא חש כלל בצורך ללמוד מן הניסיון.
"מדוע שלא תתני את שני הסוגים?" אמר רק משום שחש כי היה עליו לומר משהו.
"אנחנו יכולים?" היא נשמעה כאילו זה עתה הציע לה לשכור את התזמורת הסימפונית של סיאטל לנגן בקבלת הפנים.
"עשי כרצונך, ונג'," אמר לה. "זו החתונה שלך."
בדמיונו של סב היא הפכה מהר מאוד ל"חתונת השנה בסיאטל". אבל לעזאזל, אם הדבר הסב אושר לאחותו – לפחות בינתיים – מי הוא שיתווכח אתה?
"אני יודעת שזו החתונה שלי, אבל אתה זה שמממן אותה," אמרה ונג'י שמצפונה הציק לה.
"אין בעיה."
כשהדברים נגעו לענייני משפחה, סב היה זה שאליו פנו לבקשת עזרה. הוא זה שתמיד ייעץ, שהיווה כתף להישען עליה כולל פנקס המחאות שעמו שילם את החשבונות. כך היה מאז שקיבל את משרת האדריכלות הראשונה שלו.
"אני מניחה שאוכל לבקש מאבא... "
סב החניק נחרה. צאצאיו של פיליפ סאוואס. הוא לא גידל אותם. בה בשעה שהאיש היה בעל ממון – ההכנסות הניכרות שהגיעו מהמלון המשפחתי ומילאו את כיסיו – הוא לא נפרד בקלות רבה כל כך אלא אם כן הוא עצמו חשק בדבר מה. כמו למשל ברעיה חדשה.
"אל תלכי לשם, ונג'," ייעץ סבסטיאן לאחותו. "את יודעת שאין טעם בכך."
"אני משערת שאתה צודק," אמרה בעצב ובקולה ניכר ניסיון העבר שלה בנושא. "אני רק מייחלת לכך...  הכול יהיה כל כך מושלם אם הוא רק יזכור להגיע וללוות אותי בחתונה."
"כן." בהצלחה, חשב לעצמו סב בעגמומיות. כמה פעמים עוד תיאלץ ונג'י להתאכזב לפני שתלמד?
סב יכול לשלם את החשבונות ולהציע את תמיכתו ולדאוג שלאחיו ולאחיותיו לא יחסר דבר, אבל הוא לא יכול היה להבטיח כי אביהם יתנהג אי פעם כיאה לאב. בכל שלושים ושלוש שנותיו של סבסטיאן, פיליפ סאוואס מעולם לא נהג כאב.
"הוא טלפן אליך?" שאלה ונג'י מלאת תקווה.
"לא."
אין סיכוי שאביו יטרח ליצור קשר עם בנו הבכור אלא במטרה להפיל עליו איזו צרה. סֵבּ מנוי וגמור עמו לחדול ליזום קשר עם אביו. כעת הוא שוב הציץ בשעונו. "הקשיבי, ונג', אני חייב לרוץ, יש לי פגישה... "
"כמובן. אני מצטערת. לא הייתי צריכה להטריד אותך. אני מצטערת שאני מטרידה אותך כל הזמן, סֵבּ. פשוט אתה היחיד כאן ו... " קולה דעך.
"ובכן, היית צריכה להינשא בניו יורק. אז היית מקבלת את כל העזרה האפשרית." עם תום לימודיו באוניברסיטה, השתקע סב בסיאטל. בצעד מפורש כדי להציב חיץ בגודל של יבשת בינו לבין המון אחיו ואחיותיו החורגים ומספרן הרב של אמהותיו החורגות. לא אכפת היה לו לתמוך בהם אבל הוא מיאן לאפשר להם להפריע לו ולהתערב בחייו ולא בעבודתו. שניהם היינו הך מבחינתו.
איתרע מזלו כאשר ונג'י וארוסהּ עברו להתגורר כאן בסיאטל. ונג'י סיימה את פרינסטון והתארסה, והסתבר שמשפחתו של ארוסהּ, גארט, היא מסיאטל.
"זה יהיה נהדר. נוכל להיפגש לעיתים קרובות. כמו משפחה אמיתית!" אמרה ונג'י בזמנו. היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר בציפייה לרגע הזה. "נכון שזה נהדר?"
סֵבּ שמאז בגרותו ויתר על כל רעיון שדומה או מתקרב ל"משפחה אמיתית" לא מצא סיבה לשמוח. אבל הוא בכל זאת הצליב את אצבעותיו ועודד אותה בחום. "נהדר."
למעשה, זה לא היה נורא כל כך כפי שחשש.
ונג'י וגארט, שניהם עבדו באותו משרד עורכי דין בבלוו. הם בילו זה בחברת זה ועם חבריהם והוא פגש אותם לעיתים נדירות.
בכל אחת מהפעמים שבהן הם הזמינו אותו למסיבות שלהם הוא טען שהיה עסוק בעבודה, וזה לא היה תירוץ; זו הייתה האמת.
ונג'י אמרה שהוא עובד קשה מדי, וגארט חשב כי גיסו לעתיד היה טיפוס משעמם משום שלא עשה דבר לבד מלתכנן בניינים.
מבחינתו של סב זה היה בסדר גמור. הם חיו את חייהם והוא את חייו שלו.
ככל שמועד החתונה הלך וקרב, דברים החלו להשתנות. תוכניות חתונה שנערכו לפני חודשים דרשו עתה הערות, תגובות והתייעצויות באופן קבוע.
ונג'י החלה לטלפן אליו מדי יום. אחר כך פעמיים ביום. לאחרונה עלה מספר השיחות לארבע עד חמש פעמים ביום.
סבסטיאן לא פעם רצה לומר, "קחי את עצמך בידיים, את כבר ילדה גדולה. את יכולה להחליט בעצמך."
אבל הוא לא אמר. הוא הכיר את ונג'י. הוא אהב אותה. והוא הבין היטב כי תוכניות החתונה שלה היו רק סמל לפנטזיה הגדולה ביותר שלה.
היא תמיד חלמה להיות חלק ממשפחה "אמיתית". משפחה שהתמיכה היא חלק אינטגרלי ממנה. כך עושות משפחות "נורמליות", נהגה לומר לו.
ונג'י, יותר מכולם, איוותה נואשות למשפחה "נורמלית".
למען האמת, סב היה מופתע לחלוטין שהיא בכלל ידעה מה פירוש הדבר "נורמלי".
"ברור שאני יודעת מה פירוש משפחה נורמלית," השיבה לו בחריפות לאחר שהביע בפניה את השתאותו. "וגם אתה יודע."
בתגובה הוא השמיע קול נחרה. אבל היא פשוט השיבה, "עליך לנסות, סב. האמן שזה עשוי לקרות."
לדברים האלו לא נשמעה כל תגובה. אם ונג'י בחרה לחיות בסרט של דיסני, מי הוא שיעצור בעדה. אבל בכל פעם שהיא טלפנה אליו, הוא הניח לה לדבר. כך נהג לפחות כשלא מיהר להקדים לפגישה או כשלא השתדל להימנע מלאחר אליה.
אולם בליל אמש השאיר מקס הודעה בטלפון הנייד שלו, בשעה שסב היה בטיסה חזרה מרינו. בהודעה נמסר שעליהם לשוחח היום אחר-הצהריים.
סב הסיק מכך בהתרגשות שאין לייחסה כלל לסוכריות ג'לי או מנטה ולא לצבע הוורוד, אלא לעובדה שהם, כנראה, זכו במכרז של בלייק-קרמודי.
סֵבּ ומקס הקדישו שעות עבודה רבות וארוכות לתכנון בניין בן ארבעים ושמונה קומות במרכז המסחרי של העיר, ממש "כפר שלם" עם חנויות, משרדים ואזור מגורים. אף על פי שמקס נטל עמו את תיק הניירות העיקרי לפגישה עם סטיב קרמודי ורוג'ר בלייק, היה ברור לסב כי הוא יועד למשרת האדריכל הראשי, גם אם הדבר לא נאמר בצורה מפורשת. כך שהוא המשיך לשפר, לשנות ולכתוב את פרטי התוכניות הכלליות.
"אני פשוט לא יודעת," אמרה ונג'י. "ישנם פרטים רבים כל כך שצריך לחשוב עליהם. המפיות, למשל... "
"נכון, ובכן, נוכל לדון בזאת יותר מאוחר," אמר סב בכל הדיפלומטיות שהצליח לאזור. "אני באמת חייב ללכת, ונג'. אם אשמע משהו מאבא, אודיע לך," הוא הוסיף. "אבל סביר יותר שהוא יטלפן אלייך מאשר אלי."
שניהם ידעו כי הסבירות גבוהה שהוא כלל לא יטלפן לאיש משניהם. בפעם האחרונה ששמעו ממנו, עמד פיליפ לשאת לאישה את העוזרת האישית שלו. היא כבר הרביעית ששמה עינה בהונו. לפחות בשלב הזה ידע הזקן לערוך הסכם טרום נישואין ראוי.
"אני מקווה כך," אמרה ונג'י בהתלהבות. "אולי הוא היה בקשר עם אחת הבנות."
"אילו בנות?" כעת לקח אותן פיליפ בזוגות? השלב הבא יהיה הרמון? חשב סב בהשתאות בעת שסגר את תיק המסמכים שלו ונעמד.
"הבנות," חזרה ונג'י על דבריה בקוצר-רוח כאילו הוא אמור לדעת באילו בנות מדובר. "האחיות שלנו," היא פירשה כאשר הוא עדיין לא הגיב. "המשפחה שלנו. הן תהיינה כאן היום אחר-הצהריים," הוסיפה ובבת אחת נשמעה השמחה בקולה.
"כאן? למה? החתונה רק בחודש הבא, לא?" אלוהים יודע עד כמה הוא עסוק, אבל סב לא חשב לרגע כי נעלם לו כל חודש מאי.
"הן באות לעזור." סב שמע בקולה של ונג'י חיוך של שביעות רצון. "משפחות נוהגות לעשות זאת."
"למשך חודש? כולן?" הוא אפילו זכר כמה היו שם, לעזאזל. אבל זה לא נשמע כמו סיבה לשמחה.
"רק השלישייה, וג'נה."
כלומר, כולן מעל שמונה עשרה. אלוהים אדירים. כיצד תצליח ונג'י להחזיק מעמד עם כולן במשך חודש שלם? עובדה שצריכה לגרום לה לחשוב פעמיים עד כמה היא רצתה בכולן כחלק ממשפחה "נורמלית".
"שיהיה לך בהצלחה. אז את רוצה שאארגן להן מישהו שיאסוף אותן משדה התעופה?"
"לא. אל תדאג. הן באות ממקומות שונים ובזמנים שונים, אז הוריתי להן לקחת מוניות."
"באמת? כל הכבוד לך." סב חייך, הניע את כתפיו, ושמח על התעוזה שהפגינה ונג'י כשהוא אסיר תודה על כך שנחסכה ממנו לוגיסטיקת ההסעות של אחיותיו כמו גם האילוץ להקשיב למונולוגים על סוכריות ג'לי. הוא הרים את תיק המסמכים שלו. "היכן הן מתאכסנות?"
הוא חשב שאת הפרט הזה עליו לדעת. הוא עשוי אולי אפילו לקפוץ ולקחת אותן לארוחת ערב ביום ראשון – במסגרת יחסי משפחה "נורמליים".
"אצלך, כמובן."
התיק נפל על שולחן הכתיבה שלו בחבטה. "מה?"
"ובכן, היכן עוד הן יכולות להתגורר?" שאלה ונג'י בצורה הגיונית. "עם כל החדרים האלה שפשוט נמצאים שם! יש לך, כנראה, ארבעה חדרי שינה לפחות, בפנטהאוז הזה שלך! לי יש דירת סטודיו. בלי חדר שינה בכלל. שלושים מטר מרובע. חוץ מזה, היכן הן יכולות לגור אם לא אצל אחיהן הגדול? אנחנו משפחה, לא?"
סב התיז ניצוצות אש.
"לא תהיה לך בעיה," המשיכה ונג'י בשמחה. "אל תדאג בקשר לכך, סב. בקושי תרגיש בנוכחותן."
 הוא לא ירגיש ועוד איך! בדמיונו כבר התרוצצו תמונות של תחתונים תלויים לייבוש, לק ציפורניים נשפך, אי סדר בכל פינה. "ונג'י! הן לא יכולות... "
"ברור שהן יכולות לדאוג לעצמן," אמרה, ולגמרי לא הבינה. "אל תדאג. לך לפגישה שלך. אדבר אתך אחר-כך. אל תשכח להודיע לי אם תשמע משהו מאבא."
ובנג, היא נעלמה לפני שהיה סיפק בידו לומר מילה.
סב בהה במכשיר הטלפון, ואז טרק אותו בכעס. לעזאזל! אוונג'לינה ופנטזיית המשפחה "הנורמלית" שלה.
הוא בשום אופן לא יחלוק את הפנטהאוז שלו עם ארבע מאחיותיו במשך חודש שלם! הן תשגענה אותו. שלוש בנות עשרים וצחקקנית מטופשת בת שמונה-עשרה, הוא ידע מניסיונו כי הן תשתלטנה על כל סנטימטר מרובע. הוא לא יצליח לעבוד. לא יהיה לו אף רגע שקט.
לא היה לו אכפת לשלם את החשבונות, אבל הוא לא יסכים שיפלשו למרחב הפרטי שלו! אפילו את המחשבה על כך לא יכול היה לשאת.
הוא טלטל את ראשו במהירות מחרידה, לקח את תיק המסמכים בידו בתנועה מהירה ויצא לכיוון משרדו של מקס. שם ציפה למצוא נווה מדבר של שלווה, של ריכוז, של שפיות, של שיחה מרתקת עם מקס.
גלדיס, מזכירתו של מקס, הרימה את עיניה מעל המחשב וחייכה אליו חיוך רחב. "הוא לא כאן."
"לא כאן?" קימט סב את מצחו. "מדוע לא? יש לנו פגישה."
חוץ מזה, הדבר לא היה הגיוני. מקס תמיד היה כאן, אלא אם כן ביקר באחד מאתרי הבנייה שלו. הוא אף פעם לא קבע שתי פגישות לאותו מועד. הוא מסודר מכדי לעשות זאת.
"אני בטוחה שהוא עוד מעט יגיע. הוא ודאי תקוע בפקק." גלדיס העניקה לסב חיוך זוהר. "אני יכולה לטלפן אליך כשהוא יגיע, אם תרצה."
"האם הוא... באתר?"
"לא. הוא בדרכו חזרה מהנמל."
"מהנמל?" שאל סב בקימוט מצח. הוא לא זכר שלמקס היה שם פרוייקט כלשהו, והוא בהחלט הכיר את הפרוייקטים של מקס.
מקס היה מודל החיקוי של סב, מאז שעבר לעבוד עמו. מקס גרוסוונור היה אמין במיוחד. למעשה, כליל השלמות. חרוץ, ממוקד, מבריק. מקס היה הגבר שסב רצה להיות, דמות האב שמעולם לא הייתה לו.
פיליפ, אביו, לא טרח אפילו להגיע כאשר הבטיח, אבל אם מקס לא היה כאן בשעה שלוש וחמש – סב הציץ שוב בשעונו – בשעה שהוא זה אשר קבע את מועד הפגישה, משהו ודאי השתבש.
"האם הוא בסדר?"
"הייתי אומרת שלא יכול להיות טוב יותר," אמרה גלדיס בעליזות. למרות היותה בוגרת בכעשר שנים ממעסיקה, היא אהבה אותו כמו אימא תרנגולת – לא שמקס הבחין בכך. "הוא בסך הכול יצא לטיול קטן."
סב כיווץ את גבותיו. טיול? מקס? מקס לא יצא לטיולים. אבל אולי גלדיס אמרה "דיונים" והוא שמע לא נכון.
"אני בטוחה שהוא יחזור בקרוב." תוך כדי דיבורה צלצל הטלפון שעל שולחן עבודתה. היא סימנה לו באצבעה להמתין, והשיבה לשיחה. "משרדו של גרוסוונור." על פי החיוך שעלה על פניה ידע סב מייד מי היה בעברו האחר של הקו.
הוא הקיש בכף ידו על תיקו והתבונן בגלדיס שהקשיבה ונדה בראשה. "אכן הוא כאן," היא אמרה לשפופרת הטלפון, "ממתין ממש לידי. אהה... " היא לכסנה מבט לכיוונו של סב ואז שוב חייכה "... אני בטוחה שהוא ישרוד. כן, מקס. כן, אומר לו."
היא סגרה את הטלפון והמשיכה לחייך כשנשאה את מבטה אל סב. "הוא זה עתה נכנס לחנייה. הוא אמר שתיכנס פנימה למשרד שלו אם אתה רוצה."
"בסדר. כך אעשה." הוא כנראה לא הבין. היא ודאי אמרה "דיונים". לבטח עלה על הפרק פרוייקט חדש. "תודה, גלדיס." בחיוך חלף על פניה סב ונכנס למשרדו של מקס.
משרדו של מקס ביום שטוף-שמש בהיר צפן תמיד איזושהי הפתעה נעימה. אפילו אם ציפית לו, הנוף היה עוצר נשימה.
משרדו של סב שפנה לכיוון צפון, היה גדול ואוורירי כמעט כמו משרדו של מקס. משולחן הכתיבה שלו יכול היה לראות למרחק עד לחוף-הים. אם הסתובב בכיסאו יכול היה לראות את המעבורת החוצה את הים.
אבל מחלונו של מקס נשקף גן עדן ממש. מעבר לים מתנשאות פסגותיו של רכס הקסקייד המעטרות את חצי האי לכל אורכו. קבוצה של מפרשיות צפות על פני המים בלי להשמיע קול. מדרום, מגיחים במלוא הודם והדרם הרי ריינייר, שנראים קרובים עד שנדמה כי אפשר לגעת בם.
בפעם הראשונה שבה ראה סב את הנוף הנשקף מחלונותיו של מקס, הוא נאלם דום ועיניו נפערו לרווחה בהשתאות. "אני לא מבין איך אתה מצליח לעבוד כאן."
מקס משך בכתפיו. "מתרגלים."
אבל כעת הוא עמד שם ולטש עיניו בתפארת הרי ריינייר רגע ארוך וממושך. הוא לא תיאר לעצמו שאי פעם יעשה זאת. זיכרון ההצצה הראשון שלו הזכיר לו את הפעם הראשונה שהגיע אל צפון-מערב האוקיינוס השקט, ונדר שיום אחד עוד יטפס על הרי ריינייר.
הוא מעולם לא מימש את נדרו. לא היה לו זמן לזאת.
העבודה הייתה תמיד הר גבוה ומפתה יותר לטפס עליו. תמיד היו עוד פסגות, גבוהות יותר, וקשות יותר. הוא התענג על האתגר שהציב לעצמו, נחוש יום אחד להוכיח את עצמו. להתפרסם. ועם הפרסום לגרוף הון.
המשפחה, כמובן, הייתה בעלת הון רב. אימפריית המלונות שניהל פיליפ סאוואס הבטיחה זאת. במשפחה אחרת, הון במידה כזו וקשרים כאלו יכלו לפלס את דרכו של אדריכל צעיר ומתפתח ולהקל עליו. אך זה לא קרה. למען האמת, סב הטיל ספק אם אביו ידע בכלל ממה התפרנס בנו, ודאי וודאי שלא התכוון לעודד אותו.
לפיליפ אפילו לא היה אכפת. הוא היה בעליהם של מבנים, הוא לא יצר אותם, וכלל לא התעניין בשאיפותיו של סֵבּ בכיוון.
בפעם היחידה שבה שוחחו שניהם על עתידו כאשר סב היה בן שמונה עשרה, אמר פיליפ, "אתה יכול להתחיל בהונג קונג, אני חושב."
אז השיב סב בתדהמה, "מה?"
"עליך לטעום מכל העסק לעומק וביסודיות, משום שאתה תעבוד עבורנו," אמר פיליפ כאילו מדובר בנתון מובן מאליו.
כאשר סב אמר, "אני לא מתכוון לעבוד אתך," פיליפ הרים את גבותיו ונעץ בבנו הבכור מבט חודר ומסתייג, אחר כך סובב על עקביו ויצא מן החדר.
תם הדיון.
סב ראה בזאת את קצו של הקשר ביניהם אם כי גם לפני כן הוא לא היה הדוק במיוחד.
לפחות אדישותו של פיליפ היוותה לגבי סב תמריץ נפלא לעשות את הדברים בדרכו, לבסס לעצמו את התווית המאפיינת אותו.
בעמדו כאן, במשרדו של מקס, כשהוא חש באלגנטיות הנהדרת של הסובב אותו כשעמד והביט בהשתאות בנוף המרהיב – אשר במקרה כלל גם למעלה משלושים בניינים שתוכננו על ידי "גרוסוונור – אדריכלות ועיצוב", שוב הציף את סב נחשול של נחישות.
הוא פתח את תיק המסמכים שלו והחל להניח על השולחן שרטוטים נוספים שערך כדי שיוכלו לגשת היישר לענייניהם, בדיוק כאשר הדלת נפתחה לרווחה ומקס נכנס פנימה.
סב נשא את מבטו ולטש בו את עיניו. "מקס?"
ובכן, זה היה מקס, כמובן. אי אפשר היה לטעות בקומה הגבוהה, בגוף הגרמי והגמיש בעת ובעונה אחת, בפנים הכחושות והנציות, בשיער המאפיר בגוונים של מלח ופלפל ובחיוך הרחב.
אבל היכן הייתה העניבה? היכן הייתה חולצת הכותנה המחויטת בעלת השרוולים הארוכים? הנעליים השחורות המצוחצחות? במילים אחרות, המדים של מקס. הבגדים שבהם ראה סב את מקס מדי יום במהלך עשר השנים האחרונות.
"תהיה מקצועי יותר אם תיראה מקצועי," אמר מקס לסב כששכר אותו לעבודה. "זכור זאת."
סב אכן זכר. הוא לבש את גרסת המדים שלו למדֵי "גרוסוונור –עיצוב ואדריכלות". מכנסיים כחולים, חולצה ארוכת שרוולים בפסים דקים של אפור ולבן ועניבה תואמת – כשם שהיה לבוש ממש ברגע זה.
מקס, לעומת זאת, עטה מכנסי ג'ינס דהויים ומעיל רוח כחול כהה שמתחתיו לבש סווטשרט ישן ודהוי שבעבר היה בצבע זהב וניכר כי עבר כביסות רבות, מלפנים כתוב עליו באותיות לבנות בצורת פתיתים "אוניברסיטת וושינגטון". שערו סתור וכפות רגליו נטולות הגרביים תחובות בתוך זוג נעלי סיפון חדשות למדי. "סליחה על האיחור," אמר בקצרה. "הייתי בשיט."
סב כפה על עצמו שתיקה מודעת. שיט? מקס?
 ובכן, כמובן, אלפי אנשים עשו זאת – אפילו בימי-חול – אבל לא מקס גרוסוונור. מקס גרוסוונור היה מכור לעבודה.
כעת מקס הסיר מעליו את הז'קט והוציא מתוך הארון תיקיית תוכניות גדולה. "הייתי הולך הביתה להחליף בגדים אבל קבעתי אתך בשלוש. אז..." הוא משך בכתפיו, כולו שמח ועליז "הריני כאן."
סב עדיין נבוך. מבולבל קמעה. הוא יכול היה לקבל זאת בהבנה אילו היה מדובר בפגישה. אפילו פגישה על מפרשית. יש להודות שדברים מוזרים מאלו התרחשו כאן. אבל הוא לא שאל.
כעת מקס היה ענייני לחלוטין, למרות לבושו. הוא פתח את תיקיית התוכניות שהכינו לבלייק-קרמודי. "קיבלנו אותו," אמר בחיוך רחב ובהרמת אגודלים.
גם סֵבּ חייך, מאושר מכך שכל העבודה הקשה השתלמה בסופו של דבר.
"עברנו על כל התוכניות בזמן שהיית ברינו," המשיך מקס. "צירפתי עוד כמה מתכננים. אני מקווה שלא מפריע לך אבל הזמן במקרה זה היה מהותי."
"לא. לחלוטין לא מפריע," השיב סב בהבנה. הוא אמנם עשה עבודה ניכרת וחשובה בפרוייקט הזה, אבל מקס היה נשיא החברה.
איש לא יכול היה לנסוע לרינו במקום סב. הפרוייקט של המרכז הרפואי ברינו היה כולו של סב.
מקס נד בראשו. "מובן שלא. בחור טוב." בעוד הוא מחייך שקע מקס בכיסא העור מאחורי שולחן הכתיבה שלו ושילב את זרועותיו מאחורי ראשו, ואז סימן בראשו לסב לשבת בכיסא האחר. "הייתי בטוח שתבין. אמרתי גם לקרמודי שרוב העבודה בפרוייקט הזה נעשתה על ידך."
סב התמקם בכיסא האחר. "תודה." הוא שמח לשמוע על כך, בעיקר משום שפירוש הדבר כי קרמודי יבין וידע שלא מקס לבדו אחראי לתוכניות ולא תהיה לו תחושה שהונו אותו והעבירו את הפרוייקט לידיו של מישהו נחות יותר בדרגתו, כאשר סב ייקח לידיו את המושכות.
מקס הוריד את זרועותיו ורכן קדימה, ידיו נחו על ירכיו והוא שילב את אצבעותיו כשאמר ברצינות גמורה, "אם כן, אני מקווה שלא תחשוב שאני מוציא אותך מהפרוייקט אם אטפל בו בעצמי."
סב מצמץ בעיניו.
"אני יודע שדיברנו על כך שאתה תנהל אותו," המשיך מקס. "אבל פעמים רבות שהית למשך תקופות ארוכות ברינו. כמו כן, יש לך נגיעה או שתיים גם בפרוייקט של פוגרטי ובבנייני האייס. נכון?"
"נכון." אבל אין פירושו של דבר שהוא לא יהיה מוכן לעבוד אפילו קשה עוד יותר על מנת להמשיך להיות מעורב גם בפרוייקט של קרמודי-בלייק.
מקס נד בראשו בשמחה. "בדיוק. חוץ מזה כך יהיה לך יותר זמן לנהל את המכרז על בית-הספר בקנט," הוא המשיך. "הם התרשמו מאוד מהרעיונות שלך."
בשלב הזה מלמל סב משהו לא ברור, וקיווה כי נשמע מרוצה מהמחמאה. היא בכל זאת הייתה מחמאה, על אף שהשתוקק לעבוד על הפרוייקט של קרמודי-בלייק.
לא הייתה לו כל זכות להיות מאוכזב. הוא ידע זאת בצורה הגיונית. כן, הוא הוזמן לחלוק את רעיונותיו בפרוייקט, ונכון שמקס אפילו התייחס אליהם ברצינות הראויה. הם אפילו דנו באפשרות שהוא ייקח לידיו את הפרוייקט וישמש בו אדריכל ראשי. אבל כל עוד הדברים לא נאמרו מפורשות, הרי שלא היו רשמיים.
הוא בהחלט יכול היה להבין למה מקס ייהנה בעצמו מהדובדבן שבקצפת. אלא שבמהלך החודשים האחרונים מקס דיבר על "ללכת לאחור", על "לקחת את הדברים בקלות".
לעזאזל, הוא זה עתה שב משיט, לא?
"ידעתי שתבין. רודריגז יפקח על מרחב המשרדים. צ'אנג ינהל את אזור החנויות," המשיך מקס.
התוכנית של מקס הייתה הגיונית מאוד. פרנק רודריגז ודני צ'אנג תרמו גם הם לעבודות החברה רעיונות ששיקפו את תחומי מומחיותם. סֵבּ הנהן בהסכמה.
"ביקשתי מנילי לפקח על אזורי המגורים."
"מה!" הזדקף סב בכיסאו. "נילי רובסון?"
לפתע הדברים כבר לא נשמעו כאילו מקס נוטל לעצמו את ניהול פרוייקט הדובדבן. פתאום זה נשמע כמו... 
סב הניד את ראשו כאילו שמע משהו. "אתה לא רציני."
למשמע נימת דיבורו התקשח מקס בפתאומיות. "אני רציני לחלוטין."
"אבל היא לא מנוסה דייה! היא נמצאת כאן, כמה זמן? שישה חודשים? היא טירונית."
"היא זכתה בפרסים. היא זכתה במענק באלת'וס לחקר האמנות."
"היא משרטטת ציורים יפים." דברים חמים ונוחים. היא יכולה באותה מידה להיות מעצבת פנים, חשב לעצמו סב.
הוא עבד לצדה של נילי רובסון בסך הכל פעם אחת – וזה היה רק בשלב הדיון בחודש הראשון לעבודתה. הם לא הסתדרו כל כך ביניהם. הרעיונות שלה היו מוטעים, לדעתו, והוא לא היסס להביע אותה. היא הייתה בדעה שהוא רצה לבנות רק גורדי-שחקים שבעיניה סימלו את איבר המין הגברי, ואף לא חששה לומר לו זאת בפניו.
לומר שהם לא הסתדרו זה עם זה יהיה לשון המעטה.
"הלקוחות אוהבים אותה."
אתה אוהב אותה, רצה סב לומר. אתה אוהב את גופה החטוב ואת שער הדבש הארוך שלה ואת שפתיה החושניות שהתעוותו בחיוכים עם גומות בלחיים.
אבל למרבה המזל הוא חשק שיניו ומנע מהמילים לחלוף על דל שפתותיו.
"היא טובה במה שהיא עושה," אמר מקס בעדינות. הוא נשען על מסעד כיסאו, זקר את אצבעותיו מול פיו ושפתיו העלו חיוך כאילו תעו מחשבותיו למחוזות רחוקים מאוד מתכנון בניינים.
מה בדיוק היא עשתה במחיצתך? תמה סב בצורה נוקבת. אבל למרבה המזל, הוא היה חכם דיו לא לחשוף גם את המחשבות האלו.
בכל זאת, היה עליו לומר משהו. לא שנעלמה מעיניו חושניותה של נילי רובסון בעיני הבוס שלו במהלך החודשים האחרונים. היא בהחלט הייתה אישה מושכת. ללא ספק. צריך להיות מת כדי לא להבחין בזאת.
אולם החברה הייתה גדולה דייה כך שבהחלט הגיוני שמקס אפילו לא הבחין בה עד אשר זכתה בפרס הארור בחודש פברואר. אז הוא הזמין אותה לעבוד על תוספת הבנייה לבית-החולים.
מאז מקס ריכז בה את כל תשומת לבו יותר ויותר בהדרגה.
סב לא יכול היה לספור את אין ספור הפעמים שראה אותה יוצאת ממשרדו של מקס או את כמות הפעמים בחודשים האחרונים שבהן שמע את שמה בוקע מפיו של מקס. כמו כן, הוא כמובן הבחין במבטים המשתהים שנעץ בה מקס בישיבות הצוות.
הוא לא היה מוטרד. מקס הוא לא פיליפ סאוואס, אמר לעצמו. מקס היה טיפוס שדבק במטרה, נחוש ומקצועי. אם היה מישהו שהתאים להפליא לתדמית של "נער הכרזה" למכורים לעבודה, הרי היה זה מקס.
לא היה שום סיכוי שמקס יתפתה בגלל פנים יפות. הוא היה בן חמישים ושתיים ואף אישה לא הצליחה עדיין לגרור אותו לטקס הנישואין. אולי נילי רובסון בכל זאת תצליח?
סב הניח כי תמיד קיימת פעם ראשונה. ייתכן מאוד כי מקס כבר בשל למשבר אמצע החיים. הוא הרי יצא לשוט במפרשית, למען השם.
"אני בסך הכול חושב שהיא לא בקיאה בתחום המגורים כשהם מהווים חלק מבניינים מורכבים רב-שימושיים."
"באשר למומחיות שלה אל תדאג. אעבוד בצמוד אליה," אמר מקס. "ואם היא טירונית חסרת ניסיון, אז היא תלמד. אני חושב שאני יכול לסייע לה," אמר בהרמת גבה. "אתה לא חושב כך?"
 סב חשק את שיניו עד כאב. "כמובן," אמר בקשיחות.
 מקס חייך בעליזות. "היא אינטליגנטית מאוד, סב. יצירתית מאוד. כדאי שתכיר אותה."
"אני מכיר אותה," השיב סב בקצרה.
מקס פרץ בצחוק. "לא באופן שאני מכיר אותה. בוא לשוט אתנו בפעם הבאה, מה דעתך?"
"בפעם הבאה – כלומר יצאת לשוט עם... " הוא לא סיים את המשפט. מוכה הלם ולא מאמין למשמע אוזניו – שמקס בילה את שעות הצהריים בשיט עם נילי רובסון. אלוהים אדירים, נכון. הוא כנראה באמת עובר את משבר אמצע החיים. התנהגות כזו מתאימה לפיליפ סאוואס, אבל לא למקס גרוסוונור.
"היא שייטת לא רעה בכלל," אמר מקס בחיוך זחוח.
"מה אתה אומר?" גרר את עצמו סב לעמידה והרים את תיק הניירות שלו. "אני שמח לשמוע זאת," אמר באדישות. "אני בכל זאת חושב שאתה עושה טעות."
חיוכו של מקס התפוגג. הוא התבונן מבעד לחלון אל הרי ריינייר רגע ארוך וממושך, אם כי האם הוא באמת ראה אותם, זאת סב לא יכול היה לדעת. לבסוף הסב בחזרה את מבטו אל סב.
"זו לא תהיה הטעות הראשונה שאני עושה," השיב חרישית. "אני מעריך את דאגתך." הוא פגש במבטו הכן של סב. "אבל הפעם אני לא חושב שאני טועה."
מבטיהם נפגשו וננעצו זה בזה. סב רצה לומר לו עד כמה שגה, כיצד ראה מקרים דומים שוב ושוב ושוב אצל אביו.
הוא טלטל קלות את ראשו ואז פשוט הניד אותו. "אם כן, אשוב לעבודתי, אם אין לך נושא אחר לדון בו."
מקס נפנף בידו. "לא, שום דבר נוסף. רק רציתי להודיע לך באופן אישי על קרמודי-בלייק. נראה לי חוסר טקט להשאיר על כך הודעה בטלפון. כמו כן, העובדה שאני נוטל את הפרוייקט על עצמי לא נובעת מתוך זלזול בך, אלא שפשוט זהו הדבר שאני חפץ לבצע בעצמי."
עם נילי רובסון.
הוא לא אמר זאת מפורשות. הוא לא היה צריך לומר.
"כמובן," אמר סב כשהוא מתוח.
הוא פתח את הדלת כששמע את קולו של מקס מאחוריו. "כדאי שגם אתה תיטול לעצמך חופשת מנוחה קצרה, סב. רק עבודה בלי בילויים – אתה מכיר את המימרה." 
סב הכיר. אבל הוא לא אבה לשמוע אותה מפיו של מקס גרוסוונור. הוא סגר את הדלת בלי לומר מילה ויצא.
"הנה, נכון שזה יפה?" נשאה גלדיס את עיניה ונאנחה באושר.
סב קימט את מצחו. "סליחה?"
"מקס," אמרה בחיוך אימהי מלא מרץ. "נהדר שסוף כל סוף הוא מצא עניין בחיים."
 
אם מקס סוף כל סוף מצא עניין בחייו, סב לא מקנא בו.
חיים – סוג "היחסים" – כפי שסב הכיר מניסיון חייו, היו מורכבים, בלתי צפויים ומלווים בתוהו ובוהו. העובדה שמקס, אחד הגברים הכי ממוקדים שיש, יתפתה לסוג יחסים כזה, פירושו של דבר כי היה שרוי עמוק במשבר אמצע החיים.
מה עוד שמערכת היחסים שלו נרקמה עם נילי רובסון – אישה שגילה מחצית מכפי גילו, למען השם! ברור שהאסון המתין בפתח.
למקס תמיד היו מה שסב ראה כחיים אידיאליים. סיפוק בעבודה, תכנון בניינים נהדרים, חיים מסודרים ומאורגנים כראוי. בלי אי סדר, בלי תוהו ובוהו, לא מסובכים והכל בהם צפוי.
אם מקס מצא עניין חדש בחיים, הרי שסב ריחם עליו. הוא נידון לאכזבה.
סב הניד את ראשו והדף ממוחו את המחשבה על האוויליות של מקס וניסה להתרכז בפרוייקט של בית הספר בקנט.
השעה הייתה כבר אחרי שש. הוא יכול היה לחדול מעבודתו. אבל למה? הייתה לו עבודה להשלים וודאי שלא הייתה כל סיבה למהר לשוב לביתו.
אם מדברים על תוהו ובוהו וחוסר שליטה, אז הוא היה בטוח כי ברגעים אלו ממש הפנטהאוז שלו הומה אחיות חורגות. תחתונים מפוזרים בכל חדרי האמבטיה, טלפונים ניידים מצלצלים בכל רגע, פירורי טוסטים וריבה מרוחים על הדלפק במטבח, יוגורטים אכולים למחצה במקרר ושבועוני כלולות פזורים ברחבי הבית על פני כל משטח אופקי.
גרוע מכך, כולן ודאי מדברות בו זמנית – על החתונה, על אוונג'לינה וגארט, על כך שהכול מושלם כל כך, על כך שהם יחיו באושר ובעושר עד קץ הימים, על כך שכל אחד צריך לחיות כך באושר ובעושר עד קץ הימים. אחר כך הן תתחלנה להשוות זו עם זו את חיי האהבה שלהן.
אז הן תערוכנה ספקולציות לגבי חיי האהבה שלו.
 מאז תקופת לימודיהן בחטיבת הביניים הטרידו אותו אחיותיו בשאלות על הנשים בחייו. עם מי הוא נפגש? האם הקשר היה רציני? האם אהב אותה?
אהבה! מתפקעות מצחוק.
בכל פעם שסב חשב על כך התכווצו שרירי לסתו בעווית.
לא היו לו כלל חיי אהבה. הוא גם לא התכוון שיהיו לו. בכל אופן, לא כאלו שאליהן התכוונו אחיותיו – לא שהוא הצליח לרדת בדיוק לעומקם של המוחות האוויליים הרומנטיים שמילאו את ראשיהן.
היו לו צרכים, כמובן. הורמונים. טסטוסטרון, למען השם. הוא היה גבר חזק ונמרץ בעל כל האינסטינקטים הנכונים. אבל נישואין וחיים באושר ועושר עד קץ הימים לא היו כלולים בהם.
ודאי וודאי שאין משמעות הדבר כי הוא האמין בסיפורי אגדות.
להפך, הוא האמין בצורך וביכולת שלו לספק את ההורמונים שלו בדיוק על פי מידת החשק שלו באופן שפוי והגיוני. כך הוא נהג במשך שנים באמצעות רומנים חשאיים שניהל עם נשים שרצו בקשרים מהסוג הזה, בדיוק כמוהו. לא יותר ולא פחות.
הרומן החשאי האחרון שלו הסתיים לפני כמה חודשים משום שמהנדסת התוכנה הבלונדינית היפה שיחד עמה הביא את ההורמונים האלו על סיפוקם, קיבלה משרה בפִילִי בתחילת השנה. משמעות הדבר שהיה עליו למצוא אישה אחרת שתמלא את מקומה.
זה לא אומר שהוא חייב לנהל חיי אהבה או להיות רציני.
אולם אחיותיו חשבו אחרת. הן גם אף פעם לא היססו לומר לו את דעתן.
היות  שאוונג'לינה  כפתה  עליו  לארח  אותן  במהלך  החודש הקרוב – והוא ידע שלא יוכל להגלותן מביתו למקום אחר – הן תחשובנה שהן רשאיות להביע את דעותיהן בחופשיות וללא מעצורים. באריכות.
שאלוהים יעזור לו.
הוא היה זקוק למקום מילוט, מגורי רווקים. מקום מסתור קטן משלו – רק למשך החודש – מקום שבו אף אחת מהן לא תוכל למצוא אותו. הוא יוכל להופיע ולמלא את תפקיד האח הגדול כשיהיה לו נוח, בהתאם למצב רוחו, אבל בדרך כלל הוא יוכל "להיעלם מטווח ראייתן" עד כמה שאפשר.
הוא השתעשע ברעיון לעבור לדירת הסטודיו הריקה בבניין מגורים שרכש לפני שנתיים. הרעיון היה מפתה מאוד. אלא שהדירה הייתה מרחק של שני גושי בניינים בסך הכול ממקום מגוריו הנוכחי. כמו כן, ונג'י ידעה עליה. הן כולן תדענה עליה אם הוא יתגורר שם.
כך שהיא לא תשמש מקום מילוט לאורך זמן.
הוא היה רוצה לשכן בתוכה את כולן, אבל זה בלתי אפשרי. ארבעתן בחדר אחד ובחדר אמבטיה אחד? אי אפשר לשאת אפילו את המחשבה על כך.
אולי הוא ירכוש פוטון למשרדו ויישן כאן. אילו העלה את הרעיון לפני כמה חודשים, מקס היה מעודד אותו. אולם כעת, כשהוא מתנהג כמו תלמיד הנהנה להשתמט מהלימודים הוא יגיב בהיסטריה.
אבל לעזאזל, סב לא עובר את משבר אמצע החיים. ואם הוא רוצה לעבוד עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע, מדוע שלא יעשה זאת? לפחות כאן במשרד הוא עוד יכול להתרכז.
סב הדף ממוחו את המחשבה בכוונה תחילה וניסה שוב להתרכז בתוכניות של בית הספר בקנט. כמעט כולם כבר הלכו לבתיהם. השעה הייתה קרוב לשש ושלושים. מקס עזב במהירות לפני חצי שעה.
הוא הציץ לחדרו של סב בדרכו למעלית, "עדיין כאן? ערב שישי היום. אין אף פצצה היום?"
סב פשוט הביט בו.
מקס גיחך והניד את ראשו. "למד ממני, אחי. יש בחיים עוד כמה דברים נוסף לעבודה."
כמו למשל בילוי בחברת נשים חתיכות שגילן מחצית מגילו? סב כיווץ את לחייו פנימה. "יש לי עבודה לעשות לרינו, ואז אני רוצה לחשוב קצת על פרוייקט קנט."
מקס התבונן בו במבט אירוני שהצביע על כך שהבין את האשמה המופגנת כלפיו, אבל אז, מקס "הזך והטהור" התעלם מכך. "בחירה שלך." הוא המשיך ללכת ואז חזר ושוב תחב את ראשו בפתח. "אנחנו הולכים לשוט ביום ראשון. רוצה להצטרף?"
אה, כן. בדיוק כך רצה סב לבלות את יום ראשון – להתבונן במקס המתבזה בנוכחותה של נילי רובסון – ולהתבונן בנילי רובסון השמחה לאידו. סב חשק שיניו. "תודה, אבל אני עסוק. אחיותיי הגיעו."
אם הוא כבר תקוע אתן, אז לפחות שיפיק מכך איזושהי תועלת.
מקס נד בראשו. "נכון. יש לך משפחה גדולה. אני תמיד שוכח זאת."
סב מייחל היה לשכוח בעצמו.
"מזלך. אני שמח שמשהו יסיח קצת את דעתך," אמר מקס. "שלא תחזור על הטעות שאני עשיתי."
לא, הוא לא יחזור עליה! לא היה שום סיכוי שבעולם שסב ישתגע בגלל אישה חורשת מזימות ולא ראויה. "תיהנה," אמר סב באדישות.
מקס לכסן אליו מבט וגיחך. "אני מתכוון בהחלט."
בזאת הוא יצא משם לאיטו. בשריקות, למען השם!
סב העביר את אצבעותיו בשערו, עיסה את פדחתו וניסה שוב להתרכז.
הוא ניסה להתרכז במשך עוד כמחצית השעה מאז שמקס עזב, אלא שבטנו החלה לקרקר מרעב והוא רצה לאכול משהו. לפחות לא היה חייב ללכת הביתה לשם כך. הוא יכול לקנות מזון מוכן ולהביא אותו לכאן, ולהישאר לעבוד עד שתגיע שעת השינה.
כאילו שהשלישייה הולכת בכלל לישון.
הוא הדף לאחור את כיסאו וגרר ממסעד הכיסא את הז'קט שהיה תלוי עליו ויצא אל אולם האורחים.
רק מנורה אחת עדיין דלקה שם. ארבע דלתות משם, בחדרו של פרנק רודריגז. פרנק היה אחראי על תכנון מרחב המשרדים של קרמודי-בלייק, בשמחה רבה עשה לילות כימים בעבודתו. כאשר סב היה בדרכו אל המעליות הוא שמע שיחה ערה שהתנהלה בין פרנק לבין דני צ'אנג.
סב חש דקירה של קנאה ומייד התעלם ממנה. הוא לא באמת חשק במשרתו של פרנק. גם לא בזו של דני. לא הייתה זו אשמתם שלא קיבל את המשרה שכל כך חשק בה.
"אני לא יכול לעזור לך," שמע את דני צ'אנג. "הלוואי שיכולתי." הוא יצא ממשרדו של פרנק, עצר בפתח ושב על עקביו. "חשבתי שמכרת אותה."
"אכן מכרתי," השיב פרנק בנימה מדוכדכת. "קת' תשתגע כשתגלה שהעסקה בוטלה. אנחנו רוצים את הבית הזה. איך לעזאזל אוכל לשלם דמי-קדימה עבור הבית אם אין לי את הסכום?"
דני משך בכתפיו. "אם אשמע על מישהו שרוצה לרכוש אפנה אותו אליך." הוא נפנה ללכת משם אבל אז הבחין בסב ובהצתה מאוחרת הגיב, "היי, רוצה לקנות ספינת מגורים?"
ספינת מגורים?
האם הוא רצה לרכוש... ספינת מגורים?
בכל יום אחר סב ודאי היה פורץ בצחוק עסיסי ומתגלגל. אבל היום כאשר המילים חלחלו, מצא את עצמו משיב בזהירות, בסקרנות, "איזה סוג של ספינת מגורים? היכן?"
דני ופרנק החליפו ביניהם מבטים.
אז פרנק התרומם מעם שולחנו וניגש אל דלת משרדו. "לא גדולה. סביר להניח שלא תחפוץ בה. שני חדרי שינה. חדר אמבטיה אחד. די קטנה למען האמת. בצד המזרחי של אגם יוניון. רכשתי אותה לאחר שנה אחת של שהות כאן. אני אוהב אותה מאוד. אבל קת' – אנחנו נישאים – וקת' לא אוהבת אותה. היא אומרת שהיא לא נמצאת ב 'נדודי שינה בסיאטל'."
סב לא הבין את כוונתו. הוא לא היה בקטע של סרטי נשים. אבל ספינת מגורים...  "תן לי עוד פרטים עליה."
עיניו של פרנק נפערו לרווחה בהשתאות. אז הבין כנראה שסב רציני והחל למנות את מעלותיה. "היא פונקציונלית מאוד. בת חמישים שנה מוזרות, אבל שמורה היטב. המקום שקט למדי. בקצה המספנה. מובן מאליו שהנוף מהמם. הדייר שלי התכוון לרכוש אותה, אבל המימון לא יצא אל הפועל. כרגע קיבלתי את השיחה."
"דייר?"
 פרנק משך בכתפיו, "השכרתי את חדר השינה הנוסף. שכר הדירה מסייע בתשלומים. אבל בנקודה הזו דבר לא יכול לסייע," אמר בעצב. "אני מבין שלא נשיג את הסכום עבור דמי-קדימה ונאבד את הבית."
מה עוד שדיירים ניתן להעביר למקום אחר. "כמה אתה רוצה עבורה?"
פרנק מצמץ בעיניו. "ברצינות?"
"הרי אני שואל, לא?"
"אה, טוב, אממ... " פרנק נראה המום כשפלט מחיר.
לא מציאה. אבל מהו המחיר שתהיה מוכן לשלם עבור שלווה? עבור שפיות. עבור היעדר צחקוקים וערבוביה של תחתונים? חוץ מזה, הוא יוכל תמיד למכור אותה.
סֵבּ נד בראשו. "ארשום המחאה."