משפחת בנדטי 4 - קיליאן

פרולוג 1
סילה

הוא צופה בי. אני יודעת את זה. יש לו מצלמות בכל מקום, אז למה שלא תהיה לו אחת כאן, בחדר הזה, 'החדר המיוחד'? הוא אמר לי שהוא אוהב לפקוח עין על הדברים ששייכים לו. זה מה שאני. חפץ. רכוש.

שלו.

לעזאזל, שלו.

והיום פישלתי.

היום הוא יוציא את זה מתוך עורי.

אני נרעדת מהמחשבה הזאת, מהידיעה של מה שעומד לבוא.

אני איאבק בו. אני תוהה אם הוא מצפה לזה. אולי אפילו רוצה בזה. כל מה שאני יודעת הוא שאני לא יכולה להיכנע לו. אסור לי לתת לו לשבור אותי.

אבל אני נשברת.

אני תוהה אם זאת הסיבה לכך שהוא לקח אותי.

זה משחק בשבילו. החיים שלי הם משחק.

אני מחבקת את ברכיי ומקרבת אותן אליי. החדר הזה קר כל־כך, לא כמו האחרים.

אני מושכת את השמיכה ומהדקת אותה סביבי, לא רק בגלל הקור, אלא גם כדי להגן על עצמי. זה לא שאני לא יכולה להסתיר את הפחד. הוא יודע. הוא יודע את האמת. הוא יודע הכול עכשיו.

השמלה שלי קרועה ואני יחפה. הוא לקח את נעליי כשהכניס אותי לכאן. אני מניחה שנעלי העקב יכלו לשמש כנשק. כאילו הייתי מצליחה איכשהו להתגבר עליו.

אני מנסה לבלוע, אבל הגוש שבגרוני לא מאפשר זאת. אני מפחדת ואני שונאת את זה. אני לא רוצה להודות בזה, אפילו לא בפני עצמי.

דמעות מרטיבות את עיניי, אבל לפני שהן מספיקות לזלוג על פניי, אני מכסה אותן בידי ומנגבת אותן. אסור שהוא יראה את החולשה שלי. הוא נהנה מזה.

אני עשיתי את זה. אני דחפתי אותו. ואני גם יכולה לשרוד. לעזאזל, אני חייבת.

כשאני עורכת עם עצמי את שיחת העידוד המגוחכת הזאת, אני שומעת את צעדיו הכבדים במסדרון. אני שומעת את קולו במעומעם, כך שאני לא יודעת מה הוא אומר בדיוק. כנראה משחרר את הוגו, המשרת שלו. כאילו הוא צריך משרת.

כל שיערה בגופי סומרת כשהוא מחליק את המפתח אל תוך המנעול. כשהוא מסובב אותו ודוחף פנימה את הדלת, אני מתאמצת בכל כוחי לא להתמוטט. לא להישבר.

אני מתאמצת בכל כוחי לעמוד ולהתכונן למאבק מול הגבר המפלצתי הזה.