פרולוג
קייפטאון, דרום אפריקה, 2002.
עיר יפה קייפטאון. מקום מפגש רומנטי לשני אוקיינוסים. מאכלי ים נפלאים, פירות לא מן העולם הזה, באלאדים, טעם של פעם, והכול בחצי חינם. אבל לא באתי הנה לבלות. שמרית שלי צריכה לעבור השתלת כליה, ואני על תקן מלווה.
אנחנו חיים יחד עשרים ותשע שנים ועוד אוהבים, זה נעים ואכפתי (חמסה, חמסה, טפו טפו). אבל הלילה היינו שנינו מאוד לא רגועים. כל אחד לעצמו ושנינו ביחד. רגעים של בדידות ביחד הזה.
בוקר. העיר שרויה בתוך ענן. נתנו לנו להיות ביחד יום אחד לפני הניתוח. לא ידענו מה לעשות קודם, איך להכניס את החיים ליום אחד ממצה. נסענו במונית לחוף הים, לנמל, מקום יפהפה עם המון מסעדות טובות. ישבנו לאכול במסעדה סינית, התפריט מצא חן בעינינו, גם המלצרים גמגמו קצת אנגלית. אכלנו לובסטר ושרימפס, ומרק נהדר עם כוס יין אדום והעולם נראה אחרת. אחר כך קנינו לשמרית חלוק ונעלי בית ונסענו למלון הנהדר לנוח - ומשם לבית החולים.
למחרת הודיעו לי ששמרית יצאה מהניתוח; הכול בסדר, בוא תראה אותה. דרך חלון הזכוכית בחדר ההתאוששות ראיתי אישה יפה, אדומת שיער, שוכבת בסוטול שלה עם עצמה. הצצתי כשתי דקות ונסעתי למלון. עוד יום עבר לו ועברנו את פסגת הקושי. מחר יום חדש.
בערב יצאתי לאכול עם אשתו של אחד המנותחים, ישבנו וגלגלנו שיחה. התברר שגם היא היתה ילדה מוכה, כמוני. מאז מותה של אמי ז"ל הותרו חרצובות לשוני ואין לי שום בעיה להיחשף. אני בכלל מרשה לעצמי לכתוב חופשי על ילדותי העשוקה. לאבי אני לא עושה חשבון. אכלתי הרבה מרורים ממנו, כלומר שִיט. את מרבית צרותי בשנות ילדותי אני משייך לאבי שעבד קשה, זמן לא היה לו, ראש לא היה לו, והוא גם לא כל כך אהב ילדים. הילדים הגיעו לעולם במקרה, אין ברירה, צריך להאכיל אותם ותו לא. בעקבות השיחה גמלה בלבי ההחלטה לפרסם את מה שאני כותב. כדי לכתוב הכול אני צריך לכתוב בין עשרה לעשרים ספרים, וכרגע מדובר בספר אחד יחיד. זאת לא נקמה או משהו כזה, אלא סגירת חשבון ומעגל. והדבר החשוב לי ביותר בכתיבה הוא תחילת הפרויקט, המשכו וסיומו. מין מבחן לעצמי שבו אני הוא השופט.