חתן הפרס

מבחינה נרטיבית מדובר כאן שוב בבת שהיא "מקרה אבא" קלאסי. לענת אדר יש אבא מפורסם בברנז'ה, מחזאי בעל שם מקורי ומוזר שפירושו והקשרו מוסברים לאורך הספר: נוגה אדר. היא עצמה אשה כותבת — לא רק פזמונים ושירים, אלא גם מעין רומן בהמשכים באתר אינטרנטי, שבו היא עובדת כעורכת תרבות. הרומן הזה, שפרקיו מתפרסמים אחת לשבוע, עוסק בה ובחברתהּ הטובה שני, שהיא שחקנית ידועה, והוא קרוי "עלילותיה" וחתום תחת הפסבדונים צוף איזבל. ברומן היא מגוללת את חייה הפריבילגיים, חיי משפחת אליטה על כל הקנאות, השנאות והמשברים, אבל גם הרבה מהאהבה ומהחמלה המצויות שם. הפרסום הזה כולל חשיפת סודות אישיים ומסבך את ענת עם שני.

שם הספר מצביע על האב, נוגה אדר, שלמרבה הצער זכה בפרס ישראל על עבודתו האמנותית רק לאחר שכבר לקה בשבץ מוחי ולא יכול היה ליהנות מקבלת הפרס, וכן, באופן עמקני יותר, על האפשרות שענת היתה אמורה להתחתן עם החבר שלה, אודי, שהוא מעין חתן הנחשב לפרס בעיניה. אך לבסוף בוטלה השמחה מפני שערב החתונה אמר אודי שאינו אוהב אותה מספיק, וגם לא מעט בעצת אביה החכם שראה בעיניו האמנותיות כי החיים עם אודי ייסרו קשות את ענת.

ויש כאן גם דמויות משנה רחוקות יותר המציגות את האליטה החברתית והאינטלקטואלית באור לא ממש חיובי, ובצדק. אלה — הפרופסור הכוחני והאלים תיאודור בר לבב והגנרל יעקב דובין (דובצ'יק) — באות משני הממסדים הגדולים של החברה הישראלית שיש בהם ממד אנלוגי: האקדמיה וצה"ל. אלה הממסדים הכוחניים שהאליטה חיה אותם, מקומות היררכיים דומים שהבכירים מסתובבים בהם עם הכבוד בַּשרוולים. מעבר לתחביר הקולח, טבת קלגסבלד יודעת להעמיד דמויות עגולות ומסקרנות, ולמרות הנרטיב השגור, אינה נופלת לסטריאוטיפיזציה שלהן.

אפשר בקלות לקרוא את הספר הזה כרומן מפתח תוך הרחקת עדות על חייה של הסופרת עצמה ובכלל. טבת קלגסבלד היא אמנם לא בתו של מחזאי נודע, אלא של ביוגרף ידוע ועיתונאי, שבתי טבת, המפורסם בספרו המרתק על השריון במלחמת ששת הימים "חשופים בצריח" (הוצאת שוקן, 1968) ובביוגרפיה הענפה "קנאת דוד", בת ארבעת הכרכים, שכתב על דוד בן־גוריון (שוקן, 1976–2004). גם שֵׁם האב רומז על כך: נוגה אדר אל מול שבתי טבת, שמות פרטים של כוכבים ושמות משפחה של חודשים עבריים. גם שבתי טבת וגם נוגה אדר זכו בפרס ישראל, אך לקו לפני כן בשבץ מוחי. אמו של נוגה אדר שנתנה לו את שמו המוזר היא גננת, וכך גם אמו של שבתי טבת, שפרה טבצ'ניק.

ויש עוד אנלוגיות רבות בין חיי הסופרת לחיי הגיבורה. הן טבת קלגסבלד והן ענת מחברות פזמונים. הגנרל הידוע הוא לחלוטין בן דמותו של שמואל גונן המוכר יותר בכינויו גורודיש. ערב מלחמת ששת הימים נשלח טבת, במסגרת תפקידו כעיתונאי "הארץ", על ידי דובר צה"ל לחטיבה 7 של חיל השריון שעליה פיקד גורודיש, ושהה עמה במשך תקופת ההמתנה ולאורך המלחמה, מה שהוליד אחר כך את הספר "חשופים בצריח". בספר של טבת קלגסבלד, נוגה כותב מחזה מצליח מאוד ששמו "הגנרל", שיש בו מנימת הביקורת, והבמאי בועז לבנת מקצין אותה והורס בכך את היחסים בין נוגה לגנרל. הדבר מזכיר כמובן את "גורודיש", מחזהו המפורסם של הלל מיטלפונקט מ–1993. הן בספר והן בחיים הגנרלים סופגים ביקורת ציבורית ומוצאים עצמם לימים כאנשי מלחמה באפריקה הרחוקה.

עם זאת, יהיה זה שטחי ולא הוגן לקרוא את הרומן הזה אך ורק כ"רומן מפתח ללא מנעול", כמו שדן בן אמוץ היה קורא לזה. ממש כפי שקראתי בשעתו את ספרו היפה של יהונתן גפן על אמו, "אשה יקרה" (דביר, 1999), גם "חתן הפרס" כתוב בסופו של דבר על הקשר אליטיסטי ופריבילגי של משפחה מפורסמת, וכאז כן עתה, אין זו רק מציצנות אלא יש כאן ערך מוסף של כתיבה ואיכות ספרותית. אצל גפן יש המון אהבה מורכבת הבאה לידי ביטוי במלים מדויקות שבין בן לאם; ובמקרה של טבת קלגסבלד זהו קשר בין בת לאב, וחלקים רבים מספרה בעצם מתארים את הטיפול המסור באב האהוב שלקה בשבץ מוחי ונהפך לנכה סיעודי.

יתרה מזאת, אני סבור שטבת קלגסבלד שולטת לעילא בטכניקת המבע המשולב — לא רק ביכולת הטבעית והכמעט בלתי מורגשת שלה כסופרת לעבור מגוף ראשון לשלישי, אלא בכלל ביכולות שלה להיצמד להתרחשויות ולתודעות בו־זמנית ולתאר את העולם הפנימי והחיצוני שהיא מכירה לפני ולפנים באופן טבעי וזורם. היא לא עושה הנחות לדמויות ולא מתמתֶקֶת ולא מתחנחֶנֶת כלפי הקורא, ודווקא בשל כך מצליחה להעביר רגש דק ומדויק. כך, למשל, בתיאור דמותו של הפרופסר הכוחני, האלים והמכה נשים, החבר של שני, חברתה של ענת. אנו מכירים כמה כאלה אצלנו באקדמיה. ואפילו מקרים של אשפוז וטירוף שיש בהם מלכתחילה יסוד מלודרמטי מתקבלים טבעי ויפה ברומן מבחינה אמנותית, ולא כטלנובלה.

יותר מכל, הספר הזכיר לי את "המנדרינים", הרומן הארכני־משהו של סימון דה בובואר מ–1954 (תורגם בהוצאת ספרית פועלים, 1958), שעוסק אף הוא באליטות הפריבילגיות המעצבות את התודעה האינטלקטואלית והאמנותית, כלומר בְּאִינְטֶלֶקְטוֹקְרָטִים כמו ז'אן־פול סארטר, אלבר קאמי ועוד דמויות מרכזיות פחות בנות התקופה הסוערת ההיא בצרפת. את דה בובואר האשימו בשעתה בכך שגלשה למציצנות ולרומן מפתח, אבל כישרון הכתיבה שלה ויכולתה לתאר רגש במלים ובניואנסים כיסו על הכל. כך גם אצל טבת קלגסלבד ברומן הזה: קשה להניח אותו מהידיים ולשימו בצד.

שבתי טבת היה סופר, עיתונאי ומחזאי, שכתב בין היתר את הביוגרפיות של דוד בן גוריון ומשה דיין. בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים הוא כתב ספר בשם "חשופים בצריח" שתיאר, די לראשונה בתולדות ישראל, מלחמה מזווית הלוחמים. טבת היה משוכנע שהוא מתאר אותם ללא כחל וסרק, כבני אדם, ומסביר את הלבטים שלהם באופן נגיש לכל קורא. עם השנים היו מי שטענו כי הספר הזה, שזכה לפופולריות עצומה בישראל, גרם גם נזק. היו שהקצינו וטענו שהספר הזה, הכתוב בכישרון רב, גרם לראשי מערכת הביטחון והצבא, להתאהב בעצמם ולפתח את אותה שאננות שהובילה בסופו של דבר לטרגדיה של מלחמת יום כיפור.

אני מספר את כל זה לא כדי לפתוח מחדש את הוויכוח העתיק, אלא כדי להסביר ששבתי טבת היה בחייו איש מאוד-מאוד חשוב. כזה ששועי הארץ מחפשים את קרבתו, נהנים מחוכמתו, מעצותיו. קצת לפני גיל 80 הוא לקה באירוע מוחי שנטל ממנו את יכולת הדיבור והקריאה. שנתיים אחר כך הוענק לו פרס ישראל, ועשר שנים אחר כך הוא נפטר בביתו. הותיר אחריו את רעייתו אורה, שני בנים, בת ולא מעט נכדים. בתו, יעל טבת, גם היא אישה כותבת. היא כתבה מילים לפזמונים כמו "בתוך", ששרה במקור דפנה ארמוני (ואחר כך הראל סקעת ב"כוכב נולד") וגם את "בגידה" ו"שבועה" של ריטה ורמי קליינשטיין. לפני 15 שנים החלה לכתוב ספרים.

ספרה הראשון נקרא "שוליית הקוסם". ספרה השני נקרא "נמר מעופף" והיא התמודדה בו, דרך סיפור על אסון שמתרחש בצה"ל, עם הסיפור האישי שלה ושל משפחתה. בן זוגה, עורך הדין דורי קלגסבלד, היה מעורב בתאונת דרכים קשה שנסתיימה במותם של אם ובנה, וריצה בשל כך עונש מאסר. האירוע כולו זכה לסיקור תקשורתי נרחב. בספרה הצליחה אז טבת לתאר את כל מה שעבר עליה ועל משפחתה סביב אותה פרשה, תוך שהיא מתרחקת מכל פן רכילותי. הסיפור על האסון בצבא, אפשר לה לזכך את ההלם, חוסר האונים, ההחלטה להתגבר וללכת קדימה, ושאר הרגשות שמלווים אירוע כזה.

בספרה החדש "חתן הפרס" היא עולה מדרגה, ומתמודדת עם נושא טעון אפילו יותר, החיים בצל אב שהוא ענק בתחומו, והפרידה ממנו. טבת אינה מתיימרת לכתוב סיפור שכולו דמיון. להפך, המחזאי גיבור ספרה נקרא נוגה אדר, פראפרזה על שם אביה, וכשהיא בתור עיתונאית מבקשת לעצמה שם בדוי היא מתלבטת אם לא לקרוא לעצמה יעל טבת. המחזאי בספרה לוקה באירוע מוחי, והספר מלווה את הגבורה עד מותו. איש לא היה מרים גבה אילו החליטה טבת לכתוב ספר אוטוביוגרפי על הצל הכבד שמטיל אב כשרוני ומצליח, ועל האופן שילדים מנסים להשתחרר ממנו. זה היה אולי עוזר לשמר את המורשת של שבתי, שמתאדה לה אט אט, בעולם שבו מלחמת ששת הימים הופכת לזיכרון ממש מעומעם.

אלא שחלק מההתמודדות עם צילו של האב, מתבטאת אצל טבת בכך שכתבה רומן שיש בו גם פרידה מחברת הילדות הטובה ביותר, פרידה מגבר שאיתו היא כמעט מתחתנת, ואפילו רומן חדש שמבצבץ לו לקראת הסוף. כך ש"חתן הפרס" הוא קריא מאוד וקולח, גם למי שאין לו מושג מי היה שבתי טבת. ועדין, הישג הגדול שלו הוא ביכולתה של טבת לתאר באופן אמיתי, כן, עצוב אך גם משעשע, את תהליך הפרידה מהורה מבוגר, כולל הדרך הלא נעימה שעוברת בבית לוינשטיין.

מאחר שבשנים האחרונות אני עובר עם אימא שלי תהליך די דומה, היה קל לי להזדהות עם האירועים המתוארים בספר. את המסדרונות הדוחים של בית לוינשטיין, אני זוכר לצערי היטב. ולשמחתי, העובדה שאני מכיר היטב את יעל טבת, את סיפורה האישי, את פועלו של אביה, לא גרמו לי לנסות לנחש מי בדיוק עומד במציאות מאחורי כל דמות וכן הלא. למרות שזה סיפור שמתכתב עם המציאות, הצלחתי לקרוא את הספר כמו שהוא, ספר נוגע ללב על ההתבגרות המאוחרת סביב פרידה מהורה.