רווקה בניו יורק

1

שבוע ראשון

 

העיניים רוצות להיפתח, אבל העפעפיים כבדים כמו מסכי קטיפה בתיאטרון פריזאי מיושן. רק איש שכוחו במותניו יצליח להסיט אותם. האיש הזה כנראה ישן עכשיו, כי המסכים בשלהם. ואני — ישנה או ערה? איפה אני בכלל? מה השעה ואיך קוראים לי? הגוף שלי כבד. אני אסטרונאוט שמנסה לנחות על קרקע מוצקה. עיניים היפתחו! אני פוקדת מתוך העלטה, איפה אני? בישראל? בבית? במיטה? אני שולחת יד ימין ארוכה לכיוון כוננית שאמורה להימצא שם. כוננית יש אבל היד המגששת לא מצליחה לדוג את מה שקיוויתי למצוא. במאמץ נוסף ועילאי, כמו קריעת ים סוף, הווילונות מוסטים והעיניים ממצמצות כמה פעמים. הדבר הראשון שאני מזהה הוא שני פסים של אור שנופלים על שטיח בהיר המכסה את רצפת החדר, ואני מיד חושבת על בית מלון, ארה"ב, ניו יורק! וכמו מטבע שנחבט בקרקעית תיבת החיסכון, יש לי את זה: אני בניו יורק.

 

בזווית העין אני מבחינה בחוט לבן שמשתלשל מהקיר. הטלפון שלי יֵדע לספר לי איזו שנה זו ובאיזה יקום אני נמצאת אם רק אצליח להגיע אליו. האור הרך שנכנס מהחלון מרמז לי שבחוץ זורחת שמש. אני מזנקת מתוך השמיכה לכיוון החוט שבקיר ועוקרת ממנו את הטלפון. האוויר בחדר קר. מבעד לסנוור המסך אני רואה בכיווץ עין ימין שהשעה תשע בבוקר. לפי התחזית, בחוץ שבע־עשרה מעלות עם שמש ועננים לסירוגין ובערב צפוי לרדת גשם. כמו אבק שמתפזר אחרי סופה סוערת, העובדות מתחילות להתבהר. היום יום ראשון ואני נמצאת בדירה של נטע. באתי להחליף אותה בזמן שהיא נסעה להודו למדיטציות או ווטאבר ואין לי כמעט זמן להתאושש מהג'ט־לג או מהעובדה שפשוט נָחַתִּי לתוך חיים של מישהי אחרת.

 

בהודעות הנכנסות יש שתיים חדשות. הראשונה ממספר מקומי: Welcome ואימוג'י של תפוח, השנייה מאימא ישראל. למקומית היחידה שיודעת שאני כאן קוראים טלי, אותה אפגוש מחר עם צרור המפתחות וקוד האזעקה לחנות של נטע, ולאימא שלי אני לא מתכוונת לענות כרגע. הייאוש שלי היה ממש עמוק אם הסכמתי להגיע לבד למקום זר, לגור בדירה של מישהי אחרת ולקפוץ היישר למים העמוקים של ניהול חנות בגדים שמעולם לא הייתי בה. ייאוש עמוק או מצב נואש, כזה שאין אפשרות לברוח ממנו אלא באופן זמני. ניו יורק היא הדבר הזמני הזה עבורי, קרש הצלה בתוך ים סוער, ואני נאחזת בה בכל כוחי, מתפללת לטוב. חודש שלם במקום לא מוכר בבית של מישהי אחרת והחלטה גורלית אחת.

 

למוחרת בבוקר בשעה תשע עשרים וחמש אני צועדת בלאות־מה לכיוון החנות של נטע באליזבת סטריט 255. מול החנות ניצב ספסל סטנדרטי ואני מתיישבת עליו מבלי לדעת כמה משמעותי הוא יהיה בחיי בקרוב. דמות נשית מתקדמת לעברי בהליכה עליזה מקצה הרחוב, שערה הבהיר מתנפנף לו עם כל צעד. היא קרבה עד שהיא נעצרת ליד הספסל, ממש מולי, ומתוך חיוך רענן ולבן של שפתיים משוחות בגלוס בצבע בזוקה יוצא קול בעבריקאית צחה: היי, אני טלי, את בטח דיתי!