הקומפוזיציה בציור

פתח דבר

 

 

הקומפוזיציה היא השלד, הגוף והלב של כל יצירת אמנות מכל סוג שהוא.

 

קיקרו אמר בשעתו כי לנואם יש שלוש משימות: מה לומר, באיזה סדר ובאיזה אופן. קנדינסקי מצידו אמר: קודם כל צריך שיהיה לאמן ״מה״ לומר. אחר כך עליו למצוא את ה״איך״, כלומר את הצורה המתאימה.

 

אנחנו נוסיף כי ה"מה" וה"איך" — התוכן והצורה — מתחברים ביחד ל"אמירה", כלומר למסר בעל משמעות הניתן להתבוננות במרחב שבו הוא מוצג למבטנו. בספר זה נבדוק מהם הכלים שבאמצעותם מעבירה הקומפוזיציה את המסר של האמן היוצר, וכיצד היא מעבירה אותו.

 

נקודת המוצא שלנו היא ההנחה, שהקומפוזיציה בציור היא שדה שכל מרכיביו פועלים זה על זה כך ששינוי אחד מהם משפיע על המכלול כולו. לפיכך הקומפוזיציה היא תולדת תהליך דיאלקטי של יצירת קשרים או זיקות (rapports) בין מרכיביה השונים בכל השלבים של היצירה. לאור גישה זו, נציע להמיר את המונחים המסורתיים המקובלים של חיבור וסידור (במובן של הצבה מאוזנת של גופים יחידיים) במונחים של קישור וארגון, שעיקרם חתירה לאיזון תוך יצירת זיקות וניגודים בין מרכיבי התמונה.

 

מכאן נובעת הגדרה חדשה: הקומפוזיציה — כתהליך — היא חתירה לאיזון בכל שלבי היצירה. הגדרה זו מובילה אותנו לאופן התבוננות אחר ביצירה — התבוננות דינמית, דיאלקטית.

 

הספר מתמקד בשני היבטים של הארגון: הארגון הגיאומטרי הנותן לקומפוזיציה את השלד, המבנה שלה; והארגון הדינמי המעניק לה את תחושת החיים והתנועה. שני סוגי הארגון, שאפשר לאתרם בכל יצירה דו־ממדית, אינם ניתנים להפרדה. ביחד הם מרכיבים את המרקם האחדותי בעל המשמעות של היצירה: הארגון הגיאומטרי נותן לה את השלד, המבנה או האינפרה־סטרוקטורה שלה; הארגון הדינמי מעניק לקומפוזיציה את תחושת החיים והתנועה. עם זאת, לשם הצגתם ולצורך הניתוח הגרפי של היצירות שמלווה את הספר לכל אורכו, בוצעה הפרדה זמנית בין שני סוגי הארגון — הגיאומטרי והדינמי — ונעשה ניסיון לגלות בדרך זו את אופן הארגון של היצירות ולרדת לעומק משמעותן. הפרק הראשון מתייחס אל משטח התמונה (הפורמט שלה), גבולותיו ותכונותיו כמו גם לסריגים השונים שבהם משתמשים הציירים בזיקה לארגון הגיאומטרי של הקומפוזיציה. הפרק השני דן במשטח התמונה כשדה של כוחות (משול במהותו לשדה מגנטי) ובודק שאלות הנוגעות למשקל ולאיזון חזותי בזיקה לאלמנטים הפעילים בו. מקום מיוחד מוקצה בפרק זה לתורתו של קנדינסקי. בפרק השלישי נבדקת הדינמיקה של העבודה בסדרות, לאור קומפוזיציות סדרתיות של מונה, ובעיקר של סזאן ומונדריאן, שהייתה להם השפעה עצומה על אמני המאה ה-20. עד היום עבודה בסדרות מאפיינת את יצירתם של אמנים רבים בני זמננו בעולם ובישראל.

 

הספר מבקש להציע שיטת ניתוח חדשה של הקומפוזיציה אשר, בניגוד למסורת המקובלת כפי שמוצגת בפרק המבוא, אינה מושתתת על מערכת סגורה של חוקים וכללים אופרטיביים. אדרבה, זוהי שיטה שפותחת שדה נרחב של ברירות ביטוי אישיות, לאמן ולצופה כאחד. שיטת הניתוח היא דיאלקטית במובן זה, שמפרידה (זמנית ושרירותית בלבד) בין שתי מערכות הארגון: הגיאומטרי (תזה) והדינמי (אנטי־תזה), במטרה להמחיש לצופה ביצירה (סינתזה) את הכוחות הנסתרים הפועלים בתוכה. הניתוח הגיאומטרי מסתמך בעיקר על ידע טכני ועל תפיסה שכלתנית, אך לא נפקד בו מקומה של אנליזה אינטואיטיבית; הניתוח הדינמי לעומתו נשען על היכרות עם אופני הראייה האנושית (תיאוריית הגשטלט), על התנסות ועל אינטואיציה. ברור אפוא כי ניתוח היצירה, ובמיוחד הניתוח הדינמי, שאופיו הסובייקטיבי ניכר יותר, עשוי להשתנות על פי המטען האישי והתרבותי של כל מסתכל. יתרונה של השיטה המוצעת הוא בכך, שבנוסף לתועלת שיכולים להפיק ממנה הציירים, היא מזמינה מעורבות פעילה של הצופים, שיידָרשו לכונן את הסינתזה (אחדות המרכיבים השכלתניים והאינטואיטיביים) בעזרת בנייה מנטלית מחודשת של היצירה כשלמות אורגנית. שכרם יהיה בכך, כדברי קנדינסקי, שיוכלו "לחדור ליצירה, להיות פעילים בתוכה ולהתנסות בכל חושיהם בפעימתה".

 

 

 

תודות

 

תודתי נתונה לסגל הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה על עזרתם האדיבה. תודה מיוחדת ליעקב סתר, העורך הלשוני, שעשה את מלאכתו בידע, בחוכמה ובכבוד למילה הכתובה. לעורך הגראפי, ידידי הצייר משה מירסקי, תודותיי על שיתוף הפעולה ומלוא הערכתי על טעמו המעולה בפתרון הבעיות המורכבות של שילוב הטקסט והתמונות הרבות. לענת יגנס בוצר אני מודה על הטיפול המסור בהשגת התמונות וזכויות השימוש בהן. תודות למשרד התרבות והספורט על התמיכה הכספית בפרסום הספר.

 

לבסוף, תודה והוקרה לאמן וחוקר האמנות הפלשֹתיני כמאל בולאטה (2019-1942), שפרט מתמונתו מחווה לסופרוניוס, 1997 בחרתי להציג בשער הספר. לצערי הרב הוא הלך לעולמו לפני שהספר ראה אור. יהא שער הספר מחווה לאמן ולאדם שהיה.