אליסוֹן
תנשמי. תנשמי.
עינַי נפקחות. צמרות עצים מעלי. להקת ציפורים נועצת בי מבט וממריאה לדרכה.
שרדתי.
אולי גם הוא.
אני מוכרחה לראות. אני מפלסת לי דרך בין ההריסות ברגליים יחפות. איפה הנעליים שלי? לא משנה. חתיכות של מתכת מעוקמת פזורות בכל מקום כמעט. אחת הכנפיים תקועה בין ענפיו של עץ סמוך. גליל נייר טואלט תלוי על הענפים. תא הטייס הוא פחית שימורים שנפתחה בסכין וחושפת שתי שורות של מושבי עור בצבע שמנת. אני מתקרבת בצעד ומציצה פנימה.
הוא נמצא שם, חזהו שרוע מעל לוח המכשירים.
"הלו?" קולי נשמע מבהיל באוזני שלי. "אתה שומע אותי?"
דממה. המנוע מלחשש. הדלק מטפטף על העשב.
לתוך התא. אני נזהרת משולי המתכת המשוננים. הוא עדיין מחזיק במכשיר הקשר בכף ידו, והכבל קטוע. אני דוחפת אותו קלות. גופו נופל אל צד התא.
פניו חסרים.
החוצה. החוצה.
אני כמעט מקיאה, ואז מתיישבת. תתרכזי.
הנה העובדות: אני לבדי. אני נמצאת על הר. המטוס שטסתי בו התרסק. גופי מכוסה חבּורות וחתכים, וברגלי השמאלית יש פצע שבקרוב יזדהם אם לא אנקה אותו. האצבע שלי נקועה או שבורה ומתנפחת במהירות. יש לי מעט מאוד אוכל ומים. השמש עדיין גבוהה בשמים אבל בעוד כמה שעות יחשיך, והמקלט היחיד שלי הוא גוף מתכת מעוות שבכל רגע עלול להתפוצץ.
הפחד ממלא אותי בחילה. אני רוצה נואשות לשכב על העשב ולתת לעפעפי הכבדים להיעצם. אני תוהה איך זה יהיה למות. האם זה יהיה כמו הצניחה האטית לתוך שינה? האם יהיה אור שאלך בעקבותיו, או רק חושך?
תפסיקי.
אני לא רוצה למות. מה שאני צריכה זו תוכנית.
את מוכרחה ללכת.
הקול בראשי תובעני, עיקש.
אתמוכרחהללכתאתמוכרחהללכתאתמוכרחהללכת.
תישארי בחיים.
תיק הנסיעות שלי. בתוך עץ. תמשכי אותו למטה, תתעלמי מהכאב המייסר בכתף. אני מפשפשת בבגדים שארזתי לסוף־שבוע בשיקגו. מוציאה מהתיק את שמלות הקוקטייל, נעלי העקב הגבוהות, החזייה שבקושי יש בה בד, ושני זוגות של תחתוני תחרה. בגדי ספורט. תודה לאל. משהו יעיל. אני נפטרת משמלת הכותנה ומהחזייה ומהתחתונים המגוחכים. אל תחשבי על החבּורות שמכסות לך את הירכיים. אל תחשבי על החתכים באגן. אל תחשבי על הזרת המעוקמת ועל הגוון הכחול המדאיג שהיא הולכת ומקבלת. אל תחשבי על הדם שמרוח על כל השמלה הלבנה, על הבטן, על הירכיים. אל תחשבי. זוזי. לובשת את הטייטס, את חזיית הספורט, את חולצת הטריקו שחילקו בחינם באיזו חנות ספורט. גורבת גרביים.
הטלפון שלי. אני מוכרחה למצוא את הטלפון. איפה הוא? אני סורקת את השטח המכוסה הריסות. שום דבר.
זוזי. זוזי. בקבוק הבושם היקר, השמפו והמרכך, השמן לפנים, הקרם לניקוי פנים והקרם־פילינג, שפופרות הקרם השונות לגוף, לפנים, לידיים, לעיניים: הכול נעלם. מייבש השיער והמסלסל: נעלמו. רגע. הכבלים. תשחררי אותם ותשמרי אותם. בקבוק מי הפנים, מראת הכיס והבקבוק לנסיעות של תרסיס השיער. כולם יוכלו להועיל. אולי. שימי אותם בצד. מוציאה את הדיאודורנט והאיפור ומברשת השיער. השפתון־נגד־יובש נכנס לאחד מתאֵי התיק הסגורים ברוכסן.
משקלו של התיק אפשרי. הלאה, למזוודה שלו. שרוול חולצה של טֶרנבּוּל אנד אַסֶר מציץ דרך קרע בבטנה. חולצת טריקו נוספת. הסווטשירט שלו עם הסמל של הרווארד נכנס פנימה. אל תחשבי שהסווטשירט מריח כמוהו. אלוהים, הסווטשירט מריח כמוהו.
את מוכרחה ללכת.
מוציאה את מעיל הרוח המשוכלל. זוג גרביים. זהו זה.
מה עוד. תחשבי. הדברים האלה יעזרו לך להישאר בחיים.
הכיסוי של חופת המטוס מרפרף על ענף עץ נמוך. תגלגלי אותו. תקשרי אותו לתיק. הערכה לעזרה ראשונה תחובה מאחורי גדם עץ רקוב. עטיפת הפלסטיק נסדקה, אבל התכולה נותרה שלמה: יוד, אלכוהול רפואי, תחבושות, מספריים, משככי כאבים, אנטי־היסטמינים, פינצטה, ערכת תפירה, סרט דביק.
עיני נשלחות אל התא. הטלפון שלי. את מוכרחה לחזור לשם. יש שם אוכל. מים. לא אחזיק מעמד יומיים בלעדיהם. עשן עולה מהמנוע, שחור וסמיך. תיכנסי, תיכנסי, תיכנסי.
השקית. בדיוק היכן שהשארתי אותה, תחובה מאחורי מושב הנוסע הקדמי. ארבעה חטיפי בריאות, שקית פיצוחים, בקבוק מים שעוד לא נפתח. פחית הדיאט קולה. אני מרגישה עליצות רגעית. ידִי מגששת על הרצפה ומוצאת את שבר הזכוכית החד. אני מרימה אותו ומסתכלת על הצג המרוסק של הטלפון שלי. אני מנסה להדליק אותו, אבל הצג העכבישי נותר שחור. שבור. זיןזיןזין. אני לוקחת אותו בכל זאת. עיני מתמלאות דמעות בגלל העשן. תתרכזי. תתרכזי. אני שולחת יד אל מאחורי גב המושב. שמיכת פליז, גליל מסקינג טייפ, חבל מגולגל. אני שולחת יד שוב. גוף דק ומתכתי של מצית. הכול נכנס לתיק. האור מתעמעם. אני מוכרחה ללכת.
צאי. צאי. צאי. מוחי החייתי צורח אלי, אבל רגע. מה התוכנית? להישאר בחיים. אני מטפסת מעל ההריסות, נזהרת מהקצוות החדים כסכין, מתעלמת מהכאב בכתף ומפניו החסרים של האיש שרק לפני זמן קצר נגעתי בו. תסתכלי. הרים מכוסי שלג תוחבים את פסגותיהם אל תוך כיפה אדירה של שמי תכלת. מתחת להם, גבעות ירוקות משתפלות בגלים עדינים, כל אחת מהן מוקפת עצים ומנוקדת בפרחי בר. עוד ועוד משתרע הנוף, עד לנקודה הרחוקה ביותר באופק. אין כל סימן לקיומו של עוד בן אנוש, פרט לשביל. מסלול יורד בתלילות אבל יחסית נטול מהמורות, ואין בו ירידות פתאומיות אל צוקים תלולים כמו שיש בשאר השבילים. שם, בתוך שיפולי העמק המשתרע מתחת, אני רואה רצועה צרה של מראת זכוכית. יש מים למטה. התוכנית. השביל הוא התוכנית.
צאי. צאי. צאי. אני קופצת מטה מההריסות.
אני מניפה את התיק אל כתפי, צורחת בגלל הכאב, מחליקה את זרועותי בין הרצועות ומצמידה את הרצועה הארוכה סביב מותני. לחישת המנוע נעלמה סוף־סוף, אבל העשן עדיין עולה. אני שולחת מבט אחד אחרון אל קרחת היער ורואה את הזכוכיות המנופצות, את חלקי הפלסטיק השבורים ואת ערמת החפצים שהחלטתי לזנוח.
עכשיו לא נשאר כאן כלום, שום דבר שיש להציל.
השמש שוקעת. את מוכרחה ללכת.
מגי
השעה עדיין היתה שעת בוקר מוקדמת, והשמים בחוץ נצבעו בוורוד כהה שעדיין לא החוויר לכחול. הרדיו היה דלוק בשקט על רשת NPR, כוס קפה התקררה לאטה על השיש, ובּארני התחכך בקרסולי בתקווה לארוחת בוקר שנייה. לוחות העץ של הרצפה חרקו תחת רגלי, כרגיל. הסתכלתי על דף המתכון, לא שבאמת הייתי זקוקה לכך. כבר אפיתי את הלחם הזה שנים וידעתי את המתכון בעל פה, אבל המתכון נכתב בכתב ידו האיתן והבוטח של צ'רלס, ואהבתי לשמור אותו לידי כשאפיתי. המתכון היה חלק מהטקס.
הבצק היה חמים ורך בזמן שהרחקתי אותו ממני ואז קיפלתי בחזרה, והרגשתי אותו נמתח ומתהדק בין אצבעותי. אני לא אמורה ללוש בצק — זה מחריף את דלקת המפרקים שהתמקמה לה במפרקי האצבעות שלי אחרי שנים של הקלדה — אבל אפיתי כיכר לחם בתחילת כל שבוע, אף שברוב השבועות בזמן האחרון היא הגיעה ליום שישי במצב עבש ומעופש.
פעמון הדלת צלצל. התעלמתי ממנו. אם אפסיק ללוש, הבצק לא יתפח, ומלבד זאת, שערי היה פרוע לגמרי ועדיין לבשתי את החלוק ונעלתי את נעלי הבית של אֶל־אֶל בּין שצ'רלס קנה לי שש שנים לפני כן. זה בטח הדוור, שיערתי. הוא ישחיל פתק מתחת לדלת שמבשר על חבילה שמחכה לי וילך לדרכו.
פעמון הדלת צלצל שוב. נאנחתי וניגבתי את ידי המלאות קמח בריבוע של מגבת מטבח. לא משנה מי זה, חשבתי, כדאי לו מאוד שזה יהיה משהו חשוב.
כשפתחתי את הדלת וראיתי את ג'ים עומד מולי במדי משטרה מלאים, חשבתי שאולי הוא בא לקחת את תבנית הפשטידות של לינדה. היא השאירה אותה אצלי בבית אחרי שהביאה איתה לזניה, והיא תמיד השגיחה בשבע עיניים על כלי האפייה שלה. אבל שלחתי מבט אחד אל פניו ואל היצורה הקטנה והעצבנית שעמדה מאחוריו, מכופתרת כולה במדיה הכחולים, וידעתי שהוא לא בא בשביל התבנית.
"אנחנו יכולים להיכנס?" הוא שאל, הסיר את כובעו והניח אותו על לוח לבו. ג'ים קְווין ואני הכרנו בתיכון, כשהוא נהג לגעת לי בעורף בקצה עיפרון ולבקש שאגיד לו את התשובות במבחן בהיסטוריה של ארצות הברית. הוא מעולם לא ביקש רשות להיכנס אלי הביתה. פתאום ראיתי רק את מדיו ואת התג הנוצץ והמבריק שלו.
"ג'ים, מה קורה?" קולי היה רם מדי.
"למה שלא נשב רגע." זאת לא היתה שאלה, והוא הוליך אותי בביתי שלי. השוטרת באה אחרינו. "זאת השוטרת דרֵייפֶּר," הוא אמר והצביע לעברה.
"את יכולה לקרוא לי שאנוֹן," היא אמרה בקול שקט כל כך, שכמעט לא שמתי לב שהיא מדברת.
"נעים מאוד." הסתובבתי בחזרה אל ג'ים. "עכשיו תגיד לי מה קורה."
ג'ים אחז במרפקי והוליך אותי אל השולחן במטבח. "שבי," הוא אמר בעדינות, ובכל זאת הושיב אותי על כיסא ורק אז התיישב מולי. "מגי, היתה תאונה."
החסרתי פעימה. "זאת לינדה? היא בסדר?" אפילו בזמן ששאלתי ידעתי שזה לא קשור לאשתו.
הוא נענע בראשו. "לינדה בסדר גמור."
ואז ידעתי. פשוט ידעתי. זה מה שכל ההורים יודעים עמוק בתוכם שיקרה להם. שיום אחד הם יקבלו שיחת טלפון או ישמעו נקישה על הדלת, וממש באותה השנייה יחדל עולמם מלהתקיים.
"אַלי," אמרתי.
הוא הנהן.
הוא נעץ בי את עיניו הכחולות והמימיות. "היתה תאונת מטוס."
העולם נעשה לבן.
אליסון
משקל התיק מאיץ בי מטה במורד ההר, ואור הירח העמום מנחה את דרכי בין העצים. ענפים מצליפים על זרועותי ועל רגלי. אני נופלת פעם אחת, חזק. אני פולטת יללה, אבל קמה על הרגליים וממשיכה ללכת. הדם גועש באוזני. אני רצה כל הלילה. אני לא מרשה לעצמי להסתכל אחורה. אני לא מרשה לעצמי לעצור.
אני מגיעה לאגן הנהר לפני עלות השחר. אני משתופפת על שפת המים ונוגעת בהם בקצות אצבעותי. הקרירות שלהם עוברת בי כמו גל הלם. אני מתיזה מעט מים על פני. המים שנוטפים על זרועותי הם בצבע ורוד בהיר. הדם. הצמא אוחז בי כמו קדחת. יהיה קל כל כך להרים כפות ידיים קעורות אל פי ולשתות.
לא. המים עלולים להרעיל אותי. לא שרדתי אחרי תאונת מטוס רק כדי למות מדיזנטריה. אני ממלאת את שני הבקבוקים הריקים ומוסיפה לכל אחד מהם טיפת יוד. אני מחכה. יש כל כך הרבה דרכים למות.
אני משפילה מבט אל גופי. הכאב הוא כמו הד, מהדהד בתוכי אבל רחוק איכשהו, מנותק.
אני עלולה לחטוף זיהום, אני עלולה לדמם כהוגן. אני עלולה למות. כל כך הרבה דרכים למות.
תישארי בחיים.
אני פושטת את הטייטס. החתך ברגלי השמאלית עמוק, מכוער ולא סימטרי. אני מוציאה את חולצת הכפתורים מהתיק, קורעת ממנה רצועה וטובלת אותה בבקבוק האלכוהול הרפואי. אני משפשפת את הבד בחתך, והכאב מפלח אותי לשניים. כשאני מצליחה שוב לראות, אני מתנשפת כולי. אני רואה פיסה לבנה — החתך הגיע עד לעצם.
תנשמי.
הגולגולת שלו, הלובן של הגולגולת שלו. שיכולתי לראות אותה מפני שפניו נעלמו.
העולם נוטה על צדו, ואני מתאמצת להישאר בהכרה.
תעצרי. תנשמי. תתרכזי.
אני מצמידה את קצוות העור שסביב החתך ומדביקה מעליהם פלסטר פרפר. תישאר לי צלקת מכוערת.
מסכנה אליסון הקטנה והיפה.
אני לובשת שוב את הטייטס.
אני מרגישה צמרמורת, וחום מדגדג עולה בעמוד השדרה שלי. האדרנלין זורם בי, ורגע לאחר מכן נעלם. אני מרחיקה את השיער מצווארי ושמה לב שהיא נעלמה. השרשרת. ידי נשארת בבסיס צווארי. אני מרגישה את לבי דופק מתחת לעור.
הבטן שלי מתכווצת. איך יכולתי להיות רשלנית כל כך? השרשרת היא כל מה שהיה לי, הדבר היחיד שהיה צריך להגן עליו, ועכשיו היא נעלמה.
אני הודפת את המחשבה הזאת. אין טעם להמשיך להפוך בזה — אין שום דבר שאני יכולה לעשות עכשיו. הדבר כבר קרה.
אני מסתכלת בשעון — רצועת זהב דקה ויהלומים קטנים על פניו, שעון מגוחך — ורואה שנשארו עוד חמש דקות עד שאוכל לשתות את המים. אבי תמיד אמר לי שדרושות שלושים דקות תמימות כדי שיוד יטהר מים. הוא אהב ללמד אותי דברים כאלה, דברים מעשיים, גם כשגלגלתי עיניים והתעקשתי שאין בזה שום טעם, שלעולם לא אזדקק להם. הבדיחה על חשבוני, אני מתארת לעצמי.
אני חושבת על חטיפי הבריאות, על שקית הפיצוחים. הבטן שלי מתכווצת. אני צריכה לאכול, אבל הדבר היחיד שאני רואה הוא החלל שבו היו אמורים להיות פניו. אני עוצמת עיניים ונושמת.
כשאני פוקחת עיניים כבר חלפו שש דקות. המים בטוחים לשתייה. אני שותה במהירות את שני הבקבוקים. מהר מדי. אני מתאמצת לגמוע אותם, והם נשארים בגופי. המים מושלמים, קרים ובעלי טעם מתכתי קל. למלא את הבקבוקים. לטפטף יוד. להכניס לתיק.
זוזי זוזי זוזי.
עומדת על הרגליים, מרימה את התיק. משהו בכתפי זע ונסדק. שבר דקיק, אולי, או רק נקע. אני נאבקת בדחף לצעוק.
אין זמן לחשוב על זה עכשיו.
אני קופצת מסלע לסלע. כל צעד כואב. האם עדיף להמשיך לקפוץ על רגל אחת או לנחות על הרגל הפצועה? לנחות, אני מחליטה. אני מגיעה לגדה. לפנַי משתרע מישור רחב וסלעי שמעליו מתנשא ההר, ושם נמצאת השמש שמאירה בזוהר ורוד את ההר בדרכה מעלה בשמים.
אני לא יודעת כמה זמן נשאר לי עד שיבואו לחפש אותי, אבל אני יודעת שבסופו של דבר הם יבואו, וזה אומר שאני מוכרחה להמשיך לזוז.
אני חייבת להתקדם מזרחה, לעבר השמש העולה. על ההר הזה אהיה חייבת לטפס.
מגי
"מגי. מגי."
שמעתי את המילים מבעד לגעש שבאוזני. ראיתי רק לבן לנגד עיני, אבל קצות שדה הראייה שלי היטשטשו, התכהו ונעשו מוכרים יותר.
"מגי."
זה היה ג'ים.
"מגי, היא יצאה משיקגו במטוס לארבעה נוסעים. חושבים שהמטוס נפל באיזה מקום בהרי הרוקי של קולורדו."
"אתה אומר לי שהבת שלי מתה?" קולי לא נשמע כמו קולי שלי. נראה שמישהו אחר דיבר, במציאות שגם היא לא היתה שלי.
"אנחנו עוד לא יודעים," הוא אמר ונענע בראשו. "עדיין לא הצליחו להגיע לאתר ההתרסקות כדי לאשר את זה, אבל על פי שידורי הקשר לפני שהם התנתקו..."
זה שינה הכול. אולי היא עדיין חיה. התקווה גאתה בחזי ולבלבה כמו פרח חמנית. "איך אתה יודע שהיא בכלל היתה במטוס הזה?" אולי היא בכלל לא היתה נתונה בשום סכנה. אולי היא היתה ספונה לבטח בבית.
"היא הופיעה ברישום הטיסה — היא והאיש שהטיס את המטוס. ראיתי את הדיווחים מנמל התעופה, היתה שם תמונה שלה... זאת היא."
"בסדר. בסדר." מוחי נכנס לפעולה. התינוקת שלי נעלמה בהרים. מפוחדת ובודדה ואולי פצועה. אבל לא מתה. "איך אני יכולה לעזור? אנחנו יכולים לארגן יחד משלחת חיפוש, נכון? שאתחיל להתקשר לאנשים? שאטוס לשם?"
ג'ים דיבר לאט. "כבר יש אנשים שמחפשים אותה, מגי."
"אבל מי?" לא מצא חן בעיני שאנשים זרים מחפשים אותה. הם לא יֵדעו למצוא אותה, הם יעשו טעויות, הם לא יבינו אותה כמוני. "אני רוצה לדעת מי נמצא שם כרגע ומחפש את הבת שלי. היא נמצאת שם לבד לגמרי, ג'ים. אני רוצה לדעת איך קוראים להם."
"הם עושים כל מה שהם יכולים, מגי. שלחו סיירים לכל ההרים שם כדי שיחפשו את אתר ההתרסקות. גם המשטרה המקומית מעורבת בעניין. אבל, מגי, אני צריך שתקשיבי לי טוב. זאת התרסקות של מטוס. הסבירוּת שהיא שרדה... הסיכויים הם לא לטובתנו."
נעצתי בו מבט וראיתי את העצב בעיניו. "היא חיה," אמרתי בשכנוע רב משהרגשתי. "אלי היא בחורה קשוחה. אני בטוחה שהיא חיה."
הוא הנהן לאטו. "נעשה כמיטב יכולתנו לוודא שנמצא אותה. את זה אני מבטיח. שאנון, תבדקי אם יש כאן איזה משקה חריף, טוב?"
הוא חשב שאני בהלם. הוא חשב שאני לא לגמרי ממוקדת. "אני בסדר, ג'ים," אמרתי בכעס.
"זה יעזור לך." הוא הסתובב בכיסאו והצביע. "שם למעלה, בארון שמעל המקרר. אמור להיות מימין — כן, בדיוק."
שאנון הרימה בקבוק בייליס.
"זה כל מה שהצלחת למצוא?" שאל ג'ים. היא הנהנה. "אוף, איפה הברנדי? תמיד יש להם ברנדי." הוא מזג כמות נדיבה של בייליס לתוך ספל הקפה המלוכלך שלי והניח אותו בידי. "שתי."
"תודה." הרגשתי כמו ילדה שמקבלת כוס חלב. לגמתי באי־חשק. המשקה היה מתוק מדי, כמו לשתות מילקשייק. הנחתי את הספל על השולחן והצבתי את שתי כפות ידי על פני השולחן הסדוקים. "כמה קשה כבר יכול להיות למצוא מטוס? אין לוויינים שאפשר להשתמש בהם? מסוקים?" ניסיתי לסלק ממוחי את המחשבה שאלי נמצאת שם, מפוחדת ובודדה ופצועה. ידעתי שהתמונה הזאת לא תעזור לי. עובדות יעזרו. הייתי צריכה לבסס את העובדות.
"כבר עושים את כל מה שאפשר לעשות," הוא אמר. "אני מבטיח לך."
המחשבות התרוצצו במוחי. ג'ים אמר שהיא טסה רק עם עוד אדם אחד. "עם מי היא טסה? הטייס. איך קוראים לו?"
הוא נע בכיסאו. "עדיין מנסים לאתר קרובי משפחה שלו, להודיע להם על מה שקרה."
מזווית עיני ראיתי שהשוטרת הקטנטונת מנגבת את השיש במגבת מטבח. גל של זעם גאה בי. "אבל אתה יודע? אתה יודע ואתה לא אומר לי."
"אני נשבע, מגי, עכשיו את יודעת את כל מה שאני יודע."
קמתי, לקחתי את המגבת מידיה של השוטרת הקטנטונת והתחלתי לנגב חלק כלשהו בשיש. הבצק הלך ודעך על קרש העץ. "אני צריכה להמשיך ללוש," מלמלתי לעצמי. המחשבה שאזרוק את הבצק נראתה לי פתאום כמו בזבוז משווע. קימחתי את הידיים ואת הקרש והתחלתי להרחיק ממני את הבצק בשורשי כף היד ואז לקפל אותו בחזרה. להרחיק ולקפל. להרחיק ולקפל. להרחיק ולקפל.
ג'ים קם והניח את ידיו על כתפי. "למה שלא תלכי לנוח? שאנון תכין לך כוס קפה, אולי — שאנון, את יכולה להפעיל את מכונת הקפה?"
"אני לא רוצה לנוח ואני לא רוצה כוס קפה, אבל תודה בכל מקרה, שאנון. אני רוצה לגמור ללוש את הבצק הזה כמו שצריך, כי אחרת הוא לא יתפח בתנור."
ידיו של ג'ים התהדקו ושמעתי אותו פולט אנחה. "מגי, תעזבי כבר את הבצק הזה. פשוט... פשוט תירגעי לרגע. תנשמי עמוק."
הסתובבתי אליו. "הילדה הקטנה שלי תקועה באמצע אלוהים־יודע־איפה, ואתה אומר לי להירגע?"
ג'ים הסתכל בי רגע ממושך. "אני מצטער," הוא אמר בשקט, "אבל אין שום טעם להתעצבן ככה עכשיו, זה לא יעזור לשום דבר."
שתקתי.
הוא לקח את כובעו והחזיק אותו בשתי ידיו. "אני אתקשר לרופא ואשאל אם הוא יכול לרשום לך כדורי שינה. אבקש מלינדה שתיקח אותם מבית המרקחת בדרך לכאן."
"אני לא משוגעת, ג'ים. הבת שלי עברה תאונת מטוס. אני מצטערת שהתגובה שלי מטרידה אותך." מבט של עלבון עלה על פניו ומיד התחרטתי על דברי. ניסיתי שוב. "סיפרת ללינדה?"
"באתי הנה ברגע ששמעתי, אבל חשבתי שתרצי..." הוא נאנח. "היא תרצה לעזור, ואם לא אכפת לך שאני אומר, נראה שלא יזיק לך להיות עכשיו עם חברה טובה."
כרגע לא רציתי לראות שום אדם בעולם שהוא לא הבת שלי, אבל ידעתי שאין טעם לנסות להדוף את גילויי טוב הלב של לינדה קְווין. הנהנתי. "תגיד לה שתבוא כשיש לה דקה."
"אקפוץ הביתה עכשיו," הוא אמר והרים את המפתחות מהשולחן. "היא תבוא ממש בקרוב. בינתיים שאנון תישאר כאן איתך."
הסתכלתי על השוטרת הקטנטונת, שעכשיו מיששה באצבעותיה את קצות מפת השולחן. היא שלחה אלי חיוך מתוח. כל דבר בה — עיניה העגולות המוקפות ריסים, שערה האסוף לקוקו קטן וקופצני, עורה החלק ונטול הקמטים — נראה בעיני כפגיעה אישית בי. היא היתה צעירה כל כך. צעירה יותר מאלי. איזו זכות יש לה להיות כאן? "אני יכולה להסתדר לבד," אמרתי בנימה צוננת.
ג'ים הידק מעט את אחיזתו בשולי הכובע. "אני בטוח, אבל אהיה רגוע יותר אם אדע שמישהו נמצא איתך עד שלינדה תבוא. חווית עכשיו הלם נורא, ואני פשוט מעדיף..." הוא שלח אלי מבט מפציר. "בבקשה, בשביל שלוות הנפש שלי."
הנהנתי. "בסדר." הכנסתי את הבצק לקערת זכוכית משומנת, כיסיתי אותו במגבת מטבח והלכתי למזווה, שם הנחתי את הקערה על מדף עד שהבצק יתפח. עמדתי שם כדקה וסרקתי את המדפים המסודרים שעליהם תירס בפחיות ושמן זית ופסטה יבשה, והצמדתי את ראשי אל הקיר הקריר. שמעתי את שניהם מתלחשים ומדברים עלי מעבר לדלת. מעולם בכל חיי לא הרגשתי חסרת אונים כל כך.
נשמתי עמוק וחזרתי למטבח. ג'ים משך אותי אליו לחיבוק מסורבל. "אדבר איתך ברגע שאשמע משהו. וכל דבר שאת צריכה, אל תהססי לבקש."
"רק תמצאו את הילדה שלי."
הוא הנהן. "נתראה בקרוב. שאנון, תטפלי בה יפה."
שאנון הנהנה, ושתינו הקשבנו לדלת הנטרקת מאחוריו. לחייה היו ורודות. היא ענדה על יד ימין טבעת קְלאדָה, והלֵב שבטבעת היה מופנה החוצה, כדי לאותת שעדיין אין לה בן זוג. התחשק לי להרביץ לה. "את בטוחה שאת לא רוצה כוס תה?" היא שאלה, ועיניה התרחבו בדאגה. "או אולי קפה?"
נענעתי בראשי. "אני בסדר, באמת. את יכולה ללכת לאן שאת רוצה. אני בטוחה שיש לך דברים חשובים יותר לעשות עכשיו." לא ידעתי כמה זמן אוכל להמשיך להסתכל כך על פניה הקטנים והתמימים בלי לצרוח.
"הפַּקָד קווין אמר לי להישאר, אז אני אשאר." התקיפות בקולה הפתיעה אותי, וזה כנראה ניכר על פני. "זה בסך הכול החודש הראשון שלי," היא הוסיפה בנימת התנצלות. "אני לא רוצה להסתבך עם הבוס."
"אני מבינה." הסתובבתי ונשענתי על הכיור. ניסיתי להתרכז בנשימות. הרגשתי שחשוב שלא אתן לה לראות שאני בוכה. תתעשתי מיד, מרגרט. בחייך, פשוט תתעשתי. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם. דקה? עשר?
ואז היא דיברה. "את יודעת מה?"
הסתובבתי אליה. ראיתי בפניה שהיא ראתה את זה, ראתה את הסדקים.
"אני אחכה מחוץ לדלת, אבל אם תצטרכי משהו, תצעקי. כשגברת קווין תבוא אני אלך, אני מבטיחה."
היא הציעה לי טובה, וקיבלתי את הצעתה. "בסדר גמור," אמרתי.
היא יצאה החוצה, השאירה את הדלת פתוחה במקצת ואמרה בהתנצלות, "אלה התקנות, גברתי."
קראתי מספיק ספרים, כך שידעתי שהרגע הזה, הראשון שבו נותרתי לבדי עם מחשבותי, הוא הרגע שבו אני אמורה לקרוס על ברכי ולהשמיע צעקה קמאית. התיישבתי ונעצתי מבט בחלל הריק, וחיכיתי שהטלפון יצלצל. עלה על דעתי שאני עשויה לחכות לנצח.
אליסון
המישור משתרע לנגד עיני, שטיח אינסופי של עשב סבוך ופרחי בר. דבורים שמנות מרחפות בעצלתיים בדרכן מגבעול לגבעול.
במרחק מתנשא ההר במלוא גודלו. לא משנה כמה רחוק אני הולכת, נדמה שהוא לא מתקרב. ענן של יתושים מזמזם מעל ראשי.
אני חושבת על הנוף שראיתי מהמטוס, בד טלאים ירוק שמדי פעם נראים בו כתמי סלעים ושלג. אני מנסה לדמיין איך אני נראית מלמעלה, מהשמים הכחולים נטולי העננים.
ההרים האלה הם ארצם של אלים וענקים. מטרתם היחידה היא להזכיר לנו שאיננו אלא כתם קטן בנוף, שזמננו על כדור הארץ הוא קצר וחולף, ושהסלעים כאן התקיימו עידן ועידנים לפני שנולדנו ויוסיפו לעמוד זמן רב אחרי שנתפורר לאבק.
לשנייה אחת אני מרגישה משהו פרט לאימה.
אני מרגישה הקלה.
היא לא נמשכת זמן רב. אני יודעת מה יעלה בגורלי.
"תכסי את עקבותייך. אם הוא יגלה, הוא יבוא לרדוף אחרייך." עיניו ננעצו בי כשאמר את זה. "כולם יבואו. אין לך מושג כמה כוח יש להם. את מבינה?" הנהנתי. "תקשיבי לי טוב עכשיו. את צריכה להיות מוכנה לברוח. אם תחשבי אפילו לשנייה אחת שהוא עלה עלייך, את מוכרחה להיעלם."
הטלפון. אוי לא: הטלפון עדיין אצלי. אני מוציאה אותו מהתיק וזורקת אותו על האדמה. העקב שלי נוחת עליו פעם אחת, פעמיים, עד שכיסוי הפלסטיק מתפרק. אצבעותי מגששות בחיפוש אחרי כרטיס ה-SIM. את מה שנשאר מהטלפון אני זורקת בכיוון אחד ואת הכרטיס בכיוון הנגדי. אני רואה אותו מנצנץ באור השמש בזמן שהוא מסתחרר באוויר לתוך השיחים.
מגי
"תושבת מֵיין נעדרת לאחר התרסקות מטוס. אליסון קַרפֶּנטר, בת שלושים ואחת, נראתה לאחרונה עולה על מטוס חד־מנועי בנמל התעופה מידוֵויי בשיקגו. המטוס שלח אותות מצוקה כעבור כמה שעות, וסבורים שהוא התרסק אי־שם בהרי הרוקי של קולורדו. משלחות הצלה מחפשות סימנים להריסות המטוס. הטייס, כנראה בעל רישיון טיס פרטי, עדיין לא זוהה. ובכתבה הבא, דוקטור אלן פיליפס יבוא לאולפן ויענה על שאלותינו בנוגע לווירוס שתוקף בימים אלה את בוליביה, וגם יענה על השאלה שכולנו שואלים את עצמנו: האם הווירוס יגיע עד אלינו?"
שלחתי יד וכיביתי את הרדיו. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן ראיתי את חייהם של אחרים משודרים בחדשות והטרגדיות שלהם הפכו למופעי ראווה משעשעים, זכרתי את הרחמים שהרגשתי כלפיהם וכן את ההקלה מכך שלא מדובר בי או במישהו מיקירי... ועכשיו זה היה.
לינדה תבוא בכל רגע, חשבתי לעצמי. שמעתי את נהמת המנוע שלה כשהיא פנתה בסיבוב במרחק כחצי קילומטר. היא קנתה את המכונית לפני כעשור, מאשת מכירות של מוצרי קוסמטיקה. ג'ים שנא את המכונית הזאת, וחיכה בקוצר רוח שהיא תיפטר ממנה והוא יוכל לקנות לה לינקולן נחמדה ואמינה, משהו שהולם את רעיית מפקד המשטרה המקומית. אבל כמו לינדה, הקדילק הוורודה ידעה לעמוד על שלה. היא עדיין התקדמה בדרכים, עם מנוע חזק כל כך ותיבת הילוכים דפוקה כל כך, שהיה אפשר לשמוע אותה גם מקצה מֵיין. הדלת הקדמית נפתחה בתנופה, והיא נעמדה בפתח הבית, שערה הבלונדיני עדיין רטוב מהמקלחת.
"מגי."
לא היה צריך יותר מזה. הרגשתי שאני נשברת. היללה שהדחקתי עמוק בתוך כלוב הצלעות שלי בקעה. היא הגיעה אלי בשנייה וחיבקה אותי בזרועותיה. אני לא יודעת כמה זמן התייפחתי, אבל כשהדמעות הידלדלו שמעתי מנוע נדלק ומכונית יוצאת משביל הגישה. השוטרת הקטנטונת מילאה את הבטחתה.
פקחתי עיניים ולינדה התכופפה לעברי. "מה את רוצה שאני אעשה?" היא ניגבה את דמעותי בגב כף ידה.
"אני לא יודעת," אמרתי. "אני לא יודעת." הרמתי את עיני אליה. "איפה היא, לינדה? איפה היא?" ראיתי לנגד עיני רק את אלי בתוך חלקים מעוקמים של שברי מטוס. חששתי שעוד רגע אקיא.
"ששש. ימצאו אותה, ימצאו אותה." ישבנו כך זמן מה, ולינדה ליטפה את שערי. בסופו של דבר הצלחתי לנשום שוב.
"טוב," אמרה לינדה. "הבאתי תרופות שיעזרו לך לישון ותרופות שיפחיתו את הכאב כשאת ערה." היא פשפשה בתוך תיקה העצום ושלפה ממנו שני בקבוקוני תרופות כתומים. "כאן התרופות ללילה," היא אמרה ונענעה את אחד הבקבוקונים. "אמביאן, הן יפילו אותך מיד. ואלה לשעות היום." היא רכנה לעברי. "וַליום," היא לחשה, כאילו מישהו עלול לשמוע אותה, "שנשאר לנו אחרי שלג'ים היתה פריצת דיסק."
לקחתי את הבקבוקונים בלי להסתכל בהם והנחתי אותם על השיש מאחורי, שם ידעתי שהם יישארו בלי שאגע בהם. אף פעם לא הייתי מהאנשים שלוקחים תרופות, גם לא אדוויל כשהיה לי כאב ראש. צ'רלס נהג לצחוק עלי בעניין הזה, ושאל אם הצטרפתי בלי ידיעתו לאיזו כת שסולדת מתרופות. פשוט לא אהבתי את התחושה שאני לא שולטת בגוף שלי.
"מה עוד אני יכולה להביא לך? אכלת משהו? ארזתי לך חצי כיכר לחם בננה שאפיתי קודם, אם את רוצה. או שאולי אכין לך סנדוויץ'?"
המחשבה על אוכל היפְּכה את מעי. "לא," אמרתי ונענעתי בראשי. "תודה."
היא טפחה על גב כף ידי. "אני אכין לשתינו תה." היא קמה והניחה את הקומקום על הכיריים.
"את לא חייבת להישאר," אמרתי, וגבי עדיין פנה אליה. "אני באמת מסתדרת מצוין לבד, למרות מה שכולכם חושבים." פתאום התביישתי שהיא ראתה אותי בוכה ככה. היא היתה החברה הכי טובה שלי, נכון, אבל זה לא שינה שום דבר. לא אהבתי שאנשים רואים אותי בוכה. אפילו לא צ'רלס, כשהוא עדיין היה כאן.
"על מה את מדברת?" היא אמרה וצקצקה בלשונה. "מה פתאום שאני אהיה עכשיו במקום אחר?"
הקשבתי לרעשים שהיא עשתה בזמן שהכינה תה ונעצתי מבט בסדק בקיר. מתי הוא צץ? התחשק לי לקום ולתקן אותו מיד, לרדת עד למרתף, להביא משם טיח ושפכטל ולתקן אותו. יהיה טוב לעשות משהו מועיל. לא משנה מה.
היא הציבה מולי ספל תה והתיישבה ליד השולחן עם ספל משלה. שתינו בדממה במשך כמה דקות. בארני זינק על השולחן וחיכך את אפו בלחיי, ואני ליטפתי את פרוותו הכתומה הארוכה. הוא נשאר רגע וגרגר לו בשמחה, ואז קפץ למטה ורחרח את קערת האוכל הריקה שלו. קמתי והתכופפתי כדי למלא אותה מחדש.
"ידעת שהיא מתכננת לנסוע בסוף־השבוע?" שאלה לינדה.
נענעתי בראשי.
"מה לדעתך היא עשתה בשיקגו? את חושבת שהיה לה שם משהו שקשור לעבודה?"
הרגשתי שכתפי מתקשחות. "אני לא יודעת."
"ועוד במטוס פרטי. אני לא מכירה הרבה אנשים שטסים במטוסים פרטיים. אולי הוא היה של אחד הלקוחות שלה?"
"לינדה, בבקשה. אמרתי לך שאני לא יודעת." הכעס שבקולי פילח את החדר.
"סליחה," היא אמרה בשקט. היא השפילה מבט לעבר ספל התה שלה. "אני לא יודעת מה קורה לי עם כל השאלות האלה. ברור שאת לא רוצה לדבר על זה עכשיו."
היא צדקה, לא רציתי לדבר על זה, אבל היה בכך יותר מזה. לא ידעתי את התשובות לאף אחת מהשאלות של לינדה, כי לא ידעתי שום דבר על החיים של אלי.
מה שידעתי, ולינדה לא ידעה, הוא שלא ראיתי את הבת שלי ולא דיברתי איתה כבר יותר משנתיים.