במערב, כאשר מישהו רואה עטיפה כמו זו של סיפורי קְרישְׁנַה, הוא שואל מיד, ״מי זה קְרישְׁנַה? מי זאת הנערה שאתו?״ וכו׳.
התשובה המידית היא שקְרישְׁנַה הוא האל העליון. כיצד? כיוון שהוא ניחן במלואן בכל מעלותיו של אלוהים, האישיות העליונה. במילים אחרות, קְרישְׁנַה הוא אלוהים משום שהוא שובה לב כול. המושג "אלוהים" ללא העיקרון הזה של היותו שובה לב כול, הוא חסר משמעות. ומי שובה לב כול? קודם כל אדם עשיר מאד. האנשים נמשכים למי שבידו עושר רב. גם אדם רב כוח הוא מקור למשיכה, כמוהו גם אדם מפורסם, אדם יפה, אדם חכם, ומי שאינו קשור לשום קניינים. לכן, מניסיון מעשי מסתבר שמשיכתו של אדם נמדדת על-פי 1) עושר, 2) כוח, 3) פרסום, 4) יופי, 5) חוכמה, 6) פרישות. ומי שניחן בכל אלה במידה בלתי מוגבלת, משמע שהוא האל האישי העליון. פַּרָאשַׂרַה מוּני, בר-סמכא וֵדי חשוב, הוא שהגדיר את ששת השפעים הללו של האלוהות.
יש אנשים עשירים רבים, יש גם חזקים, מפורסמים, יפים, מלומדים, ואפילו כאלה שבחרו בחיי נזירות ואינם קשורים לשום קניינים חומריים. אבל אין בכל תולדות האנושות מישהו שניחן, כמו קְרישְׁנַה, בכל המעלות הללו בו-זמנית ובמידה בלתי מוגבלת. קְרישְׁנַה, אלוה עליון, הופיע בעולם לפני 5,000 שנה. הוא שהה עלי אדמות 125 שנה, ושיחק בתפקיד בן אנוש, אך מעשיו היו בלתי רגילים. מרגע הופעתו ועד היעלמותו, כל מעשה ממעשיו הוא יחיד במינו בתולדות העולם. לכן, כל מי שמבין את משמעות המושג אלוהות, יקבל את קְרישְׁנַה כאל האישי העליון. אף אחד אינו שווה לאלוהים, גם לא גדול ממנו. זאת משמעות האמרה הידועה, ׳׳אלוהים גדול׳׳.
אנשים שונים בעולם מגדירים את אלוהים בדרכים שונות. מכל מקום, הספרות הוֵדית, גם כל האָצָ׳ארְיות הגדולים, שהם המלומדים ובני הסמכא במדע האלוהים בכל התקופות – שַׂנ͘קַרַה, רָאמָאנוּגַ׳ה, מַדְהְוַה, וישְׁנּוּ סְוָאמִי, שרי צַ׳יְתַנְיַה וכל ממשיכי דרכם בשושלות המורים – כולם מסכימים פה אחד שקְרישְׁנַה הוא האל האישי העליון. ובאשר לנו, חסידי התרבות הוֵדית, אנחנו מקבלים את התיאור הוֵדי לתולדות היקום. היקום, על-פי הספרות הוֵדית, מורכב ממערכות כוכבים שונות – סְוַרְגַלוֹקַה, או מערכת הכוכבים העליונה, מַרְתְיַלוֹקַה, או מערכת הכוכבים התיכונה, ופָּאתָאלַלוֹקַה, או מערכת הכוכבים התחתונה. ההיסטוריונים של היום אינם מסוגלים לספק לנו ראיות לאירועים שהתרחשו לפני 5,000 שנה, והאנטרופולוגים אומרים שהאדם המודרני, כפי שהוא מוכר לנו כיום, לא היה קיים לפני 40,000 שנה, כיוון שהאבולוציה לא הגיעה עד אז לדרגת התפתחות כזו. אבל ספרי ההיסטוריה הוֵדיים, פּוּרָאנּות והמַהָאבְּהָארַתַה, מתארים היסטוריה אנושית בת מיליוני שנים.
ספרות זו מתארת למשל, את הופעותיו של קְרישְׁנַה בעולם מלפני מיליוני שנים. בפרק הרביעי של הבהגוד-גִיתָא קְרישְׁנַה מספר לאַרְג׳וּנַה שלשניהם היו לידות קודמות רבות, אלא שהוא (קְרישְׁנַה) זוכר אותן, בעוד שאַרְג׳וּנַה אינו יכול לזכור. זה מראה את ההבדל בין הידע של קְרישְׁנַה לזה של אַרְג׳וּנַה. אַרְג׳וּנַה, אף שהיה לוחם גדול ובן משכיל ומחונך של משפחת הקוּרוּ, היה בסך הכול אדם רגיל, בעוד שקְרישְׁנַה, אלוהים, ניחן בידע בלתי מוגבל, ולכן גם בזיכרון בלתי מוגבל.
ידיעתו של קְרישְׁנַה מושלמת, ומשום כך הוא זוכר כל מה שקרה בהופעותיו השונות לפני מליוני שנים. ואילו אַרְג׳וּנַה הוא אדם רגיל ולכן, ידיעתו וזכרונו מוגבלים בזמן ובמרחב. בפרק הרביעי קְרישְׁנַה אומר שהוא יכול לזכור את עצמו מורה את הוראות הבהגוד-גִיתָא לאל השמש, ויוַסְוָאן, לפני כמה מילוני שנים.
אנשים חסרי אמונה באל, נוטים היום לנסות ולהיות אלוהים באמצעות תרגול מיסטי כלשהו. אלה חושבים שבאמצעות תרגילי דמיון או מדיטציה כלשהם הם יהפכו לאלוהים. אולם קְרישְׁנַה אינו אלוהים מסוג כזה. הוא לא צריך להמציא תרגילי מדיטציה כדי להיות אלוהים, גם לא לתרגל סיגופים קשים או יוֹגַה מיסטית. למעשה, הוא מעולם לא נהיה אלוהים, שכן הוא אלוהים תמיד ובכל הנסיבות.
בתוך כלאו של דודו קַמְּסַה, שבו היו כלואים אביו ואמו, הופיע קְרישְׁנַה מחוץ לגופה של אמו כוישְׁנּוּ-נָארָאיַנַּה בעל ארבע הידיים. אחר כך הוא הפך את עצמו לתינוק ואמר לאביו לשאת אותו לביתם של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה ואשתו יַשׂוֹדָא. כאשר היה עולל פעוט, ניסתה הדמונית הענקית פֻּוּתַנָא להרוג אותו, אך כאשר ינק משדיה, הוא ינק גם את אויר חייה. זהו ההבדל בין אלוהים אמיתי לבין אלוהים שמוצג בצורה מיסטית כלשהי. למרות שקְרישְׁנַה לא תרגל שום יוֹגַה מיסטית, הוא גילה את עצמו כאלוהים בכל אחד ממעשיו – בינקותו, בילדותו, בנעוריו ובבחרותו. בספר זה, סיפורי קְרישְׁנַה, יתוארו כל מעשיו כבן אנוש. אך למרות שנהג כבן אדם, הוא תמיד שמר על זהותו כאלוהים.
מאחר שקְרישְׁנַה שובה לב כול, הרי שכל מאוויי האדם צריכים להתמקד בו. בבְּהַגַוַד-גִיתָא נאמר שהנשמה היחודית היא האדון ובעלת גופה שלה, ואילו קְרישְׁנַה, נשמת-העל שבלב כול, הוא האדון והבעל העליון של כל הגופים הייחודיים. לכן, אם כולנו נמקד רק בו את נטיית האהבה שלנו, אהבה ומאליו גם שלום ואחדות ישררו בכול. כאשר משקים את שורש העץ, מושקים גם כל הענפים, העלים והפרחים; וכאשר מזינים את הקיבה דרך הפה, ניזונים כל שאר אברי הגוף.
אמנות מיקוד המחשבה בעליון ואהבתנו לו נקראת תודעת קְרישְׁנַה. הקמנו את התנועה לתודעת קְרישְׁנַה כדי לאפשר לכולם למקד את אהבתם בקְרישְׁנַה וכך לספק עד תום את נטייתם לאהוב. כולם להוטים מאד לספק את נטייתם לאהוב מישהו, אבל הדרכים שהאדם המציא כמו סוציאליזם, קומוניזם, גמילות חסדים, פעילות הומניטארית, לאומנות, וגישות נוספות כאלה – כולן דרכים שנועדו להביא שלום ושגשוג לעולם – הן חסרות תועלת ומתסכלות. זאת משום שהן משאירות אותנו בבערות גמורה לגבי אותה אמנות האהבה לקְרישְׁנַה. אנשים רבים חושבים שבקיום כללי מוסר ומצוות הדת, הם יהיו שמחים. יש המאמינים כי האושר תלוי בהתפתחות כלכלית. ויש כאלה שמחפשים את האושר בעינוג חושים סתמי. אבל בלי לאהוב את קְרישְׁנַה, איש לא יכול להיות מאושר.
קְרישְׁנַה משיב בשלמות לכל אחד על נטיית האהבה המיוחדת לו ויוצר עמו יחסים מיוחדים שנקראים טעמים או רַסות. יש שניים עשר סוגים בסיסיים של יחסי אהבה: אפשר לאהוב את קְרישְׁנַה כעליון הלא נודע, כאדון העליון, כידיד העליון, כילד העליון, וכמאהב העליון. אלה הן חמש רמות האהבה הבסיסיות. יש עוד שבע רַסות אהבה עקיפות עם קְרישְׁנַה, השונות מן החמש הראשונות. מכל מקום, ככלל, כל מי שיכוון את נטיית האהבה שבו כלפי קְרישְׁנַה, יהפכו חייו למוצלחים. זה לא רעיון דמיוני אלא אמת לאמיתה שניתן להתנסות בה ביישום מעשי. נוכל לחוות במישרין את השפעתה של אהבה לקְרישְׁנַה על חיינו.
בפרק התשיעי של הבהגוד-גִיתָא, המדע הזה של תודעת קְרישְׁנַה נקרא מלך כל ידע, מלך כל הדברים הכמוסים והנסתרים והמדע העליון של הגשמה רוחנית. ואף-על-פי-כן, כל אחד יכול להתנסות בתוצאותיו של המדע הזה, כיוון שפשוט לתרגל אותו וזה גם מהנה מאד. כל טיפה של תודעת קְרישְׁנַה שנתרגל, תהפוך לנכס נצחי שלנו שדבר לא יוכל להכחידו. כיום, הצעירים המבולבלים והמתוסכלים במערב, מהווים הוכחה חיה לכך, משום שהם חווים במישרין את התוצאה של מיקוד האהבה בקְרישְׁנַה בלבד.
נאמר כי אדם שביצע סיגופים חמורים בחייו ועמד בהקרבות קשות, אם בעקבות תרגולו לא נעורה בו האהבה הרדומה לקְרישְׁנַה, משמע שתרגולו כולו היה לשווא. לעומת זאת, מי שפיתח אהבה לקְרישְׁנַה, לשם מה לו סיגופים קשים?
התנועה למען תודעת קְרישְׁנַה היא מתנה יחידה במינה שהעניק שְׂרי צַ׳יְתַנְיַה לנשמות הנחשלות של תקופתנו. הדרך היא פשוטה ומתורגלת כבר ארבע שנים בארצות המערב. אין ספק כי היא יכולה לספק לחלוטין את נטיית כל האנשים לאהבה. ספר זה, סיפורי קְרישְׁנַה, נועד לסייע לתנועה לתודעת קְרישְׁנַה בעולם המערבי. הוצאנו ספרות נשגבת זו בשני חלקים עם שפע של איורים. אנשים אוהבים לקרוא סיפורים דמיוניים למיניהם לבילוי והנאה. עתה הם יוכלו לכוון את הנטייה הזו לעבר קְרישְׁנַה. וכך יתנסו בסיפוק אין סופי של הנשמה.
בבהגוד-גִיתָא נאמר שאפילו מאמץ קל בנתיב של תודעת קְרישְׁנַה יכול להציל מן הסכנה הגדולה ביותר. אפשר להביא מאות ואלפי דוגמאות לאנשים שניצלו בחייהם מסכנות גדולות הודות להתקדמות זעירה בתודעת קְרישְׁנַה. לכן, אנחנו מציעים לכל אחד להפיק את המרב מספרות חשובה ונשגבת זו. הקריאה בה, דף אחר דף, תחשוף בפני הקורא אוצר אדיר של ידע באמנות, במדע, בספרות, בפילוסופיה ובדת, ומעל לכול, תצמיח בו אהבה לקְרישְׁנַה.
אני מוקיר ואסיר תודה לשְׂרִימָאן ג׳ורג׳ הריסון, ששר כיום הרא קְרישְׁנַה, על תרומתו הנדיבה בסך $19,000 לצורך הדפסת הספר הזה. מי ייתן וקְרישְׁנַה יעניק לו התקדמות נוספת בתודעת קְרישְׁנַה.
ולבסוף ברצוני להודות ולאחל לשְׂרִימָאן שְׂיָאמַסוּנְדַרַה דָאסַה אַדְהיקָארִי, שְׂרִימָאן בְּרַהְמָאנַנְדַה דָאסַה בְּרַהְמַצָ׳ארִי, שְׂרִימָאן הַיַגְרִיוַה דָאסַה אַדְהיקָארִי, שְׂרִימָאן סַתְסְוַרֻוּפַּה דָאסַה אַדְהיקָארִי, שְׂרִימַתִי דֵוַהֻוּתי-דֵוִי דָאסִי, שְׂרִימַתִי גַ׳דוּרָאנִּי-דֵוִי דָאסִי, שְׂרִימָאן מוּרַלִידְהַרַה דָאסַה בְּרַהְמַצָ׳ארִי, שְׂרִימָאן בְּהָארַדְוָאגַ׳ה דָאסַה אַדְהיקָארִי ושְׂרִימָאן פְּרַדְיוּמְנַה דָאסַה אַדְהיקָארִי ועוד, על עבודתם הקשה ועזרתם בדרכים שונות להצלחת הספר הזה. הרא קְרישְׁנַה.
א.צ׳. בְּהַקְתִיוֵדָאנְתַה סְוָאמִי
מבוא
קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! הֵא
קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! הֵא
קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! רַקְשַׁה מָאם
קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! קְרישְׁנַה! פָּאהי מָאם
רָאמַה! רָאגְהַוַה! רָאמַה! רָאגְהַוַה! רָאמַה! רָאגְהַוַה! רַקְשַׁה מָאם
קְרישְׁנַה! קֵשַׂוַה! קְרישְׁנַה! קֵשַׂוַה! קְרישְׁנַה! קֵשַׂוַה! פָּאהי מָאם
צַ׳יְתַנְיַה-צַ׳ריתָאמְרּיתַה (מַדְהְיַה 7.96)
בנסיוני לתרגם את הספר הזה, סיפורי קְרישְׁנַה, ראשית ברצוני להציע את רחשי הוקרתי למורי הרוחני, אוֹםּ וישְׁנּוּפָּאדַה 108 שְׂרִי שְׂרִימַד בְּהַקְתיסידְדְהָאנְתַה סַרַסותי גוֹסְוָאמִי מַהָארָאגַ׳ה פְּרַבְּהוּפָּאדַה. אחריו הריני משתחווה לים החסד, שְׂרִי קְרישְׁנַה צַ׳יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ, הוא אישיות אלוה, קְרישְׁנַה עצמו, שהופיע כדבק על-מנת ללמד את העקרונות הנעלים ביותר של שירות מסור לאל. הוא התחיל את הטפתו בארץ גַוּדַּדֵשַׂה (מערב בנגל). ומאחר שאני משתייך למָאדְהְוַה-גַוּדִּייַה-סַמְפְּרַדָאיַה, הריני משתחווה לפני כל שושלת המורים שלנו. מָאדְהְוַה-גַוּדִּייַה-סַמְפְּרַדָאיַה זו ידועה גם כבְּרַהְמַה-סַמְפְּרַדָאיַה, כיוון שראשיתה בבְּרַהְמַה. בְּרַהְמַה הורה את הידע שברשותו לקדוש נָארַדַה, נָארַדַה הורה לוְיָאסַדֵוַה, ווְיָאסַדֵוַה הורה למַדְהְוַה מוּני, (אוֹ מַדְהְוָאצָ׳ארְיַה). שְׂרִי מָאדְהַוֵנְדְרַה פּוּרִי, שהתחיל את המָאדְהְוַה-גַוּדִּייַה-סַמְפְּרַדָאיַה, משתייך לשושלת המורים של מַדְהְוָאצָ׳ארְיַה; היו לו תלמידים רבים ידועי שם, סניאסים (נזירים) ובעלי משפחות כאחד, ביניהם ניתְיָאנַנְדַה פְּרַבְּהוּ, אַדְוַיְתַה פְּרַבְּהוּ ואִישְׂוַרַה פּוּרִי. אִישְׂוַרַה פּוּרִי היה מורו הרוחני של שרי צַ׳יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ. לכן עתה הריני מציע הוקרתי לאִישְׂוַרַה פּוּרִי, ניתְיָאנַנְדַה פְּרַבְּהוּ, שְׂרִי אַדְוַיְתַה אָצָ׳ארְיַה פְּרַבְּהוּ, שְׂרִיוָאסַה פַּנְּדּיתַה ושְׂרִי גַדָאדְהַרַה פַּנְּדּיתַה. הבה ונחלוק כבוד גם לסְוַרֻוּפַּה דָאמוֹדַרַה, ששימש כמזכירו האישי של שרי צַ׳יְתַנְיַה; נחלוק כבוד גם לשרי שְׂרִי וָאסוּדֵוַה דַתְתַה, לשרי גווינדה שהיה משרתו הצמוד של שרי צַ׳יְתַנְיַה, ולידידו ובן לווייתו של האל, מוקונדה. הבה ונחלוק הוקרתנו גם למוּרָארי גוּפְּתַה. ולבסוף ברצוני לחלוק כבוד לששת הגוסואמים מוְרינְדָאוַנַה: שְׂרִי רֻוּפַּה גוֹסְוָאמִי, שְׂרִי סַנָאתַנַה גוֹסְוָאמִי, שְׂרִי רַגְהוּנָאתְהַה בְּהַטְטַה גוֹסְוָאמִי, שְׂרִי גוֹפָּאלַה בְּהַטְטַה גוֹסְוָאמִי, שְׂרִי גִ׳יוַה גוֹסְוָאמִי ושְׂרִי רַגְהוּנָאתְהַה דָאסַה גוֹסְוָאמִי.
קְרישְׁנַה הסביר בעצמו בבְּהַגַוַד-גִיתָא שהוא הינו האל האישי העליון. כל אימת שחיי הדת מידרדרים בחברה האנושית ומשתלטת פעילות כופרת – הוא מופיע עלי אדמות. במילים אחרות, שרי קְרישְׁנַה הופיע כשהיה צורך להפחית את עומס החטאים שהצטבר בעולם, או ביקום כולו. מַהָא-וישְׁנּוּ, שהוא חלק מוחלט של קְרישְׁנַה, אחראי לסדרי הבריאה החומרית.
כאשר האל יורד לעולם, הוא מתגלה דרך וישְׁנּוּ. מַהָא-וישְׁנּוּ הוא מקור הבריאה החומרית. ממנו מתרחב גַרְבְּהוֹדַקַה-שָׂאיִי וישְׁנּוּ, ואחריו קְשִׁירוֹדַקַה-שָׂאיִי וישְׁנּוּ. התגלויות אלוהים שמופיעות בעולם החומרי הן בדרך כלל התרחבויות מוחלטות של קְשִׁירוֹדַקַה-שָׂאיִי וישְׁנּוּ. מכאן שהמשימה להפחית את עומס החטאים בעולם אינה ממש תפקידו של קְרישְׁנַה, אלוה העליון עצמו. מכל מקום, כאשר קְרישְׁנַה הופיע, הופיעו עמו גם כל התרחבויותיו של וישְׁנּוּ; נָארָאיַנַה, ההתרחבות המרובעת – וָאסוּדֵוַה, סַנ͘קַרְשַׁנַּה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה, גם התרחבויות חלקיות כמו התגלות הדג, מתסיה, היוֹגַה-אותארים השונים (התגלויות לעידנים השונים), והמַנְוַנְתַרַה-אַוַתָארים, או התגלויותיו של מַנוּ – כל אלה הצטרפו יחדיו והופיעו בגופו של קְרישְׁנַה, האל האישי העליון. קְרישְׁנַה הוא השלם המוחלט, וכל התרחבויותיו והתגלויותיו מצויות בו תמיד.
כאשר קְרישְׁנַה ירד עלי אדמות, גם וישְׁנּוּ היה איתו. קְרישְׁנַה מופיע למעשה, כדי להציג את עלילות וְרינְדָאוַנַה שלו. זאת כדי למשוך את הנשמות בנות המזל ולהזמין אותן חזרה הביתה לאלוהות. הריגת הדמונים מתרחשת בו זמנית עם עלילות אלה, אך היא מתבצעת על ידי חלקו של וישְׁנּוּ בקְרישְׁנַה.
בפרק השמיני של הבהגוד-גִיתָא, פסוק עשרים, נאמר שקיים טבע אחר, נצחי, או רקיע רוחני הנשגב לחומר הגלוי והסמוי. הכוכבים הרבים שבמערכות הכוכבים כמו השמש והירח הם חלק מהעולם הנגלה. מעבר לזה יש מימד בלתי נגלה, אך איש בגוף חומרי לא מסוגל להגיע אליו. מכל מקום, מעבר לחומר סמוי זה מצויה הממלכה הרוחנית. ממלכה זו מתוארת בבהגוד-גִיתָא כעליונה ונצחית. היא לעולם אינה נכחדת; הטבע החומרי נתון לבריאה ולחורבן חוזרים ונשנים, בעוד שהטבע הרוחני נשאר כמות שהוא לעד.
משכנו העילאי של אלוה העליון, קְרישְׁנַה, מתואר בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא כצ׳ינְתָאמַנּי. משכן זה, הידוע כגוֹלוֹקַה וְרינְדָאוַנַה, מלא בארמונות עשויים מאבן משאלות. העצים שם הם עצי משאלות, והפרות נקראות סוּרַבְּהי. משרתות שם את האל מאות ואלפי אלות מזל. שמו גוֹוינְדַה, אלוה הראשוני, סיבת כל הסיבות. האל מנגן שם בחלילו, עיניו הן כמו עלעלי פרח הלוטוס, גוון גופו כמו ענן יפהפה וראשו מקושט בנוצת טווס. יופיו עולה על יופיים של אלפי אלי אהבה (קופידונים). בבהגוד-גִיתָא קְרישְׁנַה נותן רק רמז דק על משכנו האישי, שהוא העליון מכל כוכבי הממלכה הרוחנית. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם לעומת זאת, קְרישְׁנַה מתגלה במלוא תפארתו ומציג את עלילותיו בוְרינְדָאוַנַה, אחר כך במַתְהוּרָא, ואז, בדְוָארַקָא. ספר זה, ׳סיפורי קְרישְׁנַה׳, מגולל בהדרגה את כל העלילות הללו.
קְרישְׁנַה הופיע בשושלת יַדוּ, ומשפחה זו מקורה בסומה, או אל הירח. יש שתי שושלות מלוכה, קְשַׁתְרייות; האחת יורדת ממלך הירח, והשניה יורדת ממלך השמש. כאשר האל יורד עלי אדמות, הוא בדרך כלל מופיע במשפחת קְשַׁתְרייות (מעמד המלוכה), כיוון שתפקידו לכונן את עקרונות הדת או חיי מוסר וצדק. הקְשַׁתְרייות תפקידם להגן על המין האנושי ולשמור על קיומה של השיטה הוֵדית. כאשר האל הופיע כרָאמַצַ׳נְדְרַה, הוא הופיע במשפחה שמשתייכת לשושלת של מלך השמש, רַגְהוּ-וַמְּשַׂה, ואילו קְרישְׁנַה הופיע בידו-ומשה. בספר התשיעי של השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, פרק עשרים וארבעה, יש רשימה ארוכה של מלכי היַדוּ-וַמְּשַׂה, כולם מלכים רבי עוצמה. אביו של קְרישְׁנַה היה וַסוּדֵוַה, בנו של שֻׂוּרַסֵנַה ממשפחת הידו. אלוהים אינו שייך לשום שושלת בעולם החומרי, אולם בחסדו הוא מופיע במשפחה מסוימת והופך אותה למפורסמת. זה דומה לעץ הסנדל שגדל במדינות מלאיה. עץ זה ניחן בסגולות משלו, אך כיוון שבמקרה הוא גדל בעיקר בארצות אלה, הוא נודע כעץ סנדל מלאי. כמותו, גם אישיות אלוה שייך לכול, אולם הוא בוחר להופיע במשפחה מסוימת וזו הופכת למהוללת, ממש כמו השמש שמופיעה ממזרח, אף שהיתה יכולה להופיע מכיוונים אחרים.
כאשר קְרישְׁנַה מופיע, כל התרחבויותיו המוחלטות באות איתו. גם בַּלַרָאמַה (בַּלַדֵוַה), שידוע כאחיו הבכור, הופיע איתו. בַּלַרָאמַה, שהוא התרחבות מוחלטת של קְרישְׁנַה, הינו מקורו של סַנ͘קַרְשַׁנַּה מההתרחבות המרובעת. ספר זה יגולל את הופעתו של קְרישְׁנַה במשפחת היַדוּ וכיצד הציג את מעלותיו הנשגבות. כל זה מתואר בהרחבה בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, במיוחד בספר העשירי, שהוא הבסיס לספרנו זה.
בדרך כלל רק אנשים בני חורין מוצאים עניין וטעם בעלילותיו של האל. אנשים מותנים נמשכים יותר לקריאת ספרות דמיונית שמתארת את מעשיהם הארציים של אנשים ארציים. מעשיו הנשגבים של האל מתוארים בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם ובפוּראנות נוספות, אלא שנשמות מותנות מעדיפות לשמוע סיפורים רגילים ולא את סיפוריו של קְרישְׁנַה. מכל מקום, סיפוריו של קְרישְׁנַה מקסימים כל כך, עד שכל סוגי האנשים נהנים מהם. האנשים נחלקים לשלוש קבוצות – מי שהם כבר בני חורין, אלה שחותרים לגאולה, וחומרניים. אך בני החורין, החותרים לגאולה, וגם החומרניים יפיקו תועלת רבה מלימוד עלילותיו של קְרישְׁנַה.
נשמות בנות חורין אינן מוצאות כל עניין בפעילות חומרנית. התאוריה האימפרסונליסטית גורסת שהנשמה אחרי הגאולה היא חסרת פעילות ואינה זקוקה לשמוע דבר. אלא שלעולם נשמה חיה אינה בלתי פעילה; היא פועלת תמיד, במישור המותנה או במשוחרר. גם אדם חולה למשל, הוא פעיל, אבל פעילותו מלאת כאבים. וכשהוא מבריא הוא גם פועל, אך אז פעילותו מענגת אותו. האימפרסונליסטים יודעים להשתחרר מפעילות חולה, אולם אינם יודעים דבר על פעילות בריאה. בני החורין באמת, המלאים בידע – אלה מאזינים למעשיו של קְרישְׁנַה; כי פעילות כזו היא פעילות רוחנית טהורה.
שמיעה אודות עלילותיו של קְרישְׁנַה חשובה ביותר למי שהם בני חורין באמת, כי זהו הנושא המעניין ביותר עבור מי ששרויים בגאולה. גם מי שחותרים לגאולה צריכים לשמוע את הבהגוד-גִיתָא והשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, כי שמיעה כזו סוללת את דרכם לגאולה. הבהגוד-גִיתָא היא ספר היסוד שמכין אותנו ללימוד השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם. לימוד הגִיתָא מקנה לנו מודעות מלאה למעמדו של קְרישְׁנַה; ואז, כאשר אנו מצויים אצל כפות רגלי הלוטוס של האל, ביכולתנו להבין את התיאורים עליו בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם. לכן הורה שרי צַ׳יְתַנְיַה לדבקיו להקדיש את עצמם להפצת קְרישְׁנַה-קַתְהָא.
קְרישְׁנַה-קַתְהָא זו ספרות אודות קְרישְׁנַה. יש שני סוגים של קְרישְׁנַה-קַתְהָא: דברים שקְרישְׁנַה אמר בעצמו, ודברים שנאמרים אודותיו. הבהגוד-גִיתָא היא מדע האלוהים ודוברה על-ידי קְרישְׁנַה במישרין, בעוד שהשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם מספר את עלילותיו ומעשיו הנשגבים של האל. שניהם הם קְרישְׁנַה-קַתְהָא. שְׂרי צַ׳יְתַנְיַה הורה להפיץ קְרישְׁנַה-קַתְהָא בכל רחבי העולם. כי שמיעה כזו בכוחה לסלול את הדרך לגאולה בפני אותן נשמות מותנות שמובלות ממכאובי הקיום החומרי. מטרתנו בכתיבת הספר הזה היא בראש ובראשונה לעודד אנשים להבין את קְרישְׁנַה או קְרישְׁנַה-קַתְהָא, כי כך יוכלו להשתחרר מן השעבוד החומרי.
מכל מקום, קְרישְׁנַה-קַתְהָא יעורר עניין גם באנשים חומרניים, כיוון שסיפוריו של קְרישְׁנַה עם הגוֹפִּיות (הנערות הרועות) הם ממש כמו סיפורי אהבה בין נערים ונערות בעולם החומרי. למעשה, אותו יצר מיני שאנו מוצאים בחברה האנושית הוא טבעי, כיוון שאותו רגש ממש מצוי אצל אישיות אלוה המקורי. אנרגית העונג שלו נקראת שְׂרימַתי רָאדְהָארָאנִּי. המשיכה ליחסי אהבה על בסים הרגש המיני היא היבטו הראשוני ביותר של אלוהים. וגם אנו, הנשמות המותנות, ניחנים ברגשות כאלה, משום שאנחנו חלקיקיו של האל, אלא שחווים אותן בצורה מצומצמת ומעוותת. לכן, כאשר אותם חומרניים, הנמשכים לחיי מין בעולם החומרי, ישמעו את עלילותיו של קְרישְׁנַה עם הגוֹפִּיות – הם יחוו בעונג נשגב, למרות שעלילות אלה נראות ארציות לגמרי. ובנוסף, בהדרגה הם יתעלו למישור הרוחני. בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם נאמר שאם השמיעה על עלילות קְרישְׁנַה עם הגוֹפִּיות נעשית ברוח קשובה ומאנשים בני סמכא, בכוחה לרומם את השומע למישור הנשגב של שירות אוהב לאל, ולרפא כליל את המחלה החומרית שבלבו – התאווה. כלומר, שמיעה כזאת בכוחה לבטל את המשיכה לחיי מין ארציים.
הספר, סיפורי קְרישְׁנַה, ישבה את לבם של בני החורין, גם את לבם של החותרים לגאולה, ואפילו את לבם של החומרניים הגסים, המותנים. לפי דבריו של מַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית, ששמע את השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם שׂוּקַדֵוַה גוֹסְוָאמי, ספרות אודות קְרישְׁנַה פונה לכל אדם, בכל תנאי החיים. כל אחד יעריך אותה מאד. אולם הוא גם מזהיר שמי שעוסקים בהרג חיות, ובהרג עצמי – לא ימצאו בזה שום עניין. במילים אחרות, אנשים רגילים, שמקיימים את כללי המוסר שבכתבי הקודש – ללא הבדל באיזה תנאים הם נמצאים – ימשכו מאד לספרות כזאת. אך לא מי שהורגים את עצמם. המילה המדויקת שמופיעה בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם היא פַּשׂוּ-גְהְנַה, כלומר הריגת חיות או הרג עצמי. כל מי שאינו מודע לטבעו הרוחני ואינו מעוניין בהגשמה רוחנית, למעשה הורג את עצמו; הוא מתאבד. צורת הגוף האנושי נועדה במיוחד להגשמה עצמית, ומי שמתעלם מחלק חשוב זה של פעילותו, רק מבזבז את זמנו כמו חיה. משום כך הוא פַּשׂוּ-גְהְנַה. המילה במשמעותה הנוספת מציינת ממש הורגי חיות, כלומר אוכלי חיות (אפילו אוכלי כלבים), שהורגים את בעלי החיים בדרכים רבות, כגון ציד, פתיחת בתי מטבחיים וכד׳. אנשים כאלה אינם מסוגלים להתעניין בקְרישְׁנַה-קַתְהָא.
עניינו של המלך פַּרִיקְשׁית בקְרישְׁנַה-קַתְהָא היה רב במיוחד. זאת משום שידע שאבותיו, ובמיוחד סבו, אַרְג׳וּנַה, ניצחו בקרב הגדול בקוּרוּקְשֵׁתְרַה בזכותו של קְרישְׁנַה בלבד. כל אחד מאתנו יכול לראות את העולם החומרי כשדה הקרב של קוּרוּקְשֵׁתְרַה, בו הכול נאבקים קשה לקיומם וסכנה אורבת על כל צעד ושעל. על-פי מַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית, שדה הקרב הזה היה כמו ים אדיר, מלא בחיות מסוכנות. סבו אַרְג׳וּנַה נאלץ להילחם עם גיבורים רבי עוצמה כמו בְּהִישְׁמַה, דְרוֹנַּה, קַרְנַּה ועוד רבים – שלא היו לוחמים רגילים. אלה לוחמים שמושווים לדג התימינ͘גילַה. דג זה יכול לבלוע בקלות רבה אפילו לווייתנים גדולים. גם הלוחמים בקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה יכלו "לבלוע" הרבה מאוד אַרְג׳וּנות; רק בחסדו של קְרישְׁנַה יכול היה אַרְג׳וּנַה לגבור ולהרוג את כולם. בחסדו של קְרישְׁנַה הוא יכול היה כאילו לדלג ולעבור בקפיצה קלה את הים העצום של קוּרוּקְשֵׁתְרַה, ממש כמו שמדלגים מעל גומה קטנה של מים הנוצרת מטביעת פרסה של עגל.
מַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית העריך את מעשיו של קְרישְׁנַה גם מסיבות נוספות, שכן כמו סבו, גם הוא עצמו ניצל בידי האל. בסוף הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה כל בני משפחת הקוּרוּ – כל הבנים והנכדים מהצד של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, גם כולם מצד הפָּאנְדַוים – מתו במלחמה. מלבד חמשת האחים הפָּאנְדַוים לא נותר איש. מַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית היה אז ברחם אמו. גם אביו, אַבְּהימַנְיוּ, בנו של אַרְג׳וּנַה, מת בקרב. אולם אז שלח אְשְׁוַתְתְהָאמָא את נשק הבְּרַהְמָאסְתְרַה כדי להשמיד את הילד שברחם. האם, אוּתְתַרָא, פנתה אל קְרישְׁנַה לעזרה, וקְרישְׁנַה, כדי למנוע הפלה, נכנם לרחמה כנשמת-העל והציל את העולל. לכן, שם נוסף של מַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית הוא וישְׁנּוּרָאתַה, או מי שניצל בידי וישְׁנּוּ בעת ששהה ברחם.
אי לכך, כל אחד, בכל מצב בחייו אמור לגלות עניין בשמיעה על קְרישְׁנַה ומעשיו, שכן הוא האמת המוחלטת העליונה, אישיות אלוה. הוא שורה בכול; מצוי בלבו של כל אחד, וקיים גם כדמות היקום. ואף- על-פי-כן, כפי שמוסבר בבהגוד-גִיתָא, הוא מופיע כמות שהוא בחברה האנושית כדי להזמין את כולם למשכנו הנשגב, חזרה הביתה לאלוהות. על כולם למצוא עניין בקְרישְׁנַה, וזוהי בדיוק מטרת הספר הזה – לאפשר לאנשים לדעת על קְרישְׁנַה ולנצל בצורה מושלמת את היתרון העצום שבגופם האנושי.
בספר התשיעי של שְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, שְׂרי בַּלַרָאמַה מתואר כבנה של רוֹהינִּי, שהיא אחת מנשותיו של וַסוּדֵוַה. יחד איתה, היו לוַסוּדֵוַה, אביו של קְרישְׁנַה, שש עשרה נשים. אולם בַּלַרָאמַה מתואר גם כבנה של דֵוַקִי. כיצד בַּלַרָאמַה יכול להיות בן של שתיהן? זו היתה אחת מהשאלות שמַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית שאל את שׂוּקַדֵוַה גוֹסְוָאמי, והתשובה תינתן במהלך הספר. הוא גם שאל מדוע קְרישְׁנַה הועבר מיד אחרי לידתו לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה בוְרינְדָאוַנַה. גם רצה לדעת על מעשיו של קְרישְׁנַה בעת שהותו בוְרינְדָאוַנַה, ואחר כך במַתְהוּרָא. ובנוסף היה סקרן במיוחד לדעת מדוע קְרישְׁנַה הרג את קַמְסַה, דודו מצד אמו. הלה היה אחי אמו, ומכאן שהיה קרוב של קְרישְׁנַה ובוגר ונעלה ממנו. מדוע הוא הרג אותו? המלך שאל גם כמה שנים שהה קְרישְׁנַה בחברה האנושית, כמה שנים הוא משל על ממלכת דְוָארַקָא, וכמה נשים היו לו שם. מלך קְשַׁתְרייַה נישא לרוב ליותר מאשה אחת; מַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית שאל לכן, מה היה מספר נשותיו. הספר הזה יגולל את התשובות לכל השאלות של המלך פַּרִיקְשׁית ולשאלות נוספות.
מעמדם של מַהָארָאגַ׳ה פַּרִיקְשׁית ושׂוּקַדֵוַה גוֹסְוָאמי הוא יחיד במינו. המלך פַּרִיקְשׁית הוא האדם המתאים לשמוע אודות עלילותיו הנשגבות של קְרישְׁנַה, ושׂוּקַדֵוַה גוֹסְוָאמי הוא האדם הנכון לספר אותן. כאשר נוצר צירוף מבורך כזה, מתגלה קְרישְׁנַה-קַתְהָא. וכל האנשים יכולים להפיק את התועלת העליונה משיחה כזאת.
שׂוּקַדֵוַה גוֹסְוָאמי סיפר את סיפורו למלך פַּרִיקְשׁית ממש לפני שהמלך עמד לנטוש את גופו וצם על גדות הגנגס. כדי להבטיח לגוֹסְוָאמי ששמיעת קְרישְׁנַה-קַתְהָא לא תעייף אותו, הוא אמר בכנות: ״רעב וצמא מציקים לאנשים רגילים, וגם לי, אבל נושאים הקשורים לקְרישְׁנַה הם יפים כל כך, שאפשר לשמוע אותם עוד ועוד מבלי להתעייף. זאת משום ששמיעה כזאת מרוממת למישור הנשגב.״ רק אדם בר מזל יכול להאזין לקְרישְׁנַה-קַתְהָא באותה רצינות שבה האזין המלך פַּרִיקְשׁית. האזנתו היתה קשובה במיוחד משום שעמד למות בכל רגע. אבל כל אחד מאתנו צריך להיות מודע לכך שהוא יכול למות בכל רגע. החיים האלה אינם דבר בטוח; המוות יכול לבוא בכל רגע, כשצעירים וכשזקנים. ולפני בואו, עלינו להיות לגמרי מודעים לקְרישְׁנַה.
המלך פַּרִיקְשׁית שמע את השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם ממש על סף מותו. וכאשר ביטא את כמיהתו העזה לשמוע על קְרישְׁנַה, שׂוּקַדֵוַה גוֹסְוָאמי שמח מאד. שׂוּקַדֵוַה היה גדול מספרי הבְּהָאגַוַתַם ועתה הוא החל לספר את עלילותיו של קְרישְׁנַה, שבכוחן להכחיד את כל פגעי התקופה, תקופת קַלי. הוא הודה למלך על להיטותו לשמוע אודות קְרישְׁנַה. כדי לעודד אותו הוא אמר: ״מלכי היקר, להיטותך לשמוע אודות קְרישְׁנַה מעידה שתבונתך חדה מאד.״ הוא הסביר למלך ששמיעה או סיפור עלילות אלה הם מבורכים מאד ובכוחם לטהר את שלושת סוגי האנשים שמעורבים בהם – המספר עלילות נשגבות כאלה, השומע אותן, ומי ששואל עליהן. עלילות אלה משולות למי נהר הגנגס שזורמים מאגודלו של וישְׁנּוּ; בכוחן לטהר את שלושת העולמות – העליון, התיכון והתחתון.
פרק 1: הופעתו של קְרישְׁנַה
פעם, לפני שנים רבות, היה העולם מלא במלכים רבים שהיו למעשה רשעים, אף שהתהדרו בכתרי מלכות. צבאותיהם האדירים הכבידו שלא לצורך והעיקו על האדמה, והעולם חרד כולו. אלת האדמה, בְּהֻוּמי, פנתה והלכה לבְּרַהְמָא לספר על הפּרעות שמחוללים הדמונים. היא לבשה דמות פרה והופיעה לפני בְּרַהְמָא בעיניים דומעות מבכי, וביגון רב ניסתה לעורר את חמלתו. בְּרַהְמָא נרעש לנוכח מצבה האומלל של הארץ, ומיד יצא לעבר ים החלב, מקום משכנו של וישְׁנּוּ. כל האלים־למחצה התלוו אליו, ושׂיוַה בראשם. גם בְּהֻוּמי צעדה בעקבותיהם. לפנים וישְׁנּוּ, בדמותו הנשגבת כחזיר בר, כבר הציל את כדור הארץ, ועתה, מיד משהגיעו לחופו של ים החלב, פתח בְּרַהְמָא ונשא לאל תפילות הלל.
יש תפילה בין המַנְתְרות הוֵדיות שנקראת פּוּרוּשַׁה־סֻוּקְתַה, באמצעותה נוהגים האלים־למחצה להביע כניעותם לוישְׁנּוּ, האל האישי העליון. כל אחד משליטי הכוכבים יכול לפנות בשעת צרה לבְּרַהְמָא, אדון היקום הזה, והלה פונה לוישְׁנּוּ, אישיות אלוה. למרות שבְּרַהְמָא אינו רואה את אלוהים במישרין, הוא יכול לפנות אליו בעודו עומד בחופו של ים החלב.
יש ביקום כוכב הנקרא שְׂוֵתַדְוִיפַּה, בו מצוי ים של חלב. הספרות הוֵדית מורה על ימים שונים המצויים בכוכבים הרבים, ממש כשם שבכוכב שלנו יש ים של מי מלח; יש כוכב עם ים של חלב, כמו גם כוכבים עם ים של שמן, של יין ועוד סוגי ימים רבים. תפילת הפּוּרוּשַׁה־סֻוּקְתַה היא המזמור הקבוע אותו מזמרים האלים־למחצה כדי לרצות את אישיות אלוה, קְשׁירודַקַשָׂאיִי־וישְׁנּוּ. שמו קְשׁירודַקַשָׂאיִי־וישְׁנּוּ כיוון שהוא שרוע בים של חלב. הוא האל האישי העליון וממנו מופיעות כל התגלויות־אלוה ביקום זה.
לאחר שסיימו האלים־למחצה את תפילתם לאל, כמו לא נשמע כל מענה. לכן התיישב בְּרַהְמָא בעצמו להגוּת, ובהגוּתו שמע מסר מוישְׁנּוּ, אותו העביר לשאר האלים־למחצה. זוהי הדרך לקבלת ידע וֵדי. הראשון שקיבל את הידע הוֵדי הוא בְּרַהְמָא, והוא קיבל אותו מאישיות אלוה בתוך לבו. בראשית השְׂרִימַד־בְּהָאגַוַתַם נאמר, תֵנֵא בְּרַהְמַה הְרּידָא: הידע הוֵדי הנשגב נמסר לבְּרַהְמָא בתוך לבו. בדומה לכך, גם כאן רק בְּרַהְמָא הבין את המסר של וישְׁנּוּ, ואחר כך הפיץ אותו לשאר האלים־למחצה, לצורך פעולה מידית. המסר היה, כי אישיות אלוה יופיע במהרה עלי אדמות בלוויית אוניו רבי הכוח, לצורך ביצוע משימתו – הכחדת הדמונים וכינון מעמדם של הדבקים. כל עוד ישהה בכדור הארץ, צריכים כל האלים־למחצה להישאר עמו ולסייע במלאכתו. לכן עליהם להיוולד מיד בשושלת היַדוּ, בה יופיע גם האל במרוצת הזמן.
קְרישְׁנַה, אישיות אלוה, הופיע בעצמו כבנו של וַסוּדֵוַה, ולפני הופעתו, הופיעו כל האלים־למחצה ונשותיהם בקרב משפחות צדיקות שונות בעולם, כדי לסייע במשימתו. המילה הסנסקריטית שמופיעה כאן היא תַתְפְּרייָארְתְהַם, פירושה שהופעתם של האלים־למחצה עלי־אדמות נועדה לרַצות את האל. במילים אחרות, כל ישות חיים שחייה מוקדשים לסיפוקו של אלוהים, היא אל־למחצה. עוד נודע לאלים־למחצה שאַנַנְתַה, חלקו המוחלט של קְרישְׁנַה, שבדמותו הנחשית מחזיק את כוכבי היקום על מיליוני ראשיו, יופיע גם הוא בארץ קודם להופעתו של קְרישְׁנַה. גם מָאיָא, שהיא אונו החיצוני של וישְׁנּוּ המתעתע בקסמיו את הנשמות המותנות, תופיע ותסייע לאל.
משסיים בְּרַהְמָא, אבי כל הפְּרַגָ׳אפַּתים, מולידי אוכלוסיית היקום, להורות לאלים־למחצה ולבְּהֻוּמי, אלת הארץ, ופייס אותם במילים נאות, הוא שב למשכנו, בְּרַהְמַלוקַה, העליון בכוכבים החומריים.
מנהיג שושלת היַדוּ, המלך שֻׂוּרַסֵנַה, משל בארץ מַתְהוּרָא (מחוז מַתְהוּרָא של היום) כמו גם במחוז שֻׂוּרַסֵנַה. ממשלו הֶאדיר את העיר מַתְהוּרָא והפך אותה לבירת כל מלכי היַדוּ. אלה קיבלו אותה כבירה כיוון שהיו מלכים צדיקים וידעו כי ממש כמו דְוָארַקָא, גם היא מקום משכנו הנצחי של שְׂרִי קְרישְׁנַה.
יום אחד, מיד אחרי נישואיו לדֵוַקִי, עלה וַסוּדֵוַה, בנו של שֻׂוּרַסֵנַה, עם אשתו על מרכבה ועמד לצאת לעבר ביתו. דֵוַקַה, אבי הכלה, נידב ברוב אהבתו לבתו נדוניה רבה, ובה מאות מרכבות מעוטרות בזהב רב. קַמְּסַה, בנו של אוּגְרַסֵנַה, אחז במושכות המרכבה, בכדי לשמח את אחותו דֵוַקִי ולהקל על כאב פרידתה ממשפחת אביה. בתרבות הוֵדית נהוג שאחיה של הנערה הנישאת מביא אותה עם בעלה לביתם.
הנדוניה שהעניק דֵוַקַה כללה: 400 פילים מעוטרים בזרי זהב, 15,000 סוסים מקושטים ו־1,800 מרכבות. הוא גם שלח 200 נערות יפהפיות יחד עם בתו. עד היום נהוג בהודו בנשואי קְשַׁתְרייַה (מעמד האצולה), שכמה תריסרים מחברותיה של הכלה מתלוות אליה לביתו של המלך. אלה נקראות אמות, אף שלמעשה הן ידידותיה של המלכה. זהו מנהג עתיק יומין, הקיים כבר לפחות 5,000 שנה, טרם הופעתו של קְרישְׁנַה. כך, הביא וַסוּדֵוַה עם אשתו עוד 200 נערות יפהפיות.
בשעה שהחתן והכלה עברו עם מרכבתם, כלי זמר הנעימו בנגינתם לכבוד המאורע המבורך. נשמעו בסך תקיעות קונכיות ושופרים והלמוּת תופים ותופי דוּד. התהלוכה התנהלה בנעימים בעוד קַמְּסַה נוהג במרכבה. אולם לפתע נשמעה בת קול פלאית מהשמיים, הפונה במיוחד אל קַמְּסַה: ״קַמְּסַה, טיפש מטופש שכמותך! אתה נוהג את מרכבת אחותך וגיסך ואינך יודע שבנה השמיני של אחות זו יהרוג אותך.״
קַמְּסַה היה בנו של אוּגְרַסֵנַה משושלת הבְּהוגַ׳ה, ונאמר עליו שלא היה רשע כמותו בכל מלכי הבְּהוגַ׳ה. מיד למשמע הנבואה השמימית, הוא תפס בשערה של דֵוַקִי, והניף את חרבו להרוג אותה. וַסוּדֵוַה, נרעש מהתנהגותו, ניסה לפייס את גיסו האכזר וחסר הבושה במילות הגיון ודעת. הוא אמר: ״קַמְּסַה גיסי היקר, בכל מלכי הבְּהוגַ׳ה אתה המהולל ביותר: ידוע כגדול הלוחמים ומלך אמיץ לב. כיצד נמלאת כעס שכזה עד כי נכון אתה להרוג אישה, את אחותך שלך ברגע המבורך של נישואיה? מדוע אתה מפחד כל כך מן המוות? הרי המוות כבר נולד עם לידתך, מאותו רגע התחלת כבר למות. כלומר, אם אתה בן עשרים וחמש, אתה מת כבר עשרים וחמש שנה. אתה מת בכל רגע, בכל שניה; מדוע אם כן, לחשוש כל כך מהמוות? המוות הסופי הוא בלתי נמנע. אפשר שתמות היום, ואפשר שבעוד מאה שנה; אולם לא תוכל להתחמק ממוות. אז מדוע לפחד כל כך? מוות פירושו למעשה, כיליון הגוף הנוכחי. אלא שכאשר הוא חדל לתפקד ומתערב בחמשת יסודות הטבע החומרי, ישות החיים שבגוף עוטה גוף אחר, בהתאם למעשיה העכשוויים ולתגובות להם. דבר זה דומה לאדם הצועד ברחוב; הוא שולח רגלו ומציבה על הקרקע, ורק אז מרים את רגלו השנייה. בדרך זו עוברת הנשמה מגוף לגוף. ראה כיצד נזהרת התולעת בעוברה מענף לענף! כמוה, גם ישות החיים עוקרת מגופה רק אחרי שההשגחה העליונה קבעה את גופה הבא. כל עוד מותנית ישות החיים לעולם החומרי, היא ממשיכה ועוברת מגוף לגוף. חוקי הטבע קובעים את גופה הבא בהתאם למעשיה בחיים אלה ולתגובות להם.״
״גוף זה כמוהו כאחד הגופים שאנו רואים בחלום. בשעת השינה אנו יוצרים בחלומותינו גופים רבים בכוח הדמיון. אם במהלך היום ראינו זהב, וראינו גם הר – בחלום הם מצטרפים יחדיו להר של זהב. לעיתים בחלום, אנחנו מצויים בגוף שמעופף בשמיים, ושוכחים כליל את גופנו זה. באופן דומה גם גוף זה ישתנה. בעודך בגוף אחד, אתה שוכח את גופך הקודם. בחלום אפשר שנתקשר לגופים שונים ומשונים, אולם כאשר אנחנו מתעוררים אנחנו שוכחים את כולם. כל הגופים החומריים הללו, אף שכרגע איננו זוכרים את גופינו הקודמים, הם בסך הכול יציר היפעלויותיו של המיינד.״
״המיינד הפכפך מטבעו; לעיתים מקבל דבר כלשהו, ומיד דוחה את אותו הדבר עצמו. כל עיסוקו במגעו עם חמשת מושאי עינוג החושים – צורה, טעם, ריח, צליל ומגע – הוא לקבל ולדחות. על־פי נטיותיו נמשך המיינד אחר מושאי חושים מסוימים, וישות החיים זוכה אז בגוף מסוים המתאים לממש את תשוקותיה. חוקי הטבע החומרי הם אלה שמעניקים לנו את גופנו. ישות החיים זוכה בגוף ושבה ונהנית בעולם החומרי או סובלת בהתאם למבנה גופה. ללא גופנו המסוים, איננו יכולים ליהנות או לסבול בהתאם לנטיות הנפשיות שירשנו מחיים קודמים. למעשה, מצב המיינד שלנו ברגע המוות הוא שהכתיב את גופנו העכשווי.״
״המאורות שבשמיים, כגון השמש, הירח והכוכבים, משתקפים בנוזלים שונים כמו מים, שמן או גְהי ובבואתם נעה עם תנועת הנוזל. השתקפותו של הירח במים נעה עם תנועתם ונראה שהירח נע, אף שהוא נשאר יציב במקומו. כמותו גם ישות החיים; אף שהיא עוטה גופים שונים פרי היפּעלויות המיינד שלה, למעשה, היא אינה קשורה אליהם. רק בגלל אשליה, בתעתועי מָאיָא, היא מזדהה עם גוף מסוים. זוהי דרך החיים המותנים. ישות חיים שמצויה למשל, בגוף אדם, חושבת שהיא משתייכת לחברה האנושית, או לארץ או למקום מסוים. בשל ההזדהות הזו, היא כבר קובעת את גופה הבא, שבעצם מיותר לה לחלוטין. מכאן שתשוקות והיפּעלויות המיינד הן סיבת הגופים השונים. בהשפעתו המכסה של הטבע החומרי, ישות החיים מרוצה בכל גוף שבו היא זוכה ומזדהה עמו בעונג רב. לכן אני מתחנן שלא תיכנע לתכתיבי המיינד שלך וגופך.״
וַסוּדֵוַה ביקש מקַמְּסַה שלא יקנא באחותו שזה עתה נישאה. אין לקנא באיש, שכן הקנאה היא מקור לפחד בעולם הזה, כמו גם בבא, כאשר נעמוד לפני יַמַרָאגַ׳ה (האל שמעניש אחרי המוות). וַסוּדֵוַה התחנן אל קַמְּסַה על חייה של דֵוַקִי ואמר שהיא אחותו הצעירה. והרי על אדם לגונן על אחותו או אחיו הצעירים כמו על ילדיו שלו. ״המצב בכללותו עדין כל כך,״ נימק וַסוּדֵוַה, ״כי הריגתה יכולה לפגוע בשמך הטוב.״
וַסוּדֵוַה ניסה לפייס את דעתו של קַמְּסַה בהוראות טובות ובאמצעות הבנה פילוסופית, אלא שהלה, בגלל התרועעותו עם רשעים, לא התרצה. בגלל חברתם הרעה, הוא הפך לדמון גמור, אף שנולד למשפחת מלוכה רמת יחס. רשע אינו מאזין לעולם לעצה טובה. הוא ממש כמו גנב נחוש החלטה: כפי שהלה לא יקשיב להוראות מוסר, גם דמונים או כופרים מטבעם, לא ישעו להוראה טובה, אפילו אם היא רבת סמכא. זהו ההבדל שבין אל־למחצה לבין דמון. אלים־למחצה שומעים לעצה טובה ומעצבים את חייהם בהתאם, ואילו מי שאינם מסוגלים לקבל עצה שכזו הם דמונים. לאור כישלונו בניסיון לפייס את קַמְּסַה, תמה עתה וַסוּדֵוַה כיצד יוכל לגונן על אשתו דֵוַקִי. בשעת סכנה צריך אדם נבון לנסות ולמנוע את הסכנה כמידת האפשר. אולם אין לגנות אותו אם חרף מאמציו ותבונתו הוא נכשל במשימתו. בכוחנו רק לנסות כמיטב יכולתנו לבצע את חובותינו, בעוד שההצלחה או הכישלון אינם בידינו.
וַסוּדֵוַה חשב: ״עכשיו, הבה ואציל את אשתי דֵוַקִי. אחר כך, אם יהיו ילדים, כבר אראה כיצד להציל גם אותם.״ כמו כן חשב, ״אם בעתיד ייוולד לי בן שיהרוג את קַמְּסַה – כפי שקַמְּסַה סובר – הרי שביד ההשגחה העליונה הבלתי נתפסת, הילד ודֵוַקִי שניהם ינצלו. אולם עתה עלי לנסות בדרך כלשהי להציל את חייה שלה.״
לא ברור כיצד ישות החיים מתקשרת לצורת גוף מסוימת, ממש כשם שלא ידוע בשעת שריפה איזה עץ מעצי היער תשרוף האש. כאשר פורצת שריפה ביער, לעיתים בהשפעת הרוח, היא מדלגת על עץ כלשהו ופוגעת בשכנו. בדומה לכך, אפילו ישות חיים שמקפידה ונזהרת מאד בביצוע חובותיה, אינה בטוחה באיזה גוף תזכה בחייה הבאים. כמו במקרה של מַהָארָאגַ׳ה בְּהַרַתַה שמילא בנאמנות את חובות ההגשמה העצמית, אבל במקרה נקשר בחיבה זמנית לצבי, ובחייו הבאים קיבל גוף צבי.
וַסוּדֵוַה, לאחר ששקל כיצד להציל את אשתו, שב ודיבר אל קַמְּסַה בכבוד רב, אף שהאיש היה נפשע מאין כמותו. לפעמים איש צדיק כמו וַסוּדֵוַה נאלץ להחניף לאדם מושחת כמו קַמְּסַה; כזהו טבעם של המגעים המדיניים. אף שבתוכו חרַד מאד, כלפי חוץ דיבר וַסוּדֵוַה במאור פנים. זאת משום שקַמְּסַה היה חסר בושה, רע ואכזר מאד. הוא פנה אליו ואמר: ״גיסי ראה נא, למעשה, לא נשקפת לך כל סכנה מאחותך. לפי הקול הנבואי משמיים, אפשר שצפויה לך סכנה כלשהי, אלא שזו אמורה לבוא מבניה של אחותך שטרם נולדו. ומי יודע? אפשר שיהיו בנים, ואפשר שלא. לאור השיקולים הללו, אתה בטוח כרגע. ובכלל, אחותך אינה מהווה שום סכנה, כי אם ייוולדו לה בנים, אני מבטיח להביא אותם אליך, כדי שתעשה את הדרוש.״
קַמְּסַה, היודע את ערך מילת הכבוד של וַסוּדֵוַה, השתכנע הפעם מן הטיעון, וחדל מיד מניסיונו הנפשע להרוג את אחותו. וַסוּדֵוַה התרצה ושיבח אותו על החלטתו, ואז שב לביתו.
לוַסוּדֵוַה ודֵוַקִי נולדו במרוצת הזמן שמונה בנים ובת אחת. וַסוּדֵוַה שמר על מילתו, ומיד עם הולדת הבן הראשון, הוא מיהר והביא אותו לקַמְּסַה. נאמר על וַסוּדֵוַה שהיה אציל רוח ונאמן לדברתו. כדי לשמור על שמו הטוב, הוא הביא לקַמְּסַה את ילדו הרך למרות הכאב שבדבר. קַמְּסַה עלץ לקבל את הילד, אף שהתנהגותו של וַסוּדֵוַה ריככה את ליבו כלשהו. אירוע זה מלמד מאד. אדם דגול כוַסוּדֵוַה נכון לשאת בכל כאב, כל עוד יצליח לעמוד בחובתו. איש מלומד שכזה ממלא את חובותיו ללא היסוס, בעוד שרשע כמו קַמְּסַה לא יהסס לבצע מעשה נפשע. לכן נאמר שקדוש מסוגל לשאת בכל סבלות החיים. מלומד מבצע חובותיו אפילו בתנאים קשים. רשע כמו קַמְּסַה נכון לכל פשע, ודבק מקריב הכול לסיפוקו של האל האישי העליון.
קַמְּסַה התרצה ממעשהו של וַסוּדֵוַה. הוא הופתע שעמד בהבטחתו, וברוב סיפוק וגם חמלה אמר: ״וַסוּדֵוַה יקירי, אינך צריך לתת לי את הילד הזה, שכן הילד אינו מסכן את חיי. שמעתי כי ילדהּ השמיני של דֵוַקִי הוא שיהרוג אותי. אז מה הצורך בילד זה? תוכל להשיב אותו אליך.״
וַסוּדֵוַה שב לביתו, מרוצה מהתנהגותו של קַמְּסַה. אלא שלא האמין לו לגמרי, כיוון שהכיר את אופיו הבלתי מרוסן. אדם כופר אינו איתן במילתו, כי מי שאינו מסוגל לשלוט בחושיו, לא יכול גם להיות יציב בהחלטיותו. המדינאי הדגול, צָ׳אנַּקְיַה פַּנְּדּיט, אמר, ״לעולם אין לבטוח בפוליטיקאי או באישה.״ מי שמכורים לעינוג חושים שלוח רסן, אינם אמינים כלל ולא ניתן לבטוח בהם.
ממש אז הגיע הקדוש נָארַדַה לביתו של קַמְּסַה. נודע לו שהלה חמל על וַסוּדֵוַה והשיב לו את בנו הראשון. להוט לזרז את הופעתו של קְרישְׁנַה כמידת האפשר, הוא סיפר לקַמְּסַה שאנשים כמו נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה ושאר רועי הפרות ונשותיהם מוְרּינְדָאוַנַה, כמו גם וַסוּדֵוַה, אביו שֻׂוּרַסֵנַה וכל קרוביו בני משפחת הוְרּישְׁנּי משושלת היַדוּ – מתכוננים כבר להופעתו של קְרישְׁנַה. נָארַדַה הזהיר אותו מפני ידידים ושוחרי טוב כאלה, ומפני כל האלים־למחצה שנולדו במשפחות הללו. קַמְּסַה, מרעיו ויועציו היו כולם דמונים, ואלה פוחדים תמיד מהאלים. עתה, משנודע לו על הופעתם של האלים במשפחות השונות, הוא נדרך כולו. הופעתם סימנה עבורו שגם הופעתו של וישְׁנּוּ מתקרבת. לכן מיהר ואסר את גיסו וַסוּדֵוַה ואת דֵוַקִי והשליך אותם לכלא.
בבית הכלא, כבולים באזיקי ברזל, הביאו וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי בן, שנה אחר שנה, וקַמְּסַה המית את כולם, שנה אחר שנה – מחשש שכל אחד מהם הוא אולי התגלות של וישְׁנּוּ. קַמְּסַה פחד במיוחד מן הילד השמיני, אך אחרי ביקורו של נָארַדַה הסיק שכל אחד מהם יכול להיות קְרישְׁנַה, ועדיף משום כך להרוג את כולם.
מעשיו של קַמְּסַה אינם מיוחדים במינם או בלתי מובנים; רבים בתולדות העולם הם בני משפחות מלוכה שהרגו אב, אח, או אפילו משפחה שלמה וידידים למען סיפוק שאפתנותם האנוכית. אין זה מפתיע כלל, שכן רשעים נכונים להרוג כל אחד לצורך שאיפותיהם הדמוניות.
מנָארַדַה גם נודע לקַמְּסַה אודות לידתו הקודמת; הוא למד בחסדו, שלפנים היה דמון בשם קָאלַנֵמי שנהרג בידי וישְׁנּוּ. ועתה נולד למשפחת הבְּהוגַ׳ה כדי להפוך לאויבה הרצחני של שושלת היַדוּ. קְרישְׁנַה עמד להיוולד בשושלת זו וקַמְּסַה חשש כי ישוב וימות בידיו, כפי שמת לפנים.
הוא אסר את אביו, אוּגְרַסֵנַה, שהיה ראש מלכי שושלות היַדוּ, הבְּהוגַ׳ה והאַנְדְהַקַה. הוא כבש גם את ממלכתו של שֻׂוּרַסֵנַה, אביו של וַסוּדֵוַה, והכתיר את עצמו למלכם של כל המקומות האלה.
בזאת מסתיימת התעמקות בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה בפרק הראשון של סיפורי קְרישְׁנַה, שנקרא ״הופעתו של קְרישְׁנַה״.
