מסע החורף של ארני פרייס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע החורף של ארני פרייס
הוספה למועדפים

מסע החורף של ארני פרייס

4.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

מיכל פורת, מיסדת ומנהלת "מרכז איילת לפסיכודרמה ושילוב אמנויות", מתמקדת בהנחיית קבוצות של רופאים וצוותי סיעוד בהתמודדות עם החולה והמחלה, ובליווי המתמודדים עם שכול ואובדן.

נושאים

תקציר

לילה אחד, ארני פרייס, מוזיקאי, חבר קיבוץ ערירי וחולה, נעלם מהמחלקה שהיה מאושפז בה. חנקה, רכזת הבריאות בקיבוץ, מקבלת את הידיעה וקבוצה של ארבעה חברים יוצאת לחפש אחריו ולפענח את סוד היעלמו המסתורי.
ארני מתמודד עם פגעי מחלתו תוך התחשבנות נוקבת ומיוסרת עם זֵכר אימו, רדוף אשמה וכעס על שנידון לחיי בדידות ועקרות. הקשר שלו עם אישה מסתורית יונק השראתו ממחזור הלידים של שוברט "הטוחנת היפה". גם ארבעת החברים נושאים חוויית תלישות והחמצה, ודווקא ה'יחד' מדגיש את בדידותן וזרותן. את הרביעייה מובילה מיקה, תלמידתו האהובה לפסנתר, שלא סגרה עדיין קצוות פתוחים עם אסונה הפרטי.
הזמן הריאלי בעלילה נמשך פחות מארבע יממות, ובו יוצאים הגיבור והחברים שבעקבותיו למסע חורפי הכורך גם מסע פנימי אל עבר קרוב ורחוק, זיכרון והזיה.
 
מיכל פורת, בת קיבוץ, פסיכודרמטיסטית, מנהלת את 'מרכז איילת לפסיכודרמה ושילוב אמנויות'. ספרה "עשר אימהות במסע אל הבן" העוסק בתהליך עבודה עם קבוצת אימהות שכולות, יצא לאור בסדרה 'קו אדום' של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
"מסע החורף" של ארני פרייס הוא הרומן הראשון שלה.

פרק ראשון

פרק א
 
 
רביעי, 2 בדצמבר, שחר
 
 
 
צלצול. חנקה, מרכזת ועדת בריאות, קפצה משנתה אל הטלפון. חמש לפנות בוקר.
 
– מדברת יונה שושן מהגסטרו אונקולוגית, אחראית משמרת לילה, את רשומה אצלנו כמלווה, ארני פרייס נעלם מהמחלקה, גם התיק שלו איננו והוא גם לא עונה בטלפון.
 
– מה, ממתי?
 
– עכשיו עברנו בחדרים, הוא לא בחדר, לא בשירותים, לא בפרוזדור, בשום מקום וגם לא עונה בטלפון שלו.
 
– מה קרה בשם אלוהים? איך קם? הרי בקושי מסוגל ללכת, דוקטור דוקר דיבר איתי אתמול… אמר שייקח זמן עד שיוכל להשתחרר שישישבת…
 
– אל תשאלי אותי מה קרה, שיהרגו אותי אם אני מוכרת לך לוקשים, אבל הוא הצליח לקום איכשהו. טוב, אין לי על מה להתנצל, הוא ילד קטן? אנחנו לא בייביסיטר שלו, אם חולה יוצא מבית החולים מרצונו החופשי אנחנו לא לוקחים אחריות. מצטערת על השעה, אבל את רשומה אצלנו כמלווה.
 
קור כלבים, חנקה זרקה על הפיג’מה פלנל את הפונצ’ו שיושקו עליו השלום הביא לה ממקסיקו, לקחה את הפנס מהמתלה במטבחון ומיהרה החוצה, לחדר של ארני… הבל חם עלה מפיה לאוויר הקר. לא די בו כדי לחמם את כדור הארץ. המחשבות… הראש שלה מתנפח מהמחשבות, ודאי הוא בחדרו, איך יוצאים בשעה כזאת מבית חולים, השתגעת? בקור הזה, אין אוטובוסים, אני, אוהו, הוא יקבל ממני איזה מנה… רק בוץ ובוץ, חוסר אחריות לצאת מהבית במזג אוויר כזה, יותר טוב שהייתי לובשת את נעלי שטורמן הגבוהות… צריך לסלול את המדרכה, מה זה ללכת ככה בבוץ… צריך להסתכל איפה שהולכים… ארני, זה ממש לא מתאים לך לעשות בעיות, לקום ככה על דעת עצמך מהמיטה, לברוח החוצה, מהומת אלוהים בחוץ, מי יודע מה עובר לו עכשיו בראש. ריבונו של עולם, רעיונות משונים, זה לא מוצא חן בעיניי… אף פעם לא מדבר, עושה מה שאומרים לו כשהוא בריא ועוד יותר עושה מה שאומרים לו כשהוא חולה, מה קרה? נהיה גיבור גדול להכעיס? משחק עם החיים שלך, לא אצלי, לא מאמיניוּ שלי, למי קוראים כשצריך, למי? מה, אני אף אחד שאפשר לקרוא לו? מה עושה בן אדם כשקשה לו? מרים טלפון ואני מיד באה, לא ככה? מאמיניו של חנקה, תראה, הנה תיכף אני בחדר שלך, אני כבר, הכל יהיה בסדר.
 
נו שוֹין, ארני לא עונה כשדופקים לו בדלת כי ארני לא בחדר שלו. לאן יכול היה ללכת? לשום מקום, ריבונו של עולם, השתגע, אין שום כיוון ואף אחד ושום כתובת שחנקה מצליחה לחשוב עליה. איפה תחפש אותו? כמה פעמים אמרה לו, צריך שניים לטנגו, כמו שאומרים, אחד שמתחבא, ואחד שמוצא אותו, אבל הוא לא יודע מה זה שניים, זה לא חדש, מה תעשה איתו, לא יודע מה זה וכמה זה אחד ועוד אחד, כמו היא ויושקו, עליו השלום, זלדה ודניאל עליו השלום, אין לו את זה, אדרבה, כולם אוהבים אותו אצלנו, היו שמחים לעזור, היא למשל, אף פעם לא פונה אליה אם הוא צריך משהו. לו היה מדבר מילה הייתה דווקא שמחה, גם לא בענייני בריאות, מה, מאז חלה לא מגיעה לחדר שלו עם ארוחת בוקר? ביצה קשה ככה טובה, ירקות חתוכים ככה טוב טוב? לא שזה התפקיד שלה, אך היא ברצון… וגם מאז מה שקרה עם יושקו עליו השלום היא די לבד בחגים, נכון, מתרוצצת בענייני בריאות של החברים, רופאים, ביקורי בית, ענייני מרפאה ככה שהיא עסוקה טוב טוב, אלא שיש לפעמים הרגשה שאין נפש חיה לדבר על עניינים שבלב, זה מאוד חסר… נו שוין, ארני, איך יחזיק בקור הזה חולה שבקושי עומד על הרגלים? חמש לפנות בוקר, חושך מצרים כמו שאומרים, פתאום נבהלה מאוד, איפה הוא? מה עושים עכשיו? בא לה לבכות.
 
תפסיקי להתלונן, היא אומרת לעצמה, תגידי תודה שיש לך את הרגליים שלך שסוחבות אותך כל כך הרבה שנים בלי לשאול הרבה שאלות, עדיין עושות את העבודה. עם כל הוורידים והנפיחוּת הולכת יפה יפה בלילה כשצריך, כמו עכשיו, בצעדים זהירים גוררת שמאל אחר ימין כשכפות הרגליים מונחות רוב הזמן טוב טוב על האדמה, היא מכירה את הדרך בעיניים עצומות. צורת ההליכה שלה מנסה להתאים עצמה לפני הקרקע המשתנים, לגבשושיות הבוץ, עקבות הגשם ששינה לבלי היכר את הדרך שהייתה מורגלת בה בעונת היובש, בעיניים עצומות, אלא, שעכשיו, באמת, לא רואה ברור, בכל אופן עברה כבר את גיל הגיוס, כמו שאומרים, שבר במפרק הירך זה לא משחק ילדים בגיל שלה, רק לא להחליק, ארני מאמיניו, מה עשית לחנקה? להתקדם באדמה הבוצית הזאתי זה כמו להכניס את הרגליים לדבק נגרים. איפה שהיא דורכת מתעקמים לה הקרסוליים. כבר שנתיים מבטיחים לנו שיסללו מדרכה נורמאלית, אז מבטיחים… ארני קטן שלי, אני אמצא אותך, אל תדאג, אתה בלב של חנקה ככה טוב טוב. בינינו, אם רק היית מרשה לי לטפל בך שנינו היינו פחות בודדים… אוו… אין לה אוויר, היא כל כך ממהרת ובכל זאת בקושי מתקדמת… אולי מיקה יודעת משהו מארני… כן, יש אפשרות שמיקה… היא תלך עכשיו למיקה, “שיכון חצר” הוא בקצה האחר של הקיבוץ, למי יש כוח לעבור את זה, פעם הכול היה פה קטן ואינטימי… החלטה נבונה מצידה לפנות למיקה, מסכנה, להעיר אותה ככה, בטח צריכה לצאת מוקדם לאוניברסיטה, מגיע לה, אחרי כל מה שעברה מגיע לה לצאת ללימודים גבוהים, פה אחד הצביעו לה באסיפה, איך לא? הרגל… הרגל שלה שוקעת, כל הבוץ בתוך הנעל, איזה חושך מצרים, מן הפח אל הפחת, כמו שאומרים, שוין, רק לא ליפול בבוץ… נו טוב, מיקה תסלח לה כי למיקה יש לב. מסכנה, זה רק בגלל הלב שלה שהמשיכה לקחת אצל ארני שיעורי פסנתר, בזבוז של כישרון וזמן מהסיבות הלא נכונות, חשוב שתתמקד סוף סוף בעצמה, עם כל הכבוד, כמו שאומרים, צריכה הייתה ללמוד אצל הגדולים ביותר אך שמרה לו אמונים, ודאי העיק עליה כהוגן, אך לא ראו עליה, כשהתחילה לנגן אמרו שזה לא בגלל הכישרון שלה אלא בגלל הייחוס של אבא שלה. לשונות רעות.
 
נו, צריך להגיד שהיו לארני מעט תלמידים, גם לא ידע לבחור אותם והילדים גם לא התחשק להם לבחור אותו. אלה שעברו את מבחני השמיעה בחרו לנגן בכלי מיתר אצל ג’קי או אצל לוינגר בכלי נשיפה שבנוסף לחצוצרה היה גם תוקע בשופר בימים הנוראים למרות שנשבע שהוא אתאיסט גמור, רק לא פסנתר אצל ארני… או, מתחיל להאיר, ארני מסכנצ’יק מה רוצים ממך?
 
חנקה המשיכה לחתור רגל אחר רגל בשביל הבוצי, הפנס הפך מיותר בתאורת השחר החיווריינית, שמה אותו בכיס, ככה, גם יד ימין משתחררת לטובת ההליכה, אין נפש חיה בחוץ, מדברת לעצמה כי יש לה מה להגיד. כששואלים למי את מדברת? עונה שאוהבת לארח לעצמה חברה… היא עייפה ועוד לא התחיל היום…
 
חנקה יודעת, זה שלבש חולצה לבנה גם בימי חול ומכנסיים שתלו עליו כאילו אפשר להכניס לתוכם עוד אחד כמוהו – כמה כאלה היו לו? אחד לכל יום – נועד כדי לשוות מעמד חגיגי להוראת הפסנתר, אולי אף להסוות את חולשת הנפש בבגדים של שבת. חוץ מזה לא עניין אותו איך הוא נראה, ספק אם הסתכל על עצמו אי פעם במראה, אז למה שמישהו יסתכל עליו, למה שמישהו יתעניין, כן יסתפר או לא, מה איכפת לו, לו הייתה לו אישה הייתה דואגת לפנות לו את הזיפים מתוך האוזניים והנחיריים, שהציצו יותר מכפי הראוי. הוא צריך אישה, היא תמיד אומרת לו, כמו יושקו שלה, עליו השלום. לא חיכתה עד שנחיריו יצמיחו שיער, הייתה אורבת לכל שערה ותולשת אותה ללא רחמים עם הפינצטה שהיא משתמשת לגַבות. כן, אבל ארני מריח לא כל כך… טוב, היא לא רוצה להרחיב, כמו שאומרים, כי הריח לא העיקר בבן אדם, אבל, שיסלחו לה, הג’ונגל שגדל לו במקום גבות? היא יודעת שילדים נטפלים לדברים כאלה… אולי כל הפרטים הקטנים האלה נראו דווקא גדולים והבריחו את הפסנתרנים הקטנטנים בני הכיתות הנמוכות, גם אוזני הסלק לא תרמו לרחשי הכבוד שהוא ראוי להם, לדעתה לכל הפחות, והיא לא היחידה. כואב לה עליו. ההיסוס המשוך בשפתיו המתוחות לרוחב הפנים מאוזן לאוזן כמו חיוך לא שמח… מתי נזכרה בחיוך הזה… אויי, אוי איך מזג האוויר מתגרה ברגליים האלה… תיפלי כבר, תיפלי כבר וגמרנו, הלוא זה ידוע, העולם נברא לרבע הראשון של החיים, ‘סתכלי על עצמך… מחשבות רעות, סכנת נפשות כמו שאומרים… ארני אף פעם לא מדבר מחשבות רעות, מקסימום חיוך שמשמעו עצבות. נזכרה בַּחיוך הזה בהרצאה על מצרים, המרצה סימן על המפה את תעלת סואץ נמתחת מפורט סעיד לפורט איברהים, ממש כמו השפתיים בפרצוף של ארני, נותנות לפנים שלו הבעה נצחית של ספק חיוך, ספק בכי… הרי הביא זאת על עצמו, אמרה לו לא פעם, אמנם ביישן גדול, אך ינסה במחילה מכבודו לעמוד על דרישותיו כמורה במקום לנוס על נפשו מפני תינוק זב חוטם, שבינינו, ניתן לריסון ברגע, ויש לה ניסיון עם החברה’לך. שוין, בקיצור, היא מגיעה למסקנה, בפעם המי יודע כמה, כי חסרה לארני מרות ודיסטנס שיש בג’קי חברו, עליו השלום, המורה לכינור, ובלוינגר המורה לכלי נשיפה שהפחיד את כל מי ומה שזז, וזאת בלשון המעטה. מה יש לו לפחד? לא מובן, לכאורה, אלא שהוא עצמו מתהלך בארץ כאילו כל מה שאמר או לא אמר, עשה או לא עשה בחייו, בשגיאה יסודו, אז מיהו שילמד לאחרים מוסר? מעולם לא נזף בתלמיד שאיחר, שאמר חצי אמת, היה מתייעץ איתה לפעמים “מה אפשר לעשות עם ילד שלא התאמן על הסולמות של צ’רני, וצ’רני זה הרי אִצבוע, זה טכניקה – הבסיס לכל, שלא לדבר על המינואטים הקצרים של מוצרט או באך, שהם יחסית קלים לתפיסה, ולא שהוא מחפש כבוד, רק איפה המילה שלהם? מעט כבוד למוצרט ובאך ביקשתי? וגם אי אפשר ככה להתקדם בנגינה”. כאב לו שמעולם לא למד מתודיקה וחינוך, “לך תלמד את ילדי ישראל דיסציפלינה ודחיית סיפוקים”, איך ירביץ בהם מוסר נגינה? הלוא הוא בסך הכל ילד ברלינאי קטן שעשה תמיד מה שאמרו לו, מה איכפת להם ממנו? אז מה, ישחק משחקים של ברוגז כמו שאומרים? ככה זה ילדים. אכזריים. חנקה איננה זוכרת מי בחברת הילדים היה זה שהתחיל לכנות את ארני “בורג”, מי שזה לא יהיה, שיר הבורג תפס כמו אש בשדה קוצים כמו שאומרים, בושה, כואב הלב:
 
אל תשימו לב אליו
 
כי חסר לו בורג,
 
אם תשימו לב אליו
 
תקבלו סחרחורת.
 
ארני מאמי שלה, היא מוכנה להרוג את כולם בשבילו, להרוג אותם ככה טוב טוב, לחתוך את היד שלה בשביל שיהיה יותר שמח. למה הוא? ככל שמשך אל עצמו יחס מזלזל, עורר בה דווקא רגש רך, והכי היא אוהבת שהוא לא אחד שמחזיק מעצמו: בריה דקה־ארוכה המחפשת לשווא מרכז כובד להישען עליו בעזרת חגורת עור חומה ומתקלפת הכורכת איכשהו מכנסי חאקי רחבים בכמה וכמה מידות על מותניו, ראש גדול נישא על צוואר קצרצר המחובר לגו מקומר – ארני, סימן שאלה מכמיר לב, והיא לא היחידה שמרגישה ככה.
 
נו, לו רק היה מרשה לה הייתה מסדרת לו את הצווארון ואת החגורה, מארגנת אותו מלמעלה עד למטה, הייתה מרגיעה אותו אחת ולתמיד ככה טוב טוב עד שהיה מזדקף, העקמומיות לא באה מניוון חולייתי אלא ממצב נפש עגמומי… לא צריך להיות מרכזת בריאות בשביל להבחין בזה… מה קורה לה, נפל לה השכל? מה כל זה שייך לכאן, מרוב מחשבות לא מועילות עוד תיפול ותחטוף שבר באגן חס ושלום, כבר כבר שוין, לא נשאר עוד הרבה, תיכף תיכף היא בשיכון חצר… אוו… אווישש…
 
רק מיקה עשתה לו כמו שאומרים נחת, רק בגלל שביקש ממנה הלכה ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל־אביב, לא קל למורה להיפרד מתלמידת הכתר שלו, בכל אופן זה עשה לו כבוד מה שנהיה ממנה… אחחח, חנקה מדשדשת בבוץ, הלוואי שהצעדים שלה היו מהירים כמו המחשבות, לא נשאר כבר הרבה עד שתגיע למיקה, ואיך דיברה יפה המיקה’לה הזאתי ביום ההולדת שלו, שהיא באמת חייבת לו את החינוך המוזיקלי שלה… וזה הכל בזכותו… מה זה היה שניגנו יחד, דווקא יפה מאד היה… מהתקופה הרומנטית… סרנדה לפסנתר בארבע ידיים של שוברט. היא מכירה את היצירה: פ־פ־פ פהה פ, פ־פ פ פהה פ, פהה פ פ פפפהה… כמו שיר ערש מלנכולי, היא אוהבת מלנכולי, איזה יופי, זה לא רק המוזיקה, זה הידידות שלהם, ככה שבא לה לבכות ולא רק לה, כל הכבוד. ברור, כמו השמש שברחה מהקור, ארני אוהב את מיקה מכל היצורים בעולם, זה ברור, תולה בה עיניים שבורחות כארנבות אל מאורותיהן ושבות בהתנצלות תמידית. אחד כמוהו, שום כלום כשלעצמו כביכול, נראה כי עצם היחס החם שקיבל ממיקה העמיד אותו על הרגליים. המיקה הזאת, מלאך, זה מה שהיא. ריבונו של עולם דואג למלאכים שלו, איך איך עברה מה שעברה ועוד מחייכת, איזה זוג יונים היו היא וגיורא שלה, למרות האסון, מה יש לדבר, יודעת מה להגיד ואיך להגיד…
 
– מיקה, אל תיבהלי, זו חנקה, מצטערת, זה ארני, קרה לו משהו, נעלם! ארני לא בבית חולים, לא בחדר, לא יודעים איפה הוא… סליחה שאני ככה… שומעת? סוף סוף שמעה מחדר השינה תפזורת רעשים, חריקות קפיצים במזרן, בעיטות כפכפי עץ בארון הקיר, רגליים נגררות תחת גוף כבד, מרוב עייפות, מסכנה, להעיר אותה ככה, בטח חושבת שקרה אסון, באמת קרה אסון, איך נבהלה, ככה קפצה גם בלילה שבאו מקצין העיר לבשר על גיורא… רווח לה כשמיקה פתחה את הדלת.
 
– מי זה… חנקה? מה את… רטובה עד העצם, מה השעה… אמרת משהו על ארני?
 
– אוי מיקה’לה, כל כך מצטערת, איזו ברירה יש לי? נראית הפוכה לגמרי, לא במיטבך כמו שאומרים…
 
חנקה ניסתה לעטות על פניה חיוך מפייס שהתכווץ לפני שנמתח –
 
– מה קרה לארני, חנקה?
 
מיקה עמדה מולה בפיג’מה גדולה מספיק לארוז בתוכה שתי מיקות, בטח של גיורא, איך נבהלה ככה טוב טוב, חנקה נבהלה מולה בחזרה.
 
– מהר, פנימה, את הדלת, את רועדת.
 
הובילה אותה אל כיסא במטבח, הסירה מעליה את הפונצ’ו הרטוב שיושקו הביא לה ממקסיקו והציעה לה חלוק חורף בורדו כדי שלא תישאר ככה, עם הפיג’מה פלנל, לא יפה.
 
– שבי חנקה, קפה?
 
– תודה. שחור, אחד סוכר. הודיעו מבית חולים שארני לא במיטה שלו, וגם לא עונה בטלפון, הוא גם לא בחדר, נעלם עם הדברים שלו, מה עושים?
 
מיקה הביטה בחנקה שפניה היו חיוורות מן הרגיל, אישוניה מצומצמים, והקמט שבין עיניה עמוק מתמיד. מיקה הבינה שחנקה זקוקה לה הפעם במיוחד. קורי השינה על פניה התפוגגו באחת, עדיין לא פקחה ממש עיניה אך קלטה כי משהו לא טוב קרה לארני, לא טוב בכלל. רק לא מזמן ישבה לידו במחלקה, פתרו תשבץ, הביאה את הפחזניות הנודעות שלה, התנצל שלא יכול לבלוע. התביישה, מה חשבה לעצמה, איך יבלע פחזנית אחרי ניתוח כזה? בקול מאומץ שהחולשה ניכרה בו ביקש לצאת הביתה. מספיק, לא טוב לי פה, בכל מקרה אין לגוף הזה עוד תקנה, הביתה. היא יודעת, אין לסיפורים כאלה סוף טוב, אבל אמרה לו סבלנות ארני, ניקח אותך הביתה, תתחזק, הפנטסיה בפה מינור של ברהמס מחכה לנו, זוכר? “מסכימה להוציא אותי מפה?” לחש בחיוך קפוּץ. מסכימה. לא שיתפה בכך איש, אין את מי לשתף, הוא רוצה הביתה, אף פעם לא ביקש איזה דבר לעצמו… הייתה צריכה להגיע אליו אתמול, כמו שתכננה…
 
ראתה את האומללות יושבת על הכתפיים של חנקה. שתקו אחת לשנייה.
 
מיקה לא ממהרת, חנקה לא מאיצה בה, שתיהן עם הקפה, לוגמות ומחממות רגליים אצל תנור הסלילים.
 
– נצלצל למשטרה שיחפשו?
 
– הוא רצה הביתה חנקה, הניחי למשטרה.
 
– מה זה מה שאת אומרת הביתה, הוא אמר לך? הוא לא בחדר שלו. מניין לך?
 
– הוא עזב את המחלקה לא בשביל שימצאו אותו, לא נצלצל למשטרה, חנקה.
 
– ככה? ריבונו של עולם… אי אפשר ככה, זה להפקיר אותו, מזעזע לחשוב שהוא מונח זרוק לבד בקור הזה באיזה חור… אנחנו צריכות לחפש אותו, מה את חושבת, זה לא זמן לשתוק מיקה, תדברי, הוא ייגמר ככה, את יודעת… לא יכול אפילו לבלוע…
 
– נחפש אותו חנקה, לא יודעת איפה, בלי משטרה.
 
אז מה לעשות קודם, למי מתקשרים עכשיו? הכי דחוף טלפון לזאביק מלך הנוי…
 
הראשון והיחידי שהשקיע בארני את כל הלב האדום שלו בהוראה מעשית של עבודת האדמה, הראשון והיחידי שהאמין שיום יבוא וארני יבחין בין צמח בר טיפוח לבין עשב בר שיש לעקור, מעולם לא התעייף ללמד אותו אף ששילם על כך בנזקים לא מבוטלים לערוגות הוורדים בואכה חדר האוכל, וכל הסבלנות שחסרה לו בשביל אחרים הייתה לו בכמויות בשביל ארני מאז שהחל לעבוד בנוי. למרות ואולי דווקא בשל הכשלים ה־built in של ארני בקואורדינציה ובמוטוריקה עדינה וגסה בידיים וברגליים. אם הצליח זה, ככלות הכל, לפרוט עלי פסנתר, התבדח זאביק בשפת המשוררים, ילמד גם לפנק את שתילי הוורדים. כך היה אומר הפרא אדם שרבים העדיפו לא להתעסק איתו. מלכתחילה ציפו חברים שההיפך יקרה, טיפוסים כמו ארני היו מגרים אצל זאביק את יצר ההתעללות, אך למה נחקור במופלא מאיתנו, בין השניים נוצרה קִרבה מיוחדת – מסתורין שאיננו מובן על פי ההיגיון הבריא.
 
– מיקה? מה קרה? לא חשוב, אני קופץ לתוך המכנסיים… אצלך תוך עשר דקות, תרתיחי מים.
 
מיקה יודעת שהוא לא ישאיר אותה לבד עם כל זה. הקול של זאביק נוסך בה תקווה, זאביק יעזור עם ארני ברצון. היא סומכת עליו במאה אחוז.
 
עוד טלפון עושה מיקה ל’פרגייה’ – המוסך לתיקוני אופניים שהוסב מהאינקובטור הישן לייעודו החדש לכבודו של יוסק’ה קלמנוביץ’ שיצא לגמלאות מניהול החשבונות של המפעל. מאז שהפך את ההובי של תיקון אופניים לעיקר לטובת החברים, נראה שהקיפאון שהיה מולחם אל פניו של קלמנוביץ’ הפשיר מעט, ויותר חשוב, הוא מומחה גדול בענייני ארני, למרות שרוב הזמן הם ברוגז, והרי גם לברוגז דרושה מומחיות, כך שיגיע. הוא ודאי כבר בפרגייה, הוא פותח את היום בארבע לפנות בוקר עם קוצר נשימה אסמטי שמחריף אצלו בשכיבה, ומכיוון ששנת הלילה שלו מתהפכת בקרבות חִמצון המותירים אותו עם ראש מפוצץ לכל היום, מעדיף קלמנוביץ’ לשהות כמה שיותר במעומד או במיושב, כך שיש עם מי לדבר כשמתקשרים לפרגייה בשעה כזאת.
 
מיקה רוצה עכשיו את קלמנוביץ’ איתה, למרות שכאמור, מסיבות עלומות שאחת מהן דווקא ידועה למיקה מעדות ראשונה, הדיר עצמו בשנים האחרונות מכל דיבור עם ארני. היא מתקשרת אליו בגלל שהוא הסועד האחרון שנותר עם ארני בשולחן ארוחות הבוקר בצד המערבי של חדר־אוכל, בשולחן האחרון משמאל, לאחר ששטורמן הגדול ואוטו וייקופף העגלון מתו, איש איש בצערו, זה כל כך טרי. חברותם הפורמאלית והבלתי פורמאלית של שטורמן הגדול, קלמנוביץ’ וארני בוועדת החגים של הקיבוץ, הפכה אותם למוסד שאי אפשר לחגוג בלעדיו את מועדי השנה. בעשור האחרון נסוגו לעמדת יועצים כטריו של עכברי ארכיון המגיחים לקראת כל חג מחוריהם, נוברים בחומרים עתיקים, עלונים ומסכתות צהובי זמן ובלים מזוקן, מעמיסים ישן על פני חדש, משיגים השגות, מציעים טקס מסורתי בשינוי, שירי חג בראשיתיים שזה מכבר פסו מן הרפרטואר ושילובים של מוזיקה קלאסית עם עכשווית. מיקה זוכרת טוב מאוד: מי שהעז להזכיר את המילה “טריו” לקלמנוביץ’ הסתכן בראשו. הספיק לה הסקנדל הנורא שאירע בינו לבין ארני לנגד עיניה, בחדר המוזיקה, שאחריו השתיקות פערו תהום בלתי ניתנת לגישור עד התקופה האחרונה. בוקר אחד קלמנוביץ’ שב לבקרו בבית החולים, ומשבא שוב לא חדל. ישב אצלו שותק רוב הזמן, אם דיברו, היה זה מעט שבמעט. מכל מקום, לשלושת יושבי שולחן ארוחת הבוקר היה מה לתרום ומה להגיד והצעירים בסך הכל התמוגגו מהם, בפרט בכל הקשור לליל הסדר בנוסח יהודה שרת, שזה הבייבי של ארני.
 
יוסק’ה קלמנוביץ’ אוהב אותו, היא יודעת. במיוחד אהב לנגן איתו בטריו. גם בתקופות השתיקה הארוכות הגיע לחזרות ה’טריו’ על הקונצ’רטו מספר 2 במי במול מז’ור לפסנתר, כינור וצ’לו של שוברט, בימי ג’ בחדר המוזיקה. ג’קי בכינור, יוסק’ה קלמנוביץ’ בצ’לו וארני על הפסנתר. לא הדיר עצמו גם מהטקס הצנוע בחדר המוזיקה כאשר פסנתר הכנף הישן פרש כנפיים ונדד מחדר האוכל לאיזולטור שהיה בסך הכל קטן מדי לייעודו החדש, אבל מה, אמר ארני, יותר טוב מכלום, הוא מקווה שעוד בימיו יזכה לחדר מוזיקה חדש שיהלום את הצרכים הרבים… כן, קלמנוביץ’ יחשוב על משהו, הוא קורא את ארני מבעד לשתיקותיו, הם סוחבים איתם הרגלים של שניים שלא מדברים, ויכול להיות שהוא יודע דבר או שניים שעשויים לתת כיוונים לחיפוש… איפה ארני יכול להיות בשעה כזאת?
 
צלצול הטלפון הקפיץ גם את נירה ליוור מהמזכירות בעיצומה של ארוחת טרום השחר של התינוק שלה, נירה אומרת שהתינוק שלה החליף את התרנגולים, מאז שנולד הצרחות שלו מעירות את השמש. ולמה להקפיץ דווקא את נירה? טוב, זה פשוט מאוד: כל האינפורמציות החשובות נמצאות אצל נירה… התיקיות וכל הטלפונים שרק נירה מתמצאת בהם, מה לשלוף, מה לדחוף, למי להתקשר איך לגלגל כל עניין עד שיבוא על פתרונו, זה לא חוליה שאפשר לוותר עליה. אף אחד לא מסוגל להחליף את נירה ולא ניתן לעקוב אחר סדרי העבודה שלה, הפתקים, מקומות המחבוא לחומרים סודיים, מגירה לעניינים בוערים, מגירה לעניינים הסובלים דיחוי, קופסה לשטויות שהיא לא מתכוונת לטפל בהן למרות שאסור לזרוק, קופסה לתלונות של חברים נגדה שמתכוונת לשלוף בעת הצורך, או לא, מה בעומק הארון, מה בפרונט, לבירינת בנוי לפי היגיון אידיוסינקרטי שלא ניתן להנחילו לדורות הבאים, לכן נירה אף פעם לא תעבור מן העולם, אף פעם לא חולה, לא תחלה, אף פעם לא לוקחת יום חופש ולא מתכוונת להכשיר מישהו שיחליף אותה באחד הימים. עבודת המזכירות תציל ממוות.
 
נירה לא נקייה מחסרונות, גם לא סובלת מעודף טוב לב, חסרה לה ראייה שוויונית של צורכי הציבור. פניות של חברים שאין להם גב של משפחה, ייחוס או לובי ראוי, כמו ארני, קלמנוביץ’ ואפילו חנקה, אינן זוכות אצלה לקדימות לפי דחיפות העניין ובקשותיהם נדחקות מפני החברים שנותנים את הטון. הרגישה בטוחה יותר בקרבת החברים המובילים, בעלי העמדה והמעמד. אנשי השוליים, “התלושים”, שתרומתם לכלל מפוקפקת, אם שואלים אותה, יכולים לחכות אצלה, וגם לא זכו אצלה לעין טובה ולמילה טובה. גם קרה לא אחת ולא שתיים שהורידה תיקי חברים מהפרונט לתיקים הסובלים דיחוי משאיבדו מעמדם אצלה בעקבות בנים שעזבו, וגם פניותיהם של אלה שבני זוגם נפטרו נדחקו לסוף הרשימה, כאילו לא די להם באסונם. לך תגיד משהו לנירה, אסור להתחיל איתה, לעולם לא תדע מאין יבוא סופך, איש לא העז להסביר לה שההיפך הוא הנכון, שכן, צרכיו של אדם גדולים כגודל בדידותו. דבר אל העצים ואל האבנים.
 
זה חרה למיקה, את האמת צריך להגיד, אהבה התלויה בדבר שרווח בצידה, מקוממת, מצד שני היא מתביישת בטינה שהצטברה אצלה עם השנים, חבל, הייתה רוצה לסלוח לה יותר, היו לה סיבות טובות, הבדידות הכבידה גם עליה.
 
– מיקה? מה קרה?
 
– ארני נעלם, ברח מהמחלקה, לא יודעים לאן.
 
נירה השיבה שהיא מיד, היא ממש עכשיו יוצאת בדרכה אל מיקה עם התינוק, לא נורא, זה ממש בסדר גמור, יש אצלה במזכירות את כל ההתכתבויות של ארני עם הקרובים בארגנטינה בעניין השילומים, היא תביא, כמובן, הכל, אם היא רק יכולה לעזור במשהו.
 
חנקה ישבה ובהתה באודם הבוער בסלילים של התנור ועיניה ריקות.
 
– הטלפונים –
 
– מה איתם, חנקה?
 
– כאילו מישהו מת…
 
– את בוכה, חנקה?
 
– למצוא אותו, כמו שאומרים, זה לחפש מחט בערימת שחת.
 
– תעצמי קצת עיניים.
 
– אני פוחדת, הוא יעשה לעצמו משהו רע אם אני אעצום עיניים… אולי כבר…
 
– אני יודעת חנקה, מקווה שנמצא אותו…
 
– איך נמצא? צריך לעשות משהו, כזה דרסטי, איך מוצאים ארני אחד, עור ועצמות, כמו שאומרים, בכל השטח, מיקה, אני לא יכולה לסבול את זה… תדברי מיקה, עני לי מתוקה, לפני שאני מתה כאן תיכף על השטיח… מיקה, אני אוהבת אותו, כל השנים…
 
– אני יודעת חנקה, אני יודעת, גם אני.
 
– את? זה לא ככה, את סוחבת אותו על הכתפיים ככה טוב טוב… שנים.
 
– מה את יודעת חנקה?
 
– אף אחד לא יודע, גם הוא לא, אני אוהבת אותו מיקה, אני מחזיקה בפנים בכוח את ההימשכות המשונה שלי אליו, פוחדת שייבהל, דואגת על הערבים הקסומים בחדרו עם הרקוויאם של מוצרט, לא יודעת איך מדברים איתו, כל כך ביישן, אני גם חושבת מיקה ש… מעולם לא היו לו… זה נורא שאני מדברת ככה, אם יושקו היה יודע לא בטוח שהיה איכפת לו, אסור לי לחשוב על זה… את יודעת איך הגיע אלינו?…
 
– לקיבוץ? עם ההכשרה, לא?
 
– ברח.
 
– ממה ברח חנקה?
 
– מתל יוסף ברח, גר בצריף עם יושקו שלי, עליו השלום, הצטרף לתל יוסף עם שני חברי ילדות, שמו אותו בסידור עבודה ברפת, נעבעך, לא ידעו עם מי יש להם עסק. בחורה אחת הציקה לו, לא הבין מה רצתה, נדבקה אליו חזק, זה לא היה לפי כוחותיו, אולי רק עשתה ממנו צחוק כמו שאומרים, ואולי התאהבה בו, נדלקה עליו, ככה טוב טוב, כמו שבחורות נדלקות… חשבתי, עידוד מצד החברים, מעט ריכוך, ייתכן שהיו מכניסים אותו מתחת לחופה… אם היה נכנס היה מתרגל ונשאר.
 
– בגללה ברח?
 
– אלא בגלל מי? הבחורה הייתה שייכת כבר לאחד מושיקו, קירח גוץ וחמום מוח, ככה לפחות יושקו סיפר, ומילה של יושקו… לארני באמת שאין ולא היה שום עניין איתה, כזה שאפשר לחשוב עליו בין בחור לבחורה, היא הרי מכירה אותו לא מהיום, היה נזהר ומתרחק ממנה, מוטרד בחישובים איך יסתלק ממנה כשתופיע. ככל שצמצם עצמו והסתגר בחדרו, הרהיבה עוז, כמו שאומרים, תפסה אותו כל אימת שהגיח לחצר לדבר זה או אחר, להכעיס, לעיני החברים בחדר־אוכל ובדשא, לחצה גופה לגופו, יושקו שלי סיפר כי במו עיניו ראה אותם, זה לא באבע מיישעס, מיקה, כמו שאומרים ביידיש סיפורי סבתא. במשאית העובדים בדרך לשדה, שלחה סימנים, הפריחה נשיקות, ציחקקה, הציקה לו בכתף מין הצקה כזאת, כאילו הסכים וכל הגעשעפטן הארוטיים וולגאריים האלה על דעתו. יושקו ראה אותו נדבק אל ברזנט המשאית כמו סלוטייפ, לא ידע את נפשו מרוב הבושה והפחד, כמו שאומרים.
 
– סלוטייפ?
 
– ככה. מה קורה מיקה, חמש וחצי, איפה הם, אני מקשקשת וארני, השד יודע… איפה כולם?
 
– מיד יגיעו.
 
– הזמן דק כמו נייר, מיקה… הזמן נשבר… אני צונחת בין השברים, ככה מתים? אין עוד משהו שמחזיק, גם ארני…
 
– איך ניצל מהבחורה?
 
– ננעל בצריף, דחף את המפתח לכיס המכנסיים, יושקו ביקש את המפתח, ארני המסכן כל כך פחד שיילך, התחנן שיישאר עימו, שיחשוב טוב, אולי אין ממש צורך שייצא, ככה פחד להישאר לבד בצריף שמא ברגע שהדלת תיפתח תתרגש עליו הבחורה, זה יהרוג אותו… יושקו שלי ריחם עליו, לפעמים נשאר איתו נעול בצריף אף שהתכוון לצאת. בחצר פרחה הרכילות: “תראו אותו”, אמרו, “גם ארני, אחרי הכל ככל האדם, גברא רבא שאיננו טומן ידיו בצלחת”, כמו שאומרים, ואותו מושיקו קירח גוץ וחמום מוח שהייתה משויכת אליו, הובא כצפוי בסוד העניין, ומה יכול היה ארני לעשות? פחד כפליים שתעוט עליו הבחורה וגם יתנפל עליו הקירח חמום המוח שלה שיצוץ מאיזה חור בקיר… סוף סוף, ערב אחד, יצא ארני מהצריף לתורנות שטיפת כלים בחדר־אוכל, מושיקו ארב לו מן השיחים, כיוון אליו רובה שסחב מחדר השומר וירה בו מטווח קצר, שניהם נפלו על הפנים מבוהלים, שניהם ניצלו בגלל הרשלנות של מושיקו שירה אמנם ברובה אך שכח להכניס בו כדורים, מרוב כעס. איך אומרים, אף אחד עוד לא מת מקצת כעס. למחרת, ברח ארני מתל יוסף ומאז הוא איתנו. מצחיק, לא? היית יכולה להעלות בדעתך סצנה כזאת עם ארני?
 
– דווקא לא כל כך מצחיק, חנקה.
 
– גם אני לא גיבורה גדולה, יושקו ואני, תהום רבצה בינינו, כמו שאומרים, אלה אבא ואמא שלך שחיברו בינינו ולא איזה רגש רומנטי של איש לאישה, לא זוכרת כבר למה הסכמתי… זה חשוב? אולי לא היה מנומס לקלקל את השידוך של דניאל וזלדה, אבא שלך הציע, יושקו אמר ‘למה לא?’ ואני לא אמרתי דבר, וככה זה נשאר… מיקה’לה מה יהיה עליי?
 
האישונים של חנקה התכווצו, אולי פחדה פתאום שוב לאבד משהו שכבר אבד לה מזמן.
 
– מיקה? מיקה’לה… מה יהא עליו, איך זה ייגמר? ארני מאמי, אלף פעמים התכוונתי לומר לו שהוא מוצא חן בעיניי ולא ידעתי איך, פוחדת, לו ידע דבר וחצי דבר ממה שקורה לי פה בפנים, הכל היה מתקלקל, לא היה מרשה שאביא לו ארוחת בוקר… כל כך פוחדת, פוחדת.
 
– הנה עוד שמיכה, שימי על עצמך חנקה, את רועדת.
 
“יום שטוף דמעות יהיה היום כאשר מן הקברים יעלה האדם החוטא כדי להישפט”. חנקה ציטטה מהרקוויאם של מוצרט כאילו דיברה לקהל רב.
 
– הלקרימוזה מהרקוויאם, שירי לי את הלקרימוזה חנקה, זוכרת ששרת את האריה בחוג לזמרה קלאסית, היה יפה:
 
Lachrymosa dies illa,
qua resurget ex favilla
judicandus homo reus
 
האדון ישוע הרחום, לכן, רחם עליי, אלי, הענק להם מנוחת עולם. אמן.
 
– מוצרט מת לפני שסיים את הרקוויאם… איזה מאמי, הוא אחר מכולם מיקה, אחר ולא מובן, העבודה בנוֹי הייתה מאוד קשה לו, קיווה שלאחר הניסיונות הכושלים כרפתן בתל יוסף הנוי יהיה קל יותר, אך בעצמו סיפר לי שמאז ומתמיד לא השתלב, איך לומר, שתי ידיים שמאליות, גם אחרי ניסיון של חמישים שנה בקיבוץ הייתה לנו מעט מאוד הבנה לקשיים שלו בעבודת הגננות, את מבינה, הלב המצטער שלו היה מעדיף להיבלע ולהישכח תחת גזם הוורדים בגינה. המעדר וארני, כמו שאומרים, מים ושמן שלא מתחברים, איך התעקש לתת כל שבוע יומיים לנוי, הא מיקה’לה? הרי היה נשרף יום יום בשמש הבוערת וגם עשה נזקים. איך לומר, לא ירד לעומקה של עבודת האדמה… מה ההבדל בין הוורדים והיבלית, מה מותר התרבותי על הפרא… למה לעקור, למה? זה ארני מאמי, קומוניסט של צמחים, נורא, נורא… מסכן. אפשר עוד להציל אותו?…
 
– כל זה דיבר איתך? ככה?
 
– כן, ככה.
 
– כן חנקה, זה נכון, גם את התלמידים לפסנתר הוציא מהיבלית, הוורדים ניגנו אצל לוינגר וג’קי. תבכי לך תבכי, הוא אהב אותך חנקה, אהב את ארוחות הבוקר שלך, את העיסויים עם הלבנדר.
 
– חבקי אותי מיקה, חבקי אותי, מה אעשה עם עצמי, מה טעם נשאר… מיקה?
 
– עצוב. לא יודעת. עוד קצת מהקפה?
 
– איפה כולם?
 
– כבר באים, עצמי קצת עיניים…
 
ראשון נכנס קלמנוביץ’. האפלולית ששררה בחדר טישטשה את דמותו יותר מתמיד, קרניים ראשונות של בוקר חמקו פנימה מבעד לדלת הפתוחה, הטילו עיגול אור על עיניו הריקות ומשנסגרה הדלת מאחוריו התאימו עצמם האישונים של שתי הנשים לתאורת החדר. קלמנוביץ’ נגלה על כל פרטיו, אסוף בתוך מעיל גשם כתום מניילון, מחרוזות גשם תלויות מזוויות הצווארון אל מורדותיו ונקוות לגומת מים צנועה על הרצפה.
 
– היכנס, רוח פרצים בחוץ, לחשה חנקה בעיניים אדומות, קלמנוביץ’ נשאר עומד, עיניו השחורות כמו חורים בפתיליות.
 
– קפה? אני מוזגת.
 
חנקה חשבה כי קלמנוביץ’ נראה אפילו יותר מסכן ממנה, אולי גם בכך יש נחמה, קמה לקראתו ומשכה מעליו את מעיל הניילון הכתום הפתוח, מנערת אותו מרסיסי הטיפות. “תראו תראו, בשביל מה לבשת מעיל אם לא טרחת לרכוס את הכפתורים? כל הגשם של הבוקר בבגדים שלך! נרטב עד העצם, עוד יחטוף לנו גריפה הבחור, מיקה, יש לך משהו יבש לכסות אותו?” מיקה פשפשה במהירות בארון הבגדים מחפשת חולצה שנשארה מגיורא או חלוק מגבת. “נו, תיכנס למקלחת להתפשט, להתפשט עד התחתונים הכל, הכל חבריקו”, קלמנוביץ’ נותר קפוא על עומדו, “נו, תזוז כבר, כמו בובה בחלון הראוה בחנות, זה ייקח חת־שתיים ואתה כבר יבש ומתחמם בתנור, מתבייש מחנקה? ממה יש פה להתבייש? חנקה כבר ראתה כמה דברים בחיים…”, סייעה בעדו בדחיפות קלות להיכנס למקלחת, אחרי הכל, ראתה בחייה אינסוף חולים במרפאה, גם הוא זכה ממנה לכמה וכמה זריקות טטנוס ככה טובות טובות, משום שהיה דורך על מסמרים במפעל ולא למד מן הניסיון, למה שלא הסתכל לאיפה הוא הולך, מעולם לא הקדיש מחשבה לצעד הבא… ככה הוא. “מה, לא שמענו בקיבוץ על מטריות? איך נרטבים ככה? נו שוין קלמנוביץ’, במטותא ממך, תזדרז קצת”, את ה’במטותא’ הזה הכניסה איפה שאפשר היה בעקבות השתתפותה הערה בחוג לספרות עגנון אצל שטורמן הגדול עליו השלום, איזה מוות אכזרי אִרגן לעצמו, ככה, היא לא מפסיקה להזדעזע כל יום מחדש, כמה חבל שהוא איננו, הייתה באזכרה בשלושים, ארני למד ממנו לדבר שפה יפה… “תיכף תחטוף גריפה, תרחם עלינו ותתפשט כבר”.
 
מיקה שבה מחדר השינה עם חולצה ומכנסי עבודה ישנים ונדהמה למצוא את קלמנוביץ’ בחדר המקלחת בתחתוני טריקו רופפים שאספו ברישול את מבושיו בין רגליו הגרומות, קן לציפור בין העצים.
 
– השתגעת? מה את עושה חנקה? עזבי אותו, אתה יכול לסגור את הדלת, הכל בסדר.
 
– אפשר לחשוב שיש לו מה להסתיר, אל תשכחי שאני אחות, אי אפשר לספור כמה ישבנים שאני ראיתי… חת ושתיים נלביש אותו וגמרנו.
 
– את לא רואה שהוא מרגיש רע?
 
עורו תלה ברפיון על חזהו… כאילו נאחז בצלעותיו בטרם ינשור וחלקי גופו יתפזרו סביב סביב כמו חלקי פאזל. ליבה נכמר למראה המצח המורכן כחמור כנוע, זו התאורה שבחדר שצובעת את דמותו באפור דהוי כאחד שהחיים אזלו ממנו? כדאי להציע לו מסרק לעשות מעט סדר בשערות המעטות שעל ראשו, שרידי תפארת העלומים הנאחזת בכוחות אחרונים בסלע הקרקפת. מימין לחוטם התנוססה לה הפאלולה המפורסמת, ראשית צמיחתה, מן הסתם, בנקודת חן תמימה, ולימים תפחה למימדים… כמה לעגנו לך, כמה התאכזרנו, וכבר מתנגן בראשה הפזמון שהפך לנכס צאן ברזל:
 
“כמה נחיריים יש לבן אדם?
 
שניים, וכמה יש לקלמנוביץ’?
 
שלושה! חי־חי־חי”
 
חמיצות גדשה את גרונה, יכולה עכשיו להקיא פה על הרצפה, הלוא הייתה חלק מכל זה, לא עמד בה כוח לצאת כנגד עוולות הילדים, פתאום רצתה לאמץ אותו אליה שיירגע, היא הרי תמצא את ארני ותשיב אותו הביתה. ששש… שיירגע. שיירגע, תירגע, תירגע, הנה, לבש את המכנסיים היבשים ועכשיו גם החולצה. מיקה הובילה אותו בעדינות, שלא ייבהל, והושיבה אותו על הספה אצל התנור. קלמנוביץ’ נענה לה, חיית מחמד מאולפת.
 
היא מכירה את הקיפאון שקלמנוביץ’ לוקה בו כל אימת שכאב מכה בו בעוצמה רבה, מרפה את שריריו ואת רוחו ומותיר אותו בן ערובה לכל המשתמש.
 
איש בקיבוץ לא ידע את הסוד של קלמנוביץ’. אותה הבעה חלולה עלתה על פניו גם אותו ערב קיץ, שהתחיל טוב והסתיים פחות טוב, ממש פחות טוב… ניסתה לגרש מעליה את הזיכרון שהתעקש להתנחל עכשיו במוחה, להכביר צער על צער.
 
אותו ערב ארני היה דווקא במצב רוח טוב, אפילו עליז, הזמין אותה להצטרף לחזרה של ה’טריו’, ג’קי עם הכינור שלו היה עדיין איתנו. הביאה פחזניות והכינה תה עם עלי נענע מהגינה שלה. גם קלמנוביץ’ הגיע עם הצ’לו נינוח ומרוצה, מזמן לא ראתה אותו ככה, ואז, משנדמה היה שאפשר להתחיל לנגן, קירב עצמו ארני אל קלמנוביץ’ ובנימה אישית מצודדת לחש לו: “שווה בנפשך איך גלגל מסתובב לו, הא, יוסק’ה? אחרי ככלות הכל אתה ואני, שוב יחד, הא? דע לך, לא אשכח את ה’טריו’ שלנו מבית היתומים בבוקרשט… בעצמי לא האמנתי שנשרוד את המלחמה… אין יום שאני לא חושב עליו, איך ומה קרה עם מנחם אחיך, למה לא תספר… זה חשוב לי אתה יודע, לא מפסיק להתגעגע אליו”…
 
מיקה הסתכלה על קלמנוביץ’ יושב על הכורסה, על הגוף המאובן, העיניים הפעורות הרואות אנשים אחרים מזמנים אחרים. ארני הבין מיד את טעותו אך מאוחר מדי, אי אפשר היה לבלוע חזרה את מה שנאמר, אישוניו של קלמנוביץ’ הזדקרו מחורי העיניים ממש כמו עכשיו. ארני מיד ביקש סליחה, “אני כל־כך מצטער”, הלוא רק הגעגועים מדברים מהגרון שלו, ביקש לדעת מה פגע בו, למה כועס כל כך… הצ’לו נשמט מידיו על הכורסה, הד עמום עלה מן המיתרים, ארני חזר והתחנן שירחם עליו, שלא יכעס והניח עליו יד, קלמנוביץ’ סילק אותה מעליו וכבר לא היה שם, עזב את שלושתם מאחוריו. ארני הנחית את ישבנו אל מושב הפסנתר, חיוור. מיקה וג’קי הביטו בו, חיכו למשהו שלא בא, שתקו… ארני הפטיר, מנחם ויוסק’ה קלמנוביץ’ התאומים, קרו שם דברים איומים, איומים, אמר גם משהו על האסטרטגיה של אנטונסקו לדחוק את היהודים מתפקידי המפתח שמילאו בכלכלה כך שהרומנים יוכלו למלא את מקומם… המשמרות הירוקים תפסו יהודים שהבריחו את הגבול מפולניה, עצרו, ירו, או החזירו אותם לאושוויץ…
 
מיקה הרגישה את גופה מולחם לכיסא. אחרי אותו ערב ארני חזר לגמגם כמו פעם. היא הבינה, יוסק’ה ומנחם הגיעו לאושוויץ, יוסק’ה חזר משם.
 
בסוף אותו ערב ליוותה אותו לחדרו. לפני שפרש ממנה הוסיף שיום אחד הופיעו איש ואישה צעירים ויפים בשערי בית היתומים “אנטון האוס”. מנחם ויוסקה צהלו כסייחים פראיים, האיש והאישה בכו וחיבקו ונישקו, וכך הבין שהגיע סוף לאושרו הגנוב. הוא לא ויתר, נאחז בשמלת האישה, מיאן להרפות. זכר את עיניה הטובות וקולה, וקולה, גם הוא טוב, שלחש לו “ארני, אל תהיה עצוב הרי נתראה בפלשתינה”. כשהלכו התאומים עם אבא ואמא שלהם, בכה. עמדו דוממים לפני דלת חדרו, נדמה היה לה שדמעות תלויות מעיניו, קשה לדעת, החושך הסתיר הכל. נפרדו.
 
חודשים אחר־כך הזדמנו יחד היא וקלמנוביץ’, וכששאלה אותו על מנחם אחיו, החזיר לה: מנחם?… מנגלה… ופרש ממנה. תפסה איזה קיר שלא תתעלף.
 
– דברי איתו מיקה, חנקה קמה, נאחזה בכתפה, הבל פיה חימם למיקה את האוזן כמו מנורה כחולה נגד דלקת אוזניים. על מה את חושבת? הסוף שלנו עצוב כך או כך, נכון? זה הסוף? למה אנחנו עדיין מחכות? למה אנחנו לא עושות משהו?
 
– כשמחכים הזמן עומד.
 
– הזמן עומד מן הצד, לא מבין מהו געגוע מתלקח כשהנפש עצובה… לא מבין.
 
– סוף סוף הגעת, חמש וחצי!
 
זאביק נכנס וביקש מגבת לנקות את הבוץ מהרגלים, כמה בוץ יש בקיבוץ הזה, הוא עם סנדלים, לא תכנן על מזג אוויר כזה. מיקה קמה לקראתו מהספה, זאביק ייקח לידיו את המושכות, היא יודעת שיהיה בסדר, הכל יהיה בסוף בסדר, היא תמזוג לעצמה עוד כוס קפה, תפרוש לחדר השינה, תגנוב לעצמה עוד רגע לחשוב בשקט.
 
מאז פרצה חנקה לחדרה עם החדשות על ארני חשבה מיקה על זאביק. מה הייתה עושה בלעדיו? אולי מפני שזאביק היה רגיל לחשוב מחוץ לקופסה, כמו ילד שהלך לאיבוד בתוך גוף של גבר שעיר, ילד שבבטנו קפיץ הפעלה של קוף צעצוע שלעולם לא מתקלקל. כפות הרגליים של זאביק הפכו עם השנים בצבען ובמגען הקשה לסלעי הבזלת של נוף ילדותו, משוגע על טיולי ג’יפים, מכור לאופניים, ילד שחרש כל שביל בארץ ומחוצה לה דרך הרגליים, עקשן פרד, כן, זאביק לא אחד שיוותר עד שימצא את ארני, הוא יעזור לה, היא מחבבת אותו, היה חבר טוב של גיורא… אחרי האסון הסתגרה בחדר שלה, לא רצתה לראות ולשמוע, היה מגיע לתקן דברים קטנים, נכנס ויצא בלי לעשות מעצמו עניין, תמיד התאים לה. זה שזאביק לא אחד כזה שמסתדר עם אנשים, זה מפני שהתרגל לדבר עם בעלי חיים וגם לא אוהב שמבלבלים לו במוח, במיוחד כמה ותיקים עקשנים שבטוחים שהקיבוץ שייך רק להם.
 
חיוך רך הפציע בפניה לזכר נקמתו המתוקה של זאביק בדוריס ה’מכשפה’ שהצביעה יחידה נגד קבלתו לחברות בקיבוץ, “מה עושה פה האייפּ העיראקי הזה? עד כדי כך הגענו?” נתזי רוק נשרו על סנטרה הרוטט: “למה להרוס כל מה שאני וברוך בעלי בנינו פה, אחרי שוויתרנו על החיים הטובים?” לו הייתה דוריס לוקחת בחשבון אז מה מחכה לה מזאביק אחר כך, לא הייתה נכנסת למעורבות אמוציונלית כזו בשאלת קבלתו לחברות. דוריס הוציאה מזאביק איכויות של רובין הוד, צדק צדק תרדוף.
 
מאז שדוריס נשבעה שהוא מרגל, ארני התחיל לחשוב שאולי באמת יש לו מה להסתיר, ודוריס לא תגלה מאיפה היא יודעת, שיראו איך הוא הולך ואיך הוא מתלבש כאילו מסתיר דברים, מסתכל לצדדים, אף פעם לא ישר בעיניים, כל אחד מקבל מלמעלה מה שמגיע לו, רואים עליו שהוא לא משלנו, למה, תגידו, לא רואים עליו? קורא לעצמו קומוניסט, לא מתבייש, אז אנחנו מתביישים בשבילו שהולך לקומונות של גויים בגרמניה יימח שמם… מה בסך הכל היא רוצה ממנו, מה? למה היא צריכה לשתוק כשהיא וברוך בקושי מסתדרים עם התקציב לחבר בגלל כל הנכדים שצריך לעשות להם ולקנות להם והוא מיליונר שנותן מהכסף של השילומים שלו לשטויות של מוזיקה במקום לתת מהכסף הזה לחם ומים לחברים שאין להם כלום כי לא מקבלים שילומים מגרמניה? טוב לב? צביעות. כל שנה טס לחו”ל, דרום אמריקה, בואנוס איירס, א־גרויסע משפוחה יש לו, אומרים לה, ירושה!… וזה סיבה טובה בשביל לשתוק? כולם שותקים והוא מדבר, על קומוניזם מדבר… אז זאביק נעלב בשבילו עד שיום אחד הגיעו דברים לכך שדוריס אמרה את שלה בעניין ארני וזאביק שמע ורתח ככה עד שלא נמצא בקיבוץ אחד שלא ראה או שמע ממישהו שראה איך זאביק מתעלל בה מאז ואף חבר וחברה לא מצטערים.
 
שטורמן הגדול סיכם בשעתו את מקרה דוריס כשורש המצוי במקורותינו העתיקים וככה זה הולך: “מצאנו בסוכה נ”ב עמוד א’ כי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, אם כי ברובם נתקיים הכלל כל הקטן מחברו יצרו גדול ממנו, ובאשר לדוריס הרי עגנון בכבודו ובעצמו סתם עליה את הגולל: “כל הקטן מחבֵירו, גדול מחבֵירו ברשעות”.
 
מיקה יודעת וכולם גם יודעים שזאביק לא מסתדר עם הכללים, אומר שבשביל זה יש כללים, בשביל לא להסתדר איתם. מאז ומעולם התקשה להתגדר בשטחים בנויים, נולד בטבע כאחד האיילים, ישן במערות, רחץ במעיינות, ליקט עשבי מאכל, רגליו היחפות גם בחורף היו מקפצות על סלעים תוך שהוא מפליא בשריקות וצפצופים ובשיחות אינסופיות עם בעלי כנף, ומאז שהיה עוד קטן קטן לא הסתדר בבית הספר בפרט ועם מבוגרים בכלל וכינה אותם “חיות אדם שמתפרנסות מהחזקת ילדים בשבי”, וככה הגיע לקיבוץ בגיל שש עשרה לחברת הנוער. אצלנו סולחים לו על הכל כי הוא משקיע בענף הנוי כל כך הרבה מרץ ודמיון ובסך הכל יש לו לב של זהב ויודע גם להצחיק, ולענייננו הכי חשוב זה שעם ארני הוא דווקא מסתדר מצוין. קלט את ארני בנוי למרות הידיים השמאליות שלו, על אף שהיה עוקר מגינת הנוי יותר פרחים מיבלית, ובערבים היה ארני בא אצלו לתכנן חלומותיו על מסעות בעולם. זאביק בונה לארני מסלול לבואנוס־איירס, כי זאביק שולט גם במסלולי טיולים לדרום אמריקה, הראש שלו מלא רעיונות ויש לו הרבה ניסיון וגם אינטרנט. כך או כך, זאביק מכיר את ארני ואת דרכיו בעולם ובכלל… מכיר אותו יותר ממנה.
 
גם נירה מיהרה פנימה, השאירה את התינוק עם אבא שלו שכבר יחליף לו ויביא אותו לבית ילדים, שיתפה בגדול את בעלה אבל כמובן הם יכולים לסמוך שלא יעביר דבר וחצי דבר הלאה, כי כולנו יודעים שיש חברים שהפה שלהם נסגר רק שהם בולעים.
 
נירה תמיד אומרת סוף מעשה במחשבה תחילה. בדרכה לחדר של מיקה עברה במזכירות והביאה איתה את התיק של ארני עם כל האינפורמציה על הירושה והשילומים והכתובות של הקרובים מארגנטינה. מי יודע, אולי יצטרכו ואז תשלוף את המסמכים והיעילות שלה תפתיע כרגיל. השאירה הודעה במזכירות שלא יחפשו אותה, היא מפנה את עצמה לפרויקט ארני ושמיקה רק תגיד לה מה צריך ומה היא רוצה, היא יותר מתשמח לנהל את הלוגיסטיקה. ברור שזה מקרה חירום וכולם במזכירות יכולים לקפוץ לה.
 
חנקה זזה באי נוחות על הספה. מי יודע איפה הוא משוטט עכשיו, חס ושלום?… הפריע לה ה’פרויקט הלוגיסטי’ של נירה כאילו אנחנו באתר בנייה, חטפה דלקת עיניים מהבכי… הדמעות לא נכנעות לצו הראש, שמעה עצמה מתפרצת על קלמנוביץ’ שיזיז את עצמו סוף סוף, כאילו בו תלויה הגאולה, הרי הזמינו אותו כדי שיעשה משהו. המועקה התיישבה בחדר, כאילו מלמעלה שאבו מהם את האוויר… כבר אחרי שש.
 
מה עכשיו?

מיכל פורת, מיסדת ומנהלת "מרכז איילת לפסיכודרמה ושילוב אמנויות", מתמקדת בהנחיית קבוצות של רופאים וצוותי סיעוד בהתמודדות עם החולה והמחלה, ובליווי המתמודדים עם שכול ואובדן.

עוד על הספר

נושאים

מסע החורף של ארני פרייס מיכל פורת
פרק א
 
 
רביעי, 2 בדצמבר, שחר
 
 
 
צלצול. חנקה, מרכזת ועדת בריאות, קפצה משנתה אל הטלפון. חמש לפנות בוקר.
 
– מדברת יונה שושן מהגסטרו אונקולוגית, אחראית משמרת לילה, את רשומה אצלנו כמלווה, ארני פרייס נעלם מהמחלקה, גם התיק שלו איננו והוא גם לא עונה בטלפון.
 
– מה, ממתי?
 
– עכשיו עברנו בחדרים, הוא לא בחדר, לא בשירותים, לא בפרוזדור, בשום מקום וגם לא עונה בטלפון שלו.
 
– מה קרה בשם אלוהים? איך קם? הרי בקושי מסוגל ללכת, דוקטור דוקר דיבר איתי אתמול… אמר שייקח זמן עד שיוכל להשתחרר שישישבת…
 
– אל תשאלי אותי מה קרה, שיהרגו אותי אם אני מוכרת לך לוקשים, אבל הוא הצליח לקום איכשהו. טוב, אין לי על מה להתנצל, הוא ילד קטן? אנחנו לא בייביסיטר שלו, אם חולה יוצא מבית החולים מרצונו החופשי אנחנו לא לוקחים אחריות. מצטערת על השעה, אבל את רשומה אצלנו כמלווה.
 
קור כלבים, חנקה זרקה על הפיג’מה פלנל את הפונצ’ו שיושקו עליו השלום הביא לה ממקסיקו, לקחה את הפנס מהמתלה במטבחון ומיהרה החוצה, לחדר של ארני… הבל חם עלה מפיה לאוויר הקר. לא די בו כדי לחמם את כדור הארץ. המחשבות… הראש שלה מתנפח מהמחשבות, ודאי הוא בחדרו, איך יוצאים בשעה כזאת מבית חולים, השתגעת? בקור הזה, אין אוטובוסים, אני, אוהו, הוא יקבל ממני איזה מנה… רק בוץ ובוץ, חוסר אחריות לצאת מהבית במזג אוויר כזה, יותר טוב שהייתי לובשת את נעלי שטורמן הגבוהות… צריך לסלול את המדרכה, מה זה ללכת ככה בבוץ… צריך להסתכל איפה שהולכים… ארני, זה ממש לא מתאים לך לעשות בעיות, לקום ככה על דעת עצמך מהמיטה, לברוח החוצה, מהומת אלוהים בחוץ, מי יודע מה עובר לו עכשיו בראש. ריבונו של עולם, רעיונות משונים, זה לא מוצא חן בעיניי… אף פעם לא מדבר, עושה מה שאומרים לו כשהוא בריא ועוד יותר עושה מה שאומרים לו כשהוא חולה, מה קרה? נהיה גיבור גדול להכעיס? משחק עם החיים שלך, לא אצלי, לא מאמיניוּ שלי, למי קוראים כשצריך, למי? מה, אני אף אחד שאפשר לקרוא לו? מה עושה בן אדם כשקשה לו? מרים טלפון ואני מיד באה, לא ככה? מאמיניו של חנקה, תראה, הנה תיכף אני בחדר שלך, אני כבר, הכל יהיה בסדר.
 
נו שוֹין, ארני לא עונה כשדופקים לו בדלת כי ארני לא בחדר שלו. לאן יכול היה ללכת? לשום מקום, ריבונו של עולם, השתגע, אין שום כיוון ואף אחד ושום כתובת שחנקה מצליחה לחשוב עליה. איפה תחפש אותו? כמה פעמים אמרה לו, צריך שניים לטנגו, כמו שאומרים, אחד שמתחבא, ואחד שמוצא אותו, אבל הוא לא יודע מה זה שניים, זה לא חדש, מה תעשה איתו, לא יודע מה זה וכמה זה אחד ועוד אחד, כמו היא ויושקו, עליו השלום, זלדה ודניאל עליו השלום, אין לו את זה, אדרבה, כולם אוהבים אותו אצלנו, היו שמחים לעזור, היא למשל, אף פעם לא פונה אליה אם הוא צריך משהו. לו היה מדבר מילה הייתה דווקא שמחה, גם לא בענייני בריאות, מה, מאז חלה לא מגיעה לחדר שלו עם ארוחת בוקר? ביצה קשה ככה טובה, ירקות חתוכים ככה טוב טוב? לא שזה התפקיד שלה, אך היא ברצון… וגם מאז מה שקרה עם יושקו עליו השלום היא די לבד בחגים, נכון, מתרוצצת בענייני בריאות של החברים, רופאים, ביקורי בית, ענייני מרפאה ככה שהיא עסוקה טוב טוב, אלא שיש לפעמים הרגשה שאין נפש חיה לדבר על עניינים שבלב, זה מאוד חסר… נו שוין, ארני, איך יחזיק בקור הזה חולה שבקושי עומד על הרגלים? חמש לפנות בוקר, חושך מצרים כמו שאומרים, פתאום נבהלה מאוד, איפה הוא? מה עושים עכשיו? בא לה לבכות.
 
תפסיקי להתלונן, היא אומרת לעצמה, תגידי תודה שיש לך את הרגליים שלך שסוחבות אותך כל כך הרבה שנים בלי לשאול הרבה שאלות, עדיין עושות את העבודה. עם כל הוורידים והנפיחוּת הולכת יפה יפה בלילה כשצריך, כמו עכשיו, בצעדים זהירים גוררת שמאל אחר ימין כשכפות הרגליים מונחות רוב הזמן טוב טוב על האדמה, היא מכירה את הדרך בעיניים עצומות. צורת ההליכה שלה מנסה להתאים עצמה לפני הקרקע המשתנים, לגבשושיות הבוץ, עקבות הגשם ששינה לבלי היכר את הדרך שהייתה מורגלת בה בעונת היובש, בעיניים עצומות, אלא, שעכשיו, באמת, לא רואה ברור, בכל אופן עברה כבר את גיל הגיוס, כמו שאומרים, שבר במפרק הירך זה לא משחק ילדים בגיל שלה, רק לא להחליק, ארני מאמיניו, מה עשית לחנקה? להתקדם באדמה הבוצית הזאתי זה כמו להכניס את הרגליים לדבק נגרים. איפה שהיא דורכת מתעקמים לה הקרסוליים. כבר שנתיים מבטיחים לנו שיסללו מדרכה נורמאלית, אז מבטיחים… ארני קטן שלי, אני אמצא אותך, אל תדאג, אתה בלב של חנקה ככה טוב טוב. בינינו, אם רק היית מרשה לי לטפל בך שנינו היינו פחות בודדים… אוו… אין לה אוויר, היא כל כך ממהרת ובכל זאת בקושי מתקדמת… אולי מיקה יודעת משהו מארני… כן, יש אפשרות שמיקה… היא תלך עכשיו למיקה, “שיכון חצר” הוא בקצה האחר של הקיבוץ, למי יש כוח לעבור את זה, פעם הכול היה פה קטן ואינטימי… החלטה נבונה מצידה לפנות למיקה, מסכנה, להעיר אותה ככה, בטח צריכה לצאת מוקדם לאוניברסיטה, מגיע לה, אחרי כל מה שעברה מגיע לה לצאת ללימודים גבוהים, פה אחד הצביעו לה באסיפה, איך לא? הרגל… הרגל שלה שוקעת, כל הבוץ בתוך הנעל, איזה חושך מצרים, מן הפח אל הפחת, כמו שאומרים, שוין, רק לא ליפול בבוץ… נו טוב, מיקה תסלח לה כי למיקה יש לב. מסכנה, זה רק בגלל הלב שלה שהמשיכה לקחת אצל ארני שיעורי פסנתר, בזבוז של כישרון וזמן מהסיבות הלא נכונות, חשוב שתתמקד סוף סוף בעצמה, עם כל הכבוד, כמו שאומרים, צריכה הייתה ללמוד אצל הגדולים ביותר אך שמרה לו אמונים, ודאי העיק עליה כהוגן, אך לא ראו עליה, כשהתחילה לנגן אמרו שזה לא בגלל הכישרון שלה אלא בגלל הייחוס של אבא שלה. לשונות רעות.
 
נו, צריך להגיד שהיו לארני מעט תלמידים, גם לא ידע לבחור אותם והילדים גם לא התחשק להם לבחור אותו. אלה שעברו את מבחני השמיעה בחרו לנגן בכלי מיתר אצל ג’קי או אצל לוינגר בכלי נשיפה שבנוסף לחצוצרה היה גם תוקע בשופר בימים הנוראים למרות שנשבע שהוא אתאיסט גמור, רק לא פסנתר אצל ארני… או, מתחיל להאיר, ארני מסכנצ’יק מה רוצים ממך?
 
חנקה המשיכה לחתור רגל אחר רגל בשביל הבוצי, הפנס הפך מיותר בתאורת השחר החיווריינית, שמה אותו בכיס, ככה, גם יד ימין משתחררת לטובת ההליכה, אין נפש חיה בחוץ, מדברת לעצמה כי יש לה מה להגיד. כששואלים למי את מדברת? עונה שאוהבת לארח לעצמה חברה… היא עייפה ועוד לא התחיל היום…
 
חנקה יודעת, זה שלבש חולצה לבנה גם בימי חול ומכנסיים שתלו עליו כאילו אפשר להכניס לתוכם עוד אחד כמוהו – כמה כאלה היו לו? אחד לכל יום – נועד כדי לשוות מעמד חגיגי להוראת הפסנתר, אולי אף להסוות את חולשת הנפש בבגדים של שבת. חוץ מזה לא עניין אותו איך הוא נראה, ספק אם הסתכל על עצמו אי פעם במראה, אז למה שמישהו יסתכל עליו, למה שמישהו יתעניין, כן יסתפר או לא, מה איכפת לו, לו הייתה לו אישה הייתה דואגת לפנות לו את הזיפים מתוך האוזניים והנחיריים, שהציצו יותר מכפי הראוי. הוא צריך אישה, היא תמיד אומרת לו, כמו יושקו שלה, עליו השלום. לא חיכתה עד שנחיריו יצמיחו שיער, הייתה אורבת לכל שערה ותולשת אותה ללא רחמים עם הפינצטה שהיא משתמשת לגַבות. כן, אבל ארני מריח לא כל כך… טוב, היא לא רוצה להרחיב, כמו שאומרים, כי הריח לא העיקר בבן אדם, אבל, שיסלחו לה, הג’ונגל שגדל לו במקום גבות? היא יודעת שילדים נטפלים לדברים כאלה… אולי כל הפרטים הקטנים האלה נראו דווקא גדולים והבריחו את הפסנתרנים הקטנטנים בני הכיתות הנמוכות, גם אוזני הסלק לא תרמו לרחשי הכבוד שהוא ראוי להם, לדעתה לכל הפחות, והיא לא היחידה. כואב לה עליו. ההיסוס המשוך בשפתיו המתוחות לרוחב הפנים מאוזן לאוזן כמו חיוך לא שמח… מתי נזכרה בחיוך הזה… אויי, אוי איך מזג האוויר מתגרה ברגליים האלה… תיפלי כבר, תיפלי כבר וגמרנו, הלוא זה ידוע, העולם נברא לרבע הראשון של החיים, ‘סתכלי על עצמך… מחשבות רעות, סכנת נפשות כמו שאומרים… ארני אף פעם לא מדבר מחשבות רעות, מקסימום חיוך שמשמעו עצבות. נזכרה בַּחיוך הזה בהרצאה על מצרים, המרצה סימן על המפה את תעלת סואץ נמתחת מפורט סעיד לפורט איברהים, ממש כמו השפתיים בפרצוף של ארני, נותנות לפנים שלו הבעה נצחית של ספק חיוך, ספק בכי… הרי הביא זאת על עצמו, אמרה לו לא פעם, אמנם ביישן גדול, אך ינסה במחילה מכבודו לעמוד על דרישותיו כמורה במקום לנוס על נפשו מפני תינוק זב חוטם, שבינינו, ניתן לריסון ברגע, ויש לה ניסיון עם החברה’לך. שוין, בקיצור, היא מגיעה למסקנה, בפעם המי יודע כמה, כי חסרה לארני מרות ודיסטנס שיש בג’קי חברו, עליו השלום, המורה לכינור, ובלוינגר המורה לכלי נשיפה שהפחיד את כל מי ומה שזז, וזאת בלשון המעטה. מה יש לו לפחד? לא מובן, לכאורה, אלא שהוא עצמו מתהלך בארץ כאילו כל מה שאמר או לא אמר, עשה או לא עשה בחייו, בשגיאה יסודו, אז מיהו שילמד לאחרים מוסר? מעולם לא נזף בתלמיד שאיחר, שאמר חצי אמת, היה מתייעץ איתה לפעמים “מה אפשר לעשות עם ילד שלא התאמן על הסולמות של צ’רני, וצ’רני זה הרי אִצבוע, זה טכניקה – הבסיס לכל, שלא לדבר על המינואטים הקצרים של מוצרט או באך, שהם יחסית קלים לתפיסה, ולא שהוא מחפש כבוד, רק איפה המילה שלהם? מעט כבוד למוצרט ובאך ביקשתי? וגם אי אפשר ככה להתקדם בנגינה”. כאב לו שמעולם לא למד מתודיקה וחינוך, “לך תלמד את ילדי ישראל דיסציפלינה ודחיית סיפוקים”, איך ירביץ בהם מוסר נגינה? הלוא הוא בסך הכל ילד ברלינאי קטן שעשה תמיד מה שאמרו לו, מה איכפת להם ממנו? אז מה, ישחק משחקים של ברוגז כמו שאומרים? ככה זה ילדים. אכזריים. חנקה איננה זוכרת מי בחברת הילדים היה זה שהתחיל לכנות את ארני “בורג”, מי שזה לא יהיה, שיר הבורג תפס כמו אש בשדה קוצים כמו שאומרים, בושה, כואב הלב:
 
אל תשימו לב אליו
 
כי חסר לו בורג,
 
אם תשימו לב אליו
 
תקבלו סחרחורת.
 
ארני מאמי שלה, היא מוכנה להרוג את כולם בשבילו, להרוג אותם ככה טוב טוב, לחתוך את היד שלה בשביל שיהיה יותר שמח. למה הוא? ככל שמשך אל עצמו יחס מזלזל, עורר בה דווקא רגש רך, והכי היא אוהבת שהוא לא אחד שמחזיק מעצמו: בריה דקה־ארוכה המחפשת לשווא מרכז כובד להישען עליו בעזרת חגורת עור חומה ומתקלפת הכורכת איכשהו מכנסי חאקי רחבים בכמה וכמה מידות על מותניו, ראש גדול נישא על צוואר קצרצר המחובר לגו מקומר – ארני, סימן שאלה מכמיר לב, והיא לא היחידה שמרגישה ככה.
 
נו, לו רק היה מרשה לה הייתה מסדרת לו את הצווארון ואת החגורה, מארגנת אותו מלמעלה עד למטה, הייתה מרגיעה אותו אחת ולתמיד ככה טוב טוב עד שהיה מזדקף, העקמומיות לא באה מניוון חולייתי אלא ממצב נפש עגמומי… לא צריך להיות מרכזת בריאות בשביל להבחין בזה… מה קורה לה, נפל לה השכל? מה כל זה שייך לכאן, מרוב מחשבות לא מועילות עוד תיפול ותחטוף שבר באגן חס ושלום, כבר כבר שוין, לא נשאר עוד הרבה, תיכף תיכף היא בשיכון חצר… אוו… אווישש…
 
רק מיקה עשתה לו כמו שאומרים נחת, רק בגלל שביקש ממנה הלכה ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל־אביב, לא קל למורה להיפרד מתלמידת הכתר שלו, בכל אופן זה עשה לו כבוד מה שנהיה ממנה… אחחח, חנקה מדשדשת בבוץ, הלוואי שהצעדים שלה היו מהירים כמו המחשבות, לא נשאר כבר הרבה עד שתגיע למיקה, ואיך דיברה יפה המיקה’לה הזאתי ביום ההולדת שלו, שהיא באמת חייבת לו את החינוך המוזיקלי שלה… וזה הכל בזכותו… מה זה היה שניגנו יחד, דווקא יפה מאד היה… מהתקופה הרומנטית… סרנדה לפסנתר בארבע ידיים של שוברט. היא מכירה את היצירה: פ־פ־פ פהה פ, פ־פ פ פהה פ, פהה פ פ פפפהה… כמו שיר ערש מלנכולי, היא אוהבת מלנכולי, איזה יופי, זה לא רק המוזיקה, זה הידידות שלהם, ככה שבא לה לבכות ולא רק לה, כל הכבוד. ברור, כמו השמש שברחה מהקור, ארני אוהב את מיקה מכל היצורים בעולם, זה ברור, תולה בה עיניים שבורחות כארנבות אל מאורותיהן ושבות בהתנצלות תמידית. אחד כמוהו, שום כלום כשלעצמו כביכול, נראה כי עצם היחס החם שקיבל ממיקה העמיד אותו על הרגליים. המיקה הזאת, מלאך, זה מה שהיא. ריבונו של עולם דואג למלאכים שלו, איך איך עברה מה שעברה ועוד מחייכת, איזה זוג יונים היו היא וגיורא שלה, למרות האסון, מה יש לדבר, יודעת מה להגיד ואיך להגיד…
 
– מיקה, אל תיבהלי, זו חנקה, מצטערת, זה ארני, קרה לו משהו, נעלם! ארני לא בבית חולים, לא בחדר, לא יודעים איפה הוא… סליחה שאני ככה… שומעת? סוף סוף שמעה מחדר השינה תפזורת רעשים, חריקות קפיצים במזרן, בעיטות כפכפי עץ בארון הקיר, רגליים נגררות תחת גוף כבד, מרוב עייפות, מסכנה, להעיר אותה ככה, בטח חושבת שקרה אסון, באמת קרה אסון, איך נבהלה, ככה קפצה גם בלילה שבאו מקצין העיר לבשר על גיורא… רווח לה כשמיקה פתחה את הדלת.
 
– מי זה… חנקה? מה את… רטובה עד העצם, מה השעה… אמרת משהו על ארני?
 
– אוי מיקה’לה, כל כך מצטערת, איזו ברירה יש לי? נראית הפוכה לגמרי, לא במיטבך כמו שאומרים…
 
חנקה ניסתה לעטות על פניה חיוך מפייס שהתכווץ לפני שנמתח –
 
– מה קרה לארני, חנקה?
 
מיקה עמדה מולה בפיג’מה גדולה מספיק לארוז בתוכה שתי מיקות, בטח של גיורא, איך נבהלה ככה טוב טוב, חנקה נבהלה מולה בחזרה.
 
– מהר, פנימה, את הדלת, את רועדת.
 
הובילה אותה אל כיסא במטבח, הסירה מעליה את הפונצ’ו הרטוב שיושקו הביא לה ממקסיקו והציעה לה חלוק חורף בורדו כדי שלא תישאר ככה, עם הפיג’מה פלנל, לא יפה.
 
– שבי חנקה, קפה?
 
– תודה. שחור, אחד סוכר. הודיעו מבית חולים שארני לא במיטה שלו, וגם לא עונה בטלפון, הוא גם לא בחדר, נעלם עם הדברים שלו, מה עושים?
 
מיקה הביטה בחנקה שפניה היו חיוורות מן הרגיל, אישוניה מצומצמים, והקמט שבין עיניה עמוק מתמיד. מיקה הבינה שחנקה זקוקה לה הפעם במיוחד. קורי השינה על פניה התפוגגו באחת, עדיין לא פקחה ממש עיניה אך קלטה כי משהו לא טוב קרה לארני, לא טוב בכלל. רק לא מזמן ישבה לידו במחלקה, פתרו תשבץ, הביאה את הפחזניות הנודעות שלה, התנצל שלא יכול לבלוע. התביישה, מה חשבה לעצמה, איך יבלע פחזנית אחרי ניתוח כזה? בקול מאומץ שהחולשה ניכרה בו ביקש לצאת הביתה. מספיק, לא טוב לי פה, בכל מקרה אין לגוף הזה עוד תקנה, הביתה. היא יודעת, אין לסיפורים כאלה סוף טוב, אבל אמרה לו סבלנות ארני, ניקח אותך הביתה, תתחזק, הפנטסיה בפה מינור של ברהמס מחכה לנו, זוכר? “מסכימה להוציא אותי מפה?” לחש בחיוך קפוּץ. מסכימה. לא שיתפה בכך איש, אין את מי לשתף, הוא רוצה הביתה, אף פעם לא ביקש איזה דבר לעצמו… הייתה צריכה להגיע אליו אתמול, כמו שתכננה…
 
ראתה את האומללות יושבת על הכתפיים של חנקה. שתקו אחת לשנייה.
 
מיקה לא ממהרת, חנקה לא מאיצה בה, שתיהן עם הקפה, לוגמות ומחממות רגליים אצל תנור הסלילים.
 
– נצלצל למשטרה שיחפשו?
 
– הוא רצה הביתה חנקה, הניחי למשטרה.
 
– מה זה מה שאת אומרת הביתה, הוא אמר לך? הוא לא בחדר שלו. מניין לך?
 
– הוא עזב את המחלקה לא בשביל שימצאו אותו, לא נצלצל למשטרה, חנקה.
 
– ככה? ריבונו של עולם… אי אפשר ככה, זה להפקיר אותו, מזעזע לחשוב שהוא מונח זרוק לבד בקור הזה באיזה חור… אנחנו צריכות לחפש אותו, מה את חושבת, זה לא זמן לשתוק מיקה, תדברי, הוא ייגמר ככה, את יודעת… לא יכול אפילו לבלוע…
 
– נחפש אותו חנקה, לא יודעת איפה, בלי משטרה.
 
אז מה לעשות קודם, למי מתקשרים עכשיו? הכי דחוף טלפון לזאביק מלך הנוי…
 
הראשון והיחידי שהשקיע בארני את כל הלב האדום שלו בהוראה מעשית של עבודת האדמה, הראשון והיחידי שהאמין שיום יבוא וארני יבחין בין צמח בר טיפוח לבין עשב בר שיש לעקור, מעולם לא התעייף ללמד אותו אף ששילם על כך בנזקים לא מבוטלים לערוגות הוורדים בואכה חדר האוכל, וכל הסבלנות שחסרה לו בשביל אחרים הייתה לו בכמויות בשביל ארני מאז שהחל לעבוד בנוי. למרות ואולי דווקא בשל הכשלים ה־built in של ארני בקואורדינציה ובמוטוריקה עדינה וגסה בידיים וברגליים. אם הצליח זה, ככלות הכל, לפרוט עלי פסנתר, התבדח זאביק בשפת המשוררים, ילמד גם לפנק את שתילי הוורדים. כך היה אומר הפרא אדם שרבים העדיפו לא להתעסק איתו. מלכתחילה ציפו חברים שההיפך יקרה, טיפוסים כמו ארני היו מגרים אצל זאביק את יצר ההתעללות, אך למה נחקור במופלא מאיתנו, בין השניים נוצרה קִרבה מיוחדת – מסתורין שאיננו מובן על פי ההיגיון הבריא.
 
– מיקה? מה קרה? לא חשוב, אני קופץ לתוך המכנסיים… אצלך תוך עשר דקות, תרתיחי מים.
 
מיקה יודעת שהוא לא ישאיר אותה לבד עם כל זה. הקול של זאביק נוסך בה תקווה, זאביק יעזור עם ארני ברצון. היא סומכת עליו במאה אחוז.
 
עוד טלפון עושה מיקה ל’פרגייה’ – המוסך לתיקוני אופניים שהוסב מהאינקובטור הישן לייעודו החדש לכבודו של יוסק’ה קלמנוביץ’ שיצא לגמלאות מניהול החשבונות של המפעל. מאז שהפך את ההובי של תיקון אופניים לעיקר לטובת החברים, נראה שהקיפאון שהיה מולחם אל פניו של קלמנוביץ’ הפשיר מעט, ויותר חשוב, הוא מומחה גדול בענייני ארני, למרות שרוב הזמן הם ברוגז, והרי גם לברוגז דרושה מומחיות, כך שיגיע. הוא ודאי כבר בפרגייה, הוא פותח את היום בארבע לפנות בוקר עם קוצר נשימה אסמטי שמחריף אצלו בשכיבה, ומכיוון ששנת הלילה שלו מתהפכת בקרבות חִמצון המותירים אותו עם ראש מפוצץ לכל היום, מעדיף קלמנוביץ’ לשהות כמה שיותר במעומד או במיושב, כך שיש עם מי לדבר כשמתקשרים לפרגייה בשעה כזאת.
 
מיקה רוצה עכשיו את קלמנוביץ’ איתה, למרות שכאמור, מסיבות עלומות שאחת מהן דווקא ידועה למיקה מעדות ראשונה, הדיר עצמו בשנים האחרונות מכל דיבור עם ארני. היא מתקשרת אליו בגלל שהוא הסועד האחרון שנותר עם ארני בשולחן ארוחות הבוקר בצד המערבי של חדר־אוכל, בשולחן האחרון משמאל, לאחר ששטורמן הגדול ואוטו וייקופף העגלון מתו, איש איש בצערו, זה כל כך טרי. חברותם הפורמאלית והבלתי פורמאלית של שטורמן הגדול, קלמנוביץ’ וארני בוועדת החגים של הקיבוץ, הפכה אותם למוסד שאי אפשר לחגוג בלעדיו את מועדי השנה. בעשור האחרון נסוגו לעמדת יועצים כטריו של עכברי ארכיון המגיחים לקראת כל חג מחוריהם, נוברים בחומרים עתיקים, עלונים ומסכתות צהובי זמן ובלים מזוקן, מעמיסים ישן על פני חדש, משיגים השגות, מציעים טקס מסורתי בשינוי, שירי חג בראשיתיים שזה מכבר פסו מן הרפרטואר ושילובים של מוזיקה קלאסית עם עכשווית. מיקה זוכרת טוב מאוד: מי שהעז להזכיר את המילה “טריו” לקלמנוביץ’ הסתכן בראשו. הספיק לה הסקנדל הנורא שאירע בינו לבין ארני לנגד עיניה, בחדר המוזיקה, שאחריו השתיקות פערו תהום בלתי ניתנת לגישור עד התקופה האחרונה. בוקר אחד קלמנוביץ’ שב לבקרו בבית החולים, ומשבא שוב לא חדל. ישב אצלו שותק רוב הזמן, אם דיברו, היה זה מעט שבמעט. מכל מקום, לשלושת יושבי שולחן ארוחת הבוקר היה מה לתרום ומה להגיד והצעירים בסך הכל התמוגגו מהם, בפרט בכל הקשור לליל הסדר בנוסח יהודה שרת, שזה הבייבי של ארני.
 
יוסק’ה קלמנוביץ’ אוהב אותו, היא יודעת. במיוחד אהב לנגן איתו בטריו. גם בתקופות השתיקה הארוכות הגיע לחזרות ה’טריו’ על הקונצ’רטו מספר 2 במי במול מז’ור לפסנתר, כינור וצ’לו של שוברט, בימי ג’ בחדר המוזיקה. ג’קי בכינור, יוסק’ה קלמנוביץ’ בצ’לו וארני על הפסנתר. לא הדיר עצמו גם מהטקס הצנוע בחדר המוזיקה כאשר פסנתר הכנף הישן פרש כנפיים ונדד מחדר האוכל לאיזולטור שהיה בסך הכל קטן מדי לייעודו החדש, אבל מה, אמר ארני, יותר טוב מכלום, הוא מקווה שעוד בימיו יזכה לחדר מוזיקה חדש שיהלום את הצרכים הרבים… כן, קלמנוביץ’ יחשוב על משהו, הוא קורא את ארני מבעד לשתיקותיו, הם סוחבים איתם הרגלים של שניים שלא מדברים, ויכול להיות שהוא יודע דבר או שניים שעשויים לתת כיוונים לחיפוש… איפה ארני יכול להיות בשעה כזאת?
 
צלצול הטלפון הקפיץ גם את נירה ליוור מהמזכירות בעיצומה של ארוחת טרום השחר של התינוק שלה, נירה אומרת שהתינוק שלה החליף את התרנגולים, מאז שנולד הצרחות שלו מעירות את השמש. ולמה להקפיץ דווקא את נירה? טוב, זה פשוט מאוד: כל האינפורמציות החשובות נמצאות אצל נירה… התיקיות וכל הטלפונים שרק נירה מתמצאת בהם, מה לשלוף, מה לדחוף, למי להתקשר איך לגלגל כל עניין עד שיבוא על פתרונו, זה לא חוליה שאפשר לוותר עליה. אף אחד לא מסוגל להחליף את נירה ולא ניתן לעקוב אחר סדרי העבודה שלה, הפתקים, מקומות המחבוא לחומרים סודיים, מגירה לעניינים בוערים, מגירה לעניינים הסובלים דיחוי, קופסה לשטויות שהיא לא מתכוונת לטפל בהן למרות שאסור לזרוק, קופסה לתלונות של חברים נגדה שמתכוונת לשלוף בעת הצורך, או לא, מה בעומק הארון, מה בפרונט, לבירינת בנוי לפי היגיון אידיוסינקרטי שלא ניתן להנחילו לדורות הבאים, לכן נירה אף פעם לא תעבור מן העולם, אף פעם לא חולה, לא תחלה, אף פעם לא לוקחת יום חופש ולא מתכוונת להכשיר מישהו שיחליף אותה באחד הימים. עבודת המזכירות תציל ממוות.
 
נירה לא נקייה מחסרונות, גם לא סובלת מעודף טוב לב, חסרה לה ראייה שוויונית של צורכי הציבור. פניות של חברים שאין להם גב של משפחה, ייחוס או לובי ראוי, כמו ארני, קלמנוביץ’ ואפילו חנקה, אינן זוכות אצלה לקדימות לפי דחיפות העניין ובקשותיהם נדחקות מפני החברים שנותנים את הטון. הרגישה בטוחה יותר בקרבת החברים המובילים, בעלי העמדה והמעמד. אנשי השוליים, “התלושים”, שתרומתם לכלל מפוקפקת, אם שואלים אותה, יכולים לחכות אצלה, וגם לא זכו אצלה לעין טובה ולמילה טובה. גם קרה לא אחת ולא שתיים שהורידה תיקי חברים מהפרונט לתיקים הסובלים דיחוי משאיבדו מעמדם אצלה בעקבות בנים שעזבו, וגם פניותיהם של אלה שבני זוגם נפטרו נדחקו לסוף הרשימה, כאילו לא די להם באסונם. לך תגיד משהו לנירה, אסור להתחיל איתה, לעולם לא תדע מאין יבוא סופך, איש לא העז להסביר לה שההיפך הוא הנכון, שכן, צרכיו של אדם גדולים כגודל בדידותו. דבר אל העצים ואל האבנים.
 
זה חרה למיקה, את האמת צריך להגיד, אהבה התלויה בדבר שרווח בצידה, מקוממת, מצד שני היא מתביישת בטינה שהצטברה אצלה עם השנים, חבל, הייתה רוצה לסלוח לה יותר, היו לה סיבות טובות, הבדידות הכבידה גם עליה.
 
– מיקה? מה קרה?
 
– ארני נעלם, ברח מהמחלקה, לא יודעים לאן.
 
נירה השיבה שהיא מיד, היא ממש עכשיו יוצאת בדרכה אל מיקה עם התינוק, לא נורא, זה ממש בסדר גמור, יש אצלה במזכירות את כל ההתכתבויות של ארני עם הקרובים בארגנטינה בעניין השילומים, היא תביא, כמובן, הכל, אם היא רק יכולה לעזור במשהו.
 
חנקה ישבה ובהתה באודם הבוער בסלילים של התנור ועיניה ריקות.
 
– הטלפונים –
 
– מה איתם, חנקה?
 
– כאילו מישהו מת…
 
– את בוכה, חנקה?
 
– למצוא אותו, כמו שאומרים, זה לחפש מחט בערימת שחת.
 
– תעצמי קצת עיניים.
 
– אני פוחדת, הוא יעשה לעצמו משהו רע אם אני אעצום עיניים… אולי כבר…
 
– אני יודעת חנקה, מקווה שנמצא אותו…
 
– איך נמצא? צריך לעשות משהו, כזה דרסטי, איך מוצאים ארני אחד, עור ועצמות, כמו שאומרים, בכל השטח, מיקה, אני לא יכולה לסבול את זה… תדברי מיקה, עני לי מתוקה, לפני שאני מתה כאן תיכף על השטיח… מיקה, אני אוהבת אותו, כל השנים…
 
– אני יודעת חנקה, אני יודעת, גם אני.
 
– את? זה לא ככה, את סוחבת אותו על הכתפיים ככה טוב טוב… שנים.
 
– מה את יודעת חנקה?
 
– אף אחד לא יודע, גם הוא לא, אני אוהבת אותו מיקה, אני מחזיקה בפנים בכוח את ההימשכות המשונה שלי אליו, פוחדת שייבהל, דואגת על הערבים הקסומים בחדרו עם הרקוויאם של מוצרט, לא יודעת איך מדברים איתו, כל כך ביישן, אני גם חושבת מיקה ש… מעולם לא היו לו… זה נורא שאני מדברת ככה, אם יושקו היה יודע לא בטוח שהיה איכפת לו, אסור לי לחשוב על זה… את יודעת איך הגיע אלינו?…
 
– לקיבוץ? עם ההכשרה, לא?
 
– ברח.
 
– ממה ברח חנקה?
 
– מתל יוסף ברח, גר בצריף עם יושקו שלי, עליו השלום, הצטרף לתל יוסף עם שני חברי ילדות, שמו אותו בסידור עבודה ברפת, נעבעך, לא ידעו עם מי יש להם עסק. בחורה אחת הציקה לו, לא הבין מה רצתה, נדבקה אליו חזק, זה לא היה לפי כוחותיו, אולי רק עשתה ממנו צחוק כמו שאומרים, ואולי התאהבה בו, נדלקה עליו, ככה טוב טוב, כמו שבחורות נדלקות… חשבתי, עידוד מצד החברים, מעט ריכוך, ייתכן שהיו מכניסים אותו מתחת לחופה… אם היה נכנס היה מתרגל ונשאר.
 
– בגללה ברח?
 
– אלא בגלל מי? הבחורה הייתה שייכת כבר לאחד מושיקו, קירח גוץ וחמום מוח, ככה לפחות יושקו סיפר, ומילה של יושקו… לארני באמת שאין ולא היה שום עניין איתה, כזה שאפשר לחשוב עליו בין בחור לבחורה, היא הרי מכירה אותו לא מהיום, היה נזהר ומתרחק ממנה, מוטרד בחישובים איך יסתלק ממנה כשתופיע. ככל שצמצם עצמו והסתגר בחדרו, הרהיבה עוז, כמו שאומרים, תפסה אותו כל אימת שהגיח לחצר לדבר זה או אחר, להכעיס, לעיני החברים בחדר־אוכל ובדשא, לחצה גופה לגופו, יושקו שלי סיפר כי במו עיניו ראה אותם, זה לא באבע מיישעס, מיקה, כמו שאומרים ביידיש סיפורי סבתא. במשאית העובדים בדרך לשדה, שלחה סימנים, הפריחה נשיקות, ציחקקה, הציקה לו בכתף מין הצקה כזאת, כאילו הסכים וכל הגעשעפטן הארוטיים וולגאריים האלה על דעתו. יושקו ראה אותו נדבק אל ברזנט המשאית כמו סלוטייפ, לא ידע את נפשו מרוב הבושה והפחד, כמו שאומרים.
 
– סלוטייפ?
 
– ככה. מה קורה מיקה, חמש וחצי, איפה הם, אני מקשקשת וארני, השד יודע… איפה כולם?
 
– מיד יגיעו.
 
– הזמן דק כמו נייר, מיקה… הזמן נשבר… אני צונחת בין השברים, ככה מתים? אין עוד משהו שמחזיק, גם ארני…
 
– איך ניצל מהבחורה?
 
– ננעל בצריף, דחף את המפתח לכיס המכנסיים, יושקו ביקש את המפתח, ארני המסכן כל כך פחד שיילך, התחנן שיישאר עימו, שיחשוב טוב, אולי אין ממש צורך שייצא, ככה פחד להישאר לבד בצריף שמא ברגע שהדלת תיפתח תתרגש עליו הבחורה, זה יהרוג אותו… יושקו שלי ריחם עליו, לפעמים נשאר איתו נעול בצריף אף שהתכוון לצאת. בחצר פרחה הרכילות: “תראו אותו”, אמרו, “גם ארני, אחרי הכל ככל האדם, גברא רבא שאיננו טומן ידיו בצלחת”, כמו שאומרים, ואותו מושיקו קירח גוץ וחמום מוח שהייתה משויכת אליו, הובא כצפוי בסוד העניין, ומה יכול היה ארני לעשות? פחד כפליים שתעוט עליו הבחורה וגם יתנפל עליו הקירח חמום המוח שלה שיצוץ מאיזה חור בקיר… סוף סוף, ערב אחד, יצא ארני מהצריף לתורנות שטיפת כלים בחדר־אוכל, מושיקו ארב לו מן השיחים, כיוון אליו רובה שסחב מחדר השומר וירה בו מטווח קצר, שניהם נפלו על הפנים מבוהלים, שניהם ניצלו בגלל הרשלנות של מושיקו שירה אמנם ברובה אך שכח להכניס בו כדורים, מרוב כעס. איך אומרים, אף אחד עוד לא מת מקצת כעס. למחרת, ברח ארני מתל יוסף ומאז הוא איתנו. מצחיק, לא? היית יכולה להעלות בדעתך סצנה כזאת עם ארני?
 
– דווקא לא כל כך מצחיק, חנקה.
 
– גם אני לא גיבורה גדולה, יושקו ואני, תהום רבצה בינינו, כמו שאומרים, אלה אבא ואמא שלך שחיברו בינינו ולא איזה רגש רומנטי של איש לאישה, לא זוכרת כבר למה הסכמתי… זה חשוב? אולי לא היה מנומס לקלקל את השידוך של דניאל וזלדה, אבא שלך הציע, יושקו אמר ‘למה לא?’ ואני לא אמרתי דבר, וככה זה נשאר… מיקה’לה מה יהיה עליי?
 
האישונים של חנקה התכווצו, אולי פחדה פתאום שוב לאבד משהו שכבר אבד לה מזמן.
 
– מיקה? מיקה’לה… מה יהא עליו, איך זה ייגמר? ארני מאמי, אלף פעמים התכוונתי לומר לו שהוא מוצא חן בעיניי ולא ידעתי איך, פוחדת, לו ידע דבר וחצי דבר ממה שקורה לי פה בפנים, הכל היה מתקלקל, לא היה מרשה שאביא לו ארוחת בוקר… כל כך פוחדת, פוחדת.
 
– הנה עוד שמיכה, שימי על עצמך חנקה, את רועדת.
 
“יום שטוף דמעות יהיה היום כאשר מן הקברים יעלה האדם החוטא כדי להישפט”. חנקה ציטטה מהרקוויאם של מוצרט כאילו דיברה לקהל רב.
 
– הלקרימוזה מהרקוויאם, שירי לי את הלקרימוזה חנקה, זוכרת ששרת את האריה בחוג לזמרה קלאסית, היה יפה:
 
Lachrymosa dies illa,
qua resurget ex favilla
judicandus homo reus
 
האדון ישוע הרחום, לכן, רחם עליי, אלי, הענק להם מנוחת עולם. אמן.
 
– מוצרט מת לפני שסיים את הרקוויאם… איזה מאמי, הוא אחר מכולם מיקה, אחר ולא מובן, העבודה בנוֹי הייתה מאוד קשה לו, קיווה שלאחר הניסיונות הכושלים כרפתן בתל יוסף הנוי יהיה קל יותר, אך בעצמו סיפר לי שמאז ומתמיד לא השתלב, איך לומר, שתי ידיים שמאליות, גם אחרי ניסיון של חמישים שנה בקיבוץ הייתה לנו מעט מאוד הבנה לקשיים שלו בעבודת הגננות, את מבינה, הלב המצטער שלו היה מעדיף להיבלע ולהישכח תחת גזם הוורדים בגינה. המעדר וארני, כמו שאומרים, מים ושמן שלא מתחברים, איך התעקש לתת כל שבוע יומיים לנוי, הא מיקה’לה? הרי היה נשרף יום יום בשמש הבוערת וגם עשה נזקים. איך לומר, לא ירד לעומקה של עבודת האדמה… מה ההבדל בין הוורדים והיבלית, מה מותר התרבותי על הפרא… למה לעקור, למה? זה ארני מאמי, קומוניסט של צמחים, נורא, נורא… מסכן. אפשר עוד להציל אותו?…
 
– כל זה דיבר איתך? ככה?
 
– כן, ככה.
 
– כן חנקה, זה נכון, גם את התלמידים לפסנתר הוציא מהיבלית, הוורדים ניגנו אצל לוינגר וג’קי. תבכי לך תבכי, הוא אהב אותך חנקה, אהב את ארוחות הבוקר שלך, את העיסויים עם הלבנדר.
 
– חבקי אותי מיקה, חבקי אותי, מה אעשה עם עצמי, מה טעם נשאר… מיקה?
 
– עצוב. לא יודעת. עוד קצת מהקפה?
 
– איפה כולם?
 
– כבר באים, עצמי קצת עיניים…
 
ראשון נכנס קלמנוביץ’. האפלולית ששררה בחדר טישטשה את דמותו יותר מתמיד, קרניים ראשונות של בוקר חמקו פנימה מבעד לדלת הפתוחה, הטילו עיגול אור על עיניו הריקות ומשנסגרה הדלת מאחוריו התאימו עצמם האישונים של שתי הנשים לתאורת החדר. קלמנוביץ’ נגלה על כל פרטיו, אסוף בתוך מעיל גשם כתום מניילון, מחרוזות גשם תלויות מזוויות הצווארון אל מורדותיו ונקוות לגומת מים צנועה על הרצפה.
 
– היכנס, רוח פרצים בחוץ, לחשה חנקה בעיניים אדומות, קלמנוביץ’ נשאר עומד, עיניו השחורות כמו חורים בפתיליות.
 
– קפה? אני מוזגת.
 
חנקה חשבה כי קלמנוביץ’ נראה אפילו יותר מסכן ממנה, אולי גם בכך יש נחמה, קמה לקראתו ומשכה מעליו את מעיל הניילון הכתום הפתוח, מנערת אותו מרסיסי הטיפות. “תראו תראו, בשביל מה לבשת מעיל אם לא טרחת לרכוס את הכפתורים? כל הגשם של הבוקר בבגדים שלך! נרטב עד העצם, עוד יחטוף לנו גריפה הבחור, מיקה, יש לך משהו יבש לכסות אותו?” מיקה פשפשה במהירות בארון הבגדים מחפשת חולצה שנשארה מגיורא או חלוק מגבת. “נו, תיכנס למקלחת להתפשט, להתפשט עד התחתונים הכל, הכל חבריקו”, קלמנוביץ’ נותר קפוא על עומדו, “נו, תזוז כבר, כמו בובה בחלון הראוה בחנות, זה ייקח חת־שתיים ואתה כבר יבש ומתחמם בתנור, מתבייש מחנקה? ממה יש פה להתבייש? חנקה כבר ראתה כמה דברים בחיים…”, סייעה בעדו בדחיפות קלות להיכנס למקלחת, אחרי הכל, ראתה בחייה אינסוף חולים במרפאה, גם הוא זכה ממנה לכמה וכמה זריקות טטנוס ככה טובות טובות, משום שהיה דורך על מסמרים במפעל ולא למד מן הניסיון, למה שלא הסתכל לאיפה הוא הולך, מעולם לא הקדיש מחשבה לצעד הבא… ככה הוא. “מה, לא שמענו בקיבוץ על מטריות? איך נרטבים ככה? נו שוין קלמנוביץ’, במטותא ממך, תזדרז קצת”, את ה’במטותא’ הזה הכניסה איפה שאפשר היה בעקבות השתתפותה הערה בחוג לספרות עגנון אצל שטורמן הגדול עליו השלום, איזה מוות אכזרי אִרגן לעצמו, ככה, היא לא מפסיקה להזדעזע כל יום מחדש, כמה חבל שהוא איננו, הייתה באזכרה בשלושים, ארני למד ממנו לדבר שפה יפה… “תיכף תחטוף גריפה, תרחם עלינו ותתפשט כבר”.
 
מיקה שבה מחדר השינה עם חולצה ומכנסי עבודה ישנים ונדהמה למצוא את קלמנוביץ’ בחדר המקלחת בתחתוני טריקו רופפים שאספו ברישול את מבושיו בין רגליו הגרומות, קן לציפור בין העצים.
 
– השתגעת? מה את עושה חנקה? עזבי אותו, אתה יכול לסגור את הדלת, הכל בסדר.
 
– אפשר לחשוב שיש לו מה להסתיר, אל תשכחי שאני אחות, אי אפשר לספור כמה ישבנים שאני ראיתי… חת ושתיים נלביש אותו וגמרנו.
 
– את לא רואה שהוא מרגיש רע?
 
עורו תלה ברפיון על חזהו… כאילו נאחז בצלעותיו בטרם ינשור וחלקי גופו יתפזרו סביב סביב כמו חלקי פאזל. ליבה נכמר למראה המצח המורכן כחמור כנוע, זו התאורה שבחדר שצובעת את דמותו באפור דהוי כאחד שהחיים אזלו ממנו? כדאי להציע לו מסרק לעשות מעט סדר בשערות המעטות שעל ראשו, שרידי תפארת העלומים הנאחזת בכוחות אחרונים בסלע הקרקפת. מימין לחוטם התנוססה לה הפאלולה המפורסמת, ראשית צמיחתה, מן הסתם, בנקודת חן תמימה, ולימים תפחה למימדים… כמה לעגנו לך, כמה התאכזרנו, וכבר מתנגן בראשה הפזמון שהפך לנכס צאן ברזל:
 
“כמה נחיריים יש לבן אדם?
 
שניים, וכמה יש לקלמנוביץ’?
 
שלושה! חי־חי־חי”
 
חמיצות גדשה את גרונה, יכולה עכשיו להקיא פה על הרצפה, הלוא הייתה חלק מכל זה, לא עמד בה כוח לצאת כנגד עוולות הילדים, פתאום רצתה לאמץ אותו אליה שיירגע, היא הרי תמצא את ארני ותשיב אותו הביתה. ששש… שיירגע. שיירגע, תירגע, תירגע, הנה, לבש את המכנסיים היבשים ועכשיו גם החולצה. מיקה הובילה אותו בעדינות, שלא ייבהל, והושיבה אותו על הספה אצל התנור. קלמנוביץ’ נענה לה, חיית מחמד מאולפת.
 
היא מכירה את הקיפאון שקלמנוביץ’ לוקה בו כל אימת שכאב מכה בו בעוצמה רבה, מרפה את שריריו ואת רוחו ומותיר אותו בן ערובה לכל המשתמש.
 
איש בקיבוץ לא ידע את הסוד של קלמנוביץ’. אותה הבעה חלולה עלתה על פניו גם אותו ערב קיץ, שהתחיל טוב והסתיים פחות טוב, ממש פחות טוב… ניסתה לגרש מעליה את הזיכרון שהתעקש להתנחל עכשיו במוחה, להכביר צער על צער.
 
אותו ערב ארני היה דווקא במצב רוח טוב, אפילו עליז, הזמין אותה להצטרף לחזרה של ה’טריו’, ג’קי עם הכינור שלו היה עדיין איתנו. הביאה פחזניות והכינה תה עם עלי נענע מהגינה שלה. גם קלמנוביץ’ הגיע עם הצ’לו נינוח ומרוצה, מזמן לא ראתה אותו ככה, ואז, משנדמה היה שאפשר להתחיל לנגן, קירב עצמו ארני אל קלמנוביץ’ ובנימה אישית מצודדת לחש לו: “שווה בנפשך איך גלגל מסתובב לו, הא, יוסק’ה? אחרי ככלות הכל אתה ואני, שוב יחד, הא? דע לך, לא אשכח את ה’טריו’ שלנו מבית היתומים בבוקרשט… בעצמי לא האמנתי שנשרוד את המלחמה… אין יום שאני לא חושב עליו, איך ומה קרה עם מנחם אחיך, למה לא תספר… זה חשוב לי אתה יודע, לא מפסיק להתגעגע אליו”…
 
מיקה הסתכלה על קלמנוביץ’ יושב על הכורסה, על הגוף המאובן, העיניים הפעורות הרואות אנשים אחרים מזמנים אחרים. ארני הבין מיד את טעותו אך מאוחר מדי, אי אפשר היה לבלוע חזרה את מה שנאמר, אישוניו של קלמנוביץ’ הזדקרו מחורי העיניים ממש כמו עכשיו. ארני מיד ביקש סליחה, “אני כל־כך מצטער”, הלוא רק הגעגועים מדברים מהגרון שלו, ביקש לדעת מה פגע בו, למה כועס כל כך… הצ’לו נשמט מידיו על הכורסה, הד עמום עלה מן המיתרים, ארני חזר והתחנן שירחם עליו, שלא יכעס והניח עליו יד, קלמנוביץ’ סילק אותה מעליו וכבר לא היה שם, עזב את שלושתם מאחוריו. ארני הנחית את ישבנו אל מושב הפסנתר, חיוור. מיקה וג’קי הביטו בו, חיכו למשהו שלא בא, שתקו… ארני הפטיר, מנחם ויוסק’ה קלמנוביץ’ התאומים, קרו שם דברים איומים, איומים, אמר גם משהו על האסטרטגיה של אנטונסקו לדחוק את היהודים מתפקידי המפתח שמילאו בכלכלה כך שהרומנים יוכלו למלא את מקומם… המשמרות הירוקים תפסו יהודים שהבריחו את הגבול מפולניה, עצרו, ירו, או החזירו אותם לאושוויץ…
 
מיקה הרגישה את גופה מולחם לכיסא. אחרי אותו ערב ארני חזר לגמגם כמו פעם. היא הבינה, יוסק’ה ומנחם הגיעו לאושוויץ, יוסק’ה חזר משם.
 
בסוף אותו ערב ליוותה אותו לחדרו. לפני שפרש ממנה הוסיף שיום אחד הופיעו איש ואישה צעירים ויפים בשערי בית היתומים “אנטון האוס”. מנחם ויוסקה צהלו כסייחים פראיים, האיש והאישה בכו וחיבקו ונישקו, וכך הבין שהגיע סוף לאושרו הגנוב. הוא לא ויתר, נאחז בשמלת האישה, מיאן להרפות. זכר את עיניה הטובות וקולה, וקולה, גם הוא טוב, שלחש לו “ארני, אל תהיה עצוב הרי נתראה בפלשתינה”. כשהלכו התאומים עם אבא ואמא שלהם, בכה. עמדו דוממים לפני דלת חדרו, נדמה היה לה שדמעות תלויות מעיניו, קשה לדעת, החושך הסתיר הכל. נפרדו.
 
חודשים אחר־כך הזדמנו יחד היא וקלמנוביץ’, וכששאלה אותו על מנחם אחיו, החזיר לה: מנחם?… מנגלה… ופרש ממנה. תפסה איזה קיר שלא תתעלף.
 
– דברי איתו מיקה, חנקה קמה, נאחזה בכתפה, הבל פיה חימם למיקה את האוזן כמו מנורה כחולה נגד דלקת אוזניים. על מה את חושבת? הסוף שלנו עצוב כך או כך, נכון? זה הסוף? למה אנחנו עדיין מחכות? למה אנחנו לא עושות משהו?
 
– כשמחכים הזמן עומד.
 
– הזמן עומד מן הצד, לא מבין מהו געגוע מתלקח כשהנפש עצובה… לא מבין.
 
– סוף סוף הגעת, חמש וחצי!
 
זאביק נכנס וביקש מגבת לנקות את הבוץ מהרגלים, כמה בוץ יש בקיבוץ הזה, הוא עם סנדלים, לא תכנן על מזג אוויר כזה. מיקה קמה לקראתו מהספה, זאביק ייקח לידיו את המושכות, היא יודעת שיהיה בסדר, הכל יהיה בסוף בסדר, היא תמזוג לעצמה עוד כוס קפה, תפרוש לחדר השינה, תגנוב לעצמה עוד רגע לחשוב בשקט.
 
מאז פרצה חנקה לחדרה עם החדשות על ארני חשבה מיקה על זאביק. מה הייתה עושה בלעדיו? אולי מפני שזאביק היה רגיל לחשוב מחוץ לקופסה, כמו ילד שהלך לאיבוד בתוך גוף של גבר שעיר, ילד שבבטנו קפיץ הפעלה של קוף צעצוע שלעולם לא מתקלקל. כפות הרגליים של זאביק הפכו עם השנים בצבען ובמגען הקשה לסלעי הבזלת של נוף ילדותו, משוגע על טיולי ג’יפים, מכור לאופניים, ילד שחרש כל שביל בארץ ומחוצה לה דרך הרגליים, עקשן פרד, כן, זאביק לא אחד שיוותר עד שימצא את ארני, הוא יעזור לה, היא מחבבת אותו, היה חבר טוב של גיורא… אחרי האסון הסתגרה בחדר שלה, לא רצתה לראות ולשמוע, היה מגיע לתקן דברים קטנים, נכנס ויצא בלי לעשות מעצמו עניין, תמיד התאים לה. זה שזאביק לא אחד כזה שמסתדר עם אנשים, זה מפני שהתרגל לדבר עם בעלי חיים וגם לא אוהב שמבלבלים לו במוח, במיוחד כמה ותיקים עקשנים שבטוחים שהקיבוץ שייך רק להם.
 
חיוך רך הפציע בפניה לזכר נקמתו המתוקה של זאביק בדוריס ה’מכשפה’ שהצביעה יחידה נגד קבלתו לחברות בקיבוץ, “מה עושה פה האייפּ העיראקי הזה? עד כדי כך הגענו?” נתזי רוק נשרו על סנטרה הרוטט: “למה להרוס כל מה שאני וברוך בעלי בנינו פה, אחרי שוויתרנו על החיים הטובים?” לו הייתה דוריס לוקחת בחשבון אז מה מחכה לה מזאביק אחר כך, לא הייתה נכנסת למעורבות אמוציונלית כזו בשאלת קבלתו לחברות. דוריס הוציאה מזאביק איכויות של רובין הוד, צדק צדק תרדוף.
 
מאז שדוריס נשבעה שהוא מרגל, ארני התחיל לחשוב שאולי באמת יש לו מה להסתיר, ודוריס לא תגלה מאיפה היא יודעת, שיראו איך הוא הולך ואיך הוא מתלבש כאילו מסתיר דברים, מסתכל לצדדים, אף פעם לא ישר בעיניים, כל אחד מקבל מלמעלה מה שמגיע לו, רואים עליו שהוא לא משלנו, למה, תגידו, לא רואים עליו? קורא לעצמו קומוניסט, לא מתבייש, אז אנחנו מתביישים בשבילו שהולך לקומונות של גויים בגרמניה יימח שמם… מה בסך הכל היא רוצה ממנו, מה? למה היא צריכה לשתוק כשהיא וברוך בקושי מסתדרים עם התקציב לחבר בגלל כל הנכדים שצריך לעשות להם ולקנות להם והוא מיליונר שנותן מהכסף של השילומים שלו לשטויות של מוזיקה במקום לתת מהכסף הזה לחם ומים לחברים שאין להם כלום כי לא מקבלים שילומים מגרמניה? טוב לב? צביעות. כל שנה טס לחו”ל, דרום אמריקה, בואנוס איירס, א־גרויסע משפוחה יש לו, אומרים לה, ירושה!… וזה סיבה טובה בשביל לשתוק? כולם שותקים והוא מדבר, על קומוניזם מדבר… אז זאביק נעלב בשבילו עד שיום אחד הגיעו דברים לכך שדוריס אמרה את שלה בעניין ארני וזאביק שמע ורתח ככה עד שלא נמצא בקיבוץ אחד שלא ראה או שמע ממישהו שראה איך זאביק מתעלל בה מאז ואף חבר וחברה לא מצטערים.
 
שטורמן הגדול סיכם בשעתו את מקרה דוריס כשורש המצוי במקורותינו העתיקים וככה זה הולך: “מצאנו בסוכה נ”ב עמוד א’ כי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, אם כי ברובם נתקיים הכלל כל הקטן מחברו יצרו גדול ממנו, ובאשר לדוריס הרי עגנון בכבודו ובעצמו סתם עליה את הגולל: “כל הקטן מחבֵירו, גדול מחבֵירו ברשעות”.
 
מיקה יודעת וכולם גם יודעים שזאביק לא מסתדר עם הכללים, אומר שבשביל זה יש כללים, בשביל לא להסתדר איתם. מאז ומעולם התקשה להתגדר בשטחים בנויים, נולד בטבע כאחד האיילים, ישן במערות, רחץ במעיינות, ליקט עשבי מאכל, רגליו היחפות גם בחורף היו מקפצות על סלעים תוך שהוא מפליא בשריקות וצפצופים ובשיחות אינסופיות עם בעלי כנף, ומאז שהיה עוד קטן קטן לא הסתדר בבית הספר בפרט ועם מבוגרים בכלל וכינה אותם “חיות אדם שמתפרנסות מהחזקת ילדים בשבי”, וככה הגיע לקיבוץ בגיל שש עשרה לחברת הנוער. אצלנו סולחים לו על הכל כי הוא משקיע בענף הנוי כל כך הרבה מרץ ודמיון ובסך הכל יש לו לב של זהב ויודע גם להצחיק, ולענייננו הכי חשוב זה שעם ארני הוא דווקא מסתדר מצוין. קלט את ארני בנוי למרות הידיים השמאליות שלו, על אף שהיה עוקר מגינת הנוי יותר פרחים מיבלית, ובערבים היה ארני בא אצלו לתכנן חלומותיו על מסעות בעולם. זאביק בונה לארני מסלול לבואנוס־איירס, כי זאביק שולט גם במסלולי טיולים לדרום אמריקה, הראש שלו מלא רעיונות ויש לו הרבה ניסיון וגם אינטרנט. כך או כך, זאביק מכיר את ארני ואת דרכיו בעולם ובכלל… מכיר אותו יותר ממנה.
 
גם נירה מיהרה פנימה, השאירה את התינוק עם אבא שלו שכבר יחליף לו ויביא אותו לבית ילדים, שיתפה בגדול את בעלה אבל כמובן הם יכולים לסמוך שלא יעביר דבר וחצי דבר הלאה, כי כולנו יודעים שיש חברים שהפה שלהם נסגר רק שהם בולעים.
 
נירה תמיד אומרת סוף מעשה במחשבה תחילה. בדרכה לחדר של מיקה עברה במזכירות והביאה איתה את התיק של ארני עם כל האינפורמציה על הירושה והשילומים והכתובות של הקרובים מארגנטינה. מי יודע, אולי יצטרכו ואז תשלוף את המסמכים והיעילות שלה תפתיע כרגיל. השאירה הודעה במזכירות שלא יחפשו אותה, היא מפנה את עצמה לפרויקט ארני ושמיקה רק תגיד לה מה צריך ומה היא רוצה, היא יותר מתשמח לנהל את הלוגיסטיקה. ברור שזה מקרה חירום וכולם במזכירות יכולים לקפוץ לה.
 
חנקה זזה באי נוחות על הספה. מי יודע איפה הוא משוטט עכשיו, חס ושלום?… הפריע לה ה’פרויקט הלוגיסטי’ של נירה כאילו אנחנו באתר בנייה, חטפה דלקת עיניים מהבכי… הדמעות לא נכנעות לצו הראש, שמעה עצמה מתפרצת על קלמנוביץ’ שיזיז את עצמו סוף סוף, כאילו בו תלויה הגאולה, הרי הזמינו אותו כדי שיעשה משהו. המועקה התיישבה בחדר, כאילו מלמעלה שאבו מהם את האוויר… כבר אחרי שש.
 
מה עכשיו?