0
אחי הגדול, נוֹלֶן, אמר תמיד שלכל אחד יש איזשהו כוח־על. לא מיומנות שלומדים, אלא משהו שנולדים איתו. וזה לא תמיד מגניב. יש אנשים שמקבלים שמיעה אבסולוטית או אינטואיציה טובה, ויש כאלה שמקבלים תכונות חסרות תועלת כמו היכולת להחזיק מעמד הרבה זמן בלי למצמץ. אבל אם לא מתייחסים לזה בביקורתיות, לכל אחד יש לפחות דבר אחד שהוא ממש טוב בו.
כוח־העל של נולן היה, וזה ציטוט, "אני יודע לגרום לעצמי אושר."
הדרך שלו להוכיח את זה היתה ליהנות בקולי־קולות עם המון חברים. אבל היה בזה גם משהו מטריד. למשל כשהוא היה "שמח" גם ברגעים שידעתי שהוא לא אמור להיות שמח בהם. הוא לא ממש זייף את זה. זה היה אמיתי איכשהו, רק לא... אותנטי.
אושר, הוא אמר, הוא כמו האורות בבית, והוא פועל על חשמל שנוצר מהדברים הטובים בחיים. אנשים לא מאושרים גרים בבתים חשוכים בלי חשמל, ולפעמים הם מעמידים נרות על אדני החלונות כדי להסתיר את העצב שלהם מאחרים, אבל לא נולן. הוא אמר שיש לו בראש אופניים מחוברים לגנרטור חשמלי, והוא יכול לדמיין איך הוא מדווש בהם בכל פעם שהוא רוצה לספק חשמל לאורות האושר האמיתיים שלו.
אבל כשהסתכלתי טוב, לפעמים ראיתי שהאורות שלו מתעמעמים, או בוהקים מדי, או מהבהבים כמו שהם לא אמורים להבהב. וברגע שראיתי את זה, כבר לא יכולתי לא לראות את זה. ואז ראיתי את זה לעתים קרובות. לא הבנתי. הייתי אז רק ילדה קטנה. וכשאני חושבת על זה עכשיו, נשבר לי הלב.
הרבה פעמים נולן היה פשוט מאושר באופן טבעי בלי שהצטרך לדווש באופניים הדמיוניים שלו. הוא גם היה מידבק. הזיכרון הכי מאושר שלי הוא מהשנה שהייתי בת שלוש־עשרה והוא בן שש־עשרה, באחד בנובמבר.
כולנו, כל התלמידים בשכבה ח' שלמדו בכיתת הספרות של גברת מאליק, היינו שרועים על השולחנות כמו בובות יד ריקות, מעוכים וקרועים מעייפות אחרי הלואין, שהיה באמצע השבוע. זו היתה שעה של קריאה שקטה, והיינו שקטים אבל לא קראנו. אם היו אומרים לנו ללכת לישון בצהריים כמו בגן, אף אחד מאיתנו לא היה מתלונן.
נשמע קול של קנאק באצבעות. ראיתי את אחי משרבב ראש לתוך הכיתה מהמסדרון. הוא סימן לי ביד שאבוא אליו ואז נעלם. אולי קרה משהו.
ביקשתי ללכת לשירותים, קיבלתי הנהון הסכמה, תפסתי את שרביט הקסם ויצאתי למסדרון. נולן כבר היה מחוץ לדלתות הזכוכית שבקצה המסדרון, על אופני ההרים הכסופים שלו בעלי שמונת ההילוכים. תהיתי איך הוא הצליח לחמוק מהתיכון שלו, שהיה כמו כלא, בלי שאף אחד יראה אותו.
כשפתחתי את הדלת, נולן הצביע על שרביט הקסם. "מה זה אמור להביע?"
זה היה למעשה מקל קצר שבקצה אחד הודבק אליו כוכב עשוי מדיקט וצבוע בנצנצים. השרביט היה ילדותי, שוביניסטי, ושנאתי אותו. לבנים היה שרביט שחור עם קצוות לבנים. שנאתי גם את השרביט שלהם, אבל פחות.
נופפתי בו בקוצר רוח. "אישור לצאת למסדרון. מה קרה?"
"בואי, תעלי. אני אראה לך משהו מדהים."
"עכשיו? אני לא יכולה לצאת מבית הספר! למה אתה לא בבית הספר?"
"זה לא ייקח הרבה זמן. תוכלי להגיד שהכרחתי אותך. תעלי."
"אין לי קסדה."
"קחי את שלי." הוא הושיט לי אותה.
"אז לך לא תהיה קסדה."
הוא נקש במפרקי האצבעות על ראשו. "אני לא צריך קסדה."
כל כך אופייני לנולן. אבל ידעתי שמה שמסוכן זה לא להיפצע אלא להיתפס, וידעתי שאני לא אסתבך בצרות אם הוא לא יחבוש קסדה. ההפך לא היה עובד. הרבה פעמים הוא הסתבך בצרות בגלל דברים שאני עשיתי כי אבא אמר שהוא "אחראי" עלי.
התכופפתי כדי להניח את שרביט הקסם במסדרון ליד ה —
"לא, קחי אותו איתך. אולי נצטרך אותו."
לא ידעתי איך זה אפשרי, אבל לפעמים היה עדיף לשתף פעולה כשנולן אמר דברים אקראיים כאלה.
רכבנו על השביל שליד מסלול הגולף. עלינו וירדנו בגבעות הנמוכות. עצרנו לקנות שֵייק פירות ב"דוכן הבריאות" — משקה מתוק עם תותים שאין בו שום דבר "בריא" — וצחקנו על האנשים ששותים עשב ירוק בוהק שנטחן בבלנדר. הכרחתי אותו לעצור בפארק סאנדי כדי להתנדנד בנדנדות, כי ידעתי שכשהוא במצב רוח כזה הוא לא יגיד שאני גדולה מדי ויסכים לדחוף אותי ממש גבוה. צעקתי שוב ושוב, "תדחף חזק, אני רוצה לעשות סיבוב שלם!" והרגשתי שהוא באמת מנסה לעשות את זה. אחר כך הוא הוביל אותנו בתוך העשבים הגבוהים שבמגרש הריק לכיוון הצד האחורי של תחנת המשטרה, "כדי שהשוטרים לא יראו שהברזנו מהלימודים." עצרנו בחנות חדשה שמכרו בה כרטיסי ברכה וחומרי יצירה ופסלים קטנים ודביליים, וזה התחיל לשעמם עד שהוא מצא ספרון בדיחות מטופש שקראנו בו והתפקענו מצחוק. הוא קנה אותו ושוב יצאנו לרכוב.
לבסוף הוא עצר בפתח הבנק.
"מוכנה לראות משהו מדהים?"
שכחתי שזאת היתה המטרה של הטיול הזה. גם שכחתי שאני "בשירותים" בבית הספר כבר יותר משעה ושלא הגעתי לשיעור אזרחות.
"מה?"
"תביאי את שרביט הקסם שלך," אמר נולן. הוא פתח את דלת הזכוכית הגדולה. "את תאהבי את זה."
וכאן נגמר הזיכרון הכי מאושר שלי.
כוח־העל המיוחד שלי הוא היכולת לא לחשוב על שום דבר שאני לא רוצה לחשוב עליו. זה מאפשר לי להיזכר באחד הזיכרונות הכי טובים בחיי וליהנות ממנו שוב ושוב, אפילו שהוא במרחק של רגעים ספורים מאחד הזיכרונות האיומים ביותר.
1
האוגר פעיל
הציפור מרחפת
הדג משייט
ההֵניגֵנוּס למעלה!
אני במצב רוח טוב יותר ממה שהמצב מצדיק. רק יום חמישי היום, יש לי טונות של שיעורי בית שאני צריכה להגיש מחר, אנחנו קבורים בתוך רצף ארוך של ימים מעוננים, אבל בצעדַי יש קלילות לא מוסברת. טוב, היא די מוסברת, אבל למדתי פשוט ליהנות ממנה.
הוֹלי נעמדת לידי בזמן שכולם מתקדמים במסדרון לכיוון היציאה. כרגיל, מתחשק לי לגעת בשיער השחור שלה שמסודר סביב ראשה במין עננה מוזרה. אני יודעת שזה לא יפריע לה — כבר היו ילדות לבנות אחרות שביקשו ממנה לגעת בו. בהתחלה היא מגיבה במבט רציני וחמור ואומרת להן, "כמה כסף יש לך?" ואז היא צוחקת כשהיא רואה את הבעת הפנים ההמומה שלהן ואומרת, "בטח, אין בעיה, אבל לא הרבה זמן כי זה יהיה מוזר." אבל אני מתאפקת ולא מבקשת. אני לא רוצה להיות אחת הבנות האלה.
"היי, מֶל," אומרת הולי. "רוצה טרמפ הביתה?"
"באמת?" אני שואלת בעיניים בורקות. ואז אני צונחת. "אוי, מעצבן... באתי היום באופניים... ואני גם לא הולכת עכשיו הביתה... כמו בכל יום בכל השנה שאת מכירה אותי."
"שנה וארבעה חודשים, אם לדייק. הצלתי אותך בדצמבר של כיתה י'."
היא לא מגזימה כשהיא מדברת על הצלה. היא נהייתה חברה שלי כשהייתי ממש חולה בשנה שעברה והפסדתי המון ימי לימודים — חודשים, בעצם — ואיבדתי את מעט החברים שהיו לי אז.
היא אומרת, "יום אחד עוד תגלי שמישהו חתך לך את הצמיגים. ואז תדברי אחרת."
"כאילו אני מסרבת להצעות שלך לטרמפ יותר מ... מה, שלושה ימים? קיבלת את הרישיון ביום שני?"
"הצמיגים האלה כל כך ישנים, אני בטוחה שאני יכולה לקרוע אותם בפצירה של ציפורניים."
"אם תעשי את זה אני אהיה עצובה," אני אומרת.
"מעניין למה. האופניים האלה הם חתיכת זבל."
"אבל הם החתיכת־זבל שלי. והם ירושה משפחתית. אבל התכוונתי שאני אהיה עצובה אם המשטרה תתפוס אותך. ישימו אותך בכלא ואני אתגעגע אלייך נורא. את לא אמורה להסיע אף אחד במשך... שלוש מאות שישים ושניים יום."
"זה עניין של גישה," אומר דקלֶן, שמצטרף אלינו. "לא חוקי זה אחרת מאשר בלתי־אפשרי. נמאס לי ללכת ברגל בכל יום. זה בזבוז של שעתיים ביום. עשר שעות בשבוע. ארבעים —"
אני שולחת אליו מבט. "לוקח לך שעתיים ללכת שישה קילומטרים?"
הוא מחייך. "אולי טעיתי בחישוב."
"אני בספק. בטח שכחת להוריד את השעות שאתה מתחבא מאחורי הספרייה. אבל אתה צודק, הן באמת חלק מהשעתיים ביום שאתה מבזבז... נהיה מסטול..."
"מתמסטל," הוא אומר.
"אתה יודע מה? אני אבדוק מה המילה הנכונה במילון סלנג אם תבטיח שהיום ממש תיכנס לספרייה ותחפש במילון את המקור של הביטוי יחי ההבדל הקטן."
דקלן נוחר בבוז. "אני שמח שלחברה שלי יש רישיון, ומכונית, וגם מושב אחורי —"
הולי עוצרת את השמחה שלו במרפק שהיא תוקעת לו בצלעות. היא אומרת לי, "תחשבי על הזמן שאת מבזבזת על האופניים האלה. אני יכולה להביא אותך הביתה בכלום זמן. או לעבודה, לאן שתרצי."
"אני לא ממהרת. זה אימון גופני. כדאי לך לנסות את זה פעם. כשיגיע יום הדין, אני אהיה מוכנה ואותך יאכלו זומבים. בעצם, תמשיכו שניכם להגיע לכל מקום במכונית. אני לא רוצה להיות הכי אטית בחבורת השורדים שלנו."
כשאנחנו יוצאים מהבניין, דקלן מוציא מכיסו שקית נייר מקומטת.
"את מוזמנת לנסות," הוא אומר כשהוא רואה אותי מסתכלת על השקית. "שכחתי להשאיר אותה במכונית לנסיעה הביתה..."
הוא פותח את שקית הנייר החומה ומראה לי שקית ניילון קטנה ובתוכה משהו שנראה כמו גוש אדמה שנתלש מהדשא בחצר הבית של מישהו.
"איכס." אני מרחיקה אותה ממני. "זה היה כל היום בלוֹקר שלך? איך בכלל השגת את זה?"
החיוך שלו נעשה מבויש. הולי מקמטת את המצח.
"זה...?" אני אומרת. "כלומר, אמא שלך הכינה את זה?"
הוא מהנהן. "היא לא יכולה לבדוק כל הזמן כמה בדיוק יש לה —"
"אתה גונב את העוגיות־גְראס שסבתא שלך מקבלת בשביל הסרטן?"
"ששש! למה שלא תספרי לכולם?" הוא תוחב את השקית מתחת לזרועו. "תמיד יש לה מספיק. כשהעוגיות מתחילות להיגמר אמא שלי פשוט מכינה עוד."
"זה דפוק לגמרי," אני אומרת. "אפילו ש... הממ... תן לי להסתכל שוב —"
"אין מצב, מל. אם את רוצה קצת, תצטרכי לגנוב בעצמך מהסבתא ש —"
"דקלן!" אומרת הולי מבעד לשיניים קפוצות ושולחת מבט לכיווני.
הוא עומד קפוא. סבתא שלי, סיסי, מתה מסרטן הקיבה לפני שנה. אבל מה שהוא אמר לא מטריד אותי. לא היום.
אני פורעת את השיער הבלונדיני החלק שלו — אין לי שום בעיה לגעת בשיער שלו. הוא שונא את זה אבל מרשה לי, אחרי פליטת הפה שלו. עקרונית זה לא מפריע לו; זה רק מדגיש שאני גבוהה ממנו כמעט בעשרה סנטימטרים.
"זה בסדר, קטנצ'יק. אני לא צריכה סמים כדי להיות בהַיי."
די ההפך מזה.
אני נפרדת מהולי ומדקלן, פותחת את מנעול האופניים ומכניסה את החלקים שלו לתיק.
"מל?"
זה לא צפוי.
"היי, קונור."
אני לא יודעת מה עוד להגיד. קונור ואני כבר לא באמת חברים, אפילו שאיתו לא רבתי כמו שרבתי עם השאר. פשוט לא דיברנו אחרי שהייתי חולה. אני מתרכזת ברצועות של התיק שאני קושרת בחבל לחלק האחורי של האופניים.
"את יודעת מה קורה עם אנני?"
השאלה כל כך מוזרה, שאני מפסיקה להתעסק בתיק ומסתכלת עליו.
זו תגובה נורמלית אבל חסרת טעם. קונור כמעט אף פעם לא מסתכל לאנשים בעיניים, ולא משנה אם הם אנשים זרים, חברים או חברים לשעבר. ברגע זה הוא מסתכל לאיזו נקודה משמאלי. שערו הג'ינג'י החלק תלוי על מצחו.
"היא היתה חולה כל השבוע," הוא אומר ועדיין לא מסתכל עלי. "אבל היא לא מרשה לנו לבוא לבקר. זוּמי ניסתה, ואמא של אנני לא נתנה לה להיכנס."
זומי ואנני היו שתי החברות האחרות שאיבדתי בשנה שעברה — היו לי רק שלושה חברים. עצם העובדה שהוא שואל אותי עליהן עכשיו הופכת את השיחה הזאת למוזרה יותר מכל מצב שאנני אולי נמצאת בו.
"אז מה העניין, אתה רוצה שאני אתן לך את המתכון שלי למרק עוף כדי שתוכל להשאיר לה סיר ליד הדלת?"
"היא שלחה לנו היום הודעה שהיא טסה לפגוש את הדוד שלה, בטח ההוא מקונֶטיקט. מוזר לשמוע את זה ממי שהיתה חולה שבוע שלם."
"אולי היא בהיריון."
קונור לא מגיב. "זומי ממש דואגת לה."
אני שמה לב למגן שאני מרימה רק כשהוא מתחיל ליפול.
הוא מוטרד מכך שזומי דואגת, לא מכך שאנני חולה או מתנהגת מוזר. פעם התגובה הזאת היתה משותפת לי ולו. זומי היתה החברה הכי טובה שהיתה לי אי־פעם, וקונור היה חבר שלי דרכה. ואז אנני ואני רבנו, כל אחד בחר את הצד שלו בריב, ואני לקחתי צעד אחורה. אני לא מאשימה את קונור או את זומי — הם היו חברים קודם כול של אנני, והריב קרה באשמתי. אפילו שההשמצות של אנני מאוחר יותר לא היו אשמתי.
מכונית מאטה ונעצרת לידנו. אלה הולי ודקלן בדרכם ממגרש החניה לרחוב.
"הכול בסדר?" שואלת הולי.
"כן," אני אומרת.
היא נועצת בי מבט, אז אני מחייכת ומנופפת. "נתראה מחר."
"תתקשרי אלי אחר כך." היא ממשיכה לנסוע לאט.
ההתערבות המגוננת של הולי מזכירה לי שאמנם אני עדיין מתגעגעת לזומי ולקונור כמו תמיד, אבל העובדה שהוא מדבר איתי עכשיו לא אומרת שפתאום חזרנו להיות חברים.
"זומי ביקשה ממך לשאול אותי?" אני שואלת. "או שפשוט כבר שאלת את כל שאר האנשים ביקום?"
הוא מציץ לעברי למשך שבריר שנייה קצרצר. עיניו הירוקות הלחות נראות עצובות יותר משזכרתי, אבל אני לא מצליחה לפענח את הבעתן; הוא לא טיפוס של קשר עין. אבל יש אנשים שאומרים שהבעיה היא אצלי, שאני הרבה יותר מדי טיפוס של קשר עין.
אני אומרת, "אתה לא באמת חושב שאני מדברת עם אנני, נכון?"
הוא מושך בכתפיו. "אין אף אחד אחר שאני יכול לשאול."
קונור מתרחק לכיוון מגרש החניה ואני מסתכלת עליו. מישהי מתנתקת מקיר הלבֵנים ומצטרפת אליו. זאת זומי: שיער שחור ארוך, ג'ינס בהירים ואותו סווטשרט שחור עם כובע שהיא לבשה ביום שפגשתי אותה.
