אנטומיה של היעלמות

1

לעתים, היעדרו של אבא שלי מכביד עלי כמו ילד שיושב על חזי. ולעתים, אני מתקשה לזכור במדויק את תווי פניו ועלי להסתכל בתצלומים שאני שומר במעטפה ישנה במגירת השידה שלצד מיטתי. לא עבר יום מאז היעלמותו הפתאומית והמסתורית שלא תרתי אחריו, שלא חיפשתי אותו אף במקומות הבלתי סבירים מכול. כל דבר וכל אדם, עצם הקִיום, מזכירים אותו, מעוררים דמיון אפשרי. אולי זו הכוונה באותה מילה קצרה, שנחשבת היום כמעט ארכאית: קינה.
אני לא רואה אותו במראה אבל אני מרגיש כיצד הוא מתאים את עצמו אלי כמו מתפתל בתוך חולצה קטנה במקצת. אבי היה עבורי חידה אינטימית תמיד, גם כשהיה נוכח. אני כמעט יכול לדמיין איך זה לבוא אליו כשווה, כחבר, אבל לא לגמרי.

*

אבי נעלם ב־1972, בתחילת חופשת חג המולד שלי, כשהייתי בן ארבע עשרה. מונה ואני התאכסנו במלון מוֹנטרֶה פּאלאס ואכלנו ארוחת בוקר - אני עם כוס גדולה של מיץ תפוזים כתום בוהק, והיא עם התה השחור המהביל שלה - על המרפסת המשקיפה על המשטח הכחול־פלדה של אגם ז'נבה, שמעברו האחר, מאחורי הגבעות והעיקול שבאגם, נחה לה העיר ז'נבה, הריקה כעת. אני התבוננתי במצנחי הרחיפה השקטים שדאו מעל לאגם הדומם, והיא עלעלה בלה טריבון דה ז'נב, כשפתאום התרוממה ידה אל פיה ורעדה.
כעבור כמה דקות ישבנו ברכבת, כמעט מבלי לדבר, והעברנו את העיתון מיד אל יד.
אספנו מתחנת המשטרה את מעט החפצים שנותרו על שידת הלילה. כשפתחתי את שקית הניילון הקטנה והחתומה, הרחתי אותו, יחד עם ריח הטבק והמצית. אותו שעון עצמו כרוך עכשיו סביב פרק כף ידי, וגם כיום, אחרי כל כך הרבה שנים, כשאני מצמיד את הצד הפנימי של רצועת העור אל נחירי, אני מצליח לזהות שמץ מריחו.

*

אני תוהה כעת עד כמה היה הסיפור שלי שונה לו היו ידיה של מונה לא־יפות, וקצות אצבעותיה מחוספסות.
עדיין, כעבור שנים רבות כל כך, אני שומע את ההתעקשות הילדותית שלי, "אני ראיתי אותה ראשון," שצצה, מעשה שטן, על לשוני בכל פעם שתפסתי את אבי באחת מתנועותיו הרכושניות: אצבעותיו שוקעות בשערה, ידו נחה על ירכה העוטה חצאית בפיזור דעת של אדם הנוגע בתנוך אוזנו באמצע משפט. הוא סיגל לעצמו את ההרגל המערבי של החזקת ידיים, נשיקות וחיבוקים בפומבי. אבל אותי הוא לא הצליח להטעות; תנועותיו, כמו מחוות של שחקן גרוע, שידרו היסוס. בכל פעם שהיה תופס אותי צופה בו, היה מסיט את מבטו ואני נשבע שראיתי סומק בלחייו. רוך אפל עולה בי כעת כשאני חושב עד כמה התאמץ; כמה אני משתוקק עדיין לחוש חיבה פשוטה כלפי אבי. במערכת היחסים שלנו היה תמיד חסר משהו שהאמנתי כי הוא אפשרי, בחלוף הזמן, אולי אחרי שאהיה לאיש, אחרי שהוא יראה אותי נהיה לאב: מעין רהיטות ונינוחות רגשית. אבל עכשיו, המרחקים ששלטו אז ביחסינו ופערו חלל דומם בינינו מוסיפים לעצב את דמותו במחשבותי.