מה יש לאהוב בדורון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה יש לאהוב בדורון
מכר
אלפי
עותקים
מה יש לאהוב בדורון
מכר
אלפי
עותקים

מה יש לאהוב בדורון

4 כוכבים (182 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
68.6 מחיר על גב הספר 98
ספר קולי
2839מקורי
תאריך לסיום המבצע 31/12/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מירב הלפרין

מירב הלפרין (נולדה ב-25 בנובמבר 1960) היא סופרת ועורכת ישראלית. בעברה הייתה עורכת תוכניות בגלי צה"ל ובערוץ 10 בטלוויזיה ובמהלך שנות ה-90 הייתה העורכת הראשית של ביטאון חיל האוויר.

מירב הלפרין כתבה ספרי פרוזה: "בעלי לא בבית" (יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת ידיעות ספרים) "על גופתי המתה" (יצא לאור בשנת 2016, בהוצאת ידיעות ספרים) ו"מה יש לאהוב בדורון" (יצא לאור בשנת 2019 בהוצאת ידיעות ספרים). על ספרה הראשון, "בעלי לא בבית", זכתה בפרס סטימצקי ובספר זהב מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל. בשנת 1988 זכתה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית על הספר "חליפת לחץ". בשנת 2000 הופיעה מהדורה חדשה ומורחבת של "חליפת לחץ". בשנת 2019 כתבה מירב הלפרין את הספר "טורפי הלילה".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/48jt2kt5

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
אם יש שתי מילים שאישה נשואה לא יכולה לסבול הן "הרפתקה" ו"גיוון". בשתיהן משתמש אבנר, בעלה של גלי, כשהוא מציע לה, בהפתעה, שיתנסו בחילופי זוגות. בימים רגילים, גלי היתה פורצת בצחוק מזלזל ודוחה את הרעיון על הסף. אבל אלה לא ימים רגילים כי כבר חודשים ארוכים גלי מאוהבת בסתר בדורון אמסלם שעובד איתה בערוץ פצפונים למגזר החרדי.
עוד לא קרה ביניהם כלום, אבל גלי רואה בחילופי הזוגות תעודת ביטוח מול אבנר, בעלה, למקרה שהעניינים בינה ובין דורון יתחממו. היא נגררת אחרי אבנר למסע אבסורדי ומצחיק עד דמעות בין זוגות שונים ומשונים, שמנסים גם הם להציל את חיי הנישואים שלהם מהשעמום ומהשגרה.
 
העלילה ממשיכה להסתבך: בפעם היחידה שגלי ודורון נוסעים יחד לצימר במתחם דיסקרטי, גלי בורחת מהמקום ומשאירה מאחוריה את גופתו המעורטלת של דורון. כעת חייה עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה והיא לבד לגמרי בתוך התסבוכת שיצרה במו ידיה – מאוהבת, אומללה ונוירוטית.
 
"מה יש לאהוב בדורון" הוא ספרה השלישי של מירב הלפרין, שכתיבתה השנונה ונטולת המעצורים ניפצה מוסכמות וטלטלה נמרצות את הספרות הישראלית הפופולרית. ספריה הקודמים, "בעלי לא בבית" ו"על גופתי המתה", הוכיחו לעשרות אלפי קוראים שהמציאות נסבלת הרבה יותר אם אפשר לצחוק עליה עד ששאגות הצחוק מעירות את השכנים.
עתה היא חוזרת, חסרת גבולות מתמיד, בספר שאין בו רגע דל, הפתעה רודפת הפתעה, ואיש אינו יכול לנחש איך יסתיים כל הבלגן המטורף הזה. דבר אחד בטוח: זה מצחיק, מפתיע ומספק לקורא מבט חד ורענן על חיי הנישואים ועל עולם חילופי הזוגות. ספוילר: ההבדל קטן מאוד.
 
ספר הביכורים של מירב הלפרין היה הנמכר ביותר בארץ בשנת 2015 וספרה השני עלה על קודמו. על ספריה נכתב בין היתר:
"רב-מכר מכל הסיבות הנכונות" (הארץ)
"מצחיק, משעשע ונוגע כל כך" (סלונה)
"התגלגלתי מצחוק מהפרק הראשון ועד לפרק האחרון" (פרלמנט הספרים)

פרק ראשון

פרק 1
דיסקרטיות מוחלטת
 
האהבה מתה. כולם יודעים את זה, אבל לא מעזים להגיד. היא לא מתה בבת אחת, אלא דעכה בצורה מכוערת, ועכשיו אף אחד כבר לא מאמין בה יותר. היא נשארה זיכרון נוסטלגי מתקופות קודמות, לפני המהפכה הטכנולוגית, לפני צוקרברג, לפני טינדר, לפני MeToo, לפני החומה שהולכת ונבנית בין נשים לגברים. לפעמים היא עוד מבצבצת פה ושם בדמותה המרירה של האהבה הנכזבת, אבל אלה השרידים האחרונים שלה. עוד מעט גם האהבה הנכזבת תיכחד מהעולם, כי ייעלמו כל הציפיות והתקוות. כולם יֵדעו שהאהבה מתה ולא יחכו לה יותר.
 
אבל האהבה שלי באמת מתה.
 
היא שרועה על המיטה בעירום מלא, בלי שום סימן חיים.
 
מתה לגמרי.
 
מסביב הכול חשוך לחלוטין, בדיוק כמו שהיה כשנכנסנו לצימר הזה ודורון אמסלם עמעם את האורות. הבגדים שלו זרוקים ליד המיטה. מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה מכופתרת, גרביים שחורים, נעלי ספורט לבנות. גם הבגדים שלי על הרצפה. שמלה שחורה, נעליים שחורות, גרבונים שחורים, תחתונים וחזייה שחורים. מדים של אישה בת ארבעים וחמש שהולכת עם גבר שהוא לא בעלה לצימר של שלוש שעות במושב ליד רחובות.
 
לא רצחתי אותו, אם מישהו חשב ככה לרגע. למה שארצח אותו? הוא הגבר היחיד שבגדתי איתו באבנר, בעלי. הוא פשוט מת. דום לב, התקף לב, דום נשימה, חנק פתאומי, אין לי מושג. אפילו לא שמתי לב. עוד התפתלתי תחתיו בשיא הלהט עד שהרגשתי שהוא לא מגיב. "מה קרה, דורון?" לחשתי לו במבוכה, מרגישה איך הוא שרוע עלי עם כל הכובד שלו. "מה קרה?" שאלתי בקול רם יותר, והוא שוב לא ענה. דחפתי אותו מעלי, והוא התגלגל הצדה בנוקשות, עיניו פעורות לרווחה.
 
אני מזנקת מהמיטה בבהלה ונעמדת לצִדה. אין לי אומץ להדליק את האור, ובטח שאין לי אומץ לגעת בו. "דורון, דורון, דורון," אני אומרת באוקטבות הולכות ועולות, אבל כלום. אולי הוא רק איבד את ההכרה? התעלף? לרגע נדמה לי שמשהו זז אצלו, אבל אני לא בטוחה. אין לי מושג מה לעשות. מרוב חרדה ובלבול, לשנייה אחת אני אפילו חושבת לצלצל לאבנר. המחשבה השנייה שלי היא לברוח. אף אחד לא יודע שאני כאן. אף אחד לא יודע שדורון אמסלם כאן. אני יכולה פשוט להסתלק מהמקום, ואיש לעולם לא יֵדע מה קרה.
 
אבל מה אם הוא חי?
 
הגרון שלי ניחר מרוב פחד, ואני מנסה לארגן את המחשבות. אני אצא מהצימר ואתקשר למגן דוד אדום. אני לא צריכה להזדהות. "שלום, אני בצימר במושב גינות ואחד האורחים קיבל כנראה דום לב," אני מנסחת בלב את המשפט שאגיד לפני שאנתק. אני מנסה להיזכר במספר של מגן דוד אדום. 101? 100? 102? למה לעזאזל כולם זוכרים ש-103 זה חברת החשמל?
 
אני מסתכלת שוב על אמסלם. הוא שוכב באותה תנוחה, שרוע על הגב בעיניים פקוחות. אני אוזרת אומץ ומתקרבת אליו, מניחה את כף ידי בקרבת הפה שלו, מקווה שארגיש הבל נשימה מהאף או מהפה. כלום. אולי אני צריכה להנשים אותו או ללחוץ לו על בית החזה כמו שראיתי ב"אנטומיה של גריי". אני נוגעת באצבע אחת בלחיו וכמעט מתעלפת על המקום. ליד ראשו מתחילים להתנגן בעוצמה פעמוני רוח. זה מה שקורה כשנוגעים במישהו מת, עוברת במוחי מחשבה אוטומטית. תכף כל החדר יישטף באור לבן. לוקח לי שנייה להבין שזה הטלפון שלו, שמצלצל בתרועת פעמוני רוח. אני מתרחקת בבהלה מהמיטה כאילו שיחת הטלפון הזאת חושפת אותי. על הצג כתוב "נילי". אשתו. פחד איום ונורא תוקף אותי, ואני מנסה לשחזר את התחושה שלי מהנגיעה הרופפת בלחיו. אין לי מושג אם הוא חי או מת. בחיים לא נגעתי במישהו מת. פעמוני הרוח מתנגנים שוב. נילי לא מוותרת.
 
אני מתלבשת במהירות מטורפת ויוצאת מהחדר לתוך החניה הפרטית המאולתרת שמכוסה בווילון, זו שבעלי המקום בנו כדי לאפשר ללקוחות דיסקרטיות מוחלטת. רק המכונית של אמסלם נמצאת בה. אני מנסה להיזכר איך הגעתי למקום הזה ולא מצליחה. אין לי מושג אם נסענו יחד או שהגענו בנפרד. ברקע אני שומעת שוב את פעמוני הרוח מצלצלים בטלפון הנייד של אמסלם, ומיד מתחיל גם הטלפון שלי לזמזם במעמקי התיק. מרוב לחץ אני לא מצליחה לדוג אותו, והוא ממשיך לזמזם ולזמזם. אין לי ספק שזו נילי שמתקשרת. זה כמובן טמטום מוחלט - למה שהיא תתקשר אלי? - אבל אני מרגישה אשמה, רוצחת ופושעת נמלטת, כך ששום דבר לא נראה לי בלתי־הגיוני. מרוב בהלה אני עונה לשיחה, אבל זו לא נילי אלא רועי מהוט מובייל עם הצעה מיוחדת ללקוחות נאמנים, ולרגע אני מתפתה לספר לו הכול ולבקש ממנו לעזור לי תמורת הצטרפות לחבילה.
 
אני מנתקת את השיחה בלי להגיד מילה, ועכשיו אני עוד יותר מטושטשת וחסרת אונים. איך יכול להיות שאני לא זוכרת איך הגעתי לכאן? אולי הזעזוע וההלם מחקו לי את הזיכרון לטווח הקצר? אני נזכרת שקראתי פעם שהלומי קרב לא זוכרים את הקרב, אלא רק את הגופה המרוטשת שנתקלו בה לפתע, ואני מבינה שזה מה שקרה לי. אני בודקת אם אני זוכרת את הכתובת שלי ואת השמות של הילדים, ואז נושמת לרווחה. לפחות איבדתי רק את הזיכרון של היום הזה. אני מפחדת לצאת מהחניה הדיסקרטית - עד שהגענו אליה, אני זוכרת עכשיו, עברנו שני מחסומים דיסקרטיים שבאחד מהם שלשל אמסלם כסף למגירה דיסקרטית, ובשני לחץ על אינטרקום דיסקרטי שפתח את השער הדיסקרטי. אני זוכרת שחשבתי שבטח הוא כבר הביא לכאן נשים אחרות כי הוא שלט בכל הפעולות הדיסקרטיות הנדרשות בכזאת מומחיות, שיש רק למי שכבר היה כאן בעבר. אם אני הייתי צריכה לעבור את המבוך הדיסקרטי הזה בדרך לחדר, רוב הסיכויים שהייתי נתקעת בין שני המחסומים בלי לדעת מה לעשות.
 
אני יוצאת מהחניה ומנסה להזעיק עזרה. הכול חשוך מסביב ואני לא רואה אף אחד בסביבה. אני הולכת בשביל העפר שבו הגענו ומתפללת שאמצא מישהו בדרך. "סליחה," אני קוראת בקול רועד, "סליחה, יש כאן מישהו?" איש אינו עונה. מרוב דיסקרטיות אין פה נפש חיה. אני מגבירה את קולי ומנסה שוב. אין תגובה. אני ממשיכה ללכת ומגיעה לשער של מתחם הצימרים. אף אחד לא יושב בעמדת השומר. אני מנסה שוב, בקול שנשמע לי של אישה אחרת: "סליחה, מישהו יכול לעזור לי?" אבל מסביב הכול חשוך ודומם, כמו בעיר רפאים.
 
פחד נורא תוקף אותי, ואני חוזרת בהליכה מהירה אל המכונית של אמסלם. אני פותחת את הלקסוס, והריח שלו מכה בי בעוצמה. בתוך המכונית הוא עדיין חי ונושם, והריח של הבושם שלו מתערבב באפי עם ריח גופו שדבוק בגופי. הרגליים שלי מתחילות לרעוד, ואני נועצת את המפתח בסוויץ' וקולטת שאני לא יודעת את הקוד. אני מסובבת בכל זאת, אבל המכונית משמיעה קולות חריקה ואחריהם זרם של צפצופים אלקטרוניים שרק מלחיצים אותי עוד יותר. אני שולפת החוצה את המפתח, ודלתות המכונית ננעלות אוטומטית. אני מנסה לצאת, אבל המכונית לא נפתחת. ברגע הראשון אני מרגישה הקלה. אני איחנק בתוך המכונית מהיעדר אוויר ולא אצטרך להתמודד עם המוות של אמסלם ולא עם הגופה שלו, שלעולם תישאר חקוקה בזיכרוני. אני מדמיינת את השוטרים שבאים לבשר לאבנר. הוא ירצה לדעת כל פרט: של מי המכונית, מה עשיתי שם ומי הגבר שנמצא מת בתוך החדר. דמעות מתחילות לזלוג על לחיי. אין לי מושג אם אני בוכה כי אני הולכת למות או כי אני משתתפת בצערו של אבנר על נסיבות מותי.
 
אני לוחצת על כל כפתור אפשרי במכונית המשוכללת של אמסלם. כלום לא קורה. אני מחזירה את המפתח לסוויץ' ולוחצת שוב על אחד הכפתורים. מעל לראשי נפתח פתאום חריץ בגג. אוויר קריר חודר למכונית ואני מבינה שאשאר בחיים. אני לוחצת על כפתור נוסף והחלון שלידי מתחיל לרדת אט־אט. אני נושמת לרווחה ומנסה לפתוח את הדלת מבחוץ, אבל הלקסוס קולטת שמדובר בפעולה עוינת ומגיבה בהתאם: החלונות נסגרים שוב.

מירב הלפרין

מירב הלפרין (נולדה ב-25 בנובמבר 1960) היא סופרת ועורכת ישראלית. בעברה הייתה עורכת תוכניות בגלי צה"ל ובערוץ 10 בטלוויזיה ובמהלך שנות ה-90 הייתה העורכת הראשית של ביטאון חיל האוויר.

מירב הלפרין כתבה ספרי פרוזה: "בעלי לא בבית" (יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת ידיעות ספרים) "על גופתי המתה" (יצא לאור בשנת 2016, בהוצאת ידיעות ספרים) ו"מה יש לאהוב בדורון" (יצא לאור בשנת 2019 בהוצאת ידיעות ספרים). על ספרה הראשון, "בעלי לא בבית", זכתה בפרס סטימצקי ובספר זהב מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל. בשנת 1988 זכתה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית על הספר "חליפת לחץ". בשנת 2000 הופיעה מהדורה חדשה ומורחבת של "חליפת לחץ". בשנת 2019 כתבה מירב הלפרין את הספר "טורפי הלילה".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/48jt2kt5

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
182 דירוגים
81 דירוגים
53 דירוגים
30 דירוגים
11 דירוגים
7 דירוגים
3/1/2023

ספר מקסים וסרקסטי כמו שרק מירב הלפרין יודעת לספר. צחקתי הרבה. הקריינות של ליביה איילי חכמון מ-ע-ו-ל-ה. מומלץ להאזין במהירות גבוהה מ-1.

2
13/12/2022

זמן רב לא צחקתי ככה מספר כמו שהיה עם ״דורון״. מעולה ביותר, נוגע בנקודות החשובות בזוגיות, קומדיה רומנטית פשוט משובחת. ישראליות במיטבה. מומלץ ביותר!

2
6/5/2024

קראתי את הראשון וכמובן שחיכיתי לקרוא את השני. מירב הלפרין נהדרת. הספר הזה פחות טוב מהראשון לדעתי אבל עדיין קריאה סופר מהנה. מומלץ!

1
11/12/2022

שהוא היה שנון מצחיק חכם ונתן פורפורציה לחיים 🥰🥰🥰

1
5/6/2021

תותחית. מאז שגיליתי אותה עם 'בעלי לא בבית', אני בסטוקינג על הסופרת הזו, ולפי סדר הופעת הספרים, זה חשוב. ברור לכל מה יש לאהוב במירב הלפרין.

1
1/11/2025

מטורלל. מקסים. מצחיק. כובש. כתיבה שנונה.

28/10/2025

מירב הלפרין לא מאכזבת. ספר שכולו כיף

16/10/2025

איזה כיף זה לקרוא ספר מצחיק, קליל, זורם, רהוט, שנון, ומשעשע! מירב הלפרין, תודה! זה בא בול בזמן!

9/10/2025

כתיבה קולחת, מצחיקה ומעניינת. נהניתי מכל עמוד. זה בדיוק מה שמתאים לקרוא בימים מטורפים שאנו חיים בהם.

6/10/2025

ספר כייפי, מותח ומפתיע

2/10/2025

ספר קולח,מותח ומצחיק

15/8/2025

ספר סוחף ומצחיק, אהבתי מאוד!!!

14/12/2024

מירב הלפרין עושה זאת שוב! והפעם בקצב מהיר יותר, מושחז יותר, ואפילו מצחיק יותר מספריה הקודמים. נהניתי מכל רגע. אל תפספסו את ספריה הקודמים! (''בעלי לא בבית'', ''על גופתי המתה'')

27/11/2024

מצחיק ושנון

26/10/2024

סיימתי ביומיים שלושה שזה מבחינתי המדד הכי מדויק לסיפור טוב שגורם לך לא להניח אותו לרגע. התחברתי מאוד להומור של מירב הלפרין, ולכנות העצמית של הדמות הראשית. ממליץ.

29/8/2024

ספר מעולה! מלא בהומור, ראיתי הרבה דמיון לחיים שלי, אהבתי מאוד!

29/4/2024

מירב הלפרין גאונה! איזו שנינות, איזו חדות כל כך אוהבת את הישראליות שלה. צחקתי בקול, נהנתי מכל רגע משכתי את הקריאה כמה שיכולתי, כדי שלא יגמר לי מהר. פשוט תענוג, רוצו לקרוא!

5/4/2024

ספר קליל וזורם, כתוב בצורה יפה.

30/6/2023

איזה יופי של ספר! מזמן לא צחקתי ככה. עבודה מצוינת של קיינית, פשוט אי אפשר להפסיק לשמוע!

12/6/2023

מעולה

9/6/2023

תאזינו בקצב 1:3 ותהנו מכל רגע ובעיקר לא תפסיקו לשמוע בראש את השם אמסלם :)

22/5/2023

אדיר. סיימתי אותו בערב אחד

27/4/2023

מעולם לא צחקתי ככה מספר. ספר חד והקריינית קורעת. מבריק.

18/4/2023

מירב הלפרין כדרכה קולעת בול. כל מה שקראתי שלה מוצלח, שנון, כולא בתוכו עולם שלם, תופעות תרבותיות והלכי רוח שקורים עכשיו. נפלאה ומומלצת! מדוייקת וקורעת מצחוק.

22/11/2022

ספר קליל ונחמד. היה מרתק לקרוא.

16/10/2022

מקסים, כתיבה ישראלית קולחת, מומלץ

19/6/2022

ספר כפי, כתיבה זורמת, עכשווי מאוד נהניתי לקרוא

30/4/2022

מעולה!!! כבר מזמן לא צחקתי כלכך קודם כל. הכתיבה של מירב מדוייקת. מצליחה להיות יומיומית ברוח התקופה, חדה ומפלחת, בגובה העיניים ואינטיליגנטית - נושאים כואבים שנעטפו בקלילות אינטליגנטית והומור.

6/1/2022

זורם מאד, קליל, הגיבורה עוברת תהליך מסקרן ומלא בהומור עצמי.

1/12/2021

מיוחד

20/11/2021

אוהבת את הכתיבה של מירב. תמיד שנונה, קולחת. ממתינה בקוצר רוח לעוד יצירה מהנה כמו אלה שעד כה פורסמו

17/7/2021

אדיר

11/3/2021

ספר נפלא!!! כתוב שנון, קולח. קראתי בשקיקה, צחקתי בקול רם וכל כך נהנתי !!! מחכה לעוד ספר של מירב הלפרין. קראתי את ספריה בעונג רב!

12/2/2021

חוש הומור בשפע. קריאה משובבת נפש.

2/2/2021

עלילה מופרכת לחלוטין אבל התובנות שלה על החיים מעניינות,מצחיקות. ספר קליל ומשעשע. נהניתי מאד.

26/10/2020

מדליק מבדר קליל וזורם

17/10/2020

קליל ונחמד, מהנה כמו כל ספריה שח מירב הלפרין...נראה לי שהתמכרתי לקלילות הזורמת... אהבתי

3/10/2020

אהבתי מאוד

6/9/2020

מבדר ומענג. הומור טוב.

25/6/2020

ספר מעולה. מצחיק. אהבתי❤❤❤

23/5/2020

מצוין! מרתק, זורם... מעורר מחשבה... נהינתי מאוד!

18/4/2020

קליל וקריא

12/4/2020

הספר הראשון בחיים שלי שקראתי ביום אחד וגם הספר הראשון היחיד שהצליח אשכרה להצחיק אותי תוך כדי הקריאה! מומלץ ממש!!

9/4/2020

מקסים.מצחיק.שנון וסוחף.נהנתי מכל רגע למרות שזה ספר ראשון אחרי הרבהההה זמן שלא קראתי.מומלץ ביותר

2/4/2020

יופי של ספר. במיוחד בימים מציקים אלה. מצחיק כח הדרך לסגר...

22/2/2020

קליל מצחיק מותח במקצת בקיצור משעשע וטוב

2/2/2020

מרתק

1/2/2020

קליל ומצחיק. כל הספרים של מירב הלפרין זורמים וסוחפים

4/1/2020

מהנה, מצחיק

1/1/2020

ספר שאי אפשר להפסיק לקרוא!

18/12/2019

אחד הספרים המעולים שקראתי השנה! הרבה מילים ושום מילה לא מיותרת.

15/12/2019

כייפי, מותח, מעניין.

30/11/2019

אהבתי ממש! זורם, קליל ומשעשע

22/11/2019

מיוחד , מעניין, מתיש לפעמים. ממליצה לקרוא

20/11/2019

עלילה מקורית ומשעשעת

2/11/2019

מצחיק מאוד, קליל אבל  לא אידיוטי. למרבה הצער סיפור מהחיים אבל ממש משעשע. יש לה יכולת התבוננות נהדרת.
מומלץ ביותר

16/7/2025

התחיל מצויין, קולח ומצחיק ואז קצת הלך לאיבוד. ההומור נהיה קצת מוגזם ולא אמין. סה״כ נהנתי מהספר.

30/4/2025

הספר היה מצחיק וקולע בדיוק להרגשות של בני ה40

1/6/2024

משעשע, זורם וקליל. מירב כותבת מעולה

22/4/2024

נחמד מאוד. משעשע.

3/1/2024

ממתק מבית היוצר של מרב הלפרין

26/9/2023

נחמד וכתוב היטב. קולח. הסוף קצת מאכזב.

12/8/2023

שנון אבל גם קצת מייגע, אובססיבי=דורון אמסלם

2/12/2022

קליל מאוד וחמוד

13/9/2022

ספר טיסה כייפי ביותר

31/8/2022

צחקתי בקול תודה!!

27/8/2022

זורם, שנון, מצחיק. סיפור סטנדאפ

5/3/2022

אהבתי! מצחיק, שנון וקולע. יש למירב הלפרין מעין שנאה בריאה לאנשים שהיא כל כל מצחיקה. מי שאהב את ספריה הקודמים יאהב גם את זה.

10/7/2021

חמוד וקליל ולמרות זאת גורם למחשבות

16/2/2021

אחלה ספר מלבד הסוף. נראה שלא ידעה להתמודד עם הסוף ולכן נקטע. הסיפור

16/9/2020

שנון. מצחיק ומטטרף לגמרי אהבתי

14/6/2020

מצחיק, קליל ולא מעט הזוי. הספרים הראשונים יותר מוצלחים. אבל גם זה נחמד מאוד. נהניתי.

30/4/2020

ספר נחמד. וזהו. לא משהו מסעיר. והיתה יותר מהזדמנות אחת לחמם קצת את האוירה. הסופרת פספסה את ההזדמנות הזאת. אבל להעביר כמה ימים בצפייה למשהו גדול באמת היה בסדר.

25/4/2020

סיפור הזוי, לא הגיוני ומשוגע. המון מלל מיותר וקצת חופר אבל זורם בסה"כ ומעביר את הזמן.

14/2/2020

ספר קריא שיש בו,מתח, לרגעים גם מצחיק ויש בו סוף עם תקווה

17/1/2020

קריא אבל העלילה לא מתפתחת לשום מקום

12/1/2020

עלילה הזויה ומצחיקה. ספר קליל. אהבתי יותר את 'בעלי לא בבית' של אותה סופרת.

7/12/2019

קליל ומשעשע. משולב בקמצוץ תובנות מענינות. נהנתי.

30/11/2019

סוחף ,קליל ומשעשע...

29/11/2019

סוחף מושך ומרתק. קליל ומשעשע. אפשר להבין ואפילו להזדהות עם הדמויות. ציטוטים נהדרים לפנתיאון. אין עלייך, מירב הלפרין.

26/11/2019

קליל וחד, בוטה ומצחיק, מבט חסר רחמים על זוגיות ומה שעלול לצאת אם לא נזהר. נהניתי , צחקתי בקול

26/11/2019

קראתי בגלל הביקורות שהבטיחו ספר מצחיק. האמת שדי סתמי ולא ממש מצחיק. אולי הספר מכוון לנשים ולכן בתור גבר לא ממש צחקתי.

23/11/2019

ספר מצחיק וחמוד! אפילו בהסתכלות של גבר

23/11/2019

נחמד
ולא כל כך מצחיק

22/11/2019

ספר נחמד עם סוף מפתיע

20/11/2019

ספר נחמד ומשעשע אך הרמה לא אחידה לכל אורכו. חלק מהקטעים ממש הזויים (גם ביחס לספר שאמור להיות קצת קיצוני), בסה"כ רוב הקריאה היתה מהנה

20/11/2019

סיפור הזוי ומבולגן. אבל מותח.

19/11/2019

הזוי וכל כך אמיתי . פנטזיה וכל כך מציאותית . מצחיק ומאוד עמוק בתובנות . קליל אבל לא נמוג מהר . ממליצה בחום .

19/11/2019

לפעמים העלילה טיפה הזויה ולא אמינה אבל הספר כל כך מצחיק!!!!!!

10/11/2019

נחמד, זורם, כייפי.

4/11/2019

ספר נחמד, קליט, סיפור שיכול לקרות לכל אחד בימים טרופים אלו. כתוב בצורה המעודדת קריאה . נהניתי לקרוא. כל הכבוד לסופרת

1/11/2019

ספר משעשע ומצחיק. קצת היה חסר לי חלקי פאזל של הסיפור והייתי שמחה לסוף קצת יותר מפורט. אבל סהכ נהנתי.

13/4/2025

ספר טיסות, נחמד וכתוב באופן קליל. הסיפור מקורי

28/12/2024

ספר משעשע ללא סוף. מורידה 2 כוכבים מהציון כי אין סוף

22/3/2024

נחמד, זורם, קצת מצחיק אבל לא יותר. אפשר לוותר...

9/12/2023

נחמד,לנשים בלבד

2/12/2023

נחמד, זורם, קצת טפשי וחסר פואנטה. ספר קליל להעביר את הזמן.

10/6/2023

נחמד לא מעבר, אבל מירב הלפרין תמיד כותבת מדהים.

12/5/2023

ההתחלה משעשעת מאוד, אבל בהמשך ובעיקר באמצע יש חזרתיות מייגעת, ותחושה של מאמץ להצחיק על חשבון עומק הדמויות והעלילה. עריכה קפדנית יותר היתה יכולה להועיל

11/5/2023

לא אחיד באיכותו, לקראת הסוף משתפר, מעט מרושל

10/5/2023

אינטליגנטי ומצחיק, לא מספיק מהנה, לכל היותר ספר טיסה. ספרות זה לא - דמויות שטוחות, סטריאוטיפיות, אירועים מופרכים. הרבה פעמים חזרתי, טרחני ומעצבן. פחות טוב מספריה הקודמים. חבל, חיכיתי....

3/11/2021

חוזר על עצמו. לא מרתק במיוחד רעיונות לעוסים יתר על המידה

3/9/2021

ספר קולח אבל לא משכנע

31/8/2021

בהתחלה היה מסקרן ומשעשע, בהמשך פחות… זהו סיפור עצוב על נישואים לא מאושרים ואנשים אומללים ומתוסכלים בתוך עלילה הזויה ומופרכת המתובלת בהומור. השילוב הזה, מבחינתי, לא ממש עבד.

12/1/2021

פחות טוב מהספרים האחרים

18/8/2020

מי שאוהב את הסיגנון של הלפרין, ישמח ויהנה מספר קליל, קצת שטותי, מצחיק, לא כל כך מפתיע. קל להזדהות עם גיבורת העלילה בדיוק כמו שקל למאוס בנוירוטיות שלה. ספר בעיקר לנשים אבל לא יזיק לגברים לקרוא בו ולהבין מדוע הן מואסות בנו אחרי שנים של זוגיות אפורה ומשעממת.

13/6/2020

מה יש לאהוב בו? ספר קריא

8/2/2020

נחמד, אבל לא מעבר לזה. הערך המוסף מבחינת הקוראים הוא (אולי) מבט מבפנים אל החשיבה וההתנהגות של נשים בגיל 45

20/11/2019

חביב אך לא יותר. הרבה פחות מוצלח מהראשון, ואפילו מהשני...

16/11/2019

משעשע ,

3/3/2025

הסיפור נחמד, הכתיבה טרחנית, הקריינות מעצבנת.

12/3/2024

התחלה מבטיחה,סיום כושל, לא נהניתי.

3/4/2021

ציפיתי ליותר, אהבתי את 2 הספרים הקודמים של מירב הלפרין וחושבת שהספר הזה היה ארוך ומיגע, עלילה לא מענינת, שום דבר לא התפתח בסיפור, חוזרת כמה פעמים על אותם פרטים. אבל עדין אוהבת את סגנון הכתיבה שלה ואמשיך לקרוא כל ספר שתוציא.

5/6/2020

לצערי הרבה פחות טוב מהספר בעלי לא בבית הקודם, חסר השנינות וההומור של המחברת. הספר לא ממריא

25/3/2020

אהבתי מאד את 2 הספרים הראשונים. לצערי, זה ספר מאכזב.

30/12/2019

הרבה פחות מוצלח משני הקודמים

17/8/2024

גם ספר קליל והומוריסטי אמור להיות עם דמויות אמינות ורצף מחשבתי ועלילתי שיגרום לחיבור והבנה והנאה. אין אפילו גרגיר של זה. שום דבר מהדמויות הראשיות לא אמין, הדמויות בדרך סתמיות, העלילה קופצת כדי לסמן וי על אירועים שchatgpt יכל להציע כקו עלילה, ועד שמגיעים לסוף שיכל להיות מעניין - זה פשוט מייגע ולא מספק. הכתיבה רדודה (וחלילה לא בגלל נושא ומוטיב המין), שנינות שמתבטאת רק בהעלבות וטינופת, וכתיבה קלילה שבדיוק כמו הספר עצמו, יכלה להיות פוסט מוצלח בפייסבוק וזהו. כל אחד וטעמו אבל כזו הטעייה מביקורות שנרשמו פה, הייתי חייב לתת פה קונטרה

19/1/2021

בזבוז זמן מוחלט, אפילו בימי סגר!

4/2/2020

Bad

10/12/2019

לא משהו. יותר מדי סטריאוטיפים, יותר מדי הכללות, סיפור מופרך לחלוטין. יכול היה להיות יותר משכנע אפ העלילה עם דורון היתה יותר אמינה, אם חוויות חילופי הזוגות היו יותר אמינות, אם גלי הייתה פחות משוגעת. בקיצור, לא משהו.

מה יש לאהוב בדורון מירב הלפרין
פרק 1
דיסקרטיות מוחלטת
 
האהבה מתה. כולם יודעים את זה, אבל לא מעזים להגיד. היא לא מתה בבת אחת, אלא דעכה בצורה מכוערת, ועכשיו אף אחד כבר לא מאמין בה יותר. היא נשארה זיכרון נוסטלגי מתקופות קודמות, לפני המהפכה הטכנולוגית, לפני צוקרברג, לפני טינדר, לפני MeToo, לפני החומה שהולכת ונבנית בין נשים לגברים. לפעמים היא עוד מבצבצת פה ושם בדמותה המרירה של האהבה הנכזבת, אבל אלה השרידים האחרונים שלה. עוד מעט גם האהבה הנכזבת תיכחד מהעולם, כי ייעלמו כל הציפיות והתקוות. כולם יֵדעו שהאהבה מתה ולא יחכו לה יותר.
 
אבל האהבה שלי באמת מתה.
 
היא שרועה על המיטה בעירום מלא, בלי שום סימן חיים.
 
מתה לגמרי.
 
מסביב הכול חשוך לחלוטין, בדיוק כמו שהיה כשנכנסנו לצימר הזה ודורון אמסלם עמעם את האורות. הבגדים שלו זרוקים ליד המיטה. מכנסי ג'ינס, חולצה לבנה מכופתרת, גרביים שחורים, נעלי ספורט לבנות. גם הבגדים שלי על הרצפה. שמלה שחורה, נעליים שחורות, גרבונים שחורים, תחתונים וחזייה שחורים. מדים של אישה בת ארבעים וחמש שהולכת עם גבר שהוא לא בעלה לצימר של שלוש שעות במושב ליד רחובות.
 
לא רצחתי אותו, אם מישהו חשב ככה לרגע. למה שארצח אותו? הוא הגבר היחיד שבגדתי איתו באבנר, בעלי. הוא פשוט מת. דום לב, התקף לב, דום נשימה, חנק פתאומי, אין לי מושג. אפילו לא שמתי לב. עוד התפתלתי תחתיו בשיא הלהט עד שהרגשתי שהוא לא מגיב. "מה קרה, דורון?" לחשתי לו במבוכה, מרגישה איך הוא שרוע עלי עם כל הכובד שלו. "מה קרה?" שאלתי בקול רם יותר, והוא שוב לא ענה. דחפתי אותו מעלי, והוא התגלגל הצדה בנוקשות, עיניו פעורות לרווחה.
 
אני מזנקת מהמיטה בבהלה ונעמדת לצִדה. אין לי אומץ להדליק את האור, ובטח שאין לי אומץ לגעת בו. "דורון, דורון, דורון," אני אומרת באוקטבות הולכות ועולות, אבל כלום. אולי הוא רק איבד את ההכרה? התעלף? לרגע נדמה לי שמשהו זז אצלו, אבל אני לא בטוחה. אין לי מושג מה לעשות. מרוב חרדה ובלבול, לשנייה אחת אני אפילו חושבת לצלצל לאבנר. המחשבה השנייה שלי היא לברוח. אף אחד לא יודע שאני כאן. אף אחד לא יודע שדורון אמסלם כאן. אני יכולה פשוט להסתלק מהמקום, ואיש לעולם לא יֵדע מה קרה.
 
אבל מה אם הוא חי?
 
הגרון שלי ניחר מרוב פחד, ואני מנסה לארגן את המחשבות. אני אצא מהצימר ואתקשר למגן דוד אדום. אני לא צריכה להזדהות. "שלום, אני בצימר במושב גינות ואחד האורחים קיבל כנראה דום לב," אני מנסחת בלב את המשפט שאגיד לפני שאנתק. אני מנסה להיזכר במספר של מגן דוד אדום. 101? 100? 102? למה לעזאזל כולם זוכרים ש-103 זה חברת החשמל?
 
אני מסתכלת שוב על אמסלם. הוא שוכב באותה תנוחה, שרוע על הגב בעיניים פקוחות. אני אוזרת אומץ ומתקרבת אליו, מניחה את כף ידי בקרבת הפה שלו, מקווה שארגיש הבל נשימה מהאף או מהפה. כלום. אולי אני צריכה להנשים אותו או ללחוץ לו על בית החזה כמו שראיתי ב"אנטומיה של גריי". אני נוגעת באצבע אחת בלחיו וכמעט מתעלפת על המקום. ליד ראשו מתחילים להתנגן בעוצמה פעמוני רוח. זה מה שקורה כשנוגעים במישהו מת, עוברת במוחי מחשבה אוטומטית. תכף כל החדר יישטף באור לבן. לוקח לי שנייה להבין שזה הטלפון שלו, שמצלצל בתרועת פעמוני רוח. אני מתרחקת בבהלה מהמיטה כאילו שיחת הטלפון הזאת חושפת אותי. על הצג כתוב "נילי". אשתו. פחד איום ונורא תוקף אותי, ואני מנסה לשחזר את התחושה שלי מהנגיעה הרופפת בלחיו. אין לי מושג אם הוא חי או מת. בחיים לא נגעתי במישהו מת. פעמוני הרוח מתנגנים שוב. נילי לא מוותרת.
 
אני מתלבשת במהירות מטורפת ויוצאת מהחדר לתוך החניה הפרטית המאולתרת שמכוסה בווילון, זו שבעלי המקום בנו כדי לאפשר ללקוחות דיסקרטיות מוחלטת. רק המכונית של אמסלם נמצאת בה. אני מנסה להיזכר איך הגעתי למקום הזה ולא מצליחה. אין לי מושג אם נסענו יחד או שהגענו בנפרד. ברקע אני שומעת שוב את פעמוני הרוח מצלצלים בטלפון הנייד של אמסלם, ומיד מתחיל גם הטלפון שלי לזמזם במעמקי התיק. מרוב לחץ אני לא מצליחה לדוג אותו, והוא ממשיך לזמזם ולזמזם. אין לי ספק שזו נילי שמתקשרת. זה כמובן טמטום מוחלט - למה שהיא תתקשר אלי? - אבל אני מרגישה אשמה, רוצחת ופושעת נמלטת, כך ששום דבר לא נראה לי בלתי־הגיוני. מרוב בהלה אני עונה לשיחה, אבל זו לא נילי אלא רועי מהוט מובייל עם הצעה מיוחדת ללקוחות נאמנים, ולרגע אני מתפתה לספר לו הכול ולבקש ממנו לעזור לי תמורת הצטרפות לחבילה.
 
אני מנתקת את השיחה בלי להגיד מילה, ועכשיו אני עוד יותר מטושטשת וחסרת אונים. איך יכול להיות שאני לא זוכרת איך הגעתי לכאן? אולי הזעזוע וההלם מחקו לי את הזיכרון לטווח הקצר? אני נזכרת שקראתי פעם שהלומי קרב לא זוכרים את הקרב, אלא רק את הגופה המרוטשת שנתקלו בה לפתע, ואני מבינה שזה מה שקרה לי. אני בודקת אם אני זוכרת את הכתובת שלי ואת השמות של הילדים, ואז נושמת לרווחה. לפחות איבדתי רק את הזיכרון של היום הזה. אני מפחדת לצאת מהחניה הדיסקרטית - עד שהגענו אליה, אני זוכרת עכשיו, עברנו שני מחסומים דיסקרטיים שבאחד מהם שלשל אמסלם כסף למגירה דיסקרטית, ובשני לחץ על אינטרקום דיסקרטי שפתח את השער הדיסקרטי. אני זוכרת שחשבתי שבטח הוא כבר הביא לכאן נשים אחרות כי הוא שלט בכל הפעולות הדיסקרטיות הנדרשות בכזאת מומחיות, שיש רק למי שכבר היה כאן בעבר. אם אני הייתי צריכה לעבור את המבוך הדיסקרטי הזה בדרך לחדר, רוב הסיכויים שהייתי נתקעת בין שני המחסומים בלי לדעת מה לעשות.
 
אני יוצאת מהחניה ומנסה להזעיק עזרה. הכול חשוך מסביב ואני לא רואה אף אחד בסביבה. אני הולכת בשביל העפר שבו הגענו ומתפללת שאמצא מישהו בדרך. "סליחה," אני קוראת בקול רועד, "סליחה, יש כאן מישהו?" איש אינו עונה. מרוב דיסקרטיות אין פה נפש חיה. אני מגבירה את קולי ומנסה שוב. אין תגובה. אני ממשיכה ללכת ומגיעה לשער של מתחם הצימרים. אף אחד לא יושב בעמדת השומר. אני מנסה שוב, בקול שנשמע לי של אישה אחרת: "סליחה, מישהו יכול לעזור לי?" אבל מסביב הכול חשוך ודומם, כמו בעיר רפאים.
 
פחד נורא תוקף אותי, ואני חוזרת בהליכה מהירה אל המכונית של אמסלם. אני פותחת את הלקסוס, והריח שלו מכה בי בעוצמה. בתוך המכונית הוא עדיין חי ונושם, והריח של הבושם שלו מתערבב באפי עם ריח גופו שדבוק בגופי. הרגליים שלי מתחילות לרעוד, ואני נועצת את המפתח בסוויץ' וקולטת שאני לא יודעת את הקוד. אני מסובבת בכל זאת, אבל המכונית משמיעה קולות חריקה ואחריהם זרם של צפצופים אלקטרוניים שרק מלחיצים אותי עוד יותר. אני שולפת החוצה את המפתח, ודלתות המכונית ננעלות אוטומטית. אני מנסה לצאת, אבל המכונית לא נפתחת. ברגע הראשון אני מרגישה הקלה. אני איחנק בתוך המכונית מהיעדר אוויר ולא אצטרך להתמודד עם המוות של אמסלם ולא עם הגופה שלו, שלעולם תישאר חקוקה בזיכרוני. אני מדמיינת את השוטרים שבאים לבשר לאבנר. הוא ירצה לדעת כל פרט: של מי המכונית, מה עשיתי שם ומי הגבר שנמצא מת בתוך החדר. דמעות מתחילות לזלוג על לחיי. אין לי מושג אם אני בוכה כי אני הולכת למות או כי אני משתתפת בצערו של אבנר על נסיבות מותי.
 
אני לוחצת על כל כפתור אפשרי במכונית המשוכללת של אמסלם. כלום לא קורה. אני מחזירה את המפתח לסוויץ' ולוחצת שוב על אחד הכפתורים. מעל לראשי נפתח פתאום חריץ בגג. אוויר קריר חודר למכונית ואני מבינה שאשאר בחיים. אני לוחצת על כפתור נוסף והחלון שלידי מתחיל לרדת אט־אט. אני נושמת לרווחה ומנסה לפתוח את הדלת מבחוץ, אבל הלקסוס קולטת שמדובר בפעולה עוינת ומגיבה בהתאם: החלונות נסגרים שוב.