אנשים מעדיפים לטבוע בים

מצלמות שן הן עסק מחורבן

היה לי ברור שהוא לא רופא שיניים אמיתי ושהוא משתיל לי מצלמה בתוך השן. לא ניסיתי להתנגד כי לא רציתי לגלות שאני יודע על קיומן של מצלמות שיניים זעירות. אמנם אני לא נראה כמו מישהו שיש לו מושג מה באמת קורה בעולם המזוין שלנו, מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של היקום הזה, אבל אף פעם לא הייתי מי שחושבים שאני. אני יודע שאני נראה כמו איזה טיפוס לא החלטי, לא סופי, שהחשיבה שלו מרחפת בחלל, מין "אסטרונאוט" כזה שבקושי יודע איך קוראים לו. אבל האמת היא שאני טיפוס ממוקד מאוד, ואני יודע דברים שהאדם הממוצע כלל לא מודע לקיומם.
הסייעת הגישה לו מכשיר זעיר כלשהו שלא הצלחתי לזהותו בבירור, והוא ביקש ממני לפתוח את הפה הכי רחב שאני יכול. לפי המבט שלו ידעתי שעכשיו הוא הולך להשתיל לי את המצלמה בתוך השן. העמדתי פנים שאני לא לחוץ בכלל, כאילו שאין לי מושג שמכאן והלאה כל מה שאני אראה גם המצלמה תראה. חשבתי לעצמי שזהו כנראה הרגע האחרון שבו אהיה לבד, כי אחרי שהוא יחבר את המצלמה הזעירה לשן שלי, כל פעם שאפתח את הפה אפשר יהיה לראות במוניטור האלחוטי של המצלמה את מה שאני רואה. זו היתה מחשבה מדאיגה.
הסייעת מצאה חן בעיני. היה לה יופי שלא רואים כל יום. מין יופי חד־פעמי שאין לו תאריך תפוגה. ולפי איך שהיא התנהלה לידי, לפי איך שהיא חייכה אלי, הרגשתי שיש לי סיכוי איתה. אבל ידעתי שמדובר בסיכוי וירטואלי בלבד, ושכל היופי והנחמדות שלה הם לא יותר מתכסיס. תכסיס שאמור לגרום לי להרגיש בנוח בזמן שמשתילים לי את המצלמה בתוך השן. היא חייכה אלי כל חצי דקה, חיוך חושני כזה, וזה עצבן אותי נורא. אני שונא נשים שמשתמשות ביופי שלהן כאילו זה כלי נשק להשמדה המונית.
אבל היה לי ברור שלא משנה מה יקרה, אסור לי לחשוף את העצבנות הזאת. ידעתי שזה עלול לעורר חשד. אז כל פעם שהיא חייכה אלי, חייכתי אליה חזרה ולפעמים אפילו זרקתי חיוך נוסף לרופא. היה לי חשוב להיראות רגוע.
הוא הביט אל תוך חלל הפה שלי דרך המשקפיים הטלסקופיים שלו וביקש מהסייעת שתביא לו את התיק הרפואי שלי, עם צילומי הרנטגן. היא יצאה מהחדר וחזרה כעבור חצי דקה עם תיקייה רפואית עבה. הרופא פתח את התיקייה והביט בצילומי הרנטגן באריכות. הוא נראה מהורהר ורציני מאוד, ואני חשבתי לעצמי שהם באמת עושים עבודה מעולה, ואם הייתי מישהו אחר אולי הייתי מאמין שהבחור הזה הוא רופא שיניים שמתמחה בטיפולי שורש ושהבחורה שלידו היא הסייעת שלו. אחר כך הוא סגר את התיקייה ואמר לסייעת ש"הכול נראה טוב", ואני ידעתי מה זה אומר. זה אומר שמצלמת השן הושתלה בהצלחה בתוך השן שלי, והעולם כפי שאני מכיר אותו חדל להתקיים.
כעבור חצי שעה הטיפול נגמר. קמתי מכיסא הטיפולים. "אתה חייב לראות רופא שיניים לעתים תכופות יותר, לפחות פעם בשישה חודשים," אמר הרופא.
זה לא הפתיע אותי. כל אידיוט שיסתכל לתוך הפה שלי יוכל לראות שאני צריך להתראות עם רופא שיניים לעתים תכופות יותר. לא צריך להיות גאון בשביל לאבחן את זה.
"אתה חייב," אמרה הסייעת.
"אני חייב, אתם צודקים."
"ואתה חייב גם לצחצח שיניים כל יום, לפחות פעמיים ביום, אחרת החיים שלך יהפכו למסע אין־סופי בין רופאי שיניים."
"כן, אתה חייב, כל יום, לפחות פעמיים ביום," הוסיפה הסייעת.
"בטח שכל יום, לפחות פעמיים, אני מבטיח." לא היה לי כוח לשוחח על היגיינת השיניים שלי. היו לי דברים חשובים יותר בראש.
"ואל תשכח גם חוט דנטלי."
"אני לא הולך לשכוח את החוט הדנטלי."
רופא השיניים התקרב אלי והושיט לי פיסת נייר. לקחתי את פיסת הנייר וגיליתי שני מרשמים. "רשמתי לך אנטיביוטיקה ואלגוליזין פורטה לכאבים. תשתדל לקחת את הכדורים על קיבה מלאה," הוא אמר.
"בטח ד"ר גולד," אמרתי לאחר שקראתי את השם שלו על המרשם ונזכרתי איך קוראים לו, "ברור שעל קיבה מלאה."
אלגוליזין פורטה הוא כדור ערמומי. יצא לי לטעום את הכדור הזה כמה פעמים בעבר ואני יודע שמשכך הכאבים הזה מתחיל לשכך משהו רק אחרי שלקחת חמישה־עשר כדורים לפחות. אמנם זו משימה לא קלה לגרום לכדור הזה להתחיל לעבוד, אבל ברגע שהוא מתניע הוא לוקח אותך לנסיעה מעניינת ואתה מרגיש כאילו נכנסת למכונת כביסה ענקית והעולם נשאר בחוץ. זה כדור נחמד. זה לא כדור ששווה לזייף בשבילו מרשם, אבל כדור נחמד שאם נותנים לי אותו, אני לוקח. את האנטיביוטיקה ברור שאני לא הולך לקחת, הרי אני לא באמת אחרי טיפול שורש. אני יודע שכל זה רק הצגה בשביל להשתיל לי מצלמה בשן מספר חמש־עשרה. הכנסתי את שני המרשמים לכיס ויצאתי מהחדר.


עכשיו, כשהיתה לי מצלמה בתוך השן שיכולה לראות את כל מה שאני רואה, החלטתי שאני הולך לשנות כל דבר אפשרי בחיים שלי ולחיות בניגוד לכל היגיון אפשרי. אני לא טיפש כמו שהם חושבים שאני. כשמשתילים לי מצלמה בתוך השן אני מזהה שמשתילים מצלמה בתוך השן, ואני לא אתן לזה לעבור בשתיקה כאילו כלום לא קרה. לא בלי מאבק.
ההחלטה הראשונה שלי היתה להשאיר את האוטו בחנייה של מרפאת השיניים של ד"ר גולד ולחזור הביתה בדרך הכי לא צפויה שאפשר לדמיין - בטרמפים. הם לא יוכלו למצוא אצלי שום עקביות, חשבתי לעצמי, שום היגיון, רק מסכי עשן. מסך עשן אחרי מסך עשן.
ידעתי גם שכשאני סוגר את הפה המצלמה לא רואה דבר פרט לחושך שבתוכו, ולכן השתדלתי להצמיד את השפתיים כמה שיותר. לא ידעתי אם למצלמה יש גם מיקרופון, אבל לא לקחתי שום סיכון וניחשתי שכן. היה לי ברור שאני צריך לקחת בחשבון את התרחיש הגרוע מכול: שכל מה שאני אומר וכל מה שאני רואה מוקלט ומתועד, ושאני לעולם לא באמת לבד.
המשכתי ללכת לכיוון הצומת הקרוב, עצרתי ליד תחנת האוטובוס והושטתי את האגודל לכיוון תנועת המכוניות. בהתחלה אף אחד לא עצר לי, אבל היה לי זמן וגם לא היו לי תוכניות - התוכנית היחידה שהיתה לי היא שלא תהיה לי שום תוכנית - אז הייתי רגוע יחסית.
היה חם ולח באותו היום כמו שלא היה כבר שנים. המכוניות חלפו על פני במהירות גבוהה ואני הרגשתי את העשן שפלטו ואת האבק שטייל בסביבה נדבקים אלי, מתערבבים עם הזיעה שנזלה ממני, ולרגע אפילו חשבתי לוותר, להיכנס לאוטו, להדליק את המזגן על העוצמה הכי גבוהה ולנסוע הביתה באופן נורמלי, כמו כל בן אדם שיש לו מכונית ורישיון נהיגה.
אבל כמובן שלא ויתרתי והמשכתי לעמוד בחום מול התנועה עם האגודל למעלה. היה לי ברור שהדבר הנכון לעשות זה להניח את הסבל האישי שלי בצד ולהמשיך לעמוד כאן עד שאתפוס טרמפ. היתה לי מוטיבציה לא להיכנע, וידעתי כמה זה חשוב שלא אחזור הביתה באוטו שלי.
גיששתי באמצעות הלשון בתוך הפה ומיששתי את השן הפצועה, שן מספר חמש־עשרה. משום מה לא הצלחתי להרגיש את מצלמת השן בתוך השן. מוזר מאוד, חשבתי לעצמי, זה בטח בגלל הנפיחות, ברגע שהנפיחות תרד יהיה אפשר להרגיש שהשתילו לי בתוך השן מצלמה בגודל של חצי ראש סיכה.

המכונית שעצרה לי היתה משפחתית אדומה, לא זוכר מאיזה סוג. פתחתי את הדלת והנהג שאל אותי לאן אני רוצה להגיע. אמרתי לו שאני נוסע צפונה.
"תעלה, גם אני נוסע צפונה," הוא אמר.
נכנסתי למכונית, התיישבתי בכיסא שליד הנהג וחגרתי את חגורת הבטיחות. הבטתי באיש שישב מאחורי ההגה. הוא היה נורא שמן, מסוג השמנים שנראה כאילו האיברים שלהם, בעיקר הידיים, הסנטר והבטן, נוזלים מהם ממש. להערכתי הוא היה בן חמישים וקצת, והיה לו שיער ארוך, אסוף בקוקו. הוא לבש מכנסיים קצרים וחולצת טי־שירט לבנה בגודל אקסטרה, אקסטרה, אקסטרה, אקסטרה לארג'. על החולצה היה כתוב באותיות שחורות גדולות: SMILE, IT'S GOING TO GET A LOT WORSE. משום מה, זה לא גרם לי לחייך.
"אז כמה צפונה אתה צריך?" הוא שאל.
פתאום הבנתי שאסור לי לרדת בבית שלי ושאני צריך לבצע פעולת הסחה. "הכי צפונה שאתה יכול, אני צריך להגיע למרכז הקונגרסים."
"מרכז הקונגרסים? זה בדרך שלי, יש לך מזל."
שתקתי וסגרתי את הפה כדי שלמצלמה לא יהיה מה לצלם.
"אז מה יש לך לחפש במרכז הקונגרסים?"
"יש שם כנס של כל מיני אנשים מהמקצוע שלי."
"מה המקצוע שלך?"
לא ידעתי מה לומר, היססתי לרגע.
"אני עובד סוציאלי," אמרתי. הבנתי שמעתה כל מה שיוצא מהפה שלי צריך להיות ההפך המוחלט מהמציאות של חיי. "ויש לי שעה ורבע להגיע למרכז הקונגרסים, לכינוס השנתי של לשכת העובדים הסוציאליים. זה כינוס שאסור להחמיץ."
"למה אסור להחמיץ?"
"למה? כי בכינוס הזה יש לך אפשרות ליצור קשרים שיוכלו לקדם אותך בתחום העבודה הסוציאלית."
"לאן עובד סוציאלי יכול להתקדם?"
"יש המון לאן להתקדם. תתפלא. עולמו של העובד הסוציאלי הוא עולם ומלואו ממש."
"טוב, אז שיהיה לך בהצלחה בכינוס הסוציאלי שלך," הוא אמר.
"תודה," אמרתי, ואחרי שתיקה של כמה שניות שאלתי: "ומה איתך? במה אתה עובד?"
"עזוב."
"נו, באמת, במה אתה עובד?"
"עזוב."
"אני לא עוזב כלום," אמרתי. "ככה שאין לך ברירה, אתה חייב לגלות לי."
"אוקיי, אני עובד בתחום הגיאולוגיה, אני מינרלוג," הוא אמר בטון מונוטוני.
"אתה מה?" זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה שמעתי על המקצוע הזה.
"אני מינרלוג, חוקר מינרלים. אני מנתח את המבנה האטומי של המינרלים בטבע ועוזר לאנושות להבין את העולם המורכב של המינרלים."
הבטתי בו, הוא לא נראה כמו מישהו שיש לו רישיון לנתח משהו או מישהו שיכול לעזור לאנושות באיזושהי צורה. חשבתי לעצמי שאולי הוא פשוט משקר כמוני והשיחה בינינו היא בעצם דו־קרב בין שני שקרנים. זה היה יכול להיות מצחיק. "יפה לך," אמרתי. "ואיפה עושים דבר כזה? איפה אתה מנתח את המינרלים שלך?"
"באוניברסיטה."
"נשמע רציני," אמרתי. "גם לכם יש כינוס שנתי?"
"לא, הלוואי, אין תקציב לדבר כזה. מינרלוגים בכל העולם מתקשים לקבל תקציב ראוי למחקר. מינרלוגים בכל העולם קונים על חשבונם את הקפה ואת הסוכר למשרד שלהם, אז כינוס אתה רוצה?!"
פתאום הוא החליט לשנות את כיוון השיחה ושאל אותי: "למה אין לך אוטו?"
"זה לא שאין לי אוטו, כמו זה שאין לי רישיון," עניתי.
"למה אין לך רישיון?"
"אני לא מצליח לעבור תיאוריה. כבר חמש וחצי שנים שאני ניגש לבחינות התיאוריה ואני נכשל פעם אחר פעם. אני חושב שהספקתי להיכשל כבר במאתיים ומשהו בחינות תיאוריה."
"טוב, אולי לא נועדת לעלות על הכביש."
"אתה יודע מה? יש מצב," אמרתי.
הפרצוף שלו שינה תנוחה, הוא שתק לרגע, הביט בי ואחר כך שאל אותי ברצינות מפחידה: "תגיד לי, אתה אוהב בנים?"
"מאיזו בחינה?"
"מבחינה רומנטית."
"מהבחינה הזאת כן, אני אוהב בנים," עניתי לו ודי חששתי מהכיוון שהשיחה לוקחת.
"ויש לך חבר?"
"כן, קוראים לו גיא," אמרתי.
"ואתה אוהב אותו והכול?"
"אוהב זו מילה מיותרת, אין אהבה בין זוגות הומוסקסואלים, יש התפשרות," ניחשתי, מעולם לא הייתי במערכת יחסים הומוסקסואלית אבל תמיד נראה לי שהומואים מתפשרים.
"ואתם רבים הרבה?"
"לא ממש, אתה יודע איך זה, כל אחד בשלו. אני כאן והוא שם," אמרתי והחלטתי פשוט לשאול אותו ישירות: "ומה איתך? אתה אוהב בנים?"
"לא, אני נשוי באושר ויש לי שני ילדים."
לא הבנתי מה הולך כאן. "אז למה שאלת אותי אם אני אוהב בנים?"
"זה עניין אותי, זה הכול."
אחר כך הוא שתק וגם אני שתקתי. הוא הגביר את הרדיו שניגן שירים גרועים מהאייטיז. אין דבר נורא יותר מלעלות לטרמפ עם גבר שמן, בן חמישים ומשהו, עם קוקו, שמחבב מוזיקה מהאייטיז.
"רגע, בכלל לא שאלתי אותך איך קוראים לך?" הוא אמר פתאום.
"קוראים לי ליאור," השבתי, "איך קוראים לך?"
"אני סיימון."
מיד חזרנו לשתוק. מעניין איך הוא היה מגיב אם הייתי מספר לו שלפני שעה וחצי השתילו לי מצלמת שן בתוך הפה. מעניין איך הוא היה מגיב אם הוא היה יודע מי אני באמת ולמה בדיוק אני תופס טרמפים היום.


כשירדתי במרכז הקונגרסים, סיימון אמר: "אני אגיד לך את האמת, אף פעם לא אהבתי עובדים סוציאליים, אבל אתה דווקא בסדר."
"גם אתה בסדר, יחסית למינרלוג." רק אלוהים יודע איך מינרלוג אמור להתנהג.
המשכתי ללכת לכיוון מרכז הקונגרסים ונכנסתי פנימה. כמובן לא היה שם שום כינוס של לשכת העובדים הסוציאליים, אז סתם הסתובבתי לי באולם הקבלה, וניסיתי להחליט מה יהיה הצעד הבא הלא צפוי שלי.
פתאום השיניים התחילו לכאוב לי בצורה מדאיגה. נכנסתי לבית השימוש הציבורי, לגמתי מעט מים מברז הכיור, גרגרתי אותם לכמה שניות ואחר כך ירקתי החוצה. נראה שהכאב נחלש טיפה, אבל הוא עדיין הורגש.
אחר כך פתחתי את הפה, הרמתי טיפה את הראש וניסיתי לראות את מצלמת השן מציצה מתוך שן מספר חמש־עשרה, אבל לא הצלחתי לראות כלום. לא משנה מאיזו זווית הסתכלתי - לא הצלחתי לראות כלום. זה היה מתסכל נורא. סגרתי את הפה והבטתי בעצמי במראה. היתה לי נפיחות קטנה בצד הימני של הפנים, אבל פרט לזה הכול היה נראה די כרגיל. אני הייתי עדיין אותו בחור לא מגולח, עם אותו שיער לא מסורק ועם אותו מבט לא ממוקד בעיניים. חשבתי לעצמי שמצלמות שן הן עסק מחורבן ויצאתי מהשירותים.
על אחד הקירות של אולם הקבלה היה תלוי פוסטר משונה שאמר: "מושיטים יד לקשיש. האגודה למען קשישי ישראל חוגגת עשור של פעילות. מ־22 עד 26 באוגוסט, טרקלין התאנה, מרכז הקונגרסים." אני לא זוכר אפילו פעם אחת בחיי שהתאים לי להושיט יד לקשיש. זה אף פעם לא נשמע לי רעיון מוצלח. הנחת המוצא שלי תמיד אמרה: למה שאני אושיט יד לקשיש? שהקשישים יושיטו לי הם יד פעם אחת, הם לא רואים באיזה מצב גרוע אני נמצא?
תכף ומיד נכנסתי לטרקלין התאנה. זה הדבר האחרון שהייתי עושה ביום רגיל - אבל היום הזה לא היה יום רגיל. בכלל לא. הטרקלין הריח כמו מחלקה גריאטרית, ולאן שלא הסתכלת ראית זקנים. ערמות על ערמות של זקנים. הם היו בכל מקום. היו שם חמש מאות זקנים בערך, והם כולם ישבו על כיסאות פלסטיק שחורים או על כיסאות גלגלים שהם הביאו מהבית, וחיכו שמשהו יקרה. המראה היה זוועתי, אבל ידעתי כמה חשוב שאני אהיה חלק מהזוועה הזאת.
פתאום האורות כבו, ועל המסך הלבן שניצב על הבמה נראתה כותרת: "טיול אתגרי לערבה, מרס 2010 - האגודה למען קשישי ישראל". אחר כך התחילו לרוץ על המסך תמונות סטילס מתוך הטיול האתגרי לערבה. מה שנקרא קולאז'. זה היה נורא. המסך היה עמוס בצילומים של זקנים בכל תנוחה שניתן לדמיין: זקנים יורדים במדרון התלול, זקנים יורדים במדרון התלול כשהם נעזרים במקלות הליכה, זקנים גולשים מצוקים מדבריים בחבלי סנפלינג, זקנים על אופני הרים, זקנים נופלים מאופני הרים, זקנים שותים ממימיות, זקנים שחובשים כובעי מצחייה, זקנים שחובשים כובעי טמבל כחולים, זקנים שחובשים כובעי טמבל כתומים, זקנים רוכבים על גמלים, זקנים מאכילים עזים, זקנים מגלחים כבשים, זקנים מקוששים זרדים, זקנים יושבים מסביב למדורה, זקנים מול השקיעה של הערבה וכן הלאה... כמות התמונות שהם צילמו שם היתה לא אנושית. זה נראה כאילו לא היה רגע אחד בטיול המזדיין הזה שלא הונצח והוצג לראווה על המסך.
התיישבתי על כיסא פלסטיק פנוי והמשכתי להביט בתמונות הקשות. הזקנים מסביבי מחאו כפיים בהתלהבות ולא עצרו לרגע. נראה שהרבה זמן הם לא נהנו ככה. זה לא הפתיע אותי בכלל, זקנים מתים על סנטימנטליות. תן להם להביט כל היום בתמונות סטילס והם מאושרים.
הזמן המשיך לנוע והתמונות המשיכו להתחלף בקצב מהיר. שאלתי את עצמי שוב ושוב מי האידיוט שנתן לזקנים האלה לצאת מהבית ולאתגר את הערבה.
הזקן שישב משמאלי הביט בי ושאל אותי אם אני הייתי אחד החובשים בטיול האתגרי.
"כן, אני הייתי אחד החובשים בטיול," השבתי. "כמה שחבשתי בטיול הזה. חבשתי וחבשתי, לא הפסקתי לחבוש..."
"איזה כיף לראות אותך," אמר לי האידיוט הסנילי.
"גם אותך, אתה נראה נהדר לגיל שלושים ושמונה." הוא צחק צחוק היסטרי, הגרון כמעט נתלש לו מרוב שהוא צחק. זקנים מתים על בדיחות מהסוג הזה.
"ואתה בטח זוכר את פלורה - מלכת הערבה," הוא אמר והצביע על קשישה שישבה לצדו.
"איך אפשר לשכוח את פלורה."
"דע לך שעד היום לא מפסיקים לדבר על המופע שהיא נתנה בטיול."
"בטח שעדיין מדברים על זה," אמרתי לו. "אני לא רואה שום סיבה להפסיק לדבר על זה."
פלורה שלחה בו מבט שטני. "הסיבה שלא מפסיקים לדבר על זה היא בגלל שאתה כל הזמן מזכיר את זה לכולם," היא אמרה לו. "אם תסתום את הפה שלך לשנייה, אולי יפסיקו לדבר על זה."
"זה סיפור מצחיק פלורה, מה יש לך? זה סיפור מצחיק."
"זה היה סיפור מצחיק, בדגש על 'היה', בזמן עבר. כבר עברו חמישה חודשים מאז, אפילו יותר. אנחנו בסוף אוגוסט עכשיו והטיול היה בתחילת מרץ."
"זה סיפור מצחיק פלורה," הוא אמר שוב.
"כבר אמרת את זה."
בדיוק באותו הרגע עלתה למסך תמונה של אותה פלורה יורדת בסנפלינג ממצוק מדברי, ללא חולצתה, בחזייה בלבד. הזקנים שאגו ומחאו כפיים כמו משוגעים. גלגולי צחוק נשמעו מכל מקום. אחד הזקנים קם מכיסא הגלגלים שלו כמו מאמין אדוק שרגליו רופאו על ידי כוח עליון, וצעק בקולי קולות: "פלורה יש רק אחת! יש מלכה אחת בערבה וכולם יודעים מי זו!"
הזקנים אהבו את זה. והם כולם רצו לקחת חלק בחגיגה. לפני שמצמצתי פעמיים כבר קמו ממקומם עוד שמונה זקנים שישבו על כיסאות גלגלים והחלו למחוא כפיים בהתלהבות מטורפת, כאילו שאמרת להם שמצאת את התרופה לאלצהיימר. כמה מהם אפילו נפלו על הרצפה והמשיכו למחוא כפיים כשהם שוכבים על הרצפה. שום דבר לא הפריע להם באותו הרגע, שום איבר לא כאב להם והעיניים שלהם נצצו משמחה מזוקקת.
"את רואה פלורה זה עדיין סיפור מצחיק, אנשים צוחקים מזה גם באוגוסט," אמר הזקן שישב משמאלי.
פלורה נראתה עצבנית מתמיד. על המסך המשיכו להתחלף תמונות שהסבירו את מהלך העניינים. בתמונה הראשונה אפשר היה לראות את פלורה מתחילה לגלוש מהמצוק כשהיא נעזרת בחבלי הסנפלינג, ואז אפשר היה לראות בבירור איך חולצתה מתלפפת באחד החבלים של הסנפלינג. בתמונה הבאה היא כבר היתה בלי חולצה, באמצע המצוק, גולשת מטה בפרצוף חמוץ.
כמה זקנים, שנראו במצב פיזי טוב יחסית לגילם המתקדם, קמו ממקומם, החזיקו ידיים במעגל והתחילו לרקוד ריקודי עם לקצב מחיאות הכפיים של חמש מאות הזקנים הנלהבים שהיו באולם. התמונות של פלורה המשיכו לככב על המסך, וכל תמונה חדשה רק הזינה את הטירוף הכללי במקום.
פתאום פלורה קמה ממקומה והתחילה ללכת לכיוון חבורת הזקנים שרקדו. לא יכולתי לראות את הפרצוף שלה, אבל יכולתי לדמיין את המבט העצבני, החמוץ, שוודאי היה מונח על פניה.
לפני שהבנתי מה קורה, פלורה נכנסה אל תוך מעגל הזקנים, הורידה את החולצה והחלה לרקוד במרכז המעגל בחזייה בלבד. עוד ועוד זקנים קמו ממקומם והצטרפו למעגל הרוקדים. המעגל התרחב וגדל מרגע לרגע ולדעתי היו בו כבר לפחות מאה זקנים שהחזיקו ידיים ונעו בתנועות של ריקודי עם מסורתיים מסביב לפלורה הקשישה שענטזה במרכז בלי חולצה.
"היא תעשה הכול בשביל תשומת לב השרמוטה הזאת," אמר לי הזקן שישב לצדי והצביע על פלורה. "והקטע הוא שאני מת על זה, זה עושה לי את זה."
בחיי שזה הרגיש מסוכן להיות שם באותו הרגע.
יצאתי מהטרקלין בתחושת גועל ובעתה. אף פעם לא הבנתי למה אין חוקים שאוסרים על אנשים מעל גיל שישים וחמש לחשוב בעצמם. כשאנשים מעל לגיל שישים וחמש חושבים בעצמם התוצאות הן תמיד הרסניות.
מחוץ לטרקלין לא היה איש. התחלתי ללכת לכיוון היציאה ופתאום הסלולרי שלי צלצל. הוצאתי את המכשיר מהכיס וראיתי שזו דקלה שמחייגת אלי. נבהלתי והחזרתי מיד את המכשיר לכיס. לפני שבועיים דקלה ישנה אצלי בדירה והיא ראתה אותי יוצא מהחור של המנהרה הסודית שבסלון שלי. היא למעשה האדם היחיד שיכול לקשר אותי בוודאות למנהרה הסודית שבסלון הדירה שלי.
זה קרה באמצע הלילה, בסביבות השעה שלוש וחצי. הייתי בטוח שהיא ישנה, לכן הרשתי לעצמי להיכנס למנהרה הסודית לכמה דקות, וכשהוצאתי את הראש מהחור של המנהרה ראיתי אותה עומדת בסלון ומביטה בי בתדהמה. הייתי המום מעצם זה שהיא הצליחה לצאת מהמיטה. רק לפני כמה שעות, היא בלעה קוקטייל של כדורי שינה שהורכב מארבעה כדורי לוריבן, ארבעה כדורי היפנודרם ועוד שלושה כדורי בונדורמין, והעובדה שהיא לא היתה עכשיו עמוק בתוך שנתה היתה בגדר תופעה על־טבעית ממש. כמות הבנזודיאזפינים שטיילה לה בתוך הגוף היתה יכולה להרדים את חיל הנחתים האמריקני לשבוע ימים.
אני זוכר שממש לא ידעתי מה לעשות באותו הרגע, אז נכנסתי חזרה אל תוך המנהרה, סגרתי את המכסה דמוי הרצפה וניסיתי לחשוב על פתרון למצב המחורבן שאליו נקלעתי. אחרי חצי שעה החלטתי שהדבר הכי טוב יהיה פשוט לצאת מהמנהרה ולגלות לדקלה את כל האמת, להסביר לה למה החלטתי לחפור מנהרה סודית בסלון שלי ולאן בדיוק המנהרה הזאת מגיעה. אבל כשיצאתי מהמנהרה דקלה כבר לא היתה שם. היא גם לא היתה בשום מקום אחר בדירה שלי. היא נעלמה לחלוטין.
גם למחרת, כשהגעתי למערכת העיתון ששנינו עובדים בה, לא ראיתי אותה בשום מקום. כששאלתי את אחת המזכירות אם היא יודעת איפה דקלה, היא ענתה שדקלה התקשרה מוקדם בבוקר וביקשה לקחת חופשה של שבועיים וחצי "בשביל לנוח". זה נשמע לי חשוד מאוד. התקשיתי להאמין שמדובר בחופשה תמימה. דקלה בחיים לא לקחה חופש, היא היתה בחורה שהעדיפה תמיד לעבוד, וכמה שיותר. היא היתה וורקוהולית אמתית, סבלה מכל התסמינים. היא אפילו סיפרה לי פעם שהנטייה שלה לעבוד ללא הפסקה היא הגורם העיקרי שבגללו היא מתרחקת מכל דבר שמריח לה כמו מערכת יחסים או זוגיות.
"אני יודעת מה גברים רוצים," היא אמרה לי פעם, "הם רוצים שאני אקח חופשה מהעיתון ואסע איתם לצימר בצפון. וזה לא שיש לי משהו נגד הצפון, יש לי משהו נגד חופשות. כנראה שבשלב זה של חיי, הקריירה שלי הרבה יותר חשובה לי מגברים. כרגע, טוב לי לנדוד בין רומנים מזדמנים. אני לא מחפשת משהו מעבר לזה."

הסלולרי הפסיק לצלצל ולרטוט לי בתוך הכיס, אבל אני לא נרגעתי. זאת היתה הפעם הראשונה שדקלה התקשרה אלי מאז אותה תקרית בשלוש וחצי בבוקר, וזה נראה לי קצת יותר מצירוף מקרים שהיא בחרה לחדש את הקשר איתי דווקא ביום שבו השתילו לי מצלמת שן. חשבתי לעצמי שאולי היא סוכנת סמויה של "פרויקט מצלמות השן", ובגלל זה היא מתקשרת דווקא עכשיו. ואולי היא מלכתחילה נכנסה איתי למיטה רק בשביל לסחוט ממני מידע על המנהרה.
לא יכולתי לדעת את זה בוודאות, אבל הייתי חייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות. גם אם דקלה לא מעורבת בשום דבר, היה לי ברור שאיך שאני אענה לה לטלפון היא מיד תיירט לכיווני שאלה עצבנית בסגנון: "אז אתה יכול להסביר לי למה לעזאזל יש לך מנהרה בסלון?" וזו שאלה שלא רציתי שישאלו אותי ביום כזה, כשיש לי מצלמה בתוך השן.
צעדתי באטיות לכיוון דלת היציאה של מרכז הקונגרסים. הייתי מותש לחלוטין. כל הספקולציות, סימני השאלה ותיאוריות הקשר הכבידו לי על החשיבה וגרמו ליום הזה להרגיש כמו סיוט שלא הולך להיגמר בקרוב.


מחוץ למרכז הקונגרסים גיליתי תנועה קלה של אנשים שפסעו על המדרכה במהירות גדולה. השמש לא הניחה להם, ואפשר היה לראות במבטים שלהם שהם סבלו מהטמפרטורה האכזרית, מהלחות ומהדביקות. חודש אוגוסט הוא חודש מסוכן מאוד להולכי רגל בעיר הזאת. בחודש הזה כל אחד יכול להתאדות בכל רגע ולהפוך לפחמן דו־חמצני.
התחלתי ללכת לכיוון הגשר שעמד במרחק של חמש מאות מטר ממני, ופתאום שמעתי מישהו צועק את שמי מרחוק. הסתובבתי לכיוון שממנו הגיעה הצעקה ויכולתי לראות בבירור את החבר הכי טוב שלי, נמרוד, רץ אלי ומנופף לי לשלום. זאת היתה הפעם הראשונה שיצא לי לראות את נמרוד רץ. תמיד כשאנחנו נפגשים אנחנו יושבים או מקסימום כורעים חלקית, אנחנו אף פעם לא "זזים" לשום מקום, וכל הריצה הזאת נתפסה בעיני כפעילות חשודה מאוד. האם זהו רק צירוף מקרים שדווקא ביום שמשתילים לי מצלמת שן נמרוד מתחיל לרוץ? לא נראה לי.
החלטתי לברוח ממנו, לרוץ לכיוון הנגדי. הוא המשיך לרוץ לכיווני וצמצם את הפער בינינו, ואני ידעתי שאין ברירה. הסתובבתי אליו והורדתי לו אגרוף היישר אל תוך הפרצוף הרומני שלו. יכולתי להרגיש את האף שלו נמחץ תחת האגרוף שלי. הוא עף לאחור והסתכל עלי בצורה משונה, כמו שמסתכלים על משוגע. עוד לפני שהוא הבין מה קורה תפסתי צינור אלומיניום שהיה זרוק על המדרכה, ודפקתי לו מכה נוספת אל תוך הפרצוף. הפעם הוא נפל ולא קם. הוא צרח מכאבים על המדרכה ויכולתי לראות שהתחיל לרדת לו דם מהראש. המון דם.
אבל לא היה לי זמן לרחם עליו. הוא תפס אותי ביום שבו לא יכולתי להרשות לעצמי לרחם על איש. זרקתי את צינור האלומיניום על המדרכה והתחלתי לרוץ מהמקום. רצתי הכי מהר שיכולתי. לא ידעתי ממה בדיוק אני בורח, אבל ידעתי שאני צריך לברוח. היום הזה התחיל לסגור עלי ואני הרגשתי את הלחץ.
אחרי שלוש דקות של ריצה הייתי מותש. מרחוק ראיתי תחנת דלק שנראתה לי כמו אופציה מעולה לתפוס בה מנוחה. נכנסתי לתחנה ופניתי היישר אל תא השירותים הציבוריים.
מיד אחרי שנכנסתי לתא השירותים נעלתי את הדלת, הורדתי את מכסה האסלה וישבתי עליו. לאט לאט הנשימה שלי החלה לחזור לקצב סדיר, ובדיוק כשהרגשתי שאני שוב יכול לנשום כמו שצריך, הסלולרי שלי צלצל.
על הצג הופיע מספר שלא הכרתי. עניתי.
"שלום, ליאור?"
"כן, זה ליאור."
"שלום לך, מדברת טלי, המזכירה של ד"ר גולד. איך אתה מרגיש?"
"אני בסדר, הכול בסדר."
"תראה, ליאור, ד"ר גולד אמר לי להודיע לך שהוא חושש שנעשתה טעות כלשהי במהלך טיפול השורש שלך היום והוא רוצה שתחזור למרפאה כמה שיותר מהר."
"מה זאת אומרת? איזו טעות?"
"אני לא יודעת על מה מדובר, אבל אני בטוחה שד"ר גולד יסביר לך הכול ברגע שתגיע לפה."
"אני מקווה מאוד."
"אז מתי תוכל להגיע?"
"מה השעה עכשיו?"
"עכשיו אחת וחצי," היא אמרה.
"אני חושב שאוכל להגיע בין שתיים וחצי לארבע וחצי."
"אתה ממש כמו הטכנאים של הכבלים," היא אמרה וגיחכה. האמת היא שזו היתה בדיחה בכלל לא רעה בשביל מזכירה של רופא שיניים.
"תודה, אני אודיע לד"ר גולד." הוסיפה.
ניתקתי וניגבתי את הזיעה שהצטברה לי על המצח. לא היה שום מזגן או מערכת קירור כלשהי בתוך תא השירותים הזעיר ואני הזעתי כמו משוגע. לפני כמה שנים כתבתי כתבה לעיתון, שנפתחה כך: "יש שני דברים שהמדינה המזוינת שלנו מייצרת וזה מלחמות וזיעה. אנחנו מעצמת זיעה ומלחמות". המשפט וחצי הזה, מתברר, עדיין נכון.
אחר כך הרמתי את עצמי מהאסלה ויצאתי מתוך תא השירותים. התחלתי ללכת לכיוון הכביש וכשהגעתי לשפת המדרכה הרמתי את האגודל וחיכיתי שמישהו יעצור לי.
כעבור כמה דקות עצרה לידי מכונית. החלון שלה נפתח ויכולתי לראות בחור כבן שלושים יושב בתוכה. היו לו שיניים רקובות, השיניים הכי רקובות שראיתי בחיי, והוא החזיק משאף אסתמה בידו הימנית, כמו שמחזיקים רימון נפץ.
"לאן אתה צריך?" הוא שאל.
"זה בתוך העיר."
"שיהיה בתוך העיר. לאן בתוך העיר? תהיה מדויק."
"רחוב החרוצים 38, בדרום העיר, אתה מכיר אולי?"
"בטח שמכיר, אני נוסע לחרוצים 26, איזה מזל יש לך אתה, תעלה."
נכנסתי לאוטו בזהירות ובינתיים שאלתי אותו: "מה אתה הולך לעשות בחרוצים 26? החרוצים 26 זה בניין נטוש."
"שום דבר לא באמת נטוש בעולם הזה," הוא אמר. "זה הכול אשליה אופטית חביבי, אל תאמין לכל מה שאתה רואה."
חגרתי את חגורת הבטיחות וחיכיתי שנתחיל לנסוע, אבל האוטו לא זז. עמדנו במקום ולא הבנתי למה בדיוק הוא מחכה, מה מונע ממנו ללחוץ על דוושת הדלק ולהתחיל בנסיעה.
הוא לחץ על כפתור ליד מוט ההילוכים שסגר את החלון שלי, ובלחיצה על כפתור אחר נעל את הדלתות.
"אתה יודע מה זה אלבום קונספט?" הוא שאל.
"אתה מתכוון לאלבום קונספט של מוזיקה?"
"כן."
"נראה לי שאני יודע מה זה, אלבום קונספט זה אלבום שכל השירים שבתוכו קשורים זה לזה, כמו למשל 'אנימלס' של הפינק פלויד."
"נכון, אתה בכיוון הנכון. אבל תן לי לחדד לך את הנקודה באופן קצת יותר מדויק," אמר בגאווה, כאילו הוא מחכה כבר כמה שנים להסביר למישהו מה זה בדיוק אלבום קונספט. "אלבום קונספט זה אלבום שהוא בעצם יצירה אחת מגובשת בעלת רעיון אחד שמופיע בכל השירים. זה לא סתם רצף של שירים שאין ביניהם קשר - כמו ברוב האלבומים. אלבום קונספט אמתי, כשאתה מקשיב לו, זה מרגיש כאילו חטפת אגרוף מלא באמירה כואבת היישר לפרצוף."
האוטו עדיין עמד במקום, החלונות היו סגורים והדלת נעולה. "עכשיו, בוא נראה אותך מנחש מה יש לי ברדיו טייפ?" הוא אמר.
"חשיש מרוקאי?"
"לא, בחייך, תהיה רציני. אני נראה לך כמו טיפוס שמעשן חשיש מרוקאי? אני לא סובל חשיש, זה עושה לי חרדת נטישה."
"קוקאין פרואני?"
"לא, ממש לא. אין לי סמים בתוך הרדיו טייפ!" הוא הרים את קולו, לקח שאיפה ממושכת ממשאף האסתמה שלו ואמר בטון רגוע יותר: "טוב, אני אגלה לך, יש לי שם אלבום קונספט שנקרא In the Aeroplane over the Sea.
"בחיים שלי לא שמעתי על האלבום הזה, של מי זה?"
"זה לא מפתיע אותי. אתה לא נראה כמו מישהו שיש לו מושג במוזיקה איכותית. לידיעתך מדובר באלבום של ניותראל מילק הוטל."
"בחיים שלי לא שמעתי על הלהקה הזאת."
"זה בסדר, גם הם לא שמעו עליך," הוא אמר ושאל ברצינות תהומית "עכשיו אתה יודע מה הקונספט של אלבום קונספט?"
"מה זאת אומרת? זה תלוי על איזה אלבום אתה מדבר, לא?"
"לא. ממש, ממש, אבל ממש לא. תן לי ללמד אותך משהו - הקונספט של אלבום קונספט זה שאתה מקשיב לו בלי הפרעות, בכמה שפחות הסחות דעת, בדממה מוחלטת. אלבום קונספט זה לא אלבום שאפשר להפריע לו באמצע על ידי שאלות כמו 'אפשר לעשן כאן?' או 'איך קוראים לך?' או 'אתה יכול לנסוע קצת יותר לאט?' אלבום קונספט דורש מהמאזין תשומת לב מקסימלית - זאת הדרך היחידה להקשיב לאלבום כזה. בגלל זה עוד לפני שאנחנו מתחילים בנסיעה ואני מפעיל את המוזיקה, אני רוצה להזהיר אותך שאני לא אסבול שום הפרעות בדרך. אני לא רוצה לשמוע ממך שום מילה במשך כל הנסיעה. אני רוצה שתהיה חגור כל הזמן, שלא תעשה תנועות חדות ושתיישר את הגב בגאווה, כאילו אתה נוסע ברכב של שגריר. אתה חייב להבין שאם אתה תפריע לי באיזושהי צורה, אני אאלץ להגיב בחומרה ובזעם, ואני לא מעוניין שדבר כזה יקרה. אני אדם טוב ביסודי שלא אוהב לפגוע באנשים אחרים," בנקודה זו הוא לקח שאיפה נוספת ממשאף האסתמה שלו, והמשיך "ודרך אגב, אני רוצה שתדע שאני לא הולך לעצור את האוטו עצירה מלאה כשנגיע לרחוב החרוצים, מה שיקרה הוא שברגע שנגיע לחרוצים, אני אנמיך את מהירות הנסיעה לכמה קמ"שים בודדים ואני מצפה ממך לזנק מהאוטו בלי להפריע. אני לא רוצה שתגיד לי 'שלום' או 'תודה' או כל בולשיט בסגנון הזה, פשוט תזנק ותמשיך את היום שלך. אתה מסוגל לעמוד בתנאים האלה?"
"כן, אני אעמוד בהם."
"יופי, יש לי הרגשה שזו תהיה נסיעה חלקה ונעימה לשנינו."
יישרתי את הגב ושילבתי ידיים על החזה. הוא לקח שאיפה ארוכה נוספת ממשאף האסתמה שלו, הביט בי במבט מאיים ולחץ על לחצן ה'פליי'. צליל של גיטרה אקוסטית בקע מהרמקולים והמכונית החלה לנוע. מהר מאוד יכולתי לשמוע גם את קולו של הסולן מצטרף בשירה לגיטרה האקוסטית. ממה שהצלחתי להבין, הטקסט של השיר סיפר על בחור צעיר שהופך למלך פרחי הגזרים, על מגדלים שמתגלגלים בין העצים, על נחשים קדושים שנופלים בין הרגליים, על אמא שתוקעת מזלג בכתף של האבא ועל אבא שמשליך את הזבל על הרצפה וחושב על כל הדרכים שבהן אפשר למות. לא היה שום היגיון בין משפט למשפט, בין מילה למילה, בין אקורד לאקורד. זה היה סוג של טרור מוזיקלי מתקדם שעוד לא יצא לי להכיר. זה היה משהו שנשמע יותר כמו רעש של מוסך ולא כמו מוזיקה מאורגנת מראש. הדעה שפיתחתי על המוזיקה הזאת היתה מהירה ושלילית, אבל שמרתי אותה לעצמי.
הבטתי מהחלון. הציביליזציה הסתובבה שם בחוץ. הזנים הכי חדישים של בני האדם נעו במרחב הפתוח וכיסו את המדרכות ואת מעברי החצייה כאילו יש להם סיבה טובה להיות אופטימיים. השמש המשיכה להתפרע בחוץ ולהטריד את הולכי הרגל. היה ברור שאלוהים החליט לבשל את העיר על אש קטנה.
הנפיחות המשיכה להשתולל בתוך הפה שלי, ומרגע לרגע גם יכולתי לזהות כאב שהלך והתגבר בשן מספר חמש־עשרה. לא ידעתי אם מדובר בכאב נורמלי, שגרתי, שהוא חלק בלתי נפרד מתהליך השתלת מצלמת השן. לצערי לא יצא לי להכיר אף אחד שהשתילו לו מצלמת שן בפה, ולא היה לי מספיק מידע בשביל לאבחן אם הכאב הזה הוא משהו שאני צריך לדאוג בגללו או לא.
עצמתי את העיניים ושאלתי את עצמי איך הגעתי לכאן? רק לפני כמה חודשים הכול היה כל כך נורמלי וכל כך שקט ורגוע, וכששאלו אותי איך אני מרגיש הייתי עונה "הכול כל כך בסדר שזה מדהים. חשבון הבנק שלי בסדר, העבודה שלי בעיתון בסדר, מצב הנשים בסדר, המשפחה בסדר, הבריאות גם היא בסדר, וכבר חצי שנה שלא קיבלתי אפילו דו"ח חנייה אחד. על פי כל הנתונים אתם מדברים עם בן אדם מאושר."
אז איך הגעתי לכאן? איך הגעתי למכונית הזאת, עם המוזיקה הנוראה הזאת ועם הבן אדם המטורף הזה שכל חצי דקה לוקח שאיפה ממשאף האסתמה שלו כאילו הוא הולך למות? איך זה קרה? הכול בגלל המנהרה המזוינת. לא הייתי צריך לחפור אותה. איזו טעות זו היתה.
כשהגענו לרחוב החרוצים האטה המכונית למהירות של הולך רגל (מתחת לגיל שלושים ושמונה ובכושר טוב). פתחתי את הדלת של המכונית והתכוננתי לזנק החוצה.
ברגע שראיתי מולי את השלט הגדול של מרפאת השיניים של ד"ר גולד זינקתי אל עבר המדרכה והתרסקתי עליה. איך שרגלי נגעו במדרכה איבדתי שיווי משקל ונפלתי על הבטון החם. מתברר שאפילו במהירות כזו נמוכה אי־אפשר לקפוץ ממכונית נוסעת ולצאת מזה בשלום. תמיד תגמור מרוסק על המדרכה. וזה לא משנה מאיזה סוג של מכונית תקפוץ ובאיזו מהירות מדובר ועל איזה סוג של מדרכה אתה נוחת - בסוף תמיד תגמור מעוך על המדרכה. פעם מישהו אמר לי שחוקי הפיזיקה תמיד יהיו חזקים יותר מהרצון של האדם להישאר בחתיכה אחת. הוא צדק.
נפצעתי קלות ביד ימין, אבל זה לא ממש הטריד אותי. היו לי דברים חשובים הרבה יותר לעשות עכשיו מאשר להתבכיין ולרחם על עצמי. קמתי מהמדרכה, ניערתי את הבגדים ונכנסתי למרפאה של ד"ר גולד.
טלי, המזכירה של ד"ר גולד, ישבה בדלפק הקבלה שבקצה החדר. היא חייכה אלי חיוך מאושר מדי. חייכתי אליה חזרה.
"שלום ליאור."
"שלום."
"איך אתה מרגיש?"
"בסדר," אמרתי. "השן טיפה כואבת אבל בסדר. אני מנחש שאני לא אמות מזה..."
"אל תדאג, אתה לא תמות מזה. אף אחד עדיין לא מת מבעיות שיניים," היא אמרה וצחקקה לה, "במקרה הכי גרוע עוקרים את השן הבעייתית."
זה לא ניחם אותי כלל. אני מעדיף למות מאשר להסתובב בעולם כמו איזו זונה חסרת שיניים מהתחנה המרכזית הישנה. אם תשאלו אותי זה הרבה יותר אצילי למות עם שיניים קדמיות, מאשר לחיות בלעדיהן.
היא פתחה את הדלת של חדר הטיפולים ואמרה: "ד"ר גולד מוכן בשבילך. היכנס."
נכנסתי לחדר הטיפולים. ד"ר גולד ישב ליד שולחן קטן בפינה ומילא כל מיני טפסים משונים. לידו ישבה הסייעת שלו והתעסקה בסלולרי שלה. היא היתה יפה באופן חד־פעמי, בדיוק כמו שהיתה מוקדם יותר בבוקר.
ברגע ששניהם ראו אותי הם פסקו מעיסוקיהם וחייכו אלי את החיוך הכי רחב והכי מזויף שהיו יכולים לייצר.
"ליאור, טוב שבאת," אמר ד"ר גולד. הוא הזדרז ללבוש את החלוק הלבן והצביע על כיסא הטיפולים. "בוא, תתיישב כאן ונראה מה שלום השיניים שלך."
"ד"ר גולד, אפשר לשאול אותך למה קראת לי לבוא שוב? מה הבעיה?"
"ליאור, הייתי מסביר לך בשמחה, אבל אתה לא תבין כלום. מדובר בהמון טרמינולוגיה רפואית ואני לא רוצה לבזבז את הזמן שלך. גם ככה אני מרגיש שבזבזתי לך כבר יותר מדי זמן היום."
הסייעת לא הפסיקה לחייך אלי. הנבלה הזאת המשיכה להשתמש בקסמיה כאילו היו נשק יום הדין. סוכנות סמויות להשתלת מצלמות שן יכולות להיות ממש ביצ'יות.
בינתיים התיישבתי על כיסא הטיפולים. ד"ר גולד הזיז את משענת הכיסא למצב שכיבה. פתחתי את הפה והוא הביט לי אל תוך הפה בעזרת התאורה הניידת. אחר כך הזריק לי חומר הרדמה מקומי לאזור השן, ובידו הימנית לקח את הצבת הרפואית שהיתה מונחת על השולחן. הוא אמר לסייעת שלו שהוא צריך את צילום הרנטגן של שן מספר חמש־עשרה, ואני ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. הייתי מאושר כמו שלא הייתי מאושר כבר הרבה זמן. היה לי ברור שהצלחתי לטשטש את הזהות שלי באופן מוחלט, ושהבכירים של "פרויקט מצלמות השן" הגיעו למסקנה שאני לא האדם שהם חשבו שאני. שאני סתם בזבוז של מצלמת שן ושאין לי שום קשר למנהרה הסודית.
"אז איך אתה מרגיש עכשיו?" שאל ד"ר גולד לאחר שבעזרת הצבת הרפואית הוציא מהפה שלי מין עצם זעיר בצבע כסוף ושם אותו בתוך אחת המגירות.
"הרבה יותר טוב. ממש כמו חדש," עניתי בתחושת הקלה בלתי רגילה. בחיים לא הרגשתי כזאת הקלה. הקלה עם עוצמה ועם נוכחות. עכשיו, כשידעתי שמצלמת השן נמצאת מחוץ לפה שלי והיא נחה בשקט במגירה של ד"ר גולד, יכולתי להתחיל לנשום מחדש. מזג האוויר מחוץ לאזור הסכנה היה נפלא.
"אוקיי, מעולה, אני שמח לשמוע. מבחינתי אתה משוחרר, אתה יכול ללכת הביתה." הוא הוריד את החלוק הלבן שלו, ואני נשבעתי לעצמי שאיך שאני חוזר לדירה שלי הדבר הראשון שאני עושה זה לסתום את המנהרה המזוינת ולא להיכנס אליה לעולם.
"ודרך אגב, אני כמובן לא מתכוון לגבות ממך שום תשלום על הטיפול הנוסף," הוא אמר.
חייכתי אליו את החיוך הכי רחב שהצלחתי לייצר ולחצתי את ידו. אחר כך ניגשתי אל הסייעת ולחצתי את ידה. היתה לה לחיצת יד חושנית מאוד. רציתי ללחוש לה באוזן: "חבל, אם לא היית סוכנת סמויה של 'פרויקט מצלמות השן', הייתי מתאהב בך כמו שבחיים לא התאהבו בך." אבל לא אמרתי כלום. אני לא צריך צרות חדשות.
אחר כך יצאתי מהחדר. טלי, המזכירה, נופפה לי לשלום מהשולחן שלה. "תרגיש טוב," איחלה לי.
"גם את," אמרתי לה והמשכתי לעבר דלת הזכוכית של המרפאה.
תוך כמה שניות כבר הייתי מחוץ למרפאה. היה חם באותו היום כמו שלא היה כבר שנים. אפילו הרמזורים ותחנות האוטובוס הזיעו.
הוצאתי את מפתחות הרכב מהכיס והתחלתי ללכת בכיוון מגרש החנייה של המרפאה. האוטו חיכה לי בדיוק איפה שהשארתי אותו בבוקר. נכנסתי אליו, התנעתי, הדלקתי את המזגן, פתחתי את הרדיו שהתחיל לנגן שיר ישראלי שלא הכרתי והתחלתי לנסוע לכיוון הדירה שלי. לפי החישובים שלי, עם הפקקים ועם העצירה בבית המרקחת - בשביל לקנות את כדורי האלגוליזין פורטה - תוך שלושת רבעי שעה אני שם.