להט
פרק 1
🔔
האב קקטוס
בית הספר הֶרדוֵולס פרופסור אבוני ל.ט.א.פ. מגרימסול, מנהל
לרקימת חלומות פרופסור בלנדוס בונט, מנהל אדמניסטרטיבי
רמת אורנליס 3, גבעות לומין, לומריה, לומינריה
15 בקיץ, 5776
לכבוד התלמיד קרמה ש.
אנו מתרגשים לפתוח את שנת הלימודים החדשה, שתחל בתאריך 1 בסתיו, 5776, ומזמינים אותך להצטרף לטקס הפתיחה בין השעות 10:00-12:00 בצוהריים, במגדל הרועים שבמתחם בית הספר.
מספר החדר שלך הוא 306.
מערכת השעות הסופית תישלח לטלפון הזה ביום הלימודים הראשון.
לקראת שנת הלימודים השנייה שלך אתה מתבקש להביא איתך את הדברים הבאים:
* אשרת לימודים ושהייה
* פיג’מה בצבעי המסלול שבחרת, שכוללת את סמל בית הספר
* שמיכה, כרית ומצעים נוחים
* טלפון אישי או יומן ועט לרישום חלומות
* צ’רמננט
שחקני לארקבט מתבקשים להביא גם את הדברים הבאים:
* מדי קבוצה
* קסדה אישית ליציקת תמונה (לא חובה)
מסרון זה משמש גם בתור כרטיס הטיסה שלך לתאריך 38 בלהט, בשעה 20:00 בערב, מהטרמינל הסגול שבנמל התעופה לה-גוורדיה. אנא הקפד להגיע לטיסה בזמן. הטיסה יוצאת רק פעמיים בעונה, ופספוס הטיסה יביא לאיחור משמעותי שיכול להוביל לסילוקך מהלימודים. בנוסף, אנא הקפד להחזיק את אשרת הלימודים עליך כל הזמן על מנת שתוכל לשהות בלומינריה.
אנו מקווים שתהיה לך שנת לימודים מהנה ופורייה, ושתצמח להיות חולמן מן המניין.
בכבוד רב,
כרמל בונט,
מזכירת הֶרדוֵולס.
קרמה קרא בטלפון את ההודעה שקיבל עשרות פעמים והאריך כל משפט ככל שניתן. השנה, בניגוד לקודמת, הוא היה שחקן לארקבט בקבוצה של מסלול הצלילה, אז הוא יכול לרכוש קסדה ליציקת תמונה ולהביא אותה איתו למשחקים, כמו שחברו הטוב טומה סווינת’ עשה. הוא תהה כמה עולה קסדה כזאת, ואם בכלל יוכל להרשות לעצמו אחת.
חוץ מזה, הוא שמח שהוא יכול לקרוא את הפרטים בטלפון ולא צריך להסתיר כבשת פלסטיק משונה או ערימה של מסמכים.
כמעט בכל בוקר במהלך חודש אוגוסט קרמה התעורר במיטה השבורה שלו, בחדר של מתיו שבסמלי-האוס, ונבהל מכך שהוא לא היה בחדר 306 עם החברים שלו. לפעמים הוא ירד במדרגות ורק כשהגיע למטבחון וראה את רייצ’ל הוא נזכר שהוא לא בהֶרדוֵולס.
הוא היה רק מעט יותר גבוה מאשר בשנה שעברה, השיער השחור והפרוע שלו היה מעט קצר יותר אחרי שרייצ’ל הכריחה אותו להסתפר, והעיניים שלו עדיין היו סגולות, עם כתם לבן בצורת כוכב מחומש בתוך האישון השמאלי.
הטיסה תהיה בשמיני בספטמבר לפי לוח השנה ההירנימולי, ארבעה ימים לפני יום ההולדת השלושה-עשר שלו, והמטרה של קרמה הייתה להגיע לנמל התעופה בלי בעיות. הוא כבר ארז את התיק שרד קנה לו בשנה שעברה, וידא שאשרת הלימודים והשהייה לא זזה מכיס הפיג’מה הפנימי, ורק העביר את הימים בעזרת הטלפון הצמידי, אבל מפני שאשלי הייתה כל כך סקרנית, הוא היה צריך למצוא מקומות להתחבא בהם בזמן שהוא שיחק בטלפון, כמו הספרייה הציבורית או גינת הכנסייה על שם אַתֵ’נָה אִיזְמָה שבקצה השדרה.
אב הכנסייה, ג’וֹשוּעַ קַקְטוּס, היה זקן, רוטן ומקומט, ולפעמים הציץ מחלון הכנסייה לגינה ונתן בקרמה מבט זועף מבין ראש הקש השבור של דחליל ישן שניצב שם, אבל הוא מעולם לא התלונן, והמקום היה ריק תמיד.
בכל יום קרמה מצא דברים חדשים לעשות בטלפון: עוד משחק משונה, סרטים וספרים בחינם ושירותים כמו:הזמנת מוניות לכל מקום בהירנימול אומסעדות מומלצות שהאוכל שלהן לא מוזר יותר מדי בסביבת המגורים שלך. רוב המסעדות בניו-יורק קיבלו ציון נמוך מאוד, מה שהיה מצחיק למדי – מכיוון שהאוכל בלומינריה היה לא יותר מהעתק של האוכל הזה.
אבל את רוב הזמן קרמה העביר בשליחת מסרונים לטנגו ולרד. הוא היה צריך להמתין כמעט שעה עד שהמסרון יגיע מהירנימול ללומינריה, ועוד שעה בשביל לקבל תגובה, וההמתנה הזאת הייתה מורטת עצבים יותר מכל מה שקרה בקיץ הניו-יורקי.
בעודו יושב על נדנדת עץ תלויה בגינת הכנסייה, ומסיים לקרוא את המסרון מבית הספר בפעם העשרים, שני מסרונים חדשים הגיעו.
הראשון נשלח מטנגו:
אין לך מושג כמה חם ומגעיל פה. אני שונאת את לומריה בלהט. מחר אני יוצאת לטיול בלנדיניה עם ההורים, אבל כתוב באינטרנט שמזג האוויר שם עוד יותר גרוע. אני אשלח לך תמונות של כל מיני עצים שהם עיצבו בדמויות של כוכבי לכת ושל כל המאכלים המשונים שלהם. אומרים שהם אוכלים שם כל דבר שאפשר לגדל אותו, אפילו צמחים רעילים!
נ”ב, קניתי מברשת שיער. מרוצה?
טנגו.
והשני מרד:
מספר עדכונים לגבי מה שקורה עכשיו:
1. פייתון פולי נכנס לווֹלְהוֹל, שזה הכלא הכי מאובטח בלומריה, צמוד לבסטיון. ועדת הביקורת אישרה מאסר לכל החיים, שזה די חמור.
2. יוג’ין סולק מהלימודים בגלל מעורבות בארגון טרור, ועבר עם ההורים שלו לאיאוניה. הוא לומד שם במוסד סגור, עושה עבודות שירות ונמצא במעקב צמוד. אולי ישלחו אותו לוולהול כשהוא יגדל, לא סביר, תלוי איך הוא יתנהג.
3. אבא שלי שלח התנצלות רשמית מהֶרדוֵולס לתאומים גולדנרוד, אבל הם החליטו לעבור לבית ספר אחר בכל זאת. אל תרגיש רע, מתברר שכבר בתחילת השנה הם רצו לעבור כי זה רחוק להם מהבית, אבל ההורים שלכם לחצו.
השנה הזאת תהיה רגילה – בלי מצלמות ובלי שטויות.
שמעתי שפרופסור בונט לא יכול לאסוף אותך השנה, אז תצטרך להסתדר לבד.
אעדכן אם יהיו עוד דברים חשובים,
תכתוב לי אם אתה מסתבך,
רד.
“ביסק לא יכול לאסוף אותי?” שאל קרמה את עצמו.
וכמו הטלפון שלו שמע אותו, מסרון חדש התקבל מביסק:
היי קרמה, חזרתי מוקדם יותר ללומינריה כי אחותי עושה צרות.
תאלץ להסתדר לבד בנוגע לטיסה.
אם רייצ’ל מונעת ממך להגיע ללה-גוורדיה, שלח לי הודעה ואני אטפל בזה מכאן.
בלנדוס בונט.
ודבוק אליו מסרון מכרמי:
תתעלם מביסק, הוא סתם רקוב!
אם אתה לא מצליח להגיע לטיסה תעדכן אותי!
וכשאתה מגיע להֶרדוֵולס, תזכיר לי לספר לך על הצ’רמננטים של אמא שלך.
כל היום קרמה חשב על אותה הפתעה שכרמי הכינה לו מהשנה הקודמת. היא רמזה שלאמא שלו היה יותר מצ’רמננט אחד, אבל לא הסכימה לספר לו שום דבר בטלפון. בשקיעה הוא חזר לסמלי-האוס, הסיר את הטלפון הצמידי הסגול מהיד ודחף אותו לכיס. אסור שאנשים יראו את הטלפון הזה, כי על חשיפת לומינריה גם הוא יכול להיכנס לכלא הזה, וולהול.
וכשהוא לא היה ער, קרמה נכנס לחלומודע, ידע שהוא חולם והסתובב בשדה החלום הקטן של הסמלי-האוס. הוא עף מחוץ לשדרת כריסטיאן וצפה בניו-יורק המתערטלת והמתקפלת מלמעלה, בכל האנשים הקטנים שריחפו והתהפכו. הוא עשה את זה בכל פעם לפני השינה, עד שהחלום הפך לרגיל והוא נרדם ושכח ממנו. לעיתים רייצ’ל הייתה מעירה לו או שאשלי והילדים האחרים היו צוחקים עליו שהוא יושב על הספה או שוכב במיטה במשך שעות ארוכות בלי לזוז, אבל זה כי הם לא ידעו על העולמות המסתוריים שהוא מבקר בהם, ושאלה היו שיעורי הבית שלו.
קרמה עלה לחדר שלו ובדק שהתיק עדיין שם, ארוז ומוכן ליציאה בכל רגע. בשנה שעברה, להזכיר לרייצ’ל בכל יום להסיע אותו לנמל התעופה היה ההפך ממועיל, ולכן הוא החליט שלא להציק לה הפעם. אבל כעת, כשהוא ידע שביסק לא יכול לחלץ אותו מהסמלי-האוס במקרה חירום, הוא יאלץ לשמור על פרופיל נמוך עוד יותר ולמצוא תוכנית גיבוי.
“מחפש משהו?” נשמע קולה החטטני של אשלי מעבר לדלת.
התיק נבעט מתחת למיטה, שרשרת העוגן הוסתרה היטב בתוך החולצה והטלפון בכיס. קרמה חטף את היומן של אמא שלו מהמיטה ודחף אותו לתיק, אבל משהו היה לא בסדר – התיק היה מצומק מדי. קרמה ביצע ספירת מלאי פזיזה, שלף את היומן, את פיג’מת החורף ואת מדי הלארקבט, ובנשימה כבדה גילה שפיג’מת הקיץ שלו נעלמה.
“איפה היא?!” צעק קרמה ופתח את הדלת. אשלי רצה למטה כשהשיער הצהוב והמגעיל שלה מתנופף מאחוריה. “תחזירי לי אותה!”
קרמה ירד אל המטבחון הקטן ותפס את היתומה דמוית הגורילה הבלונדינית בבגדי הרחוב הוורודים שלה, מסתתרת מאחורי רייצ’ל, מנהלת בית היתומים דמוית היען, בעלת פקעת השיער המהודקת והשמלה הפרחונית הוויקטוריאנית.
“מה קורה פה?” שאלה רייצ’ל בטון נרגן.
“היא גנבה לי את הפיג’מה!” האשים קרמה.
“אני לא גנבתי שום דבר,” היתממה אשלי וממש עפעפה בעיניה.
“אולי קרמה הוזה שוב,” הציעה שרה, שהצטרפה מאחור עם מתיו ועם ג’וזף; דג סלמון, תרנגול בעל זרועות תמנון וקרפד, בסדר הזה. מאז שהאחרון הצטרף לחבורה הוא הפסיק לבכות בכל הזדמנות, אבל ההצקות כלפי קרמה עלו שלב.
“השוטר בונט לא יאהב את זה, וגם לא הבחורה הג’ינג’ית,” אמר קרמה לרייצ’ל. אשלי ושרה רעדו לשמע התיאור של כרמי, אבל רייצ’ל נעמדה ולקחה מאפה נשימה של מי שעומדת לנזוף.
“אם לשוטר בונט יש בעיות, הוא מוזמן להתקשר אליי. עד אז, אני לא רואה מה ההבדל אם תישן בפיג’מה מיוחדת או בבגדים שאתה לובש עכשיו.”
“הפיג’מה הזאת היא המדים של הבית ספר שלי, והיא יקרה מאוד!”
“אז חבל שלא שמרת עליה טוב יותר.”
ובכך נגמרה השיחה וכולם התפזרו כשהיתומים האחרים מקפידים לצחוק ולברוח החוצה. קרמה עקב אחריהם לאורך סמטאות השדרה במשך עשר דקות, אבל הם התפצלו. הוא המשיך לעקוב אחרי אשלי, שרק עשתה סיבוב דרך הרחוב הקרוב, וכשהוא חזר לסמלי-האוס בעקבותיה הפיג’מה עדיין לא הייתה בתיק.
“זה לא מצחיק, תחזירו לי אותה!” קרא קרמה לעבר דלת החדר הנעולה של אשלי ושל שרה. הוא לקח נשימה, עצר את עצמו ופנה לאחור. לבקש מהן להחזיר את הפיג’מה יהיה הדבר האחרון שיגרום להן להחזיר אותה. במקום זה, הוא ישב על המיטה השבורה שלו והמתין ללילה. כשכולם הלכו לישון הוא לבש את פיג’מת החורף והתכסה בשמיכה, ובתוך דקות התחיל לסבול מהחום הרב.
“אתה מתגעגע אליה? אתה רוצה לבכות?” שאל מתיו מהמיטה העליונה שלו בזמן שהוא בועט בתקרה.
אבל קרמה ידע איפה הכוח שלו אחרי שנה בהֶרדוֵולס. הקירות הדקים של הסמלי-האוס אפשרו לשמוע את אשלי ואת שרה מדברות עד השעות הקטנות של הלילה, וכשהן סוף סוף השתתקו, קרמה המתין שעה וחצי כדי שאשלי תיכנס לחלום הראשון של הלילה, נרדם, יצק שדה חלומות סגול מלא בעוגנים ויצא מתוכו לתוך הקומה השנייה של הסמלי-האוס, שנראתה כמעט זהה למקבילתה בגשוֹם, רק מטושטשת ומתנועעת קלות, ומדי פעם הקירות התנתקו זה מזה ושינו גודל או צבע.
קרמה איתר מעבר לקיר את שדות החלום של אשלי ושל שרה, ונכנס לזה של אשלי, שהיה צהוב-ורוד ומצועצע, ומלא במברשות שיער מרחפות ובערכות איפור שניסו לעטוף את קרמה ולשנות את המראה שלו. הוא העיף אותן בידיו וניסה לאתר איזה זיכרון בנוגע לפיג’מה.
באחת הפינות נראתה שידת עץ ורודה בעלת שתי מגירות, מקום מעניין לשמור סודות טריים. קרמה פתח את המגירה הראשונה ומתוכה פרץ אורבע ורוד דמוי ליצן שריחף בסיבובים ונמרח על הרצפה כשהוא מתפתל.
“היי,” אמר קרמה לאורבע. “אני מחפש את הפיג’מה שלי, אתה יכול אולי להגיד לי איפה אשלי החביאה אותה היום?”
“אני גם מחפש פיג’מה,” אמר האורבע בטון כבד, בחן את קרמה בגבה מורמת, ואז ניתר מהרצפה – נכנס לתוך האוזן של קרמה ויצא מתוך השנייה. קרמה דילג לאחור כשצמרמורת חולפת בגופו והוא מנפנף ידיים סמוך לאוזניו, והאורבע רק חזר להתפתל על הרצפה.
“נו, אתה לא יכול לספר לי?”
“לא זה אבל החלום שלך.”
“תגיד לי איפה הפיג’מה!” צעק קרמה והסיר מעל צווארו את השרשרת. הוא שבר את צ’רמננט העוגן, החלום נסדק והעוגן הפך לקשת הרועים; מתכתית בצבעי סגול וזהב, גדולה, יפהפייה ומרתיעה. הוא כיוון את הקשת לראשו של האורבע, אך זה לא נרתע במיוחד.
“תנסה שם,” אמר האורבע, הצביע אל מאחורי קרמה וברח בריחוף על גבו.
מאחורי קרמה צץ ספסל אבן בודד שעליו ישבו אשלי ושרה, שקועות בשיחה, וסביבן נוצרה החצר של בית הספר היסודי לציונים קטנים של פוינט וטיץ’.
“אבל מה תעשי עם הפיג’מה המגעילה שלו?” שאלה שרה, כאילו קרמה שלף בדיוק את המידע שהיה צריך.
“הוא יושב כל יום בגינה הזאת, ויש שם איזה דחליל מכוער…” אמרה אשלי כשהמילה דחליל נפלטת לה מהפה בכתב ורוד ומעורפל, ומרחפת לשמיים מלאי העפרונות.
הדחליל. קרמה ראה מספיק. החלום רעד, הוא לקח נשימה עמוקה והתעורר. אומנם כשהוא היה בגינה הדחליל לא לבש שום דבר מיוחד, אבל יכול להיות שהם עשו את זה בזמן שהם ברחו ממנו והתפצלו אחר הצוהריים. אשלי הובילה את קרמה בחזרה לסמלי-האוס, בזמן שהאחרים לקחו את הפיג’מה שלו והלבישו את הדחליל. הוא קיווה בכל ליבו שזה לא נכון.
קרמה התגנב מחוץ לחדר, ניגב בעזרת השרוול את הזיעה מהמצח, פתח את הדלת של הסמלי-האוס ורץ לאורך שדרת כריסטיאן. לפחות בחוץ היה קריר יותר מאשר בחדר המחניק. הוא הגיע לגינה שעל יד הכנסייה, וליבו עשה סלטה כשהוא ראה את הדחליל הישן לובש את פיג’מת הקיץ הסגולה-שחורה של מסלול הצלילה.
קרמה הסיר את הפיג’מה בזהירות כדי שהקש לא יקרע אותה, גם כך היא נפרמה מעט מהמרדף אחרי יוג’ין בשנה שעברה. כשהוא הגיע לסמלי-האוס הוא עצר מול הכניסה עם הפיג’מה בידיו ובהה בדלת העץ הפצועה.
אולי הוא יכול ללכת ברגל עד ללה-גוורדיה ולהמתין שם לטיסה, כמה ימים שיידרש. אבל התיק שלו היה בפנים, ולחכות בלה-גוורדיה ימשוך תשומת לב מיותרת. קרמה נכנס לסמלי-האוס, האור דלק וכולם היו ערים. בריטה פלטפרסון, העוזרת דמוית המגהץ, דיברה נמרצות בטלפון, ורייצ’ל חיבקה את אשלי, שבכתה בהיסטריה.
“הנה הוא! אתה בצרות!” רקד מתיו וברח לתוך החדר שלו. ג’וזף חיקה אותו ורץ בעקבותיו.
“אתה מגעיל! אתה יודע מה עשית לה?!” צעקה שרה והצביעה על קרמה כמו על פושע.
“הייתי בחוץ,” אמר קרמה.
“ומה בדיוק עשית בחוץ?!” התנפלה רייצ’ל.
“היא החביאה את הפיג’מה שלי על הדחליל של הכנסייה!” צעק קרמה והראה שאריות קש על הפיג’מה שבידיו.
“הוא ירה בי בחץ וקשת בחלום! בטח זה משהו שלימדו אותו לעשות בבית ספר המגעיל הזה שלו!” צרחה אשלי והמשיכה לבכות.
“מה? אני לא יריתי שום דבר!” קרמה באמת לא ירה בקשת, הוא רק מתח אותה וכיוון.
“אתה ירית בי, חתיכת שקרן!” צרחה אשלי, הרימה אגרטל וזרקה אותו על קרמה, לנוכח צווחת בהלה של רייצ’ל וקפיצה פתאומית של בריטה. הארגטל התרסק על הקיר שסמוך לקרמה בקול נפץ מחריש אוזניים, והתיז מים ושברי חרס לכל עבר. בניסיון של קרמה להתחמק הוא נפל על ישבנו ובהה בשברים סמוך לרגליו. המשוגעת הזאת כמעט שלחה אותו לבית חולים באמצע הלילה.
“תן לי את זה,” אמרה בריטה וחטפה לקרמה את הפיג’מה מהידיים. “האב קקטוס בדרך לכאן.”
“האב קקטוס?” שאלה שרה ומיהרה לסדר את השיער שלה.
“אין לי כוחות לזה, בריטה,” אמרה רייצ’ל והתיישבה על הספה שבסלון באנחה. היא החזיקה בידה את קופסת האספירין שלה ופתחה וסגרה אותה ללא הרף. “אני צריכה הפסקה ליום-יומיים.”
“אני מבינה. תראו מה עשיתם לה! אתם לא מתביישים? אישה בגילה שעושה הכול למענכם, וככה אתם גומלים לה? ממש חבורה של כפויי טובה.”
“את יודעת שאנחנו בסך הכול ילדים, נכון?” שאלה שרה, כמו מסבירה לפעוט משהו שהוא לא הבין.
“עופי לי מהפרצוף!” צרחה בריטה בקול של סקסופון לא מכוון, ושרה, במבט נפגע, חזרה לחדר שלה בצעדים כבדים.
נקישות עדינות נשמעו בדלת הכניסה ובריטה מיהרה לפתוח אותה, כשבדרך היא מסמנת לקרמה לקום ולסדר את עצמו בגיבוב של תנועות לא מובנות. האב קקטוס עמד בכניסה. הוא היה נמוך יותר ממה שקרמה חשב, לא מסורק, נעל כפכפים ישנים והמכנסיים שלו היו מתוחים על גופייה מפוספסת עד מעל לפופיק. הוא נכנס וקד קידה קלה.
“מה שלומך רייצ’ל, איך את מרגישה?” שאל, התיישב על הספה לידה ואחז את הזרוע שלה בשתי ידיו.
“איום ונורא. זוכר מה שדיברנו? אני חייבת ללכת לכמה ימים,” ענתה רייצ’ל כשהיד שלה לוחצת על הרקה.
“זה בסדר, בסדר גמור. אני יכול לחזור ולארוז את התיק שלי או שזה אינו סובל דיחוי?”
“כן, כן, אתה יכול. אני אצא מחר בבוקר. תודה.”
“לאן את הולכת?” שאלה אשלי ושיהקה כשהבכי מפסיק בהדרגה.
“לנוח. ג’ושוע ישמור עליכם למשך מספר ימים, עד שאני אחזור. זה אולי ייקח שבוע-שבועיים, אולי חודש.”
“חודש?!” הזדעקה אשלי.
“מה עם הטיסה שלי?” שאל קרמה. אם רייצ’ל לא תספיק לחזור בעוד שבועיים, לא בטוח שהאב קקטוס יסיע אותו ללה-גוורדיה, אבל רק אז הוא חשב שזה בכלל לא היה הזמן המתאים לשאול את זה.
“נראה לך שזה מעניין אותי?” שאלה רייצ’ל כשהיא עוצמת עיניים. “מטוס הם נותנים לך, אבל בית הספר שלך לא יכול לארגן לך הסעה? מצידי שהשוטר בונט יבוא וייקח אותך שוב.”
“הוא לא יכול השנה, ואת הבטחת לו שתקחי אותי!”
“אז חבל מאוד!” אמרה רייצ’ל, קמה וחצתה את מסדרון הקבלה, נכנסה למשרד שלה וטרקה את הדלת בעוצמה.
“אני אלך לארגן את הדברים שלי ואחזור,” אמר האב קקטוס ויצא מהסמלי-האוס בדממה.
“בחזרה למיטות, כולכם!” נשפה בריטה, וקרמה דידה אל המיטה השבורה שלו. כשהוא פתח את הדלת, מתיו וג’וזף זרקו עליו כריות ועדיין רקדו. קרמה חיבק את הכריות ונשכב במיטה בפה פעור. כמובן, זה היה ברור שמשהו כזה יקרה. למה הוא לא חשב על תוכנית גיבוי מראש?
גם בחלומות קרמה חשב על דרך שבה הוא יוכל להגיע ללה-גוורדיה בעוד שבועיים, למקרה שזה לא יתאפשר לו. אולי האב קקטוס יבין אותו וייתן לו ללכת, אבל קרמה רצה להתכונן גם לגרוע מכל. דלת שחורה הופיעה והובילה אותו לספרייה עתיקה. כל הספרים היו בצבע חום, עתיקים ומתפוררים, מלבד אחד בצבע זהב מבריק. מתוך הספר בצבץ עמוד שבו כתוב בזהב: לך בעקבות הפעמונים.
רעש של שאגה מילא את הספרייה, כמו צופר של רכב. מונית צהובה הפילה שלושה מדפים והסתערה לכיוון קרמה בניסיון לדרוס אותו, וכשהוא התעורר וכמעט זינק מהמיטה, הוא ביצע שלוש בדיקות ערנות שונות, הרגיע את עצמו, ואז שלף את הטלפון הצמידי מהתיק כשהוא נזכר בשירות הזמנת המוניות. הוא נכנס לשירות ובחר במסלול משדרת כריסטיאן מספר שש – ועד לנמל התעופה לה-גוורדיה, הפתרון הפשוט ביותר.
המחיר עמד על עשרים דולר – לאחר הנחת תלמיד הֶרדוֵולס.
צפירת המונית מהחלום נשמעה שוב. זו לא הייתה מונית, אלא יבבה של מישהו מלמטה. קרמה יצא מהמיטה, נתקל בתיק הלימודים שלו, ונשף בהקלה כשראה את פיג’מת הקיץ זרוקה עליו. בכי ויבבות מילאו את המדרגות, וכשהוא ירד אל המטבחון של הסמלי-האוס הוא ראה את אשלי בוכה על יד בריטה, ואת שרה מתבוננת בהן בחוסר אונים. מתיו זרק את כריות הספה על ג’וזף, וזה היה עסוק בבכי בלתי נשלט משלו, שבכל מספר שניות הסתנכרן עם הבכי של אשלי.
“בוקר טוב לכולם,” אמר האב קקטוס. הוא לבש חליפה שחורה ומעונבת, נעל נעליים שחורות ומבריקות והזדקף כשידיו מאחורי גבו. יחסית לאדם בשנות השבעים לחייו, הוא נראה מאוד נמרץ בבוקר. בוקר? היה עוד חשוך מחוץ לחלונות.
“בחודש הקרוב הולך להיות סדר מעט שונה בבית הזה,” המשיך קקטוס.
“מספיק לבכות, תקשיבי לו!” פקדה בריטה והסיטה את ראשה של אשלי לעבר האב קקטוס בידיה. גם שרה, מתיו וג’וזף הקשיבו ברגע שהוא הרים מקל הליכה ירוק ודפק בעזרתו על הרצפה שלוש פעמים.
“אני לא יודע איך הדברים התנהלו כאן עד עכשיו, אבל אנחנו הולכים להתחיל כל בוקר בלימוד של פרק אחד בספר הקודש. לאחר מכן נקיים ארוחת בוקר משותפת. אני מצפה לראות אתכם כאן בשעה שש בדיוק. בשעה שתים-עשרה בצוהריים אנחנו נלמד פרק נוסף ואז נאכל ארוחת צוהריים. בשעה שש בערב פרק אחרון ובעקבותיו ארוחת ערב, חלוקת דמי כיס, ואז אתם תלכו לישון. אסור יהיה לעזוב את הבית לאחר מכן.”
“אנחנו נקום בשש בבוקר?” השתנקה אשלי.
“אנחנו נלמד שלושה פרקים ביום?” שאלה שרה כשפיה מתעקם. “כמה שעות זה לוקח?”
“אנחנו נקבל דמי כיס?” שאל מתיו ונראה כאילו מצא אוצר עתיק.
“כן. דולר אחד ביום לכל מי שיתנהג יפה. שני דולרים אם התנהגתם בצורה יוצאת מן הכלל,” הסביר קקטוס.
קרמה רצה לצרוח ולהסתובב במקום. הוא בדיוק תהה היכן ישיג עשרים דולר למונית שתיקח אותו ללה-גוורדיה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להתנהג יפה במשך עשרה ימים, ועד שיעברו שבועיים הוא יוכל להזמין מונית ולנסוע ללה-גוורדיה לבד, בלי תלות ברייצ’ליות או בקקטוסים.
קרמה המתין לסוף הנאום והוויכוחים, ורק הנהן לאישור בחיוך לכל דבר שהאב קקטוס אמר.
היום הבא היה נפלא עבור קרמה. הוא שינה את צבע הטלפון הצמידי כך שיתאים לצבע העור שלו, והאב קקטוס בכלל לא שם לב שהוא ענד אותו. הוא תכנן שעון מעורר שירטיט את היד שלו בשעות שהאב קקטוס קבע, ותמיד היה שם בזמן, לפני כולם, ישב והמתין. כשהאב קקטוס לימד את הפרקים, קרמה הקשיב במלוא תשומת הלב, ואפילו לקח דף ועט ורשם פרטים חשובים – מה שהאב קקטוס לא היסס לשבח.
בסוף היום הראשון קרמה קיבל את שני הדולרים שלו, בזמן שהאחרים קיבלו רק דולר אחד, והאב קקטוס אפילו הוסיף, “כל הכבוד! כולכם צריכים ללמוד מהבחור הצעיר הזה! בהתחלה חשבתי שאתה מקרה אבוד כשראיתי אותך בגינה ההיא, אבל כל מה שהיית צריך זה מורה טוב.”
זה היה כנראה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לקרמה, כי כבר למוחרת בבוקר הוא גילה ששני הדולרים שלו נעלמו. הוא בדק בשירות המוניות אם ניתן לשלם בביטוול, אבל נותרו לו כל כך מעט מאלה שזה לא הספיק אפילו לנסיעה עד לקצה השדרה.
קרמה עבד קשה בניקיונות הסמלי-האוס ובלימוד הפרקים, ואפילו ישב וקרא את הפרק מראש כדי שיוכל לענות על השאלות של האב קקטוס לפני שזה יציב אותן (בתקווה שאולי יקבל שלושה דולרים), אף שבעודו קורא את הפרקים הוא לא חשב על שום דבר מלבד על שירות המוניות.
במהלך היום השני, כשהאב קקטוס בישל תפוחי אדמה ונקניק, קרמה התקרב אליו והסביר, “גנבו לי את הדמי כיס. רק רציתי שתדע.”
אבל כמו שקרמה חשש, התשובה של האב קקטוס לא הייתה מעודדת. “לשמור על הכסף זה שיעור חשוב יותר מהכסף עצמו.”
החל מהערב השני קרמה השאיר את הכסף עליו כל הזמן. הוא המשיך לקבל שני דולרים ברוב הימים, ומדי פעם היה נופל להתרסות של מתיו או של אשלי ומקבל פחות. פעם אחת האב קקטוס תפס אותם מנסים לחטוף לו את התיק מהידיים, בזמן שקרמה משך אותו בחזרה אליו. כולם נענשו ולא קיבלו אף דולר באותו היום.
הכול הלך כמתוכנן, עד שבסוף השבוע השני קרמה הבחין בבעיה שהקפיד להתעלם ממנה עד עכשיו: יום לפני הטיסה שלו הוא קיבל שני דולרים, מה שהביא אותו לשישה-עשר. היו חסרים לו רק עוד יומיים של התנהגות טובה כדי להגיע לעשרים – אבל הטיסה הייתה למוחרת בערב. גם אם הוא יתנהג מקסים, בשעה שש יהיו לו שמונה-עשר דולר בלבד, ושעתיים להגיע ללה-גוורדיה לטיסה הדו-עונתית בשעה שמונה.
אולי נהג המונית יסכים לעשות לו הנחה או לקחת את פירורי הביטוול שנשארו לו בחשבון, אבל אם לא, קרמה ייתקע בלי מונית ויהיה מאוחר מדי בשביל למצוא תוכנית חלופית. ההליכה ללה-גוורדיה תיקח שלוש שעות, בלי ללכת לאיבוד, ובשביל זה קרמה יאלץ לברוח לאב קקטוס לפני לימוד הפרק השלישי של אותו יום, ולקוות שאף שוטר או עובר אורח לא יעצור אותו או יחטוף אותו בדרך.
קרמה ישב שלוב ידיים בסלון וצפה במתיו ובג’וזף שוברים את מנעול דלת הכניסה בעזרת סכין ומזלג. אם לא תהיה ברירה, הוא יוכל לגנוב מהם את שני הדולרים שנגנבו ממנו. אבל זה מהלך מסוכן שיכול להביא למריבה, ואז האב קקטוס אולי ייקח גם את הכסף שקרמה חסך עד עכשיו. קרמה נאנח בקול. אם הוא רק לא היה ילד פצפון בן 13.
אולי, אם הוא יסביר את עצמו, האב קקטוס יבין את קרמה ויסכים לפצות אותו על שני הדולרים שנגנבו ממנו או לתת לו מקדמה. קרמה לקח אוויר וסיפר לאב קקטוס שהוא מוכרח להגיע למטוס בזמן, ושרייצ’ל הבטיחה שתיקח אותו, אבל התשובה שקיבל, “היית צריך לתכנן את זה קודם. למדת עכשיו עוד לקח חשוב,” גרמה לקרמה לשנוא את האב קקטוס לפחות כמו את רייצ’ל.
“אבל יסלקו אותי מהלימודים אם אני לא אגיע בזמן! זה רק שני דולר!” התעקש קרמה.
“לא, ולא.”
“אז אני יכול ללכת ברגל לשם? המונית תיקח אותי חצי דרך—”
“חס וחלילה. אתה לא יכול להיות מחוץ לבית לאחר שהשמש שוקעת. לא יקרה שום דבר אם תפספס יום לימודים אחד. אני אתקשר לבית הספר שלך ואדבר איתם.”
קרמה לא יכול לסבול את השיחה הזאת עוד והלך לחדר שלו. עם מי האב קקטוס ידבר בדיוק? עם הטייס של לומינריה? כשהוא ישב על המיטה השבורה הכול נראה אבוד כמוה. האב קקטוס בכלל לא הסכים שהוא יעזוב את הבית בשעות הערב. אם רק היו לו עוד שני דולרים, הוא יוכל לברוח כבר בשעות הצוהריים, כשהאב קקטוס הרשה להם לשהות באזור השדרה.
בתור מוצא אחרון, קרמה יכול לקבץ נדבות בשדרה. הוא ראה חסרי בית לא פעם והאזור שלהם היה די נדיב בדרך כלל. אבל אם האב קקטוס יתפוס אותו זה ייגמר רע עוד יותר.
קרמה החליט לעבוד לפי הספר ושלח מסרון לביסק:
רייצ’ל נסעה לחופשה והשאירה כאן מישהו שלא מוכן לתת לי לצאת. אני יכול להתגנב למונית, אבל חסרים לי 2 דולר. בית הספר יכול להשאיל לי קצת ביטוול כדי שאני אוכל לעלות על מונית, ואני אעבוד יותר שעות השנה?
קרמה.
משם נותר רק להמתין. אחרי כמעט שעתיים התקבלה התשובה הקצרה מביסק: מטפל בזה.
קרמה התרווח על המיטה ברוגע. הוא רצה להגיע ללה-גוורדיה בכוחות עצמו, אבל לבקש מבית הספר להעביר לו ביטוול בשווי שני דולרים היה הפתרון הנכון.
למוחרת, קרמה השתדל להתנהג הכי טוב שניתן, בזמן שבדק את הטלפון שלו בכל מספר דקות בהמתנה לתשובה מביסק, ובדק את שירות הזמנת המוניות למקרה שתהיה שם הנחה נוספת, ורק בשעה שלוש בצוהריים הטלפון רטט. קרמה ביקש רשות ללכת לשירותים ובדק את הטלפון, אבל במקום תשובה מביסק המתינה לו תשובה שהוא בכלל לא ציפה לה.
לקוחות יקרים, שלום רב.
בעקבות תקלה טכנית בלתי צפויה, הטיסה הקרובה מלה-גוורדיה לווינטרגלובס תידחה ב-24 שעות, לתאריך 39 בלהט (9 בספטמבר על פי לוח הירנימול), בשעה 20:00.
התנצלותנו הכנה.
בברכה,
הנהלת ווינטרגלובס.
הטלפון כמעט נפל מידיו של קרמה לתוך האסלה. היה לו יום אחד נוסף. הוא לא ידע מי אחראי לדחיית הטיסה, אולי אותו מונולית שדחה אותה גם בשנה הקודמת לבקשת ביסק, אבל מי שזה לא היה, בליבו, קרמה הודה לו, ומייד כתב מסרון לביסק: תודה, הכול הסתדר! אני מבטיח להגיע בזמן!
למוחרת הוא יתנהג מושלם, ואחרי שיקבל את שני הדולרים שלו הוא יזמין את המונית, וכשזו תעצור בחוץ הוא ינסע ללומנריה כמו מלך, ושביסק ימצא דרך להסביר את כל זה לרייצ’ל גם הפעם.
בשעה שש קרמה קיבל שני דולרים נוספים והלך למיטה, ולפני שהוא נרדם הוא קיבל מסרון אחרון מביסק: שמח שהכול הסתדר. שלח הודעה אם אתה בכל זאת מסתבך.
העין השמאלית של קרמה, איפה שהכתם בצורת הכוכב, דגדגה לפתע והחלה לדמוע לשמע קולות הריצה של מתיו במדרגות. קרמה ניגב את העין, הסתתר מתחת לשמיכה בחיוך גדול ועשה את עצמו ישן. בעקבות המסרון מביסק הוא לא הצליח להירדם עד אמצע הלילה, והוא בכלל לא היה נרדם אם הוא היה יודע שברגעים אלה ממש הטיסה שלו כבר יצאה.
