תמונה דבלינאית

הוא נמנה עם דור הולך ופוחת של מו"לים משכילים, אנשי ספר אמיתיים, מו"לים שעדיין קוראים, אלה שהספרות ריתקה אותם תמיד. ובכל יום ויום הוא מוצא עצמו נסער לנוכח עיסוקו הנעלה היורד אט אט מגדולתו. לפני שנתיים נתגלעו בעיות בהוצאת הספרים שלו, אבל למזלו עלה בידו לסגור בזמן את ההוצאה שזוכה עדיין ליוקרה רבה. בעקשנות ראויה לציון נשא בעול עד לקריסה הסופית. במשך יותר משלושים שנות קריירה  מפוארת כמו"ל עצמאי כבר חווה הכול, הצלחות מסחררות כמו גם כישלונות נחרצים. את הסחף שהובילוֹ אל עברי פי פחת הוא מייחס להתנגדותו להוציא ספרי סיפורים גותיים אופנתיים ושאר הבלים מעין אלה, אבל בכך הוא מתעלם מחלק מן האמת: שמהלכים כלכליים מבריקים לא היו מעולם הצד החזק שלו, וקנאותו הרבה לספרות במיטבה לא הסבה לו אלא נזק.  

 

סמואל ריבה – ריבה בפי העם – הוציא לאור ספרים של רבים מן הסופרים הגדולים בתקופתו. לכמה מהם הוציא רק ספר אחד, אבל די היה בו כדי לפאר את הקטלוג שלו. אף שהוא מודע לכך שבמגזר המכובד של מקצועו פעילים עדיין כמה דון קישוטים מהוללים, לעתים הוא נוטה לראות בעצמו את אחרון המו"לים. הוא בעל דימוי עצמי קצת רומנטי, הוא חי בתחושה מתמדת שחייו עומדים בפני סיום, שהנה סוף העולם מגיע, תחושה המושפעת ללא ספק מהפסקת פעילותו. הוא נוטה לבחון את חייו כמי שקורא בטקסט ספרותי ולפרש אותם בהתאם להרגלים האופייניים לקורא הכפייתי שהיה כל השנים. כמו-כן הוא ממתין למכור את מפעל חייו להוצאה זרה, אבל המשא ומתן תקוע זה זמן רב. הוא נתון בפסיכוזה חזקה ורווית סבל של סוף כל הסופים. ושום איש ושום דבר בעולם לא ישכנעו אותו שיש חן מסוים בהזדקנות. האומנם יש בה חן? 

 

כעת הוא מבקר בבית הוריו הקשישים ובוחן אותם מכף רגל ועד ראש בסקרנות גלויה. הוא עומד לגולל באוזניהם את קורותיו בביקורו האחרון בליון. מלבד הביקור המסורתי בימי רביעי הוא נוהג זה שנים לבוא לבקרם עם שובו מנסיעותיו. בשנתיים האחרונות אין הוא מקבל ולו עשירית מן ההזמנות לנסיעות שקיבל בעבר, אבל את הפרט הזה דאג להסתיר מהוריו, וגם לא סיפר להם על סגירת ההוצאה, שכן הוא סבור שגילם מופלג מכדי להנחית עליהם מהלומה שכזאת. הוא בטוח שיתקשו לעכל זאת.

הוא שמח בכל פעם שמזמינים אותו למקום כלשהו, כיוון שבין השאר מאפשר לו הדבר להמשיך ולהעמיד פנים בפני הוריו שיש לו שפע של עיסוקים. אף-על-פי שעוד מעט ימלאו לו שישים, הוא חש, כפי שניתן להבחין, תלות חזקה בהוריו, אולי מפני שלו אין ילדים משלו, והוא להם בן יחיד. הוא  נוסע למקומות שלא ממש מתחשק לו לנסוע אליהם, רק כדי שיוכל אחר-כך לספר להוריו על הנסיעה, ובכך לאפשר להם להמשיך להאמין, היות שאינם קוראים עיתונים ואינם צופים בטלוויזיה, שהוא ממשיך להוציא לאור, והוא מבוקש במקומות רבים, והעניינים ממשיכים להתנהל כשורה. אבל למעשה אלה ממש אינם פני הדברים. אם כשהיה מו"ל היה שקוע בפעילות חברתית רבה, הרי כעת בקושי יש לו עיסוק חברתי כלשהו. לאובדנם של כל-כך הרבה קשרים כוזבים נוספה כעת החרדה שהשתלטה עליו מאז נגמל לפני שנתיים מאלכוהול, חרדה שמקורה הן בהכרה שבלי השתייה היה פחות נועז בהוצאה לאור, והן בהבנה שנהייתו אחר חיי חברה מאולצים, לא טבעיים, נבעה מן הפחד החולני שלו מפני אי- סדר ובדידות.

 

מאז החל לחזר אחר הבדידות שום דבר כבר אינו מתנהל כשורה. אף שהוא משתדל לא ליפול לתהום, נישואיו מקרטעים למדי, אם כי לא תמיד, כי הזוגיות שלו מיטלטלת בין אהבה ואופוריה לבין שנאה ודכדוך. הוא חש שהעולם נעשה כל יום פחות ופחות יציב, והוא נעשה מריר, ורוב הדברים שהוא רואה מעוררים את זעמו. עניין של גיל, כנראה. הוא מתחיל לחוש לא בנוח בעולם, והעובדה שבקרוב ימלאו לו שישים יוצרת בו תחושה כאילו חבל כרוך סביב צווארו.

הוריו הקשישים מאזינים לסיפורי המסעות שלו בתשומת לב מהולה בסקרנות. לעתים הם נדמים לצמד העתקים של קוּבּלַאי חַאן המאזין לסיפוריו של מרקו פולו. לביקוריו אצל הוריו עם שובו מנסיעותיו יש חשיבות מיוחדת, גדולה בהרבה משל הביקורים הרגילים, החד-גוניים בימי רביעי. הביקור היום חריג במיוחד. משהו מוזר קורה: הוא נמצא בביתם כבר זמן רב ועדיין לא החל לדבר על הנסיעה לליון. פשוט אין הוא מסוגל לספר להם דבר על ביקורו בעיר, כי הוא היה שם מנותק לחלוטין מן העולם, ומסעו היה שכלי בלבד, ולא היה בו שום אירוע אנושי, ולו הקלוש ביותר. מלבד זאת, המציאות שאפפה אותו שם לא הסבירה לו פנים כלל. הייתה זו נסיעה קרה, קפואה, כאותם מסעות היפנוטיים-וירטואליים שהוא יוצא אליהם לאחרונה מול מסך המחשב שלו.

"אז היית בליון," מתעקשת אמו, מתחילה לגלות סימנים של חוסר סבלנות.

אביו החל להצית לאט את המקטרת והביט בו אף הוא בתימהון, כשואל אותו מדוע אינו מספר להם דבר משהותו בליון. אבל מה כבר יכול לספר להם על ביקורו שם? איןבכוונתו להתחיל לדבר על התיאוריה הכללית של הרומן שהצליח לפתח בעצמו, שם במלון בליון. הרי כיצד פיתח את התיאוריה ההיא לא יעניין אותם כלל, מלבד זאת הוא לא מאמין שהם יודעים בכלל תיאוריה ספרותית מהי. ונניח שהם יודעים, הוא משוכנע שהנושא ישעמם אותם עד מוות. והם עוד עלולים לגלות, כפי שטוענת סליה, שהוא הולך ומסתגר בעצמו בזמן האחרון, מתנתק מן העולם האמיתי ונשאב לתוך המחשב, או בהיעדרו של זה – כפי שאירע לו בליון – לתוך מסעותיו הנפשיים.

בליון השתדל שלא ליצור כלל קשר עם וילה פוֹנְדֶבְּרִידֶה, הארגון שהזמינו לשאת הרצאה על מצבה החמור של מו"לות הספרות באירופה. אולי מפני שאיש לא הגיע לקבל את פניו בשדה התעופה, ואיש גם לא המתין לו במלון, ננעל ריבה בחדרו במלון בליון כאקט של נקמה על הזלזול שהפגינו כלפיו המארגנים, ושם הצליח להגשים את אחד מחלומותיו כשעוד היה מו"ל ולא היה לו זמן לכלום: לנסח תיאוריה כללית של הרומן.

הוא הוציא לאור סופרים חשובים רבים, אבל רק אצל ז'וליין גראק ברומן "חופי סירטה" חש ברוח העתיד המפעמת. שעות ארוכות של הסתגרות בחדרו בליון הוקדשו לבניית תיאוריה כללית של הרומן, שהתבססה על הדברים שהבחין בהם למן הרגע הראשון ב"חופי סירטה", דברים שסייעו לו להגדיר את חמשת המרכיבים  שבלעדיהם לא ייכון רומן העתיד. יסודות אלה שנראו לו חיוניים, הופיעו כולם ברומן של גראק: בין-טקסטואליות; שימוש במשלב לשוני גבוה, כמעט פיוטי; מודעות לנוף מוסרי חרב; עליונות קלה של הסגנון על העלילה; מהות הכתיבה כשעון מתקתק.

הייתה זו תיאוריה נועזת, כיוון שראתה ברומן של גראק, הנחשב מיושן בדרך כלל, את היצירה המתקדמת מכולן. הוא מילא עשרות דפים שדן בהם במרכיבים השונים של רומן העתיד. אבל משסיים את עבודתו הקשה, נזכר "באינסטינקט הקדוש שלא לאחוז בתיאוריות" שעליו דיבר פסואה, עוד אחד מן הסופרים החביבים עליו, שהיה לו הכבוד להוציא לאור בהזדמנות כלשהי את "חינוך הסטואיקן" מפרי עטו. הוא נזכר בדחף ההוא וחשב עד כמה הסופרים טיפשים לפעמים, ונזכר בכמה סופרים ספרדיים שהוציא לאור מסיפוריהם, שהיו תוצר מובהק של תיאוריות מלומדות ומעמיקות. איזה בזבוז זמן אדיר, הרהר ריבה, להידרש לתיאוריה כדי לכתוב רומן. עתה הוא יכול לומר זאת במלוא האחריות, מאחר שהנה ניסח תיאוריה.

אחרי ככלות הכול, חשב ריבה, אם יש למישהו תיאוריה, למה שירצה לכתוב רומן? וברגע ששאל את עצמו את השאלה הזאת, וכנראה כדי לא לחוש שבזבז את הזמן אפילו בעצם השאלה, הבין שבכך שבילה שעות כה רבות במלון בכתיבת התיאוריה הכללית שלו אִפשר לה בעצם להיוולד מתוכו. האם עובדה זו ראויה לבוז? ממש לא. התיאוריה שלו תמשיך להיות מה שהייתה, צלולה ונועזת, אלא שהוא החליט להשמיד אותה והתחיל משליך אותה לסל הניירות בחדרו.

הוא ערך לוויה חשאית ופרטית לתיאוריה שלו ולכל אלה שהיו לו  אי-פעם, ולאחר מכן יצא את ליון בלי ליצור שום קשר עם אלה שהזמינו אותו לדבר על מצבה החמור של מו"לות הספרות האירופית , אפשר שלא עד כדי כך חמור, חשב ריבה בדרך. הוא יצא מן המלון בדלת האחורית ושב ברכבת לברצלונה, עשרים וארבע שעות בדיוק מרגע שהגיע לליון. הוא לא השאיר לאלה מווילה פוֹנְדֶבְּרִידֶה שום מכתב המסביר את הסתתרותו בליון, או את מנוסתו המוזרה לאחר מכן. הוא הבין שכל הנסיעה שימשה רק כדי להשתית תיאוריה ואחר-כך לערוך לה לוויה אישית. הוא הסתלק משם בהכרה הברורה שכל מה שכתב וניסח בתיאוריה שלו לגבי האופן שרומן צריך להיכתב לא היה אלא פרוטוקול שכוונתו אחת - להשתחרר מתוכנו. או מוטב לומר, פרוטוקול שנכתב במטרה בלעדית - לאשר שהטוב ביותר הוא להשמיד תיאוריות, להדביר את כולן.  

 

"אז היית בליון," שבה אמו לדון בעניין.

כבר סוף מאי, ומזג האוויר השנה ממש לא רגיל: גשום מאוד יחסית לברצלונה. היום קר, אפור, קודר. לרגעים אחדים הוא מדמה שהוא בניו יורק, בבית שעולה בו שאון התנועה מכיוון מנהרת הולנד: נחשולי כלי רכב שבים הביתה בתום יום העבודה. זו היא רק הזיה. מעולם לא שמע את הרעש במנהרת הולנד. עד מהרה הוא שב למציאות, לברצלונה ולאור האֵפֶר המדכא שלה היום. אשתו סליה ממתינה לו בבית בסביבות השעה שש לפנות ערב. הכול חולף בשגרתיות, למעט הדאגה ההולכת ומשתלטת על הוריו כשהם נוכחים שבנם אינו מספר להם דבר על ליון.

אבל מה הוא יכול לספר להם ממה שאירע לו שם? ומה הוא כבר יכול לומר להם? שכידוע, אין הוא שותה אלכוהול זה שנתיים, מאז הביאו אותו כליותיו המיוסרות לבית החולים, והוא נידון לפיכחון מתמיד הגורם לו לעתים לבזבוז זמן בעיסוקי סרק, כגון פיתוח תיאוריות ספרותיות והסתגרות בחדרו במלון אפילו מבלי להכיר את מי שהזמינו אותו לשאת דברים? שבליון לא דיבר עם איש, ובסופו של דבר מאז סגר את ההוצאה, זה מה שהוא עושה מדי יום בברצלונה בשעות הארוכות שהוא מבלה מול המחשב? שמה שמצער ומעציב אותו יותר מכול הוא שסגר את העסק בלי לגלות שום סופר עלום העשוי להתברר ביום מן הימים כמחונן? שהוא עדיין בטראומה מן המזל הרע הגלום בעיסוקו הישן, גורלו המר והנמהר שכפה עליו לשוב ולחפש סופרים, אותם יצורים שאין כמותם מעצבנים עד לזרא, אבל בלעדיהם לא תוכל המערכת להתקיים? שבשבועות האחרונים הוא סובל כאבים בברך ימין, הנגרמים כנראה מהצטברות חומצת שתן או בשל דלקת מפרקים, בהנחה שאלה שני דברים שונים? שקודם לכן היה שנון וחריף בזכות האלכוהול, וכעת הפך מדוכדך, הלך נפש שככל הנראה היה למעשה תמיד מצבו הטבעי האמיתי? מה הוא יכול לומר להוריו? שהכול נגמר?

 

הביקור נמשך בחדגוניות מסוימת, והם מצליחים אפילו להיזכר, אולי בגלל השיממון השורה על המפגש כולו, ביום המרוחק בשנת 1953 שבו ניאות הגנרל אייזנהאואר לבקר בספרד, ביקור שהוביל בסופו של דבר לבידוד הבינלאומי של משטר הרודנות של פרנקו. אותו יום הרקיעה שחקים התלהבותו של אביו לא בשל הקרב שבו ניצח הגנרל הארור, אלא בשל העובדה שארצות הברית שהנחילה לנאצים תבוסה ניצחת, התקרבה לבסוף לספרד המוקצית מחמת מיאוס. זהו אחד הזיכרונות הראשונים בחייו. הוא היה אז בן חמש וכמה חודשים, ומן היום ההוא הוא זוכר בעיקר את הרגע שאמו פנתה לאביו ושאלה מנין "ההתלהבות המוגזמת" הזאת מביקורו של הנשיא האמריקני.

"מה זה התלהבות?" שאל הילד.

לעולם יזכור את המילים המדויקות של השאלה, כי זו השאלה הראשונה ששאל בחייו. גם את השאלה השנייה בחייו הוא זוכר, אם כי אין הוא זוכר כיצד בדיוק ניסח אותה. על–כל-פנים הוא יודע שהייתה קשורה לשמו, סמואל, ולדברים ששמע מפיהם של מורים ותלמידים בבית הספר. אביו הסביר לו שהוא יהודי רק מצד אמו, ומכיוון שהיא המירה את דתה לקתוליות כמה חודשים לאחר שנולד, הוא יכול להיות שקט – כך אמר לו: להיות שקט – ולראות עצמו בן להורים קתולים, זה הכול.

כעת, כמו במקרים קודמים שהזכירו בהם את ביקורו של אייזנהאואר, מכחיש אביו את ההתלהבות שגאתה בו על בואו של הנשיא האמריקני. הוא גם מכחיש שבמשך זמן מה היה הסרט החביב עליו "החברה הגבוהה" של צ'ארלס וולטרס, עם בינג קרוסבי, גרייס קלי ופרנק סינטרה. הם צפו בו לפחות שלוש פעמים, בשלהי שנות החמישים, והוא זוכר שכל אותן פעמים היה אביו שרוי במצב רוח מרומם: הוא אהב בטירוף כל מה שהגיע מארצות הברית. הוא הוקסם מן הקולנוע האמריקני ומזוהר התמונות שהגיעו משם. הוא נהה אחר אורח החיים שבני אדם כמותם ניהלו שם במקום ההוא שאז נדמָה מרוחק ובלתי-נגיש. ובהחלט ייתכן שדווקא ממנו, מאביו, ירש את המשיכה לעולם החדש, לקסם הרחוק של המקומות הללו שנדמו אז כה בלתי-מושגים, אולי מפני שנראה ששם חיים האנשים המאושרים בתבל.

היום הם משוחחים על הביקור ההוא של אייזנהאואר ועל "החברה הגבוהה" ועל הפלישה לנורמנדיה, אבל אביו מכחיש שוב ושוב בתוקף שחש התלהבות כה רבה. כאשר כבר נדמה שהנה עוד מעט יחזרו הוריו לעסוק בעניין ליון, ולו רק כדי להימנע משתיקה, יורד הערב במהירות מוזרה על ברצלונה, מחשיך במהירות יחד עם גשם זלעפות מפתיע המלווה בברק אימתני, בדיוק ברגע שעמד לצאת מן הבית. 

נהמה מפחידה של רעם בודד. המים נופלים בזעם זר ובכוח עצור על ברצלונה. הוא נתקף לפתע פתאום מעין תחושת כלא, ובה בעת הוא מרגיש שהוא מסוגל בהחלט לעבור מבעד לקירות. במקום כלשהו, בשולי אחד מהרהוריו, הוא מגלה אפלה המפעפעת בעצמותיו. אין הוא מופתע יתר על המידה, הוא רגיל שזה קורה לו בבית הוריו. הכי מתקבל על הדעת שאל תוך האפלה ההיא חדר, לפני רגעים אחדים, אחד מצללי הרפאים הלחים המתגוררים בדירה האפלולית, צללי רפאים שלווים של אבות קדמונים כלשהם.

הוא רוצה לשכוח את רוח הרפאים הביתית המחרידה את עצמותיו, וניגש אל החלון ורואה צעיר בלי מטרייה, תקוע באמצע רחוב אריבאו בגשם הסוחף, דומה שהוא צופה על הבית ומרגל אחריו. אפשר שזוהי רוח רפאים נעלה. מכל מקום, זה בלי ספק צל רפאים מן החוץ, זר לחלוטין. הוא מחליף עמו מבט או שניים. הצעיר נראה הודי, הוא לובש מעיל הודי כשל נֶהרוּ בצבע כחול בוהק כעין החשמל, וכפתורי זהב לו על כל החזה. מה הוא עושה שם, ומדוע הוא לבוש כך? הוא רואה שהרמזור התחלף לירוק, ובמעלה רחוב אריבאו שבו לזרום המכוניות, הזר מצליח לחצות את הרחוב ולהגיע אל המדרכה שממול. האומנם מה שהוא לובש זהו מקטורן דוגמת זה שלבש נהרו,? אולי זה סתם פריט לבוש אופנתי? זה לא ממש ברור. רק מישהו כמוהו, שתמיד היה קורא עיתונים אדוק והגיע לגיל מכובד, יכולל לזכור אנשים כמו הפוליטיקאי ההוא מימים משכבר, האיש שנקרא סְרִי פַּנְדִיט גַ'וַוהַרְלָל נֶהרוּ, המנהיג ההודי שלפני ארבעים שנה דיברו בו רבות, וכיום איש אינו מזכיר עוד את שמו.  

 

אביו נע לפתע בכורסתו ובנימת תוגה, כבמעין דכדוך קודח המאכּל אותו מבפנים, אומר שהיה רוצה שמישהו יסביר לו. הוא חוזר על כך פעמיים, מתייסר מאוד, מעולם לא ראה את אביו קודר כל-כך: הוא היה רוצה שמישהו יסביר לו זאת.

"להסביר מה, אבא?"

ריבה סבור שהוא מתכוון לרעמים האדירים, ומתחיל להסביר לו באורך רוח את המקור והסיבות לסוגים שונים של סערות. אבל עד מהרה הוא מבחין באיוולת שבדבר ושם לב שאביו מביט בו כבשוטה. הוא עושה הפסקה טראגית בדבריו, וזו נמשכת כנצח, הוא כבר אינו יכול להמשיך לדבר. אולי זה הזמן לספר להם משהו ממה שעבר עליו בליון, לרבות מצב הדברים כעת. סיפור משעשע היה יכול להיות בַּמקום, למשל, לספר להם על התיאוריה הספרותית שניסח שם, ותוך שהוא ממציא קצת, יוכל לומר להם שכתב את התיאוריה הזאת על גבי נייר עישון, ואחר-כך עישן אותו. כן, הוא יספר להם דברים מעין אלה. או אולי מוטב, כדי להסיט את הדברים עוד יותר, הוא ישאל אותם את השאלה ההיא שזה שנים כבר אינו שואל אותם: 

"למה אמא עברה לדת הקתולית? אני זקוק להסבר."

הוא יודע שזה חסר תועלת, הם לעולם לא ישיבו לו על כך.

הוא היה יכול לספר להם גם על ז'וליין גראק ועל היום שהלך לבקר אותו ויצא עם הסופר למרפסת ביתו בסיון, והלה הביט כל העת בברקים בתשומת לב מיוחדת, במה שכינה "פורקן אנרגיה לקויה"...

אביו קוטע את ההפוגה הארוכה כדי לומר לו, בחיוך של שביעות רצון, שהוא יודע היטב על קיומם של ענני האלטוקומולוס וכל היתר, אבל בשום אופן לא ביקש שיספר לו דברים שלמד בימי בית הספר הרחוקים. 

שתיקה חדשה משתררת, הפעם ארוכה אף יותר. הזמן חולף באטיות יוצאת דופן. צלצולי שעון הקיר נשמעים בבירור, מעורבים ברחש הגשם ובפורקן האנרגיה הלקויה. השעון שניצב בחדר אחר בבית היה עֵד להולדתו, ובקרוב מאוד ימלאו לו שישים. הם יושבים לפתע  כמעט ללא נוע, כמעט מאובנים, חמורי סבר באופן מוגזם. וכנהוג, סגפניים, קטלאניים מאוד, מצפים לדבר מה לא ברור, אבל ממתינים. הם העמיקו לתוך ההמתנה המתוחה ביותר בחייהם, כממתינים לרעם שהִנה הנה עומד להתגלגל. שלושתם יושבים כעת חסרי תנועה לחלוטין, מצפים יותר מאי-פעם. הוריו קשישים עד אימה, יותר ממה שניתן לראות. אין פלא שאינם קולטים שכבר אינו הבעלים של הוצאת הספרים, ושאנשים מחפשים פחות את קרבתו מאשר פעם.

"דיברתי על המסתורין," אומר האב.

הפוגה ארוכה נוספת.

"על הממד העלום."  

 

כעבור שעה חדל לרדת גשם. הוא מתכונן להימלט מן המלכודת בדירת הוריו.

"ועכשיו מה התוכניות שלך?" שואלת אמו כמעט בתמימות.

הוא נותר שותק, לא ציפה לשאלה הזאת. אין לו שום תוכנית לעתיד הקרוב, אפילו לא הזמנה ארורה לכנס מו"לים, שום השקה של ספר להתנחם בה, שום תיאוריה ספרותית שיוכל לכתוב בחדר בליון. כלום, פשוט שום כלום.

"אני כבר רואה שאין לך תוכניות." אומרת אמו.

 

מוכה באהבת עצמו, הוא מניח לדבלין לחוש לעזרתו. הוא נזכר בחלום המוזר והמדהים שחלם בבית החולים כשחלה ואושפז לפני שנתיים: הוא בעיצומו של טיול ארוך ברחובות בירת אירלנד, עיר שלא היה בה מעודו, אבל בחלום הכירהּ על בוריה, כאילו התגורר בה בגלגול קודם. דבר לא הדהים אותו כמו הדיוק המופלא בפרטים הרבים. האם היו אלה פרטים אמיתיים מדבלין הממשית, או שמא נדמו כאמיתיים בשל עוצמתו המופלגת של החלום? משהקיץ, עדיין לא ידע דבר על דבלין, אבל חש מעין ודאות מוזרה, מוחלטת, שאכן הילך זה עתה שעה ארוכה ברחובות העיר ההיא, ולא הצליח לשכוח את הרגע הקשה היחיד בחלום, הרגע שבו הפכה המציאות מוזרה ומרגשת: הרגע שבו גילתה אשתו ששב ללגום מן הטיפה המרה, שם באחד הברים בדבלין. היה זה רגע קשה ועז מכל רגע אחר בתוך החלום ההוא. ביציאה מפאב קוקסוולד הופתע לראות את סליה,  עדה להסתערותו המחודשת הלא רצויה לעבר האלכוהול. הוא חיבק אותה נרגש, ושניהם התיישבו על המדרכה באחת מסמטאות דבלין, פורצים בבכי תמרורים, שופכים דמעות על המצב הכל-כך חסר נחמה שעד אז לא חווה מעודו בחלום.

"אלוהים, אבל לשם מה היית צריך לשוב ולשתות?" שאלה סליה.

רגע קשה, אבל גם מוזר, קשור אולי לעובדה שזה לא כבר החלים מן ההתמוטטות הגופנית שחווה ושב ונולד מחדש. רגע קשה ומוזר, כאילו מאחורי הבכי מכמיר הלב של שניהם הסתתר אות נושא מסר כלשהו. רגע ייחודי, שכן בקטע זה נעשתה חריפות החלום עזה במיוחד. עוצמת חלום מעין זו הכיר בעבר רק כשבהזדמנויות מסוימות היה חולם שוב ושוב שהוא מאושר כי הוא נמצא בניו יורק, במרכז העולם. רגע יחיד ומיוחד, היות שלפתע פתאום, כמעט באכזריות, היכתה בו התחושה שהוא קשור לסליה מעבר לחיים האלה, תחושה שאינה ניתנת להעברה ולהמחשה, אבל היא חזקה כל-כך ואמיתית כל-כך, ואין להטיל בה ספק. רגע חד כדקירה מפלחת, כמו לראשונה בחייו חש שהוא חי, כאילו באמת נולד בבית החולים ברגע ההוא ממש. רגע עדין מאוד, כמו היה משב החלום נובע ממוח אחר, כי נדמָה לו שהוא מכיל בתוכו פנימה מסר נסתר, וכפסע בלבד בינו לבין איזושהי התגלות עצומה. 

"מחר נוכל לנסוע לקוֹרְק." אמר לסליה.

ושם הסתיים הכול. כמו הייתה ההתגלות ממתינה להם בעיר הנמל קורק, בדרומה של אירלנד.

"איזו התגלות?"

אמו מכחכחת בגרונה בקוצר רוח כשהיא רואה אותו מהורהר כל-כך. ריבה חושש כעת שהיא קוראת את מחשבותיו – תמיד חשד שכיוון שהיא אמו, היא קוראת אותן בבירור – ומגלה שנגזר על בנה האומלל לחזור לסורו ולשוב אל חיק הטיפה המרה. 

"אני עומד לצאת לדבלין," אומר ריבה, כבר בלי להתלבט .

עד עצם הרגע הזה המחשבה שייסע יום אחד לדבלין חלפה במוחו לעתים רחוקות בלבד, שלא לומר אף פעם. חוסר שליטתו המוחלטת באנגלית הביאה אותו תמיד לדחות את הרעיון. לצורך העסקים הסתפק תמיד ביריד פרנקפורט. ליריד בלונדון נהג לשלוח את גוֹזֶ'ה, המזכיר, שתמיד הציל את המצב ברגעים שהשפה האנגלית הייתה מחויבת המציאות. אפשר שכעת הגיעה השעה שהכול עומד להשתנות. אולי לא עבור גוז'ה, שעם החסכונות שצבר בחייו ועם הכספים שריבה חושד שגנב ממנו, נסע לפני שנתיים להתגורר במלון גדול במחוז טונגרירו, בניו זילנד, שם המתינה לו אחותו החורגת? ודרך אגב, האם לא מקורק היה המאהב הצעיר שהיה לסליה לפני שפגשה אותו? 

 

אמו שואלת, בתמימות פשוטה, מה יעשה בדבלין. והוא משיב לה את הדבר הראשון העולה בדעתו: שהוא נוסע להרצות בכנס ב-16 ביוני. רק לאחר שהשיב, הוא נזכר שבדיוק בתאריך ההוא חל יום נישואיהם ה-61 של הוריו. ומלבד זאת הוא נותן דעתו ש-61 ו-16 הם שני צדדים של אותו מספר. ה-16 ביוני, מצד שני, הוא היום שבו מתרחש "יוליסס" של ג'ויס, הרומן הדבלינאי בה"א הידיעה ואחת מפסגות עידן הדפוס, גלקסיית גוטנברג, הגלקסיה שאת שקיעתה זכה לחיות במלוא עוצמתה.

"במה עוסקת ההרצאה?" שואל אביו.

היסוס קל.

"ברומן יוליסס של ג'יימס ג'ויס ובמעבר מקונסטלציית גוטנברג לעידן הדיגיטלי." הוא משיב.

היה זה הדבר הראשון שעלה בדעתו.

 "למעשה הם רוצים שאדבר על תום עידן הדפוס." הוא מוסיף לאחר התלבטות קצרה, כאילו מעין קול פנימי מכתיב לו את דבריו.

שתיקה ארוכה.

"סוגרים את בתי הדפוס?" שואלת אמו.

הוריו, שאין להם, ככל הידוע לו, אף לא מושג קלוש מיהו ג'ויס, ועוד פחות מזה איזה רומן עומד מאחורי הכותר יוליסס, ומלבד זאת, נושא תום עידן הדפוס תופס אותם לא מוכנים, מביטים בו כמו התחוור להם זה עתה שאף שהדבר מיטיב עם בריאותו, התנהגותו מוזרה מאוד לאחרונה בשל הפיכחון התמידי שהוא שרוי בו מאז נגמל לחלוטין מן הטיפה המרה לפני שנתיים. הוא חש שזה הדבר החולף במוחם של הוריו, ונתקף חשש, מלבד זאת, שיש מידה של צדק במחשבה הזאת, שכן הפיכחון התמידי נותן בו את אותותיו, לשם מה להשלות את עצמו. בדרך כלל הוא אדם שכלתני, אבל לרוע המזל הוא פועל לעתים לשניות אחדות ללא מחשבה ועונה תשובות שהיה עליו לחשוב עליהם טוב יותר, כגון התשובה על יוליסס ועל גלקסיית גוטנברג שהשיב להם זה עתה.

הוא היה צריך להשיב להם משהו אחר. אבל, כפי שאמר סלין, "מרגע שאתה בפנים, אתה בפנים וזהו." מרגע שהודיע שהוא נוסע לדבלין, הוא ימשיך להסתבך ברשת קורי השקרים שטווה לעצמו, הוא בפנים וזהו, שקוע עד צוואר, עד לאן שיהיה צורך. הוא ייסע לדבלין. מה השאלה. כך יאפשר לעצמו גם לבדוק אם יש אמת בדיוק המופלא בשפע הפרטים שהופיעו בחלומו המוזר. אם יראה, למשל, בדבלין שער שחור אדום בכניסה לפאב בשם קוקסוולד, זה יצביע על כך שבדבלין התייפח באמת, על הארץ, עם סליה, בסצנה מרגשת. מתי? אולי לפני שבכלל הגיע לשם.

הוא ייסע לדבלין בירת אירלנד, מדינה שאיננו יודע עליה רבות, לבד מן העובדה שזכתה לעצמאות בשנת 1922, אם זיכרונו אינו בוגד בו – הוא יבדוק זאת אחר-כך בגוגל – בדיוק השנה שבה נולדו הוריו – עוד מקריות –. הוא יודע מעט מאוד על אירלנד אף שהוא מכיר חלק נכבד מן הספרות שלה. ו"ב ייטס, מבלי להרחיק יתר על המידה, הוא אחד המשוררים החביבים עליו. 1922 זו גם השנה שבה פורסם יוליסס. הוא היה יכול לנסוע להשתתף בלווייתה של גלקסיית גוטנברג בקתדרלה בדבלין, קתדרלת סנט פטריק, אם אינו טועה. שם, במקום הקדוש ההוא, השתגע סופית ולתמיד אנטונין ארטו בחושבו שמקלו של הקדוש זהה לחלוטין למקלו שלו.  

הוריו ממשיכים להביט בו כחושבים שמצב הפיכחון התמידי שלו הביא אותו קרוב מאוד לאוטיזם. נראה שהם זועפים עליו על שהעז להזכיר איזה טיפוס בשם ג'ויס כשהוא יודע היטב שאין להם צל של מושג מי הוא.

אביו נע באי-נוחות בכורסתו, ונראה שהוא עומד להתלונן על משהו, אך לבסוף אמר רק שהיה רוצה שיסבירו לו דבר מה.

עוד פעם? נראה שכעת הוא עושה צחוק מעצמו. האם זהו ההומור המיוחד שלו?

"להסביר מה, אבא? הסערה כבר חלפה. מה עוד עלינו להסביר לך? את הממד העלום?"

בקור רוח ממשיך אביו במה שהחל, וכעת הוא רוצה לדעת בדיוק מדוע בחרו דווקא בבנו להרצות בדבלין על שקיעתה של קונסטלציית גוטנברג. וכן, מדוע לא סיפר להם עד עתה דבר וחצי דבר מנסיעתו לליון. שמא כלל לא נסע לשם, והוא מבקש להסתיר מהם את הדבר? הם רגילים שהוא מספר להם על נסיעותיו, והתנהגותו היום חריגה להדאיג.

"לא יודע, יכול להיות שיש לך מאהבת, ולא נסעת אִתה לליון, אלא לטיבידאבו. יש דברים שלאחרונה אתה לא עושה כשורה, ואני כאביך חש חובה להזהיר אותך." הוא אומר.

ריבה עומד לומר לו שנסע לליון רק כדי ליטול חלק בלוויה לכל התיאוריות הספרותיות שעדיין נותרו בעולם, לרבות זו שהצליח לגבש הוא עצמו במלון בליון. הוא היה רוצה להצליח לומר לו דבר שכזה, כי מילותיו האחרונות של האב לא שעשעו אותו כלל. אבל הוא מתאפק, מדחיק את התשוקה. הוא קם על רגליו, פותח בטקס הפרידה. אחרי ככלות הכול, כבר לא יורד גשם. ומלבד זאת, הוא יודע שכאשר הם נוזפים בו, אין זה אלא תכסיס לגרום לו להישאר עוד זמן מה בביתם. אין הוא יכול להישאר שם אף לא דקה נוספת. הוא שם לב שלעתים הוא מרשה לאביו לשלוט יתר על המידה בחייו. העובדה שלא הוליד צאצאים והיותו בן יחיד תרמה להתמשכות מצב הכניעה הילדותית המוזרה, אבל לכל דבר יש גבול. בעבר היו לו מריבות עם אביו. לאחר מכן בא הפיוס. אבל הוא מאמין שהוא מגלה בו, במקרים כמו זה, מעין געגועים לזמנים הללו של הוויכוחים הגדולים, לעימותים הקשים. דומה שהמאבק פנים אל פנים הסב לאביו יותר עונג מנווה השלווה וההבנה הטובה שהם שרויים בו כעת. מלבד זאת, ייתכן שהוויכוח גורם לאביו הקשיש להרגיש טוב יותר, והוא מחפש את העימות באופן לא מודע.

אף שזו תחושה חדשה, הוא מעריץ באופן כלשהו את אביו. את האינטליגנציה שלו, את טוב לבו הטבעי, את כישורי הכתיבה שלו שלא ניצל מעולם. הוא היה שמח להוציא לו איזה רומן. הוא מעריץ את האיש ההוא, תמיד כה סמכותי וכה שבוי בתפקיד האב מן המאה התשע-עשרה, שטבע בבנו את הצורך להיות משועבד והפכו לאדם צייתן שפעמים רבות הוא אפילו מודה לו על ניסיונו לכוון את צעדיו.

"אתה באמת לא רוצה לספר לנו כלום מליון? זה מוזר מאוד, בן, מוזר מאוד, " אומרת אמו.

דומה שהם להוטים לעכבו בזוטות ככל הניתן, כמבקשים למנוע ממנו ללכת הביתה, אולי משום שבעומק לבם, אף שהתחתן והפך מו"ל הזוכה להוקרה רבה, ואף שהוא כמעט בן שישים, הם עדיין רואים אותו כאן במכנסיים קצרים. 

מרקו פולו נוסע, הוא חושב לומר להם. אבל הוא מחריש, זה רק ירע את המצב, הוא יודע. אביו מביט בו בזעם. אמו נוזפת בו על שהרס מנהג מושרש כל-כך לספר להם חוויות מנסיעתו האחרונה. הם מלווים אותו לדלת, אך מבלי לתת לו הזדמנות להתקדם לעבר היציאה, הם כמעט חוסמים אותו בגופם. "אתה כבר גדול," אומר אביו, "ולא מובן לי הרצון שלך לנסוע לדבלין רק כדי לפגוש את החבר הזה שלך ממשפחת יוליסס. "

משפחת יוליסס! יש לשער שזו עוד הלצה או שנינה שנרקחה זה עתה בבית היוצר של אביו. הוא מזמין את המעלית שכתמיד מבוששת לבוא אף-על-פי שעליה לעלות קומה אחת בלבד. הוריו מעולם לא ניאותו לקבל, שבשל המרחק הקצר לדלת היציאה לרחוב הוא יוכל יום אחד לרדת ברגל, ואף הוא, מצדו, לא רצה להיות חסר המצפון המערער את המסורת הקדושה מימים ימימה של ירידה תמיד במעלית המצועצעת, שלפנים נחשבה מפוארת כל-כך.

בעודם ממתינים למעלית הוא שואל את אביו בלעג ילדותי אם לא מוצא חן בעיניו שיש לו חבר. הוא מזכיר לו שכילד לא התיר שיהיו לו חברים, תמיד נראה שהוא מקנא בהם. הוא מגזים, אבל יש בכך היגיון מסוים. האם אביו לא מגזים אף הוא? האומנם, בעומק לבו, מבקש אביו לאסור עליו לנסוע לדבלין? הוא מתמרד כך נגדו, נגד תשוקותיו הכמוסות למנוע ממנו לנסוע לאירלנד. אבל בתוכו פנימה הוא פועל כאילו היה עדיין ילד קטן, לא מסוגל באמת לרדות באביו, שלא לומר לרצוח אותו, כפי שגרס פרויד, אם זיכרונו אינו מטעה אותו.

על אף נטייתו או ייעודו להמתין, ולמרות נימת ההרואיות הנסוכה בכך, נדמית בעיניו ההמתנה למעלית אינסופית. לבסוף מגיע המתקן המיושן והמגושם, והוא שב ונפרד מהוריו, נכנס למעלית, לוחץ על הכפתור, יורד. תחושת הקלה אדירה, הוא נושם עמוק. הירידה לעבר דלת היציאה היא, כתמיד, איטית מאוד, המעלית ישנה מאוד. בעודו יורד, דומה שהוא משאיר אחריו את עלילות המשפחה בדירה שברחוב אריבאו, שכילד שיחק כדורגל בחצר הפנימית שלה, תמיד בודד מאוד. לימים תהפוך החצר ההיא למוקד חלומו המאושר ביותר, החלום הקשור לניו יורק.

ברחוב אריבאו, כשהוא נכנס למונית, מתחוור לו שעוד מעט ירד שוב גשם. סבור היה שלאחר הסופה ייפסק הגשם. ואם יאמר זאת לנהג המונית? הוא מקווה שהלה לא יהיה פורטוגלי, מעט שיקספירי, דוגמת זה שפגש בליון, הכי תיאטרלי מכל נהגי המוניות בעולם.

"שוב עומד לרדת גשם."

לרגע ניעור בו החשש שהנהג ישיב לו כאחת הדמויות מ"מקבת" במשפט המפורסם:

 "ירד נא!"

אבל זה די נדיר, שלא לומר לעולם לא, שאדם פוגש נהגי מוניות בברצלונה הדוברים כדמויותיו של שיקספיר.

"אכן." עונה האיש.    

  

במונית הוא מוצא סוף-סוף זמן לעלעל בעיתון, ונתקל בהצהרותיו של קלאודיו מגריס לגבי ספרו האחרון "המסע האינסופי". הוא מזדהה עם כל ספריו של מגריס. בשכבר הימים הוציא לאור את ספרו "טבעתה של קלאריס", ומאז שוררים ביניהם יחסי ידידות. 

המונית מחליקה ברחובותיה של ברצלונה שאורה עכור ונדמה חסר חיים עם שוך הסערה. הוא תמיד חושש, ללא סיבה נראית לעין, שנהגי המוניות המבחינים בו נחבא מאחורי העיתון, יקבלו עליו רושם מוטעה ויחשבו, למרות שכבר דיבר על מזג האוויר, שאין הוא מתעניין כלל בהם ובסיפורי חייהם האומללים. ייתכן שזו תחושה ילדותית מאוד. אין הוא יודע אם לשקוע בעיתון ולקרוא את הצהרותיו של מגריס או לשוחח עם הנהג ולשאול אותו איזה דבר מוזר,למשל, אם כבר טייל היום ביער, או שיחק שש-בש, או צפה הרבה בטלוויזיה.

החשש שנהגי המוניות ימצאו אותו אדיש אליהם גורם לו לעתים לעלעל בעיתון בחשאי, אבל אין זה כך היום, שכן גמר אומר בלבו שדבר לא ינתק אותו מקלאודיו מגריס, המדבר על "יוליסס" של ג'ויס ועל מה שהוא עצמו עושה בדיוק עכשיו: חוזר הביתה. איזה צירוף מקרים כפול, זועק לשמים.

מובן שעליו לקרוא על ההופעה המחודשת הזאת של "יוליסס" כמסר מוצפן לא זניח כלל. כאילו כוחות נסתרים – אחד מהם מגריס עצמו בהצהרותיו – דוחפים אותו כל פעם יותר ויותר לעבר דבלין. הוא נושא את ראשו ומביט מן החלון. המונית כבר פנתה מרחוב אריבאו ונוסעת כעת בוִויָה אוֹגוּסְטָה. בפינת הרחובות פְּרִינסִיפֶּה דֶה אַסְטוּרְיָאס ורַמבְּלָה דֶה פְּרָאט הוא רואה צעיר הלובש מקטורן בנוסח נהרו, בצבע כחול בוהק כעין החשמל. הוא דומה למדי לזה שראה קודם לכן בגשם מול בית הוריו. איזו מקריות, פעמיים בזמן כה קצר נקרה לפניו מקטורן בנוסח נהרו. 

הוא רואה את הצעיר בחטף בלבד, כי הלה, כמעט מייד, כחושש להיחשף, פונה באחת הסמטאות ומתנדף במהירות הבזק.

זה מוזר, הוא מהרהר, הוא נגוז אפילו מהר מדי. אם כי גם לא כל-כך מוזר, הוא כבר מורגל בדברים מסוימים. הוא יודע שלעתים צצים אנשים לא קרואים לחלוטין. 

הוא שב לקרוא בעיתון, מבקש להתרכז בראיון עם מגריס, אבל לבסוף מתקשר לסליה בנייד כדי להודיע לה שהוא בדרך הביתה. השיחה הקצרה נוסכת בו שלווה. כשהוא מנתק, הוא חושב שיכול היה לספר לה שראה פעמיים בזמן קצר מאוד מקטורן בסגנון נהרו. במחשבה שנייה, אולי טוב שאמר רק שהוא בדרך הביתה.

הוא שב אל הראיון בעיתון וקורא שקלאודיו מגריס סבור שהמסע המעגלי של איזה יוליסס השב לביתו גואה חיוניות; רוצה לומר, המסע המסורתי, הקלאסי, האדיפלי והשמרני הוחלף אצל ג'ויס במחצית המאה העשרים במסע הקווי: מעין עלייה לרגל, מסע היוצא תמיד לפנים, לעבר נקודה בלתי-אפשרית באינסוף, כקו ישר המתנודד בלב הלא-כלום.

הוא היה יכול לראות עצמו כעת כנוסע בקו ישר, אבל הוא אינו רוצה לטפל בבעיות רבות, והוא מחליט שמסעו בחיים מסורתי, קלאסי, אדיפלי ושמרני. כלום איננו שב כעת במונית לביתו? או שמא אין הוא מבקר בבית הוריו תמיד עם שובו מנסיעה, ויתר-על-כן, כלום אין הוא סר לראותם בכל יום רביעי? או שמא אינו מתכונן לצאת לדבלין, לעצם מוקד ההתרחשות של יוליסס כדי לשוב, בנועם, ימים אחדים לאחר מכן, לביתו ולבית הוריו בברצלונה ולגולל באוזניהם את קורותיו? אין להכחיש, כמעט, שחייו מתנהלים על טוהרת השמרנות במסע מעגלי.

"אחרי רחוב וֶרדִי אמרת?" שואל הנהג.

"כן. אני כבר אגיד לך." 

כשהוא נכנס סוף-סוף הביתה הוא מברך את אשתו לשלום ונושק לה, חיוך מאושר על פניו. הם מכירים כבר שלושים שנה, ולמעט כמה רגעים גורליים מאוד – כמו בפעם האחרונה שהפריז בשתייה לפני שנתיים, אירוע שהסתיים בהתמוטטות גופנית – הם לא התעייפו יותר מדי לחיות זה לצד זה. הוא ממהר לספר לה שאביו שקוע במרה שחורה וביקש שיסבירו לו את מסתרי הממד.

איזה ממד? היא שואלת. שאלה צפויה מצדה. הממד העלום, לא פחות ולא יותר, הוא משיב. הם מביטים זה בזה, ושטף מסתורין חולף גם ביניהם. המסתורין שעליו דיבר אביו? הוא אינו מצליח להימנע מהסחת תשומת לבו לשאלות אחרות. כלום ביסוד הדברים אין ממד תהומי בינו לבינה?

"בלי לשאול מי היית, / בך אתאהב. / תהיי מי שתהיי, / אותך אני אוהֵב." היו מילותיו המטופשות והתמימות של השיר של ה- Les Surfs שהתנגן מעל גלי האֶתֶר, כשהכירו זה את זה והתאהבו. הם התאהבו זה בזה עם השיר ההוא, עם המילים הללו. סליה הייתה אז הכי דומה לקתרין דנב שראה מימיו. אפילו מעילי הגשם שלבשה שהעניקו לה ארשת זנותית משהו, הזכירו את אלה של דנב ב"מטריות שרבורג". 

ומה יודעים אנו על עצמנו, הוא שואל את עצמו. כל יום פחות ופחות, כי נוסף על הכול, זה זמן שסליה לומדת, שוקלת להפוך לבודהיסטית. זה חודשים אחדים שהיא מהרהרת באפשרות המתוקה הזאת, כפי שהיא מכנה אותה. היא כבר כמעט משוכנעת שהיכולת להגיע לנירוונה נמצאת בתוכה פנימה, וסבורה שהיא קרובה לראות, בבירור ומתוך הכרה פנימית, את טבעם האמיתי של הקיום ושל החיים. לא נעלם מעיניו שאור הבודהיזם הזה המפציע באופק עלול להוות בעיה חמורה, ממש כמו ההפרזה ההיא בשתייה מלפני שנתיים, שהביאה את סליה לשקול ברצינות לעזוב אותו. למעשה, האיום להישאר לבד עודו שריר וקיים אם  אי-פעם יעלה על דעתו לחזור ולשתות.

הם נותרו כעת ללא נוע, כמו הדאיגו את שניהם אותן ארבע סוגיות והשרו עליהם שיתוק: החיים, האלכוהול, הבודהיזם ובעיקר אי-הביטחון שיש להם זה את זה.

הם נותרו שניהם אפופים בקור בלתי-צפוי, כמו הבינו לפתע פתאום שבתוך תוכם הם בעצם כשני זרים זה לזה, ואף זרים כל אחד לעצמו, אף-על-פי שהיא – הוא יודע זאת היטב – סמוכה ובטוחה שהבודהיזם יוכל להושיט לה יד, והיא מניחה לו להוביל אותה בצעדים רוחניים קדימה.

הם מחייכים במבוכה, מבקשים להפיג מעט את המתח של הרגע המוזר. אפשר שהוא אוהב אותה בטירוף שכזה כי מעולם לא הצליח לעמוד על טיבה עד הסוף ולדעת עליה הכול. תמיד הקסים אותו, למשל, שסליה היא מאותן נשים שלעולם אינן סוגרות לגמרי את הברז. הברזים הפתוחים היו דבר של קבע בחיי נישואיו, ממש כמו בעיית האלכוהול שלו, אם יש בכלל מקום להשוואה.

הוא סבור שתמיד ידע לשלב בצורה מעולה בין היכרותו החלקית את סליה לבין אי-היכרותו המוחלטת את עצמו. כפי שהתבטא פעם בראיון לעיתון "לה ונגוארדיה": "אני לא מכיר את עצמי. דומה שקטלוג הספרים שלי מסתיר את האדם הניצב מאחורי הספרים שהוצאתי לאור. הביוגרפיה שלי היא הקטלוג שלי. אבל חסר האדם שהיה שם לפני שהחלטתי להיות מו"ל. בקיצור, אני חסֵר שָם."

"על מה אתה חושב?" שואלת סליה. 

מפריע לו שהיא קוטעת את חוט מחשבותיו, והוא מגיב באופן מוזר ואומר שחשב על השולחן בחדר האוכל ועל הכיסאות בחדר הכניסה שהם ממשיים לחלוטין, ועל סלסלת הפירות שהייתה שייכת לסבתו, אבל למרות זאת הוא גם חושב שכל מטורף יכול להיכנס כל רגע בדלת ולטעון שהדברים לא ממש חד משמעיים.

אבל מייד הוא מתמלא אימה, שכן הוא נותן דעתו שסיבך הכול שלא לצורך. אשתו נמלאת תרעומת כעת.

"איזה כיסאות?" אומרת סליה. "איזה חדר כניסה? ואיזה מטורף? אני בטוחה שאתה מסתיר ממני משהו. אני שואלת אותך שוב: על מה אתה חושב? לא שתית במקרה?"

"אני חושב על הקטלוג שלי." אומר ריבה, ומשפיל מבטו.

 

מאז נגמל מן השתייה, כמעט אין עימותים בחיי הזוגיות עם סליה. זוהי התקדמות עצומה ביחסיהם. קודם לכן היו ביניהם התנצחויות קשות, והוא מעולם לא שלל את הרעיון שהאשמה היא בו ובאלכוהול הארור שלו. כשהעימותים הפכו קשים יותר, הייתה סליה מכניסה חפצים אחדים למזוודה ומוציאה אותה לחדר המדרגות. אחר-כך, אם חשה עייפה, הייתה פורשת למיטה, אבל את המזוודה הייתה משאירה בחוץ. כך היו השכנים יודעים תמיד מתי התקוטטו ביניהם: המזוודה שיקפה את שאירע בליל אמש. מעט לפני שאירעה ההתמוטטות הגופנית שלו, עזבה אותו סליה באמת ושהתה שני לילות מחוץ לבית. לולי בעיות הבריאות שלו ולולי נאלץ לחדול מן השתיה, אפשר בהחלט שהיה מאבד בסופו של דבר את אשתו.

לפתע פתאום הוא מספר לה שביוני, ב-16 בו, הוא חושב לנסוע לדבלין.

הוא מדבר איתה על יום נישואיהם של הוריו וגם על יוליסס של ג'ויס, ולבסוף מספר לה על חלום האזהרה, במיוחד על ההשתכרות בפאב בשם קוקסוולד ועל בכי התמרורים הנרגש של שניהם, ישובים על הארץ, על המדרכה בסמטה אירית. 

נושאים רבים מדי בזמן קצר כל-כך. מלבד זאת, יש לו פתאום תחושה שסליה עומדת לומר לו שהיעדר האלכוהול בחייו וההתבודדות היומיומית של ארבע-עשרה שעות מול המחשב הרגיעו אותו, ויש בכך, ללא ספק, ברכה, אבל אלה הופכים אותו כל פעם יותר אוטיסטי. או אם להתבטא ביתר דיוק, יותר היקיקומורי. 

"לדבלין?" היא שואלת מופתעת. "ומה תעשה שם? תחזור לשתות?" סליה מחווה בידה כמתאזרת בסבלנות.

 "קוקסוולד זה רק בר מתוך חלום." 

"ואם הבנתי נכון, גם ביטוי לתחושה מראש, יקירי."

זה כמה ימים שמעסיק את ריבה נושא ההיקיקומורי, צעירים יפנים, מעין אוטיסטים של מחשבים, שכדי להימנע מן הדרישות והלחצים בחברה היפנית מגיבים בהסתגרות חברתית מוחלטת. למעשה, המלה היפנית היקיקומורי פירושה: נסוג-מסתגר. הם מסתגרים בחדר שבבית הוריהם לתקופות זמן ארוכות, לרוב למשך חודשים ואף שנים. הם חשים עצב וכמעט שאין להם חברים, רובם ישנים או רובצים לאורך כל היום, ומעבירים את זמנם במשחקי מחשב ובצפייה בטלוויזיה בשעות הלילה. הנושא מעניין מאוד את ריבה כי מאז סגר את הוצאת הספרים ונגמל מן השתייה, הוא מסתגר בעצמו, ולמעשה הפך למעין מיזנתרופ יפני, היקיקומורי.

"אני נוסע לדבלין ללוויית עידן הדפוס, תור הזהב של גוטנברג," הוא אומר לסליה. 

אין הוא יודע כיצד זה קרה, אבל הדבר פרץ מתוכו. היא מביטה בו כמבקשת לפלח אותו בעיניה. שתיקה. חוסר מנוח. הוא ממהר לתקן בטרם תתחיל לצרוח. 

"תביני. הלוויה תמיד באה לאחר שהספרות כאמנות נמצאת בסיכון. אף שלמעשה השאלה היא: איזה סיכון?"

הוא שם לב שהסתבך.

"אני הייתי מבין אותך היטב," הוא ממשיך, "אילו היית שואלת אותי איזה סיכון. כי בעצם מה שהכי מעניין אותי בסיכון הזה זה הגוון הספרותי שבו." 

הוא בטוח שעתה תיתן אשתו דרור לזעם הכלוא בה, אבל ההיפך קורה, והוא מתחיל להבחין שמגיע לעברו איזה רחש חמים, שלהט אהבה כלשהו נמסך בו. דומה שסליה חשה כלפיו רחמים. האומנם? או שמא היא חשה רחמים כלפי תור הזהב של גוטנברג, שלצורך העניין זה כנראה אותו הדבר? או שמא היא מזדהה עם הסכנה הנשקפת מנקודת המבט הספרותית?

 

סליה מביטה בו, מחייכת, ושואלת אותו אם אף-על-פי שחלפו ימים רבים , הוא זוכר עדיין שביקש ממנה לשכור את הסרט היחיד של דייוויד קרוננברג שטרם ראה. היא מראה לו את הדי-וי-די של "ספיידר", הסרט שהביאה, ומציעה שיצפו בו לפני ארוחת הערב. 

בעצם הוא אוהב את קרוננברג, אחד הבמאים האחרונים שנותרו בקולנוע. אבל הכול נראה לו מוזר משהו, כי מעולם לא ביקש לצפות בסרט הזה בבית. הוא מעיף מבט בדי-וי-די וקורא שהסרט עוסק "בהיעדר התקשורת שבין אדם מתבודד לבין עולם עוין."

"האם הכוונה היא אלי?" הוא שואל.

סליה אינה עונה.

בסצנה הראשונה של הסרט הצעיר ספיידר יורד אחרון מרכבת, ותיכף ומייד ניכר שהוא שונה מיתר הנוסעים. נדמה שמשהו מעכיר באופן חמור את מוחו, הוא מועד ברדתו מן הרכבת עם מזוודתו הקטנה והמוזרה. חזותו נאה, אבל משהו במראהו משדר מופרעות קשה, אולי הוא נתפס פה בעיצומו של רגע של היעדר תקשורת עם עולם עוין. 

סליה שואלת אותו אם הבחין שלמרות החום הכבד ספיידר לובש ארבע חולצות. לא, הוא לא שם לב לפרט המוזר הזה. הוא מתנצל ואומר שטרם הספיק להתרכז בסרט. חוץ מזה, מי מתעכב על פרטים כאלה. 

כעת הוא טורח לספור את החולצות ורואה שאכן צדקה סליה: הוא לובש ארבע חולצות בעיצומו של הקיץ. ומה אפשר לומר על המזוודה? קטנה מאוד וישנה, וכשספיידר פותח אותה, ניתן לראות שכל תכולתה חפצים חסרי ערך ומחברת קטנה שבה הוא רושם, באותיות זעירות, את רשמיו הבלתי-ניתנים לקריאה.

סליה שואלת אותו לגבי כתב-היד של ספיידר, היא רוצה לדעת אם אין הוא מזכיר לו את כתב-ידו של רוברט וַאלזֶר, כתב שהפך מיקרוסקופי. כן, הוא בהחלט מזכיר אותו, נכון. כתב-היד המיקרוסקופי והמופנם של הצעיר העונה לשם ספיידר מזכיר את כתב-ידו של מחבר "יעקב פון גונטן" לפני שאושפז במוסד הראשון בשרשרת המוסדות שבהם הלך כתב-ידו ונעשה בכל פעם קטן יותר, והוא שבוי באובססיה של כיליון וליקוי מאורות. סליה מבקשת גם לדעת אם הבחין בעובדה שהרחובות הקודרים והעוינים של האיסט אנד בלונדון שבהם נע ספיידר, ריקים כמעט מאדם.

הוא שם לב שמתחילת הסרט סליה אינה חדלה לשאול אותו שאלות.

"ביקשו ממך לנסות לברר אם אני עדיין מצליח להתרכז ולהבחין במתרחש בעולם החיצון?" הוא שואל אותה לבסוף.

נראה שסליה כבר מורגלת בתשובותיו המגיעות אליה מכיוון בלתי-צפוי, לא קשורות בהכרח לשאלה ששאלה אותו.

"אתה צריך לאהוב אותי. כל היתר לא חשוב." היא פוסקת.

ריבה רושם את המשפט במוחו. את הכול הוא רושם. הוא רוצה להעתיק מאוחר יותר את המשפט הזה למחשב למסמך וורד שהוא מלקט בו משפטים.

אתה צריך לאהוב אותי, כל היתר לא חשוב. זה חדש, הוא חושב. או שמא כבר ביטאה את הרעיון הזה קודם לכן בצורה אחרת, אף כי ביקשה לומר את אותו הדבר. ואולי אין זה אלא משפט בודהיסטי, מי יודע.

עד מהרה נדמה לו שספיידר מצותת להם ובולש אחר שיחתם, ואפילו אחר מחשבותיו. הייתכן שהוא עצמו הוא ספיידר? הוא אינו יכול להכחיש שהדמות מושכת את לבו. יתר-על-כן, בתוכו פנימה היה שמח להיות ספיידר, כי בדברים אחדים הוא מזדהה עמו לחלוטין. בעיניו אין הוא סתם מטורף אומלל, אלא בעת ובעונה אחת גם אדם הנושא בתוכו חוכמה הרסנית, חוכמה המעוררת בריבה עניין רב מאז נאלץ לסגור את ההוצאה. 

 

אך האם הוא עצמו ספיידר? זאת כבר ודאי הגזמה. ואולם, האם לא הואשם בפי רבים  שהוא קורא את חייו כמו היו כתב-יד של סופר לא מוכר? כמה פעמים היה עליו לשמוע שהוא קורא את חייו באופן חריג, כאילו היו טקסט ספרותי?

הוא רואה את ספיידר מביט לעבר המצלמה, לאחר מכן סוגר את המזוודה, צועד שעה קלה ברחובות השוממים והקרים. הוא רואה אותו פועל כאילו נכנס לפתע  לחדר ההמתנה שלו. הוא נע בתוך החדר כמו היה שכונת עוני בלונדון. ספיידר יוצא מבית-המשוגעים ופניו מועדות למקום נינוח יותר, תיאורטית, רק מעט נינוח יותר, להוספיס או למוסד לעזרה נפשית, השוכן במקרה באותה שכונה בלונדון שבה בילה את ילדותו, והיא תהווה סיבה ישירה לשחזור גורלי של ילדותו.

כשריבה מבין שספיידר משחזר את ילדותו תוך נאמנות מתעתעת לעובדות, הוא שואל את עצמו אם גם חיי הרוח הסבוכים שלו עצמו אינם מתרחקים לעולם ממחוז ילדותו. כיוון שגם הוא עצמו מהרהר עתה בשנות חייו הראשונות ובתמימותו מאז. הוא רואה כובע קש תחת השמש, נעליים בצבע הקינמון, מכנסיים עם אִמרה מקופלת. הוא רואה את המורֶה שלו ללטינית, בריטי. ועד מהרה הוא כבר אינו רואה אותו. אין בכך משהו מוזר, הרי יש אנשים שנעלמים כלעומת שהופיעו . המורה ללטינית, שהיה חולה שחפת והחזיק מרקקה ליד הלוח. פיסות ילדוּת אלה מרובע אֵישַמְפְּלֶה שבמרכז ברצלונה. ריבה נזכר  שבאותם ימים לעתים קרובות חש עצמו טיפש. גם עכשיו זה קורה לו, אבל מסיבות אחרות: עתה הוא חש עצמו טיפש כי נדמה לו שיש לו רק אינטליגנציה מוסרית. כלומר אין לו אינטליגנציה מדעית, או מדינית, או כלכלית, או מעשית, או פילוסופית, וכן הלאה. הייתה יכולה להיות לו אינטליגנציה שלמה יותר. תמיד ראה עצמו משכיל, וכעת הוא מבין שהוא לא. 

"המטורפים האלה ממש מוזרים," אומרת סליה, "אבל מעניינים, נכון?"

שוב נדמה לו שאשתו מנסה לראות כיצד הוא מגיב לנוכח דמותו של ספיידר, וכך להצליח לאמוד את מידת הטירוף והטיפשות שלו עצמו. אולי היא אפילו קוראת את מחשבותיו. או מי יודע, אולי היא רק רוצה לדעת אם הוא מזדהה בצורה רגשית עמוקה עם האיש הבודד כל-כך, המכונס בעצמו, האבוד בעולם עוין. הסרט הוא מעין שיטוט ב"איסט אנד" של מוחו של מופרע. אנו רואים את החיים בדיוק כפי שהמטורף קולט אותם ורושם אותם. אנו רואים את החיים בדיוק כפי שהם מסתננים אלינו מבעד לדפוס מוחו העלוב של הצעיר ההוא בעל המזוודה המוזרה והפנקס עם כתב-היד המיקרוסקופי. חיים שבעיני חולה הרוח האומלל הם איומים ונוראים, פליליים, מעוררי זעם להחריד, אפרוריים ועגומים עד צמרמורת.

"שמת לב מה הוא כותב בפנקס?" שואלת סליה, כחושדת שהוא שקוע כל-כך במחשבותיו שלו עד שאינו מתרכז בסרט.

היא מבחינה שחסר לו משהו. פנקס, למשל. כמו זה של ספיידר. אם כי עד מהרה היא נותנת דעתה שבעצם כבר יש לו פנקס: זהו אותו קובץ וורד שבו הוא אוסף משפטים  המוצאים חן בעיניו. לו היה הדבר תלוי רק בו , היה מחליט עכשיו להוסיף מוזיקה של בוב דילן לתמונות של ספיידר. למשל, את השיר  Most Likely You Go Your Way  שתמיד מעורר בו ריגושים.

"לא, לא ראיתי מה הוא כותב בפנקס, למה הייתי צריך לשים לב לכך?" הוא משיב לבסוף לסליה.

היא עוצרת את הסרט כדי שיראה טוב יותר את מה שספיידר כותב בפנקס הארור. אלה סימנים פרימיטיביים, מעין מקלות וקיסמים מקופלים, כה פגומים, עד שאינם מגיעים להיות לא מקלות ולא קיסמים, וכמובן אין הם סימנים של שום כתב חרטומים. 

הם באמת מפחידים. הם מביטים זה בזה, הקיסמים הללו רק מהווים את הביטוי הקליני לחוסר ההיגיון שבטירוף.