עוד שבוע אחד

1

"שלום, לינדסי."

איך יכולות שתי מילים כל כך בלתי מזיקות לגרום לכל גופה להיטלטל, בהתחלה מאושר בלתי אפשרי, ואז מפחד מכלה? פחד שחלחל אל בטנה, כמו חומצה שכרסמה את שניות האושר השברירי והכוזב, כשהבחינה בטון הקר בקולו של הגבר שפעם הבטיחה לאהוב אותו, לכבד אותו ולציית לו. (שבועות הנישואים בטקס הנוצרי, המתרגמת)

בעלה, אנטוניוס מרקאיוס.

לינדסי דאגלס הרימה את עיניה מהמחשב שלה, ידיה מתכווצות לאגרופים בחיקה בה בעת שמבטה שוטט על דמותו ברעב ובחוסר אונים, והיא מבחינה בתווי פניו המוכרים שנעשו זרים לה בגלל הקור שבעיניו, הזוויות המוטות של פיו. מחשבותיה עדיין הסתחררו ממראהו והיא אמרה את הדבר הראשון שעלה בדעתה.

"איך נכנסת הנה?"

"את מתכוונת למאבטח?" אנטוניוס נשמע פשוט מלגלג, אבל עיניו החומות התנוצצו בלהט מחשיד. "אמרתי לו שאני בעלך. הוא הכניס אותי."

היא ליקקה את שפתיה היבשות, מחשבותיה מסתחררות והיא מנסה להתרכז. לחשוב בצורה רציונאלית. "הוא לא היה אמור לעשות זאת," היא אמרה. "אין לך שום סיבה להיות כאן, אנטוניוס."

"לא?" הוא זקר גבה, פיו מתעקל באכזריות. "אין לי סיבה לראות את אשתי?"

היא הכריחה את עצמה לפגוש במבטו הבוער אף על פי שזה עלה לה בדמים. "הנישואים שלנו הסתיימו."

"אני מודע לכך היטב, לינדסי. אחרי הכול עברו שישה חודשים מאז שהסתלקת ממני ללא אזהרה."

היא שמעה את ההאשמה בקולו, אבל סירבה להגיב אליה. לא היה בכך כל טעם עכשיו, הנישואים שלהם הסתיימו, בדיוק כפי שאמרה לו.

"התכוונתי רק שכל בנייני האקדמיה נעולים, עם מאבטחים בפתח," היא ענתה. קולה נשמע רגוע – רגוע הרבה יותר מכפי שהרגישה. לראות שוב את אנטוניוס גרם לזיכרונות לצוף ולעלות במוחה, לזעוק אליה, לגרום לה להיזכר בדברים שבילתה את ששת החודשים האחרונים כשהיא נחושה בדעתה לשכוח... הדרך שבה חיבק אותה אחרי שתינו אהבים, איך תמיד תחב בעדינות את שערה מאחורי אוזניה, חפן את לחיה בידו, נישק את עפעפיה. כמה מאושרת ובטוחה ואהובה גרם לה פעם להרגיש.

לא, היא לא יכולה לזכור את זה. מוטב לזכור את שלושת חודשי הבידוד והבלבול שעברו עליה בביתו ביוון, בעוד אנטוניוס שהפך אובססיבי יותר ויותר בכל הקשור לעבודתו, ציפה ממנה פשוט להשתלב בחיים שהיו זרים ואפילו מפחידים בשבילה.

מוטב לזכור כמה מדוכאת ומיואשת הרגישה, עד שלהישאר ביוון למשך יום אחד נוסף, דקה אחת נוספת, נראה לה בלתי אפשרי.

כן, מוטב לזכור את זה.

"אני עדיין לא יודעת מדוע אתה כאן," היא אמרה לו. היא הניחה את כפות ידיה על השולחן ונעמדה, נחושה לפגוש בו בגובה העיניים, או הכי קרוב לזה שיכלה, בהינתן שהיה גבוה ממנה בעשרים סנטימטר.

אבל רק להסתכל עליו גרם לצביטה של כיסופים עמוק בבטנה. השיער השחור המסופר קצוץ. הלסת החזקה והמרובעת. השפתיים החושניות. ואשר לגופו... שלמות מפוסלת ודרוכה מתחת לחליפה האפורה כהה שלבש. היא הכירה את גופו כפי שהכירה את גופה היא. הזיכרונות שוב הציפו אותה, תזכורות מתוקות ועזות של השבוע המתוק שלהם יחד, והיא כפתה עליהם להסתלק, ופגשה במבטו האירוני.

אנטוניוס הרים גבה כהה. "אין לך מושג מדוע אני עשוי להיות כאן, לינדסי? אין סיבה לתהות מדוע אני בא לחפש אחרי אשתי התועה?"

אשתו התועה. אז הוא מאשים אותה. מובן שכך. והיא ידעה שהיתה לו זכות להאשים אותה כיוון שהיא עזבה אותו ללא הסבר או אפילו, כפי שאמר, אזהרה. אבל הוא הכריח אותה לעזוב, אפילו אם לא היה מסוגל, או לא רצה, להבין זאת. "עברו שישה חודשים, אנטוניוס," היא אמרה לו בקרירות, "ואתה לא יצרת קשר ולו פעם אחת. אני חושבת שזה הגיוני שאני מופתעת לראותך."

"האם לא חשבת שאבוא אי פעם ואתבע תשובות?"

"נתתי לך תשובה –"

"מייל בן שני משפטים הוא לא הסבר, לינדסי. להגיד שהנישואים שלנו היו טעות בלי להגיד למה זה סתם פחדנות." הוא הרים יד כדי לעכב את תשובתה, אם כי היא ממילא לא יכלה לחשוב על משהו לומר. "אבל אל תדאיגי את עצמך בעניין זה. אין לי כל עניין בהסברייך. דבר לא יספק אותי עכשיו, ונישואינו הסתיימו כשהסתלקת ללא מילה."

התסכול בעבע בה ורגש בער בחזהּ. אולי לא היו לה הרבה מילים כשעזבה, אבל זה כיוון שהשתמשה בכולן. אנטוניוס לא שמע אף אחת מהן. "הסיבה שאני כאן," הוא המשיך, קולו קשה ובלתי מתפשר, "היא כיוון שאני צריך שתחזרי ליוון."

לסתה צנחה והיא נדה בראשה בתגובת בטן מיידית.

"אני לא יכולה –"

"את תגלי שאת יכולה, לינדסי. את תארזי תיק ותעלי על מטוס. זה קל עד כדי כך."

היא נדה בראשה. רק המחשבה לחזור ליוון גרמה ללבה להלום חזק ולדם לפעום באוזניה. היא התמקדה בנשימה וניסתה לשמור עליה קצובה ואיטית. אחד מהספרים שקראה ייעץ לה להתמקד בדברים הקטנים שבהם יכלה לשלוט, במקום בגדולים שבהם לא יכלה. למשל בעלה ושובו הפתאומי לחייה.

אנטוניוס לטש בה מבט, עיניו החומות מוצרות, מבטו אומד אותה ללא רחם. פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. במאמץ, היא האטה את נשימתה, ולבה הפסיק להלום כה חזק.

היא הציצה בו, מודעת למבטו, ולטשה בו מבט בחזרה. אפילו כועס כפי שהיה, כפי שהיה לו זכות מלאה להיות, הוא נראה יפה תואר. היא זכרה את הפעם הראשונה שבה ראתה אותו בניו יורק, עם פתיתי שלג זרויים בשערו וחיוך גחמני על פניו כשראה אותה עומדת בשדרה החמישית ומתבוננת בספיראלות הלבנות של מוזיאון גוגנהיים.

הלכתי לאיבוד, הוא אמר. או לפחות חשבתי שהלכתי לאיבוד.

אבל היא היתה זו שהלכה לאיבוד, במובנים כה רבים. היא היתה הרוסה בגלל מותו של אביה. הסתחררה בריק של אבל ופחד ובדידות שמהם ניסתה כל כך לברוח.

ואז היא איבדה את עצמה באנטוניוס, בחיוך המקסים שהפנה אליה, בחום שראתה בעיניו, בצורה שבה הסתכל עליה כאילו היתה האישה המעניינת והחשובה ביותר בעולם. במשך שבוע, שבעה ימים בלבד, הם חגגו זה את זה. ואז המציאות הכתה, והכתה חזק.

"תני לי להבהיר," הוא אמר, קולו שקט וכל כך כל כך קר. "את תבואי ליוון. בתור בעלך, אני מצווה עלייך."

היא התקשחה. "אתה לא יכול לצוות עלי, אנטוניוס. אני לא הרכוש שלך."

"חוקי הנישואים היווניים קצת שונים משל האמריקאים, לינדסי."

היא נדה בראשה, כועסת עכשיו, אם כי היא חשדה שלא כועסת כמוהו. "לא שונים עד כדי כך."

"אולי לא," הוא הסכים במשיכת כתפיים. "אבל אני מניח שאת רוצה גירושים?"

שינוי הנושא הפתאומי טלטל אותה. "גירושים..."

"בגלל זה עזבת אותי, לא? כיוון שלא רצית להמשיך בנישואינו." הוא חשף שיניים בחיוך ולינדסי כבשה דחף פתאומי להצטמרר. היא מעולם לא ראתה את אנטוניוס כך. כה קר וקשה וצייד.

"אני..." גירושים נשמע סופי כל כך, נורא כל כך, ועם זאת כמובן זה חייב להיות מה שרצתה. היא עזבה אותו, אחרי הכול.

בששת החודשים מאז שעזבה את יוון היא השקיעה את עצמה בפקעת המנחמת של תורת המספרים, ניסתה לסיים את הדוקטורט שלה במתמטיקה טהורה. ניסתה להקהות את הכאב האיום של געגועים אל אנטוניוס, או לפחות אל אנטוניוס שהכירה במשך שבוע, לפני שהכול השתנה. היא ניסתה לנקוט צעדים כדי לבנות מחדש את חייה, לשלוט בחרדה שלה ולתקשר עם האנשים שסובבים אותה. היא התקדמה, והיו רגעים, ימים תמימים, שבהם הרגישה נורמלית ומאושרת מאוד.

ובכל זאת היא תמיד התגעגעה אל אנטוניוס. התגעגעה אל האדם שהיתה כשהיתה איתו, כשהיו בניו יורק.

ואף אחד מבני האדם הללו לא היה אמיתי. הנישואים שלהם, אהבתם, לא היו אמיתיים. היא ידעה זאת לחלוטין, ובכל זאת...

היא עדיין נכספה למה שחלקו, תקופה קצרה כל כך.

"כן," היא אמרה בשקט. היא הרימה את סנטרה ופגשה במבטו. "אני רוצה לסיים את הנישואים שלנו."

"גירושים," אנטוניוס הבהיר במונוטוניות, והיא נרתעה קמעה אבל החזיקה במבטו, קשה ובלתי מתפשר כפי שהיה.

"כן."

"אז, לינדסי," הוא אמר לה בקול האיום והמשיי שלו, "את צריכה לעשות מה שאני מבקש. מצווה. כיוון שעל פי החוק היווני אי אפשר להתגרש, אלא אם שני הצדדים מסכימים."

היא לטשה בו את מבטה, עיניה מתרחבות כששקלה את ההשלכות של מה שאמר. "חייבות להיות עוד נסיבות שמאפשרות גט."

"אה, כן, יש. שתיים, למען האמת." פיו התעקל בצורה לא נעימה. "בגידה ונטישה. אבל מאחר שאני לא חטאתי באף אחת מהשתיים, הן לא תופסות, באשר אלי, מכל מקום."

היא נרתעה שוב, והוא הגיב לכך בעיקול שפתיים. "מדוע אתה רוצה שאחזור ליוון, אנטוניוס?"

"זה לא בגלל הדבר שכפי הנראה את חוששת ממנו, על מנת לחדש את נישואינו." קולו התקשה והוא העביר עליה מבט של בוז. "אין לי כל רצון לעשות זאת."

כמובן הוא לא רצה. וזה לא אמור לפגוע, כיוון שהיא בחרה שזה יהיה כך, ועם זאת זה הכאיב. "אז..."

"אימא שלי, כפי שאת אולי זוכרת, מחבבת אותך מאוד. היא לא יודעת מדוע עזבת, ואני לא יידעתי אותה בנוגע למצב נישואינו."

אשמה התפתלה בתוכה. דפני מרקאיוס היתה טובה אליה במהלך התקופה שלה ביוון, ועדיין זה לא הספיק כדי שתישאר. שתשמור על שפיותה.

"למה לא סיפרת לה?" לינדסי שאלה. "עברו כבר שישה חודשים. אתה לא יכול לשמור זאת בסוד לנצח."

"למה שאת לא תספרי לה?" אנטוניוס ענה. "אה, שכחתי. כיוון שאת פחדנית. את התחמקת מביתי וממיטתי ולא טרחת אפילו לנהל שיחה יחידה באשר לסיבה שרצית לסיים את נישואינו."

לינדסי נשמה עמוק ולחמה בדחף לספר לו כמה שיחות בדיוק היא ניסתה לקיים. לא היה בכך טעם עכשיו. "אני מבינה שאתה כועס –"

"אני לא כועס, לינדסי. כדי לכעוס אמור להיות לי אכפת." הוא קם על רגליו, הבעת הפנים שלו מתבהרת. "והפסיק להיות לי אכפת ברגע ששלחת לי את המייל ההוא. כשסירבת לומר משהו מלבד שהנישואים שלנו היו טעות, כשהתקשרתי אלייך ורציתי לדעת מה קרה. כשהראית לי כמה מועטה היתה ההערכה שלך אלי ואל נישואינו."

"ואתה הראית לי עד כמה מועטה הערכה שלך לנישואינו בכל יום שהייתי ביוון," לינדסי אמרה, לפני שהספיקה לעצור בעצמה.

אנטוניוס פנה אליה לאט, עיניו רחבות מתדהמה. "האם את מתכוונת להאשים אותי בסיום נישואינו? " הוא שאל, מדגיש כל הברה.

"אוי, לא, מובן שלא," לינדסי הטיחה בחזרה. "איך אוכל לעשות זאת? איך ייתכן שיש לך אחריות או אשמה כלשהי?"

הוא לטש בה את מבטו, עיניו מוצרות, ולינדסי כמעט צחקה כשהבינה שהוא לא היה בטוח אם היא סרקסטית או לא.

ואז הוא הניח את המילים שלה בצד וענה בטון חתוך, "לא אכפת לי ממך ומהסיבות שלך, אבל לאמי אכפת. כיוון שחלתה, חסכתי לה את הכאב הנוסף לדעת איך ולמה עזבת."

"חלתה –"

"הסרטן שלה חזר," אנטוניוס הבהיר לה בבוטות אכזרית. "היא קיבלה את התוצאות חודש אחרי שעזבת."

לינדסי לטשה בו מבט המום. היא ידעה שדפני היתה בהפוגה מסרטן שד, אבל הפרוגנוזה היתה טובה. "אנטוניוס, אני כל כך מצטערת. האם זה... האם זה בר טיפול?"

הוא משך באחת מכתפיו החזקות, הבעת הפנים שלו מופנמת. "לא במיוחד."

לינדסי שקעה בכיסאה, מחשבותיה מסתחררות מהמידע החדש. היא חשבה על דפני טובת הלב, עם שערה הלבן וקולה הרך, העדינות שלה מורגשת בכל מילה או מעשה, והרגישה דקירה של צער על האישה שהכירה במשך זמן כה קצר. ואשר לאנטוניוס... הוא אהב מאוד את אמו. זה בוודאי הכה בו קשות, והיא, אשתו, לא היתה שם לנחם אותו ולתמוך בו במשך מחלתה. אבל האם היתה מסוגלת לכך לו נשארה ביוון?

היא היתה כה אומללה שם, והמחשבה לחזור ליוון החייתה את פחדיה הישנים.

"אנטוניוס," היא אמרה בשקט. "אני מצטערת מאוד-מאוד על אמך, אבל עדיין איני יכולה לחזור ליוון."

"את יכולה ואת תחזרי," אנטוניוס ענה בפסקנות, "אם את רוצה גט."

היא נדה בראשה, שערה מתנופף, הייאוש מכרסם עמוק בנשמתה. "אז אני לא אבקש גט."

"את עדיין אשתי, ומקומך איתי." קולו נעשה מחוספס יותר והוא הסתובב ממנה בתנועה חדה אחת. "את לא יכולה ליהנות מכל העולמות, לינדסי."

"איך הפגישה שלי עם אמך תעזור לה?" מחתה לינדסי. "זה רק יפגע בה יותר, אם אספר לה פנים אל פנים שנפרדנו. "

"אבל אין לי כל כוונה שתגידי לה זאת." אנטוניוס הסתובב אליה, ודומה כי עיניו ממש נקבו אותה. "סביר שלאמי יש רק כמה חודשים לחיות, אולי אפילו פחות. אני לא מתכוון להעיק עליה עם החדשות על נישואינו הכושלים. למשך כמה ימים, לינדסי, אולי שבוע, תוכלי להעמיד פנים שאנחנו עדיין נשואים באושר."

"מה – ?" היא הסתכלה עליו, מזועזעת, והוא העווה שפתיים בחיוך כביכול.

"לבטח זה לא בלתי אפשרי? את כבר הוכחת לי איזו שחקנית טובה את כשהעמדת פנים שהתאהבת בי."

 

אנטוניוס התבונן בפניה היפים והחיוורים של אשתו והדחיק את שביב החמלה הבודד שחש כלפיה. היא נראתה כה לכודה, כה נחרדת מן המחשבה לחדש את נישואיהם ולחזור ליוון.

ולא שיחדשו באמת את נישואיהם, כמובן. זו תהיה העמדת פנים, למענה של אמו.

לאנטוניוס לא היתה כל כוונה להזמין את לינדסי שוב אל מיטתו. לא אחרי שעזבה אותו בצורה כה קרת לב ופחדנית. לא, הוא ייקח אותה בחזרה ליוון למספר ימים למענה של אמו, ואז הוא לעולם לא יראה אותה שוב... שזה בבירור מה שהיא רוצה. וגם הוא רוצה בזאת.

"כמה ימים?" היא חזרה מבלי לחוש דבר. "וזה יספיק..."

"זה יום השם של אמי בשבוע הבא," אנטוניוס אמר לה.

"יום השם..."

"ביוון אנחנו חוגגים ימי שם ולא ימי הולדת. משפחתי רוצה לחגוג אותו במיוחד, בהתחשב..." העצב חסם את גרונו וצרב בחזהו. הוא לא היה מסוגל לדמיין את וילה מרקאיוס ללא אמו. לאבד את אביו היה קשה מספיק. אביו בנה את המטע מאפס, הוא היה המוח שמאחורי החברה, לטוב ובהחלט גם לרע, אבל אמו היתה תמיד הלב. וכשהלב ימות...

אבל אולי לבו שלו כבר מת, התרסק לאין כשאשתו עזבה אותו. הוא חשב שלינדסי אהבה אותו. הוא האמין שהיו מאושרים יחד.

איזו בדיחה. איזה שקר. אבל אנטוניוס ידע שהוא אמור להיות מורגל לאנשים שאינם באמת מה שהם נראים. שלא אומרים מה שהם מתכוונים. הוא כבר למד שיעורים קשים בזה.

"אנחנו עושים חגיגה," הוא המשיך, והצליח במאמץ לשמור על קול יציב. "משפחה וחברים, כל השכנים שלנו. את תהיי שם. אחר כך תוכלי לחזור הנה, אם תרצי. אני אסביר לאמי שאת צריכה לסיים את המחקר שלך." הוא ידע שלינדסי עובדת על הדוקטורט שלה במתמטיקה טהורה, וכשעזבה אותו היא אמרה לו שהיא צריכה לסגור כמה קצוות בניו יורק. הוא נפרד ממנה ברוח טובה, וחשב שהיא תיעדר לימים ספורים בלבד. היא כבר אמרה לו שאת המחקר שלה אפשר לעשות בכל מקום, אמרה שאין לה שום דבר בניו יורק. אבל כנראה זה, כמו כל דבר אחר, היה שקר.

פניה של לינדסי החווירו עוד יותר והיא הרימה יד אחת אל גרונה, בולעת בעווית. "מסיבה? אנטוניוס, בבקשה. אני לא יכולה."

כעס עז הלהיט את דמו. "מה עשיתי לך," הוא תבע בקול פראי ונמוך, "כדי לגרום לך להתנהג אלי ככה? להתנהג אל משפחתי ככה? קיבלנו אותך לתוך ביתנו, לתוך חיינו." בטנו התכווצה מן הרגש שלפת אותו – רגש שלא יכול היה לשאת שלינדסי תראה. הוא אמר לה שהוא לא אוהב אותה יותר, והוא התכוון לזה. הוא חייב להתכוון לזה. "אימא שלי," הוא אמר אחרי רגע, כשהתעשת וקולו היה שטוח ומונוטוני כפי שהצטרך שיהיה, "אהבה אותך. היא התנהגה אלייך כאילו את בתה עצמה ובשרה. וככה את מתכוונת לגמול לה?"

דמעות התנוצצו על ריסיה של לינדסי והיא מצמצה כדי לבלום אותן, נדה בראשה באומללות כה גלויה שאנטוניוס כמעט ריחם עליה שוב. כמעט.

"לא, מובן שלא," היא אמרה בקול נמוך. "אני... אני מכירה תודה לאמך ולטוב לבה אלי."

"יש לך צורה מוזרה להראות זאת."

עיניה ברקו באש ובתוגה, ואנטוניוס תהה על מה בשם אלוהים יש לה לכעוס. היא עזבה אותו.

"ועל אף זאת," היא אמרה בשקט, יד אחת עדיין מרפרפת אל גרונה. "קשה לי מאוד לחזור ליוון."

"למה? האם יש לך מאהב שמחכה לך כאן בניו יורק?"

פיה נפער בתדהמה. "מאהב –"

אנטוניוס משך בכתפיו, כאילו זה עניין חסר חשיבות, אף על פי שהמחשבה על לינדסי עם גבר אחר, מפרה את שבועות הנישואים שלהם, מחללת את מיטת הנישואים, גרמה לו לרצות לחבוט במשהו. "אני לא יודע מה עוד לקח אותך כה בפתאומיות מיוון." ממני, הוא כמעט ואמר, אבל תודה לאל התאפק.

היא נדה בראשה לאט, עיניה רחבות, אם כי אנטוניוס לא יכול היה להבחין מאיזה רגש. "לא," היא אמרה בקול נמוך. "אין לי מאהב. רק אתה היית, אנטוניוס. מאז ומעולם."

ובכל זאת, ברור שהוא לא היה מספיק. אנטוניוס לא ידע אם להאמין לה. הוא אמר לעצמו שזה לא משנה. "אז אין סיבה שלא תבואי ליוון."

"המחקר שלי –"

"לא יכול לחכות שבוע?" הוא נמלא קוצר רוח, ביחד עם הכעס המוכר. האם היא לא קלטה כמה אנוכית, בלתי מתחשבת ואכזרית היא?

אפילו עכשיו, אחרי שישה חודשים שבהם למד לקבל את הנטישה שלה ולהשלים עמה, הוא היה המום מהטוטליות שבה שיטתה בו. הוא האמין לחלוטין באהבתה אליו. אבל, אנטוניוס הזכיר לעצמו, הם הכירו זה את זה רק שבוע כשהתחתנו. זה היה אימפולסיבי, אפילו פזיז, והוא היה בטוח כל כך. בטוח באהבתו אל לינדסי ובאהבתה אליו.

איזה טיפש הוא היה.

לינדסי הסתכלה עליו, פניה עדיין חיוורות ואומללות. "שבוע אחד," אנטוניוס אמר בחריקת שיניים. "שבעה ימים ואז אני מתכוון לעולם לא לראות אותך שוב." היא התכווצה, כאילו מילותיו פגעו בה, והוא פלט צחוק קשה. "האם הרעיון הזה לא משמח אותך?"

היא הסיטה את מבטה, חשקה חזק את שפתיה כדי למנוע מהן לרעוד. "לא," היא אמרה אחרי רגע. "זה לא."

הוא נד בראשו לאט. "אני לא מבין אותך."

"אני יודעת." היא התנשמה ברעד. "מעולם לא הבנת."

"וזו אשמתי?"

היא נדה בראשה בעייפות. "מאוחר מדי להחליף האשמות, אנטוניוס. זה פשוט ככה. הנישואים שלנו היו טעות, כפי שאמרתי לך במייל שלי ובטלפון."

"מעולם לא אמרת למה."

"מעולם לא שאלת," לינדסי ענתה, קולה מתחדד, ואנטוניוס הקדיר פנים.

"שאלתי אותך בטלפון –"

"לא," לינדסי אמרה לו בשקט, "לא שאלת. שאלת אותי אם אני רצינית, ואמרתי כן. ואז טרקת את הטלפון."

אנטוניוס לטש בה את מבטו, לסתו מכווצת עד כאב. "את זו שעזבת, לינדסי."

"אני יודעת –"

"את מנסה עכשיו לרמוז שנישואינו נכשלו כיוון שלא שאלתי את השאלות הנכונות כשהתקשרתי אלייך אחרי שעזבת. אלוהים יודע, זה משהו שקשה לקבל."

"אני לא רומזת לשום דבר מסוג זה, אנטוניוס. אני פשוט הזכרתי לך את העובדות."

"אז תני לי להזכיר לך עובדה. אני לא מתעניין בהסברים שלך. הזמן לכך עבר. מה שאני מתעניין בו, לינדסי – הדבר היחיד שאני מתעניין בו – הוא הסכמתך. מטוס יוצא לאתונה הלילה. כדי לעלות עליו אנחנו צריכים לצאת מכאן תוך השעה הקרובה."

"מה?" מבטה התעופף לעברו, פיה נפער בתדהמה. "לא הסכמתי אפילו."

"את לא רוצה גט?"

היא הסתכלה עליו לרגע, סנטרה זקור בגאווה, עיניה אפורות וקרירות. "אתה אולי חושב שאתה יכול לסחוט ממני הסכמה, אנטוניוס," היא אמרה לו, "אבל אתה לא יכול. אני אבוא איתך ליוון לא כיוון שאני רוצה גט, אלא כיוון שאני רוצה לכבד את אמך. להסביר לה –"

"אל תחשבי –" אנטוניוס קטע אותה, "שתספרי לה איזה סיפור סוחט דמעות על הנישואים המוטעים שלנו. אני לא רוצה שתעציבי אותה."

"מתי אתה מתכוון לספר לה את האמת?"

"לעולם לא," אנטוניוס ענה לה קצרות. "לא נותר לה זמן רב לחיות."

דמעות מילאו שוב את עיניה של לינדסי והפכו אותן קורנות וכסופות, והיא מצמצה. "אתה באמת חושב שזו הדרך הטובה ביותר? לרמות אותה?"

"כאילו שאת יכולה להרשות לעצמך לדבר על רמייה."

"מעולם לא רימיתי אותך, אנטוניוס. אהבתי אותך במשך אותו שבוע בניו יורק."

הכאב שחתך אותו היה כה עז ופתאומי שאנטוניוס כמעט התנשף בקול. כמעט לפת את חזהו, כאילו הוא עובר התקף לב, כמו אביו שמת בגיל חמישים ותשע. "ואז?" הוא הצליח לומר לבסוף, קולו אדיש. "את פשוט הפסקת?" חלק ממנו ידע שהוא לא אמור לשאול את השאלות הללו. הוא אמר ללינדסי שזמנם של ההסברים עבר, וזה היה נכון. "לא חשוב," הוא פטר אותה בקול מחוספס. "זה לא ממש משנה. בואי ליוון מאיזו סיבה שאת רוצה, אבל את צריכה להיות מוכנה תוך שעה."

היא הסתכלה עליו רגע ארוך, נראית שברירית ויפה וגורמת לו להיזכר איך זה היה לחבק אותה. לגעת בה.

"בסדר," היא אמרה בשקט, וקולה נשמע עצוב ומקבל את הדין. מדחיק את כאב הכמיהה שהרטיט אותו, אנטוניוס הסתובב מאשתו וחיכה, ידיו מכווצות לאגרופים לצדי גופו כשהיא ארזה את חפציה, ואז, ללא מילה וללא מבט חלפה על פניו ויצאה מהחדר.