רומן בפריז

1

 

צחוקה היה כה זך וספונטני, שהוא גרם לדמיטרי מקריקוסטה להפנות את מבטו מהיפיפייה האיטלקייה שפלירטטה איתו ולחפש את מקור הצליל. כמי שבקי בצחוק מזויף ושלעיתים קרובות הציע חיקויים בעצמו, הוא מצא את הטבעיות בצחוקה של האישה כמקסימה ביותר. הצחוק היה נשי בלי להיות ילדותי או מצחקק, חם וסקסי בלי העמדת פנים.

 

במשך רגע הוא לא קלט דבר מלבדה. שיער בלונדיני קצר התרומם ונפל כשהיא הסיטה אותו לאחור. לעורה היתה איכות חיוורת, שקופה, שגרמה לו לחשוב שלחְייה תהיה רכה כנגד שפתיו. הוא תהה מהו ניחוח עורה. כפרי קייצי, אולי. צדודיתה היתה נשית וחמודה, ממש עד קצה אפה, בעוד היתר בה היה סמל לחיטובים מעוררי תיאבון.

 

הכול עטוף במדים של מקריקוסטה.

 

לעזאזל, לעזאזל ושוב לעזאזל.

 

האכזבה שהציפה אותו היתה חריפה באופן מפתיע.

 

הוא בחן ביתר תשומת לב את מדיה, מקווה שהוא לא זיהה אותם. זו לא היתה החצאית הצרה והז'קט האדום עם האניצים על החולצה הלבנה שהצוות הצרפתי לבש כאן בפריז, מה שהפיח בו מעט תקווה. אך אם היא עבדה בחברה, היא היתה מוסיפה רק צעיף או עניבה בצבעי החברה כחלק מהופעתה העסקית.

 

לרוע המזל, המכנסיים הארוכים והבלייזר החם היו שייכים לאחת ממערכות הלבוש הקנדיות. מקריקוסטה עלית, אם הוא לא טעה – ולא היה אמור להיות לו כל ספק משום שהוא היה האדם שקבע כל הנחיה שיווקית ברשת בתי המלון המשפחתית, כולל התדמית ולבוש אנשי הצוות.

 

הוא לא רצה לזהות אותו. זאת היתה הבעיה. העניין הגברי שלו התעורר בחריפות על ידי האישה שלבשה אותו.

 

וזה לא היה אופייני לו. מבחינתו נשים היו ניתנות להחלפה. הוא מעולם לא תהה 'מי היא? מה הסיפור שלה?' במיוחד כשיד נשית כבר נחה על חפֶת חולצתו וקול לחש, "בלו? מה העניין?"

 

"חשבתי שהכרתי מישהו," הוא אלתר, ושלח אל בת לווייתו חיוך מרגיע לפני שהציץ שוב באישה הצוחקת – העובדת אצלו – מעבר ללובי.

 

היא הנהנה אל מישהו, תחבה את שערה בגנדרנות אל מאחורי אוזנה, אמרה משהו על אי-מייל שהוא קרא בשפתיה כשרעש ממקורות שונים הדהד בין רצפת השיש והעמודים במבואה.

 

סקרן לדעת איזה גבר החזיק בחיוך העליז הזה על פניה נע דמיטרי לאחור על ספת הקטיפה, ובתוך כך איבד את הסיכוי שהיה לו לאחר צהריים מהנה.

 

גדעון.

 

הלם חלף בו כשהוא זיהה את גיסו. לא שגדעון נראה כמי שעודד את האישה, אך דמיטרי קם בכל זאת על רגליו בכעס של אח. בתקופה שאחותו עברה הרבה, במיוחד לפני מספר שנים, רמזה העוזרת האישית של גדעון באוזנה של אדארה שהיא וגדעון מנהלים רומן. דמיטרי לא התכוון לשבת פה בזמן שזנזונת חדשה עושה הצגות בפני בעלה של אדארה.

 

"אני באמת מכיר אותו," הוא אמר בזעם. "סלחי לי."

 

אך גדעון והבלונדינית כבר נפרדו כשהוא עקף את האכסדרה והתקרב. האישה הסתובבה ופנתה בצעד קליל אל שולחן החזית כשגדעון הרים את מבטו כדי לראות את דמיטרי. הבעתו התקשחה בנחישות.

 

אז נזכר דמיטרי שהוא נמנע מלפגוש באדם הזה.

 

"יפה," אמר גדעון כשהוא התקרב. "התכוונתי למצוא אותך לפני שאעזוב. יום ההולדת של אדארה. אתה תהיה שם."

 

ההנחיה הישירה, גבר אל גבר, היתה מרגיזה, אך מרגיעה משהו. דמיטרי נהנה לראות שגדעון היה נחוש בדעתו לשמח את אשתו. כשאותה עוזרת אישית שמה עיניה בגדעון, עמד דמיטרי לקחת אותה בעצמו לטיול כדי להגן על נישואי אחותו. בסופו של דבר הציל גדעון בעצמו את נישואיו. הוא פיטר את האישה לפני שהושמעו יותר מטענות מזויפות ומרגיזות. למרות חששותיה של אדארה שגדעון משרך את דרכיו, האמת היא שמסירותו לה מעולם לא התערערה ועדיין היתה כסלע מוצק.

 

וזה היה טוב, הניח דמיטרי. הוא לא רצה עוד מריבות בנוסף לאלה שאחותו חוותה, אבל היא היתה מאושרת באופן  מרגיז כל כך. כל כך נחושה בדעתה להכניס אותו למכלאת ה-עד-עצם-היום-הזה שהיא יצרה לעצמה. כל המצב עם אחיו ואחותו וכל ילדיהם, מספר הסודות שנשמרו מפניו... הטריד אותו בדרך שדמיטרי לא רצה לבחון, לכן הוא השיב את תשומת ליבו אל הבלונדינית שאיימה על אושרה של אחותו במטרה להבטיח שהיא לא תנסה שוב להתחנחן בפני גדעון.

 

זה היה עדיף על התמודדות עם דרישותיו של גדעון.

 

"התאריך מסומן בלוח השנה שלי. אנסה להגיע." פטר אותו דמיטרי בקלילות.

 

גדעון שילב את זרועותיו. שורשיו כמלח ברציפים נראו היטב בניצוץ העז בעיניו. "האם יש סיבה לכך שאינך נותן לכך עדיפות?"

 

לאור העובדה שגדעון היה חלק מהמשפחה כבר מספר שנים, דמיטרי לא חשב שעליו להסביר מדוע המפגשים שאדארה המשיכה לנסות לארגן היו נעימים בערך כמו שן בינה כלואה.

 

"אעשה כמיטב יכולתי." הוא שיקר.

 

"באמת?" אמר גדעון בטון החלטי. המילים לשם שינוי נרמזו בסוף בשקט, רמות וברורות.

 

וזו היתה סיבה מספר אחת לכך שלא היה לו כל רצון להיות עם משפחתו. מה אתה עושה בחייך? תחזיק את התינוק. נכון שהוא מתוק? מתי תפסיק לרוץ אחרי חצאיות ותתיישב כבר?

 

דמיטרי שלח במוחו שתי מילים בתשובה לגיסו, והדגיש אותן בחיוך מתוח כשהתרחק. האם לא הספיק שהוא נאלץ להתגייס כשאדארה היתה בהיריון? לעזאזל, הסיבה היחידה לכך שהוא נכנס לעסק המשפחתי היתה היא ותיאו. אולי בשנים הראשונות הוא הופיע כשהתחשק לו, אבל בימים אלה הוא היה שם כל הזמן, ועבד קשה, אם איש מהם לא הבחין בכך. הם כולם יכלו לשחק בחיי בית וגינה עם התינוקות החדשים שלהם, אם הם רצו בכך. לו לא היה כל עניין להפוך לאיש משפחה – והוא יהיה נורא ואיום בכך – כך שכולם יכולים לקפוץ לו.

 

הוא העיף מבט כועס בכוכבנית האיטלקייה שהביטה בו כקוקר ספניאל ששומע את מפתחות המכונית. למרות שברגע זה הוא היה מקבל בברכה את הסחת הדעת שבסקס – ההתעלסות היתה המפלט שלו מכל לחץ – באופן מוזר לא היה לו כל רצון לקחת אותה למעלה. הבלונדינית תפסה חלק גדול יותר במחשבותיו, הציקה לו.

 

היא אולי לא התכוונה לעורר את הוויכוח הקצר עם גדעון, אך העוינות שטפה אותו בכל זאת כמו אדרנלין. הוא לא היה עד כדי כך לא בוגר שלא הבין שהוא מחליף את הנושא באשמה. לאחרונה, בכל פעם שמחויבות משפחתית ניצבה בפניו, עלה בו גל של כעס ומרדנות. מחשבות אפלות ודוחות ששלחו אותו לחיפוש הרס עצמי ברמה זו או אחרת.

 

בדרך כלל הוא היה מאהב, לא לוחם. הוא אילץ את עצמו להישאר בצד השפוי של האלימות, כשהוא מודע מדי לקו הזה באופיו של אביו. אך חמת זעם חסרת שם התעוררה בו בכל פעם שהוא ניצב מול העובדה שהמשפחה האמיתית היחידה שלו, אחיו ואחותו, שני האנשים שהוא בטח בהם ללא סייג, שמרו מפניו בסוד את קיומו של אחיהם הבכור.

 

האם הם לא בטחו בו? מדוע הם הרחיקו אותו כך? הבגידה יצרה קרע במוקד הקשר שהוא חש אליהם ודחקה אותו אל הקיר. לולא המחסום שהוא קבע על רגשותיו, היה זעמו פורץ כענן קרינה. זה יצר בו לחץ רב. תחושה קשה, קרה ואפלה עמוק בליבו, שאותה הוא סירב לנתח מפחד מה ימצא בה.

 

במקום זאת הוא הפך אותה לגל של אנרגיה קפואה שנשא אותו על פני המבטים הסקרניים משולחן הקבלה עד משרדי ההנהלה, שם הוא מצא את הבלונדינית הקנדית יושבת בכיסא שנדחק בנוחיות אל כיסאו של מנהל המלון. האיש לא הביט במקום שעליו היא הצביעה במסך המחשב. הוא נעץ מבט מטה אל המקום שבו נדחקו שדיה אל בד חולצתה.

 

"אני צריך לדבר איתך." אמר דמיטרי.

 

 

 

נטאלי הרימה את מבטה והרגישה במלוא עוצמתו של דמיטרי מקריקוסטה, האח הצעיר במשפחה שהעסיקה אותה. זה עם המוניטין השערורייתי והידוע לשמצה. היא ראתה אותו אישית קודם, אך תמיד מרחוק. מעולם לא כך, כשעיניו החומות הכהות דוחקות בה לאחור בכיסאה ואז בוחנות בבעלות את כפתוריה.

 

הוא היה מושך באופן שלא ייאמן. עובדה זו היתה לאגדה ברשת בתי המלון, ובלתי ניתנת להתעלמות כשהוא במרחק של בקושי שלושה מטרים.

 

היא ניסתה להשוות אותו לאחיו הגדול, תיאו, שהיה דומה לו אך מצוחצח יותר, וששמר על פרופיל נמוך וזכר כל שם ומספר שהוא שמע.

 

אך אי אפשר היה להמעיט בערכו של הגבר הזה. הדבר היחיד עליו היא היתה מסוגלת לחשוב היה שדמיטרי ידוע ברשעות שבו שניכרה בגבותיו המעוקלות ובחיוכו המרוחק. וגם בנשים שהוא משך ללא מאמץ, שלא לדבר על התעלמותו המוחלטת מדברים קטנים כמו מדיניות ונהלים. כיְווני מלידה, אך כמי שגדל באמריקה, היתה בגוון עורו חמימות ים תיכונית תחת צל הזיפים. הוא התלבש כאזרח העולם במכנסיים ובז'קט מחויטים. הז'קט כופתר על חולצתו באופן שהבליט שרירים נאים ביותר ומותניים צרים. הוא נראה כגנגסטר הלוהט ביותר משנות ה-20.

 

רע. הוא נראה רע מאוד, מאוד. מלא חטאים עד גדותיו.

 

היא הרימה עיניה מהמבט שנתנה בו ונתקלה במבטו. אחת מגבותיו התרוממה באתגר מול בחינתה. זה בהחלט היה גבר שונה מכל אלה שהיא הכירה. חד ויודע יותר מדי. כמה משפיל להיות ברורה כל כך.

 

צניעות, נטאלי. את אימא.

 

היא בלעה את רוקה באי נוחות, והביטה במסייה רנו כשנעמדה. סומק הכתים את לחייה.

 

"אני אחזור למשרדי ותוכל לקרוא לי כשתסיים. נעים מאוד להכיר אותך, מר מקריקוסטה." היא אמרה כשהתקרבה אל הדלת, מצפה לכך שהוא יזוז ויעניק לה הנהון מזלזל.

 

"איתך אני רוצה לדבר, מיס...?" הוא הושיט יד.

 

ההלם גרם לה להסס לפני שהניחה את ידה בידו והלפיתה החמימה שסגרה עליה הקפיצה אותה. "אדאמס," היא אמרה בקול צרוד ומבולבל. "איתי? אתה בטוח?" מי הוא חשב שהיא?

 

"אני בטוח. הובילי אותי למשרדך." הוא שחרר את ידה והחווה בידו לעבר המסדרון.

 

היא חלפה על פניו, מתחממת בחום פנימי, וצעדה לפניו לאורך המסדרון הצר אל המשרד המשותף שלה. הבנות שעובדות איתה לא היו ליד שולחנן. זה היה מושלם בשעת ארוחת הצהריים כשהיא התקשרה לבתה, באחת משיחות הוידיאו היומיות שלה. זואי עשתה חיים עם סבתהּ ולא התגעגעה כלל אל נטאלי, וזו היתה הקלה, אך זה בכל זאת שבר את ליבה של נטאלי. היא הזילה שתי דמעות אחרי שניתקה, והתגעגעה בחריפות לילדתה, והודתה על הפרטיות שאפשרה לה לעשות זאת. אך עכשיו, היעדרותן של שותפותיה למשרד הותירה אווירה של בדידות בחדר הקטן עם הריח המעופש מעט והחלונות המטושטשים בגלל הגשם.

 

כשהוא סגר מאחוריהם את הדלת היא הרגישה כאילו כל החמצן נשאב מהחדר. "אני לא יודעת מה...?"

 

"הניחי לגיסי!" הוא אמר ישירות.

 

"אני... מה?" ההאשמה נפלה עליה כרעם ביום בהיר, והיא הצליחה רק לנעוץ מבט, כשקרביה קופאים בשנייה. "גדעון? כלומר, מר ווזאראס?"

 

"גדעון." הוא אישר, אך במילה נרמזה משמעות נוספת. כאילו הוא חשב שהיא הרחיקה לכת כשהשתמשה בשמו הפרטי של האדם.

 

"מה גורם לך לחשוב שיש בינינו משהו?" היא היתה המומה עד כדי כך שלא הצליחה להסביר כמה מחרידה היתה ההאשמה.

 

"איני חושב שיש. אני מכיר אותו ואני מכיר את אחותי, אבל ראיתי אותך מפלרטטת איתו בלובי, ביקשת את האי-מייל שלו. הפסיקי או שאדאג לכך שתפוטרי!"

 

"הוא הראה לי תמונה של בנו! האי-מייל היה בנוגע לעבודה." העלבון הגיע, הציף את פניה בסומק לוהט, מתח את קולה בטונים צורמים של נאשם חף מפשע. "איני רודפת אחרי גברים נשואים! זה רעיון דוחה. במיוחד כשאשתו היתה אדיבה מספיק כדי לתת לי את ההזדמנות הזאת. זו הסיבה היחידה לכך שהוא בכלל דיבר איתי. היא ביקשה ממנו למסור הודעה על דוח שהיא רוצה שאכתוב. אמרתי שאני מקווה שבנם התגבר על ההצטננות, והוא הראה לי תמונה של ילדו השובב אחרי שהילד מצא את דרכו לתוך המקרר."

 

רפרוף הבוז שנדלק באחת מלחייו של דמיטרי רק הרתיח אותה יותר, הגביר את הצורך שלה להוריד אותו מהעץ הגבוה שלו.

 

"בכלל, מי אתה לעזאזל שתחרוץ דעה? אחרי כל מה ששמעתי אי פעם על ערכי המוסר שלך, אני המומה ולא מאמינה שאתה מפקפק בשלי."

 

זה תפס את תשומת ליבו. מבטו המצמית העניק לה הפוגה, אבל היא זעמה מכדי להפסיק.

 

"הו, האם הגזמתי? אינך חושב שלמישהי שפגשת לפני מספר שניות בלבד יש זכות להרים עליך קול? חשבתי שהערות אישיות פזיזות הן הקטע המיוחד שלנו."

 

טוב, זה היה מוגזם. סומק לוהט הציף אותה כשהיא סגרה בכוח את פיה. ושילבה את זרועותיה. והניפה את סנטרה כשאזרה אומץ לשאול מבעד לשיניה, "האם אתה עומד לפטר אותי?"

 

"למה?" הוא אמר במבט תמציתי.

 

"בדיוק," היא צעקה, בלי שהצליחה לעצור את התגובה המתנשאת למרות שהיא הרגישה מתה בתוכה. היא היתה כעוסה ונבוכה כל כך, שהיא לא הצליחה אפילו להביט בו. היא אהבה את העבודה הזאת. היא נזקקה לה. כל המטרה ביציאה למשימה הזאת היתה לשפר את מעמדה בחברה. יותר שכר ואחריות יביאו ליותר יציבות וביטחון לזואי.

 

אבל כאן היא סיכנה הכול. מה גרם לה להתפרץ כך? אשמה? משום שהיא חמדה בסתר את בעלה המסור של אדארה, שללא ספק אהב את אשתו ואת בנו ותמך בשניהם בכל דרך אפשרית? מובן שכל אישה רוצה בכך בסתר, אבל נטאלי לא התכוונה לגנוב כדי להשיג זאת.

 

"מה שמך הפרטי?" הוא שאל.

 

"נטאלי. מדוע?" היא הביטה בו כשראשה מופנה הצידה, חצי מצפה לכך שהוא יתקשר לאגף משאבי אנוש. בחיי, הוא יפה. וכלל לא כועס. למען האמת, הוא נראה כמעט כאילו הוא צוחק לה, וזה היה כל כך מרגיז, שהיא נאלצה להפנות את מבטה.

 

"מה את עושה פה, נטאלי? בפריז, אני מתכוון. מה הטילה עלייך אדארה? מהו הדוח המיוחד?"

 

הזדמנות להתגאות. משהו שהיא חשבה שיעזור לה לטפס בסולם בחברה. זה כבר לא יקרה.

 

"אני נוטלת חלק בשדרוג התוכנה." היה לה קשה לשמור על קול יציב כשהמגננה ומוסר הכליות הציקו לה. היא דיברה קצרות. "אני מכשירה את הצוות שמתקן את השגיאות. הייתי בטולוז. השבוע אני בפריז. אחר כך אסע לליון."

 

"את חננת מחשבים?" הספקנות במבטו שסרק אותה שוב מכף רגל עד ראש היתה מרגיזה כמעט כמו המונח.

 

"לא הייתי מנחשת שאתה גאון שיווק." היא ירתה בתשובה, מחקה בשמחה את הטון הפוטר שלו, וחושבת, הפסיקי עם זה. אבל הוא היה כל כך  מעצבן.

 

"יצירתי ביותר," הוא הבטיח לה בטון חלקלק. "נטאלי, למרות שנשמע כאילו כבר עשית זאת, את תעבדי בכל המלונות באירופה?"

 

"אני... הממ, מה?" היצירתי הזה בלבל אותה, וזו היתה כוונתו, היא היתה בטוחה בכך. "לא, אני דוברת רק אנגלית וצרפתית, ו... הממ, איני יכולה להיעדר יותר משלושה שבועות."

 

היא וזואי לא יגוועו ברעב אם הוא יפטר אותה, היא הזכירה לעצמה. הידיעה הרגיעה את עצביה. היא אפילו לא תאבד את ביתה, ותמיד היתה לה אפשרות לעבור לגור עם חמותה לשעבר, מה שהתאים מאוד לזואי משום שהיא אהבה את החווה. היא יצאה מגדרה משמחה כששמעה שתשהה שלושה שבועות עם סבתה. לא, זו היתה מהמורה קטנה ולא נעימה שנטאלי תתגבר עליה מהר ככל האפשר.

 

"תמיד רציתי לנסוע, אז..." היא ניקתה את גרונה כשהבינה שזה היה מידע מיותר ושבה אל העובדות היבשות. "הם מנסים להגיע ליישום לפני סוף השנה. יש צוות שלם. אדם אחד לא מסוגל לעשות הכול."

 

"אז את פה כדי לעבוד ולטייל. לא כדי לנהל רומן. זה מה שאת אומרת לי?"

 

"כן." ממקום כלשהו עמוק בתת הכרתה עלה סומק חדש. "מובן שאני פה כדי לעבוד." אולי היא חשבה שהטיול הזה היה ההזדמנות שלה לנהל רומן בוגר הרחק מעיניה הניתנות להשפעה של בתה, אבל זו היתה יותר פנטזיה ולא משהו שהיא התכוונה לבצע. הטיול הזה הוא אולי הזדמנות להיפטר מאחריות ולהתנהג כאישה פנויה ולא כאם שנאבקת עם חשבונות ובעל תימהוני לשעבר, אבל היא תסתפק בפגישה עם מישהו שהיא לא היתה פוגשת בדרך אחרת.

 

אבל  הוא לא היה צריך לדעת זאת.

 

עם זאת, לחייה נותרו לוהטות וכואבות. לא היה קל לפגוש במבטו ולהעמיד פנים שרומן בוגר היה לגמרי לא בתכנון, במיוחד כשהיה נצנוץ מבין ומתגרה בקמטים בזוויות עיניו.

 

"גם אם הייתי מחפשת רומן," היא פלטה. "ואני לא, בהחלט לא הייתי מתחילה עם בעל החברה, נכון?"

 

"אינני יודע. זה נכון? בואי נאכל ארוחת ערב היום ונדבר על כך."

 

קיבתה התהפכה וליבה פסק מלפעום, כאילו היא נתקלה בקיר בלתי צפוי.

 

כך עושים זאת. היא בחנה, ניסתה לפצח את הקוד של יציאות והזמנות קלילות. זה נראה מסובך, אך הוא גרם לכך להיראות קל.

 

אבל לצאת איתו? בלתי אפשרי. ליבה הלם, פעם בבהלה פתאומית, בחלקו בגלל, ובכן, הביטו בו. הוא היה משגע, ומובן שהוא הכיר את כל העיר, לא רק את האזור.

 

סכנה. אם היא היתה יכולה להימלט מהחדר המחניק המלא שולחנות ריקים, היא היתה עושה זאת.

 

היא הצליחה איכשהו לשמור על יציבתה וללעוג, "האם זה מבחן? אני מבינה שתיאו... וכן, בדרג הזה כולנו קוראים לבני משפחתך בשם הפרטי כשאינך בסביבה כדי לשמוע זאת." היא הקיפה את קומת הקרקע בתנועת יד אלכסונית. "תיאו אולי נשא אישה שעבדה פעם כחדרנית, אבל כולנו מודעים היטב לכך שזה היה מקרה חריג. לי אין כל שאיפות כאלה. אתה בטוח לגמרי מפניי, וכך גם יתר הגברים במשפחתך."

 

זהו. היא שילבה את זרועותיה כדי לסגור את הנושא.

 

הוא שילב את שלו, כופף את אותן כתפיים מדהימות בדרך שייבשה את גרונה.

 

"את מצחיקה." הוא אמר.

 

"אני רצינית לגמרי!"

 

"אני יודע. לכן זה מצחיק. לכנות נישואין לאחד מאיתנו שאיפה, זה מצחיק עד טירוף." הוא לא צחק. הוא רק עיקל את פיו באירוניה, מה שגרם לה להבחין בצורת שפתיו. התחתונה היתה מלאה מהעליונה, אך בעליונה היה משטח רדוד בין שתי הפסגות, מושלם לקצה אצבע. זוויות פיו נמתחו לקווים קצרים ועמוקים שהעניקו לו את המראה של מי שמשועשע באופן קבוע מחייהם של בני התמותה סביבו.

 

חיוכו התרחב והוא הניף את סנטרו בתנועת שכנוע, קולו הפך נמוך ואינטימי, מלא בידיעה שהיא הגיבה לו.

 

"סעדי איתי, נטאלי."

 

היא חלמה בהקיץ. והוא הבחין בכך. כמובן. הוא היה אמן סדרתי בלהתחיל עם בחורות. לאן נעלמים אסונות הטבע כשזקוקים להם? זה בהחלט היה הזמן לכך שהאדמה תפער את פיה ותשאב אותה לתחתיות.

 

"קשרים בין עובדים אינם מתקבלים בעין טובה," היא הצליחה לומר, מתענגת על כך שהצליחה למצוא הן תירוץ והן קול יציב. "אני מצטערת שחשבת שאני מציגה בפני גיסך, אבל אני מודעת היטב למדיניות החברה, ואין לי כל כוונה להפר אותה גם אם הוא היה פנוי. עכשיו, אם סיימנו, אני באמת צריכה לחזור לעבודה."

 

"את מצטערת על הטעות שלי? זו באמת התחלה של ידידות יפה. בחייך. ארוחת ערב. זו תהיה ההתנצלות שלי." הוא פרש את אצבעותיו המתוחות על חזהו הרחב. חזה משגע, היא היתה בטוחה. הוא נראה כאילו הוא מתאמן. לעיתים קרובות. הופעתו הסיחה את דעתה מהפתאומיות שבה הוא הפעיל את קסמו. "מה רע בכך שבוס לוקח עובדת בעיר זרה לארוחת ערב? זו קשירת קשרים." הוא שידל אותה.

 

"זה מה שזה יהיה?" היא לא הצליחה למנוע את נחרת הצחוק שלה. היא חשבה שהוא סתם פלייבוי, אבל הוא גרם לחלוקת חסדיו להישמע כהטבה בעבודה.

 

הבעתו השתנתה מעט כשהיא צחקה, הפכה למתנשאת פחות כשמבטו התחדד בעניין גברי ובמשהו עז יותר, כאילו הוא שב ומעריך אותה. זה גרם לה לחשוב שאולי היא עומדת איתן במשחק השנינות הזה, מפתיעה אותו.

 

מה שהעניק לה ריגוש שהיא התאמצה ככל יכולתה להתעלם ממנו.

 

"תראה, אני רואה בכך מחמאה," היא מיהרה לומר, מסיטה את מבטה כדי שהוא לא יראה עד כמה. ככל שהיא חלמה שהיא מתוחכמת, היא לא היתה מוכנה למישהו כמוהו. "אבל ראיתי את הנשים שאתה יוצא איתן, ואני לא בליגה שלהן. וזו, דרך אגב, סיבה נוספת לכך שלא שמתי עין על גיסך. אז תודה לך על השיחה המעניינת ביותר הזאת, אבל אני צריכה לחזור לעבודה. איני רוצה שיפטרו אותי." היא הוסיפה במכוון.

 

"לא בליגה שלהן?" הוא חזר על דבריה, מקמט את מצחו במחאה כשבחן אותה שוב ביסודיות בדרך שהציתה אותה. גופה כאב כולו כשדמה געש בה בעקצוץ.

 

היא הרעיבה את עצמה ועבדה כמטורפת לפני שעזבה את מונטריאול, נחושה בדעתה שאם יקרה בדרכה אדם חשוב כלשהו – או צרפתי סקסי כלשהו – לא תהיה לה כל סיבה להרגיש לא בטוחה בעצמה. ובכל זאת, היא חוותה צביטה של חוסר ביטחון תחת מבטו, חשש שהיא אינה עומדת בדרישות.

 

הוא השיב את מבטו מעלה אל עיניה והניח לה לראות תאווה גברית גלויה.

 

ריגוש מעקצץ עטף אותה. זה לא היה בדיוק ביטחון עצמי, אך זה גם לא היה חוסר ביטחון. זה היה 'כן, בבקשה' מענג ומנוגד לרצונה שהפחיד אותה עד אימה.

 

"את נמצאת בליגת-על משלך, נטאלי. או שמא את ממציאה תירוצים כדי לחוס על רגשותיי? אם כן, זה יפתיע אותי. אינך נראית לי כמי שתטרח לעשות זאת. לא לאור הכנות שכבר הגענו אליה."

 

זה גרם לה להשתנק ביובש, אך היא הסתירה זאת בהרכנה מבוישת של סנטרה. "אתה צודק. אבל קרא את התיק האישי שלי, מר מקריקוסטה..."

 

"דמיטרי." הוא תיקן.

 

"חיי אינם סוערים כחייך, דמיטרי." היא ניסתה לגרום לקולה להישמע אדיש ומשועשע, אבל דמיטרי היה שם ארוטי באופן מפתיע לגבר בעל מבטא אמריקני. "לו הייתי חושבת שהזמנתך כנה – ושהיא כוללת רק ארוחת ערב," היא הוסיפה במבט של אינך-יכול-לשטות-בי, "הייתי מתפתה לכך. חבריי לעבודה שבים למשפחותיהם. זה יכול להיות מרענן לא לאכול לבד, אבל אני חושדת שאתה לועג לי, או שמא אתה מעניש אותי על כנותי?"

 

הוא הופתע. "מדוע שלא ארצה לצאת איתך? את יפה, משעשעת ויש לך צחוק יפה." הכנות בקולו גרמה לליבה להתהפך בחזה, לשקוע ולעלות בדרך שאילצה אותה להניח יד על קצה שולחנה לשם איזון. היא התאמצה למצוא הומור כדי להסתיר עד כמה המחמאה הפשוטה שלו פייסה אותה.

 

"ואתה רוצה לשמוע את הצחוק הזה במיטה?" היא אמרה בטון של אתגר.

 

"הא!" הגיחוך שלו היה מופתע ואמיתי, החיוך שלו מעריך לפני שהפך ללוהט ורעבתני. מבטו נסגר סביבה כאגרוף.

 

"אדאג שהמכונית תמתין בשבע ליד המדרכה."