פרולוג
לפני שמונה חודשים...
סורקה קלי נכנסה לבית-החולים בצעדים נחושים. כבר חלפו כמעט שלושה שבועות. הם מוכרחים לאפשר לה לראות אותו. במיוחד עתה משהיא ידעה. לא רק חשדה, אלא ידעה שהיא בהיריון.
עד כה, משפחתו של סיזר מונטרו ראתה בה רק עוזרת אישית שלו. מסורה לחלוטין. כל משפחתו העריכה את מסירותה. בלעדיה הם לא היו מצליחים להעביר את ניהול חברת ההנדסה הרב-לאומית בחזרה לידיו המוכשרות של אביו. ערכה היה רב מאוד באותם ימים ראשונים קשים אחרי התאונה.
אך היא היתה רק העוזרת האישית שלו, והוא היה חסר הכרה. רק משפחתו הקרובה הורשתה לבקרו. וכמובן גם ארוסתו.
איך בדיוק אדם חסר הכרה מתארס? זה מה שסורקה רצתה לדעת. מלבד כמה פעמים שדרכיהם הצטלבו במספר אירועים משפחתיים, סיזר אפילו לא נפגש עם דייגה. ההסכם בין המשפחות למזג בבוא היום את הנכסים שלהן באמצעות נישואים היה ציפייה, לא חוזה כתוב או אפילו חוזה רגשי.
אמו של סיזר לחצה עליו להתארס רשמית. סיזר הודה באוזני סורקה באותו לילה אחרון שהוא לא שש לשתף פעולה עם זה.
מסתבר שמשפחתו לא ידעה שסיזר אמר לסורקה לפני שנפרד ממנה בליל התאונה שהוא יוצא להודיע לדייגה שהנישואים לא ייצאו לפועל. הוא נפגש עם דייגה. האישה הודתה בפני הרשויות שהוא ביקר בביתה ועזב לאחר מכן. אם כך, מדוע דייגה התנהגה כאילו הנישואים צפויים להתקיים? כאילו התוכניות התקדמו מ'אולי' ל'בטוח'?
איך דייגה הפכה מחברה של המשפחה לארוסה בפרק הזמן הקצרצר שסיזר בילה למרגלות הצוק במכונית החבוטה?
השאלה ייסרה את סורקה בכל דקה של כל יום, שעה שחיכתה שסיזר יתעורר ויסביר את עצמו.
אולם הוא נשאר בתרדמת זמן כה רב עד שהיא התחילה לצפות שאם באמת יתברר שהיא בהיריון, התינוק הזה עוד עשוי לנחם את משפחתו. ואז סיזר התעורר והיא ידעה שהוא יסביר שהיא נועדה להיות לצדו, לא דייגה.
אלא שזה לא קרה. אביו קפץ למשרד כדי להסביר שסיזר איבד את היכולת לזכור פרטים בערך משבוע לפני התאונה. הוא לא זכר את גזירת הסרט על הגשר במדריד והיה מודאג מהצורך לפקח עליו, אל אקסלנטיסימו, הוסיף סניור מונטרו עם אחד מאותם קימוט מצח פזורי דעת שלו, קימוט מצח שרמז שהוא מרוגז על בני-אדם ועל חולשותיהם הגופניות.
סורקה לטשה עיניים בדוכס מקסטיון, נאלמת דום. החגיגה הפרטית של סיזר ושלה בעקבות חניכת הגשר אחרי שובם לוולנסיה התפתחה לשיחה מלב אל לב ובסופו-של-דבר לחיבור גופני מטלטל. סיזר לא זכר דבר מזה?
איך מעכלים חדשות כאלה? היא הרגישה רק ריקנות בתוכה. כאילו אחר-הצהריים הקסום שלהם כלל לא התרחש.
איכשהו היא בלעה את הגוש היבש שבגרונה ושאלה אם תוכל לבקר אצלו. "אין צורך," אמר לה אביו.
אבל היה. סורקה לא תאמין שסיזר איבד את הזיכרון עד שהוא יאמר לה זאת בעצמו, במיוחד עתה משההוכחה להתעלסותם אושרה באמצעות פס ורוד זעיר על מקלון.
אם הוא יראה אותה, הוא בוודאי ייזכר, לא?
כשדלתות בית-החולים הפרטי נסגרו אחריה בתנועה חלקה, פיה היה צחיח, עורה חסר תחושה, גפיה מחושמלות בשל שלושה שבועות של מתח מתמשך. עם זאת, היחס הקשה שספגה בנעוריה לימד אותה איך לשמר על פניה מסכה של אדישות שופעת ביטחון. והעבודה עם סיזר העניקה לה זכויות מסוימות בשלוש השנים האחרונות. היא התקרבה לדלתות הפנימיות כאילו יש לה זכות מלאה לעבור בהן.
"סניוריטה?" קראה פקידה בדלפק הקבלה, עוצרת אותה ביעילות כמו הדלתות הנעולות אלקטרונית. היא לבשה מדים מהודרים ומודרניים שהובלטו על-ידי גווני האפרסק והשזיף הנקיים של המבואה.
"בון דיה," אמרה סורקה בוולנסית, שאותה למדה מסיזר, במקום להשתמש בספרדית המצוינת שלה שעלולה לתייג אותה כאאוטסיידרית. היא הוסיפה "אחות" מתוך כבוד, ואחר-כך אמרה, "סורקה קלי לסיזר מונטרו." חיוכה רצה לומר: גם אני מסננת מבקרים. אנחנו כמו תאומות.
האחות הקלידה במחשב שלה ואחר חייכה בנועם. "השם שלך לא מופיע ברשימה."
"אני בטוחה שאם תתקשרי הוא יאשר שהוא רוצה לראות אותי," הבטיחה לה סורקה.
כשהאחות הרימה את הטלפון שלה כדי לחייג, דלתות הכניסה נפתחו ברשרוש ודייגה פואנטס נכנסה. דייגה פואנטס אי לוסה דה מטאו, ליתר דיוק, בתו של המרקיז דה לוס חרדינס דה לאס סלינאס. היא בהחלט נראתה עשירה מספיק כדי להחזיק בשמות רבים מכפי הצורך. צלליתה הגבוהה והדקיקה היתה מוקפת בהילה של תגיות מעצבים עם חצים דמיוניים שהצביעו על תיקה ועגיליה, על השפתון ועל נעלי העקב שלה העשויות רצועות. שמלתה הקיצית היתה בצבע תכול מחמיא עם נקודות לבנות, שערה השחור המבריק מהווה מסגרת מדהימה למבנה העצמות האלגנטי שלה, לעורה הזהוב קמעה ולעיניה התהומיות.
סורקה לא הצליחה להסתיר עד תום את העיגולים הכהים שמתחת לעיניה. היא היתה לבושה בבגדי העבודה שלה – חצאית עיפרון אפורה עם וסט תואם מעל חולצה לבנה. בהתחשב בדאגה שעברה עליה, יחד עם רמז לבחילת בוקר, עור פניה היה מן הסתם ירוק יותר מעיניה.
"ארוסתו" של סיזר העיפה בה מבט שני אחרי שמבטה רפרף עליה, ולאחר מכן פסעה בנחת לעבר סורקה.
סורקה שנאה אותה. לא מפני שהיא התיימרה להיות מאורסת לסיזר, אלא משום שהכול בה נראה לסורקה מזויף ומחושב. עם זאת, סורקה ידעה לשמור את רגשותיה בסוד, לכן גייסה את החיוך הלבבי ששכללה עבור כיבושיו הרבים רבים של סיזר.
והיא אפילו לא תחשוב על הנשים הללו בזה הרגע. היא לא היתה אחת מיני רבות. היא לא.
היא התעלמה מכובדו של חוסר הביטחון שנחת עליה והתקדמה לקראת דייגה. "סניוריטה פואנטס. תודה לאל. אני אעלה איתך לבקר את סיזר."
"הוא התקשר אלייך?" שאלה דייגה בהפתעה קלה ומשהו שאולי היה הבלח של אי-שקט בריסיה.
סורקה היתה כנה מיסודה, אך היא לא בחלה בשקרים קטנים כשסכום ההימור היה גבוה כל-כך. "אבא שלו אמר שהוא להוט להדביק את הפיגור בעבודה, לכן..." אין ספק שהוא זקוק לי, רמזה.
דייגה נשמה נשימה קטנה וזימנה חיוך מתוח, כאילו היא נערכת לשיחה קשה. היא לכסנה מבט אל האחות ושאלה, "אנחנו יכולות לדבר בפרטיות...? מושלם," מלמלה כשכוונו אל סלון קטן שנשק ללובי.
החדר היה מואר והשקיף על הרחוב. ספסלים מרופדים בצבע חציל השתרעו לאורך הקירות, וטלוויזיה שפעלה בקול נמוך היתה תלויה בפינה. החלל ללא ספק שימש נהגים ועובדים אחרים שנדרשו לחכות למעסיקיהם, אנשים שלא היו נעלים מספיק כדי לעלות לחדרי המטופלים.
סורקה כבשה תחושת נחיתות, תחושה משוננת ומרירה שלא עמדה בגרונה מאז שמותו של אביה שינה בקיצוניות את מצב אמה בכפר האירי שלהן.
היא התגברה על גל הפאניקה וגייסה הבעה של עניין מתון כשדייגה הקפידה לסגור את הדלת, לוכדת אותן באקווריום.
"את מבינה שהוא איבד חלק מהזיכרון שלו," אמרה דייגה במה שסורקה דמיינה שהיה אמור להיות טון שמבשר חדשות רעות בעדינות.
"עבדתי איתו כמעט שלוש שנים. הוא לא שכח את זה, נכון?"
"לא, ברור שלא," אמרה דייגה חלקות. "אבל הוא לא כשיר לעבוד. הרופא שלו מציע שהוא ידחה את זה בעוד כמה חודשים. אם יש איזו בעיה במשרד, את צריכה לגשת איתה לחוויארו."
דייגה לא הטריחה את עצמה עם תארים. היא כינתה את אביו של סיזר בשמו הפרטי, כפי שטון קולה הקליל הוכיח. אפילו כשהתארים היו רמי-דרג.
סורקה בלעה את רוקה. "הוא לא סתם המעסיק שלי. כשאת עובדת קרוב כל-כך למישהו, אכפת לך ממנו. אני רוצה שהוא יידע שכולנו מאחלים לו רפואה שלמה."
אם טון קולה התקיף אמר, 'תסתמי ותני לי להיכנס', היא לא יכלה לשלוט בזה. שלושה שבועות בלי פיו המשועשע משהו של סיזר, המוקף בזיפים מסותתים, היו נצח. שלושה שבועות בלי עיניים כחולות-ירוקות כים שתמיד פגשו בעיניה, שמעולם לא נדדו מתחת לצווארה ועם זאת עדיין ביטאו התפעלות גברית, השאירו אותה מתה מצמא.
"סורקה." דייגה התיישבה על קצה ספסל.
אוה, איזו התנשאות גרוטסקית היא שידרה כשהחוותה בראשה על מקום מולה.
סורקה בלעה את מה שרצתה לומר – אל תקראי לי ככה. אם היא נאלצת לומר "סניוריטה פואנטס", היא מצפה להיקרא מיז קלי בתגובה. "אני מעדיפה לעמוד," אמרה סורקה.
דייגה השפילה את מבטה כדי לרמוז על יכולתה לשמור על אצילותה אפילו לנוכח גסות רוח.
סורקה כבשה קללה מהסוג שמעולם לא העלתה על דל שפתיה והניחה את ישבנה על פינה של כרית ישיבה. "כן?" דחקה בדייגה.
"אני מבינה למה את מודאגת כל-כך. למה את חושבת שיש מעין קרבה ביניכם." עיניה הכהות התרוממו והיו שחורות כזפת, שואבות את סורקה לתוך חשכה חונקת. "הוא הרגיש אשם מאוד כשהוא הגיע אלי באותו לילה."
אל תסגירי כלום, אמר לה האינסטינקט שלה, אך היא ליקקה את שפתיה ושאלה, "באמת?" בלחישה צרודה.
סיזר אולי לא היה מאוהב בדייגה, אך הוא היה איש של כבוד. "אני לא אמור לעשות את זה," אמר ממש לפני שהם עברו את נקודת האל-חזור. הוא עזב כשסורקה ישנה והשאיר לה מסרון בטלפון שלה. הלכתי לדבר עם דייגה.
כאב לה להתעורר לבד, אך אחרי כל דיבוריהם שגלגלו אותם למיטה – או ליתר דיוק, גלגלו אותם אל ספת המשרד שלו – סורקה היתה משוכנעת שהוא ניגש לגמור עם דייגה. זה בטוח מה שהוא עשה. בטוח.
אבל הנה דייגה טוענת שהם מאורסים...
"לא רציתי להזכיר את זה. בפני אף אחד," אמרה דייגה בתקיפות. "מה הטעם להכתים את שמה הטוב של מישהי או להפנות אצבע מאשימה כשלפנינו דאגות הרבה יותר רציניות? במיוחד כשהוא הבטיח לי שהוא בסך הכול רצה לטעום משהו מהצד בפעם האחרונה." שפתה התעקמה בביטוי לשאט נפש.
"מה?" ככה הוא קרא לה? משהו מהצד?
הכאב העיקש בחזה של סורקה, הכאב שנזרע בה כשסיזר עזב אותה והלך אל דייגה מלכתחילה, התפשט בצריבה מזדחלת. "זה לא היה –"
"את לא צריכה להכחיש," אמרה דייגה בחיוך רפה. "אני מעריכה את הניסיון שלך לחוס על רגשותַי."
לדייגה היו בכלל רגשות? בעיני סורקה, האגו של דייגה ספג מכה קלילה ביותר. רק רוגז מתון הכתים את ארשת פניה. לא פגיעה אמיתית.
אף על פי כן דייגה הנהנה קלות בראשה בנחישות שסורקה פירשה כיחס אל חרק לא רצוי בבית. משהו שיש למחוץ ולטאטא החוצה.
"קיוויתי שנוכל לחסוך לשתינו את השיחה הזאת, אבל... הוא אמר שאת מתכננת להתפטר כשנתחתן. זה נכון, לא?"
סורקה בחנה את עיניה הכהות של דייגה וניסתה לאתר את התחבולה, כי היא היתה משוכנעת שאחת כזאת מסתתרת בשאלה.
"את אמרת לו שאני לא מוצאת חן בעינייך," הסבירה דייגה בחיוך פילוסופי. "צר לי שאת מרגישה ככה."
"לא אמרתי את זה ככה," פלטה סורקה. זה נראה לה משונה שמשום מה היא מצאה את עצמה מנסה לרכך את הפגיעה ברגשותיה של דייגה, מנסה להציל מערכת יחסים שלא היתה חשובה לה, אבל הצורך לא לפגוע בנשים בחייו של סיזר היה מושרש בה.
היא שמחה שהיא יושבת משום ששיווי משקלה הופר קשות. היא אמרה לסיזר שלהתמודד עם טלפונים מדיילת האוויר של אמש או מדוגמנית שהוא הוציא לחופשה לא היה כמו לעמוד בין אישה לבין בעלה. במקרה הזה, ארוסה פוטנציאלית, אבל היא ראתה את הכתובת על הקיר. דייגה היתה חיננית ואלגנטית אך לא חששה כלל לנצל את מעמדה, בעוד שסורקה התרגלה להיות האישה החשובה ביותר בחייו של סיזר.
הוא אמר לדייגה שסורקה אמרה שהיא לא מוצאת חן בעיניה? זה היה ממש מלחיץ.
"לא משנה איך אמרת את זה, ברגע שהוא הבין שאת מתוכננת לעזוב, הוא עשה את מה שהוא נוהג לעשות. נכון?" אמרה דייגה במשיכת סנטר מתנשאת.
"למה את מתכוונת?" שאלה סורקה, אך מבט אחד בחיוכה המרחם של דייגה הבהיר לה בדיוק למה היא מתכוונת. "זה לא היה ככה," מלמלה סורקה, לבה מחליק מעבר למחסום בצד הדרך וצונח מטה מהסוללה. היא היתה עבורו יותר מסתם עוד כיבוש, לא? היא היתה כנה, במיוחד עם עצמה. היא לא השלתה את עצמה בנוגע לרגשותיו כלפיה.
נכון?
אך האם היא באמת חשבה שהם יתחתנו ויחיו באושר ועושר? התעלסותם היתה פזיזה, אבל במידת מה בלתי נמנעת. היא נכנעה למאוויים שאחזו בה מתחילת עבודתה אצלו. אך האם היא באמת דמיינה שזו היתה תחילתו של משהו רציני? של חיים איתו?
בסתר לבה היא ידעה שהיא לא אישה מהסוג שגבר כמו סיזר מתחתן עמה. ההכרה באמת הזאת גרמה לה להתפתל בתוכה והחזירה אותה לתחושה שהיא זניחה וחסרת ערך.
עם זאת, היא חשבה שהם חברים! שבאמת אכפת לו ממנה.
"את אגדה בקרב המעגל הפנימי שלו, את יודעת," אמרה דייגה. "העוזרת האישית שהחזיקה מעמד ולכן החזיקה בעבודתה במשך שלוש שנים תמימות." כאילו שזו היתה בדיחה.
זה היה מקור לגאווה עמוקה אצלה, אך סורקה גילתה שהיא חושקת את שפתיה. לא ניחם אותה כלל שהיא היתה נושא לרכילות, גם כשהתנהגותה לא היתה מלווה בשום בושה. היא שנאה שמדברים עליה.
"למען האמת, אני הייתי סומכת עלייך אחרי החתונה שלנו," אמרה דייגה בהרמת ראש נעלה. "יכלה להיות לך קריירה מצליחה לעוד שנים רבות. אבל כמובן אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. צר לי מאוד שהמצב הגיע לכך."
שקרנית, חשבה סורקה. אחר-כך תהתה בפאניקה, הגיע למה?
"הוא היה אכול חרטה. הצטער שהוא עשה את זה כשהיינו קרובים כל-כך להכרזה על אירוסינו. הצטער, אני חושבת, שהוא הפך אותך לכיבוש, כשקודם היתה לו הערכה רבה כלפייך."
היא איבדה את הערכתו? לבה של סורקה עמד מלכת, אוזניה מצלצלות בקול כה רם עד שהיא בקושי שמעה את שאר דבריה של דייגה. היתה לה הרגשה איומה שפיה פעור. היא באמת נתקפה בחילה כעת. קיא צרב את אחורי גרונה.
"האגו שלו השתלט עליו, סורקה. את מכירה אותו. את זו שתכננה לעזוב. נו, זה עצוב, לא?" היא הטתה את ראשה. הן היו חברות שדנות בהתנהגותו המצערת של הולל חסר תקנה. "הוא הבטיח שהוא יהיה נאמן לי אחרי האירוסים והחתונה, אבל הוא רצה שאני אדע, כי את עדיין עובדת אצלו."
"אני לא מתכוון לבגוד בה," אמר סיזר באותו יום במשרדו ביחס לדייגה. האם הוא ראה בסורקה את ההזדמנות האחרונה ליהנות מהחופש שלו?
"הוא רצה להתוודות כיוון שאת עובדת אצלו," המשיכה דייגה. "את לא היית אחת מהגחמות החולפות שלו. הוא הרגיש בצדק שהוא צריך לספר לי, ואני מודה שלא הייתי מוכנה להתחיל את האירוסים שלנו כשאת עדיין בתמונה. התעקשתי שהוא יפטר אותך בהקדם האפשרי ושלא ימשיך להעסיק אותך עד החתונה. אני איאלץ לחיות עם העובדה ששלחתי אותו משם במקום לתת לו להישאר וליישר את ההדורים. אם הוא לא היה להוט כל-כך לקדם את האירוסים שלנו, הוא לא היה נמצא על הכביש באותו ערב, מנסה להתחמק מהמשאית הזאת שנתקעה..."
סורקה נענעה בראשה. לא. זה לא מה שקרה. "הוא ואני דיברנו באותו יום," אמרה כשהיא מסרבת להשלים עם זה בלי מאבק, אך היא עצרה את עצמה. סיזר שיתף אותה בסודותיו. היא מעולם לא חשפה את הדברים שסיפר לה.
"על הספקות שלו? הוא היה רווק שקיבל רגליים קרות ורצה לשכנע אותך לשכב איתו! לא הייתי מעניקה משקל רב לשום דבר שהוא אמר בנסיבות הללו."
רגליים קרות, כן, הוא בהחלט סבל מזה, אך היו גם דברים אחרים. "איך שאת מדברת על המשפחה שלך. המשפחה שלנו היא עסק. אני מעדיף את זה, אבל לפעמים אני תוהה איך היה להיות קרובים כמוכם," אמר אז בהרהור.
המשא ומתן של מיזוג משפחתו עם משפחת פואנטס היה עניין גדול מאוד. עסקות כאלה לא נזנחות סתם ככה רק כדי שגבר יוכל לשכב עם מזכירתו, היא ידעה זאת, אבל...
אבל הוא ביקש ממנה להישאר.
"הדבר הכי רחום שתוכלי לעשות יהיה לעזוב," אמרה דייגה, כאילו היא מתווה בשלבים הוראות להתנהגות נאותה של מאהבת אחרי שרעיה חשפה את דבר קיומה. "אני אדבר עם חוויארו, אוודא שתקבלי את ההמלצה הכי טובה שאפשר. בהתחשב במצבו של סיזר, אף אחד מאיתנו לא רוצה בסקנדל. גם ככה מצפה לו התאוששות ארוכה וקשה. את לא רוצה לחבל בהתקדמות שלו, נכון? אני מאמינה שבאמת אכפת לך ממנו."
אני בהיריון, חשבה סורקה כשגלים של השפלה חמה וקרה שטפו אותה.
האם היא באמת היתה סתם עוד אישה? היא לא יכלה להאמין בזה. הוא נראה כל-כך אמיתי באותו יום. לא הפלייבוי שדייגה הזכירה, אלא גבר שמסוגל להרהר בחייו ולהחליט מי ומה הוא באמת.
"הוא אפילו לא זוכר את זה, סורקה," אמרה דייגה בחמלה רכה. "אני אסירת תודה. אני מתכננת לשכוח את זה לגמרי כמוהו. ואנחנו נתחתן," הוסיפה, כאילו הגיעה להחלטה שחקוקה בפלטינום. "כולנו יודעים איזה מין חיים הוא מנהל ואיזו מין אישה הוא צריך."
סורקה חדלה לנשום ונזכרה שהיא שיתפה את סיזר במידע חלקי על הרקע שלה באותו יום. האם הוא הזכיר משהו מזה באוזני דייגה במהלך שיחתם הקצרה מלב אל לב?
"אני לא אטען שהוא לא מעריך את עבודתך, אבל אני מקווה שלא חשבת שהוא מאוהב בך?"
סורקה הביטה בציפורניה, שטיפוחן הוזנח בשבועות המלחיצים האחרונים. העור בבסיסן היה מכורסם מחרדה.
אני בהיריון, חשבה שוב, אך היא יכלה פשוט לדמיין מה יקרה: סיזר יכחיש שהדבר אפשרי בכלל, הוריו יחשבו שמדובר בתכסיס מצדה כדי לנצל את עושרו. בדיקות אבהות. חיטוט מבייש בעברה.
היא לא יכולה לעולל זאת לאמה.
חשיפת ההיריון שלה תיצור מרירות אצל כולם, וגם אם היא תוכל להוכיח שהיא דוברת אמת, מה אז? האם היא חשבה שהוא יתחתן איתה? ידרוש לממש את זכותו כאב לילד שלו?
לכל היותר היא אולי תזכה בהסדר כספי, אך היא ואחיותיה היו הוכחה לכך שגם כשגברים עשירים יצרו תינוקות ונראו כמי שאוהבים אותם, הם לא תמיד דאגו לרווחתם. זה היה המקור האמיתי לבושה שלה בעברה – במותו השאיר אותן אביהם בלי שום עדות לאותה חשיבות שהציג כלפיהן בחייו. כל ההשמצות בכפר גם יחד לא השתוו לדחייה שהיא הרגישה כשהתברר שאביה לא השאיר להן דבר.
אפילו לא את היכולת ללכת בראש זקוף.
אמה טענה שהוא אהב אותן, ואמונה זו חיזקה אותה, אך לסורקה לא היתה אפילו הכרזת אהבה כזאת מסיזר.
ייתכן מאוד שהוא ניצל אותה. עשה כיף מהצד בפעם האחרונה.
האם היא באמת רצתה לעבור את כל זה בשביל המחאה חודשית בדואר שרק תגרום לה להרגיש כמו זונה? אמה הסתדרה בלי תשלומי תמיכה, וסורקה היתה מעדיפה לחסוך מעצמה את ההשפלה של קיבוץ נדבות.
"את תכננת להתפטר," אמרה דייגה שוב. "תעשי את זה. לפני שאביו יצטרך לשמוע על זה." כי אני אספר לו, נראה שאיימה.
עיניה של סורקה צרבו. "אני רוצה לראות אותו," אמרה בקול דק.
"בבקשה, סורקה. הייתי הרבה יותר מתורבתת מכפי שמישהו יכול לצפות ממני להיות. תוכיחי לי שיש לך מספיק חרטה, מספיק קלאסה כדי לא להחמיר את המצב."
קלאסה. אאוץ'. אולי דייגה כן ידעה מאין היא הגיעה.
אני שונאת אותך, חשבה סורקה כשקמה ויישרה את סנטרה. מעבר לחלונות, הבוהק השמשי של ולנסיה היה תמונה מפוספסת של שמים כחולים ושל בטון בגוונים של אפור, כרום ושחור כמכונית יוקרה, פרחי ראשית הקיץ פורחים ביניהם בקלידוסקופ של צבעים.
"הוא יודע את המספר שלי," אמרה.
נחרה זעירה נשמעה כדי להבהיר לסורקה שסיזר לא יחייג אותו במשמרת של דייגה. אחר-כך היא הסתירה את ניצחונה תחת נימוסים טובים, עומדת ופותחת את הדלת.
סורקה לא הושיטה יד, לא חיפשה את ידה של דייגה. אך היא היתה משוכנעת שסיזר ייצור איתה קשר. הוא מוכרח. היא לא תשפיל את עצמה כפי שאמה עשתה ותתחנן לחסדי המשפחה של אבי ילדיה רק כדי להיזרק החוצה למרות הכול. אם סיזר לא זוכר איך ולמה הם מצאו את עצמם עושים אהבה, הוא יחשוב שהיא בדיוק כמו שדייגה תיארה אותה: עוד אישה אחת שנפלה בקסמיו.
לא, אם הוא יתקשר אליה, היא רוצה שזה יהיה מפני שהוא מתגעגע אליה. עדיף ככה, הרגיעה את עצמה. היא לא תואשם שהיא מנסה לטמון לו מלכודת עם תינוק. היא תדע שזה בגללה, לא בגלל חובה או מחויבות.
עם זאת, בטווח הקרוב היא תישאר עם אופציה אחת: לחזור הביתה ולספר לאמה שהיא עשתה את הטעות שעמה גדלה.
