לפני שמתחילים
אם מישהו היה מספר לי את סיפורם של רוני ותום, שני ילדים רגילים שהפכו לצמד הבלשים המוצלח ביותר בעיר, כזה שמסוגל לפענח תעלומות שהמשטרה בעצמה כבר התייאשה מהן, לא הייתי מאמין לאף מילה. אבל התמזל מזלי לגור בשכונה שלהם, וכך יכולתי להכיר אותם ולעקוב מקרוב אחרי ההרפתקאות המטורפות שקרו להם. כשביקשתי מהשניים רשות לכתוב ספר על עלילותיהם, הם ביקשו ממני רק דבר אחד — שאספר את הסיפור כמו שהוא היה באמת, בלי הגזמות ובלי תוספות מיותרות. לחצתי את ידיהם, הבטחתי שכך בדיוק אעשה, וניגשתי למלאכה.
אבל לפני שאתחיל לספר לכם על רוני ותום, ואיך הם נהיו בלשים מפורסמים בגיל אחת־עשרה בסך הכול, בואו נעשה בדיקה קטנה. אתם חושבים שגם אתם יכולים להיות בלשים? הנה ההזדמנות: הבה נציץ לחדר של רוני, בשעת צהריים מוקדמת, ממש לפני שהוא חוזר מבית הספר. בואו נראה מה אתם יכולים להסיק על הגיבור שלנו לפני שפגשתם אותו אפילו, רק על סמך החדר שלו. מוכנים?
תדמיינו את החדר המסודר ביותר שאי־פעם ראיתם, תסדרו אותו עוד קצת ותקבלו את החדר של רוני: אין בו משחק אחד שלא הונח במקום, אין שום גרב מלוכלך שנשכח מתחת למיטה, שום פירור של ביסלי על השטיח. החדר נראה כאילו צבא של מנקים פשט עליו ועמל קשות כדי להביא אותו למצבו המושלם. שני פוסטרים גדולים תלויים על הקיר מול דלת הכניסה. האחד הוא צילום של אנדרס אינייסטה, הקשר הגאון של ברצלונה, מקפיץ כדור צהוב. בפוסטר השני מופיע אלברט איינשטיין, המדען המפורסם, מוציא לשון למצלמה.
מתחת לאינייסטה ולאיינשטיין נמצא שולחן כתיבה קטן שעליו מסך מחשב ומדפסת. השולחן בוהק מניקיון, ובקצהו יש מכל פלסטיק קטן ובו שלושה עפרונות מחודדים, מחק ושני עטים. על הקיר ליד המכל תלוי לוח שעם שאליו מוצמד דף מודפס שהכותרת שלו היא:
מטלות שבועיות 18-24.11
יום ראשון 18.11 — חוג כדורגל, עבודה בגיאוגרפיה, לשים בתיק ספר ספרייה למחר
יום שני 19.11 — טאקוונדו, לא לשכוח להגיד לסבא יאיר מזל טוב!
יום שלישי 20.11 — צופים
יום רביעי 21.11 — חוג שחמט, להתכונן למבחן בתנ"ך
יום חמישי 22.11 — תחרות קפוארה
יום שישי 23.11 — צופים, קניות לטיול
שבת 24.11 — טיול משפחתי לעין הוד
על השידה שליד המיטה עומדת תמונה ממוסגרת של כל המשפחה: רוני, אמא ואבא ושני אחיו הקטנים. התמונה צולמה בשנה שעברה בטיול בגליל העליון, וכולם מביטים למצלמה בחיוך ומושיטים קדימה אגודל זקור שאומר "הכול מעולה".
המיטה של רוני מסודרת למשעי, ועל כיסוי המיטה הכחול מונחת כרית קטנה עם סמל ברצלונה. מעל המיטה מותקן מדף ועליו כחצי תריסר גביעים — שני גביעי שחקן מצטיין בחוג כדורגל, גביע השחקן ההוגן, אלוף תל אביב בשחמט, ומקום ראשון באליפות טאקוונדו. אם נציץ לאחת המגירות בארון הבגדים הסגור נגלה גביע נוסף שלא הונח על המדף — מקום שלישי בתחרות הג'ודו האזורית.
אז מה, בלשים, מה אנחנו כבר יכולים לדעת על רוני מביקור קצר בחדרו? אני בטוח שהבחנתם שמדובר בילד מאוד מסודר. מהמטלות השבועיות שלו אפשר להבין שהוא גם ברנש מאוד עסוק. כמו אלפי ילדים אחרים הוא אוהד שרוף של בארסה, אבל מה אומרת לנו הבחירה שלו באינייסטה, שכבר פרש מכדורגל? מדוע רוני מעדיף אותו על פני רונאלדו, מסי או אֶמבָּפֶּה? ומה עושה שם אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסות? ולמה הוא לא הניח על המדף את גביע הג'ודו?
אולי, כמוני, הגעתם למסקנה שרוני הוא ילד שרוצה להיות תמיד "ווינר". מקום שלישי מבחינתו זה לא משהו להתגאות בו. הוא מעריץ אנשים חכמים שמגיעים להישגים מופלאים בזכות המוח החד והמיוחד שלהם. יש לנו פה עסק עם ילד רציני, אחראי, שחשוב לו תמיד להיות בשליטה, מרוכז ורגוע.
טוב, חברים, התרגיל הקטן בבלשות מסתיים ברגע זה כי אני שומע צעדים מהירים מתקרבים לחדר, וזה זמן מצוין להתחיל בסיפור שלנו.
פרק 1
הפיתה הקטלנית
דלת החדר נפתחה בפראות ורוני שעט פנימה נסער, מלוכלך ומיוזע, טרק את הדלת מאחוריו וצנח על מיטתו כמו ענף שנפל מעץ. חולצת בית הספר שלו היתה קרועה בשרוול. שערו החום, מעוטר בבלורית מחומצנת, היה סתור ופרוע. לבו הלם במהירות. הוא ניסה לנשום עמוק כדי להירגע, אבל לא הצליח. הוא התיישב וניער את הרגליים כדי להעיף מהן את נעלי הספורט, שהתעופפו באוויר ונחתו בוּל על הפאזל אלף חלקים של "מלחמת הכוכבים" שכמעט סיים אתמול בערב. חלקי הפאזל התפזרו בחדר. יופי, אידיוט, נזף בעצמו.
הוא לא היה יכול להפסיק לחשוב עליה, והרגיש איך הפרצוף שלו נהיה שוב אדום מזעם. אצבעותיו התכווצו לאגרוף בכל פעם שנזכר בעוד רגע נורא שעבר עליו בגללה. אם היא היתה פה עכשיו, חשב, הייתי מביא לה בּוֹקס אחד שהיה מעיף אותה לקיר!
המחשבה הזאת העבירה בו רעד. אלה לא היו מחשבות רגילות בשבילו. גם כשהאחים הקטנים שלו מעצבנים אותו, הוא תמיד מנסה לשמור על קור רוח. אבל תום — אותה הוא שנא, ממש. הוא לא האמין שנתן לילדה הזאת, שמעולם לא הקדיש לה שנייה של מחשבה עד הבוקר, להוציא אותו משלוותו, ולהשפיל אותו מול כל החברים שלו, מול כל הכיתה, מול כל בית הספר בעצם.
הכול התחיל בהפסקה הגדולה. רוני היה באמצע משחק קלפים סוער עם חבריו כשקלט במבטו את תום, הילדה החדשה והמשונה שיושבת לידו בכיתה, מתקרבת לכיוונו במעיל ג'ינס צהבהב כשבידיה פיתה עם שווארמה, ומתיישבת על קצה השולחן שלו. היא פערה את הפה לביס ענקי, וטיפות טחינה נזלו על אצבעותיה. פתאום הבזיקה בו מחשבה שזעזעה אותו: העבודה בגיאוגרפיה! הוא זרק מידיו את הקלפים וזינק לעבר תום: "זוזי משם!"
היא לא הגיבה, והוא שם לב לראשונה לחוט לבן שהשתלשל על צווארה, מחובר לשתי אוזניות. הראש של תום נע לקצב המוזיקה כשרוני הגיע אליה בריצה.
"מה הבעיה?" היא אמרה, ותלשה אוזנייה אחת בעזרת אצבע שנשארה נקייה.
"את יכולה בבקשה לזוז מפה?"
"נוח לי."
"את לא יכולה לאכול פה!"
"זה המקום שלי." היא ממש לא התרשמה מהצעקות שלו.
רוני הבחין לזוועתו בנוזל צהבהב שהחל לנזול מתחתית הפיתה של תום, עד שנחת שני סנטימטרים מהעבודה המודפסת שסיים אתמול בערב והיתה מונחת על השולחן, ממתינה שיגיש אותה למורה לגיאוגרפיה בשעה השלישית. הוא הושיט את ידו בתקיפות כדי לקחת את העבודה, אבל תום חסמה אותו בגופה.
"תגיד, מה יש לך?"
"לי אין כלום, אבל לא בא לי שהפיתה המסריחה שלך תטפטף על העבודה שלי!"
"מסריחה תקרא לחברה שלך!" הקול של תום רעד קצת.
"תעופי מפה עכשיו, את שומעת?"
"לא בא לי. מה תעשה?"
הילדים שהיו בכיתה קלטו שמשהו מעניין קורה והחלו להתגודד סביב השניים.
"אתה מסתדר, גבר?" שאל יריב, חברו הטוב של רוני, בטון לגלגני.
רוני הביט בחבריו המשועשעים ובילדה המעצבנת שיושבת בהתרסה על השולחן שלו עם פיתה נוזלת, והרגיש שהוא חייב לעשות משהו. הוא שלח יד וניסה לקחת את הפיתה מידיה של תום, אבל היא הרימה אותה בזריזות, והשניים החלו להיאבק.
"תעוף ממני!" נאנקה תום.
"תני לי את זה!" סינן רוני.
ילדי הכיתה החלו לקרוא קריאות קצובות: "יאללה מכות יאללה!"
רוני תפס במפרק היד של תום. החוזק שלה הפתיע אותו. אף אחד מהם לא ויתר. בזווית העין הוא ראה טיפות אפורות נושרות על הכריכה, מכתימות את הכותרת "ארצות הים התיכון, עבודה מאת רוני גבריאלי" והרגיש את הזעם גואה בו. הוא לא התכוון לוותר לה. הוא המשיך ללחוץ, וראה וריד בצוואר של תום מתנפח מרוב מאמץ. אחרי כמה שניות שנדמו לו כמו נצח תום עזבה את הפיתה, וזו צנחה בחבטה עמומה על השולחן ועל העבודה של רוני.
דממה השתררה בבת אחת. רוני הרפה מהיד של תום והביט באימה בעבודה שלו, שבצבצה מתחת לפיתה המפורקת. הוא חילץ את הניירות שהיו ספוגים בנוזל שמנוני. לא, הוא לא האמין שזה קורה לו. הוא הביט בתום בעיניים רושפות.
"הרסת לי את העבודה!"
"יופי. כי אתה הרסת לי את ארוחת עשר!" הטיחה בו תום. היא קמה והחלה לפסוע באיטיות לעבר דלת הכיתה.
"מי אוכל שווארמה בעשר בבוקר?!" נשמעה לחישה מכיוון חבורת בנות שהביטה במתרחש.
"וואי וואי וואי, אני לא הייתי שותק על זה," קרא יריב לעבר רוני כשחיוך מרוח לו על הפרצוף.
רוני הביט שוב בעבודה המוכתמת.
"חתיכת מטונפת!" הוא צעק לעבר תום, שהגיעה לפתח הכיתה. היא עצרה והסתובבה אליו, עשרות עיניים נעוצות בה. להפתעת כולם היא רק חייכה חיוך קטן לעצמה ויצאה מהכיתה.
* * *
בשעתיים הבאות לא החליפו השניים מילה. רוני לא היה יכול לסבול את נוכחותה של תום לידו, וניסה בכל מאודו לא לפגוש בעיניו את מבטה. כשנעמה, המורה לגיאוגרפיה, עברה בין התלמידים לאסוף את העבודות, הוא לא היה מסוגל לתת לה את הניירות הספוגים בטחינה.
"מה זאת אומרת לא הספקת?" שאלה נעמה בתימהון.
"אני מצטער. אני אביא את זה בשיעור הבא," ענה רוני בקול שפוף.
"טוב. זה מאוד מפתיע, רוני. אתה יודע שאני חייבת להוריד לך ציון על איחור בהגשה."
לחייו של רוני האדימו ממבוכה ומזעם. מעולם לא הורידו לו ציון.
"הוא הכין את העבודה, המורה, הוא סתם מתפנק כי היא התלכלכה לו קצת," אמרה תום בלעג.
"סתמי את הפה!" ירה רוני לעברה.
"זה נכון, רוני?" שאלה נעמה.
"לא," שיקר רוני.
"ואיפה העבודה שלָך?" הפנתה נעמה מבט לתום.
תום משכה בכתפיה.
"חבל מאוד," נאנחה נעמה והמשיכה אל התלמידים האחרים.
"תן לה כבר את העבודה, דביל!" לחשה תום כשהמורה התרחקה.
רוני לא ענה לה. הוא רק רצה שהרצפה תיפּתח ותבלע אותו. או אולי עדיף — תבלע את תום ותעלים אותה לנצח. מחר הוא יבקש מהמחנכת לעבור מקום. הוא לא היה מסוגל לדמיין יום אחד נוסף לצדה.
