1
סיפורו של יורם התחיל בשנת 1994, בדרך לעבודה. השמים ירקו קיתונות של מים שזרמו מכל עבר, והכביש השחור והלוהט של חודשי הקיץ הפך לנהר רחב, שעל מנת לעבור לצדו השני היה עליו להרטיב את רגליו. בוקר ראשון של חורף. הוא לבש מכנסי ג'ינס קיציים, חולצת פולו קצרה בצבע ירוק וסוודר סתווי כותנתי ודק בעל גוון חום שכיסה את זרועותיו. הוא לא האמין שהגשם ימשיך לרדת במשך כל אותו יום, למי היה כוח בכלל לטפס ולהוריד את הבגדים החמים שנחו במרומי הארון במשך החודשים האחרונים. כהרגלו, ניסה לקפוץ בין השלוליות, כדי לחצות את הכביש מבלי להרטיב את הנעליים הקלות. כבר בקפיצה הראשונה חדרו המים מבעד לסוליות העור הדקות והרטיבו את כפות הרגליים והוא קילל בכל השפות האפשריות, המשיך לדלג מאבן לאבן ומהתזת מים אחת לקילוח של בוץ שניתך מגלגלי כלי הרכב שצפרו מסביב, בתוך הרטיבות החורפית שאותה תיעב. בעוד הוא מנסה לחצות את הכביש הבחין בגבר גבוה בשנות החמישים לחייו, זקן שחור עיטר את פניו השחומות, עיניו הוסתרו במשקפיים כהים ומבטו היה נעוץ בחלל שלפניו. הוא עמד על שפת המדרכה ללא מטרייה, המים זלגו על לחייו, המשיכו לרדת לעבר המעיל הארוך שעטף את גופו עד שנזלו לשלולית בתוכה עמד. כלב הלברדור שעמד לידו ניער פעם אחר פעם את הפרווה שיצרה מסביבו אובך של טיפות. הגשם דפק על המטרייה שהחזיק בימינו וכף ידו רעדה תחת כובד המים. כמה זמן עמדו איש מול רעהו במרכזו של אותו הר געש חורפי? לא ידע. אולם כשהתעשת, פנה העיוור עם כלבו לדרכו. גוף זהוב, רחב ומגושם, שנע קדימה ומפלס את דרכו, דרכם, בתוך המטר הסוחף, לאורכה של המדרכה עד שנעלמו.
הסופה המשיכה גם למחרת. הצבע האפור המשיך לכסות את העיר, הרוחות נשבו לתוך עצי הפיקוס והניעו את ענפיהם הכבדים, וגשם כבד ניתך ברעש מחריש על המדרכות. תל אביב הרכינה את ראשה מול ענני החורף. שנה אחרי שנה היא נכנעת ללא קרב, עוצמת את עיניה במלנכוליה של השלמה ונותנת את עצמה לשיטפון, לשחור של השלוליות, לרטיבות של קירות הבתים ולקור שמתגנב לתוך הרחובות וחודר לנשמותיהם של האנשים. יורם היה לבוש בהתאם. סוודר חורפי עבה שריח הארון נדף משרווליו, מעיל חורפי ארוך שכיסה את הברכיים ומכנסי ג'ינס עבים שנגעו במגפי עור שחורים — כל אלו הגנו על כפות רגליו ושאר האיברים וחיממו אותם. שקט נעים אפף אותו והוא חש עטוף בתוך בועה שיצרה חיץ בינו ובין הסביבה. הוא ירד בשלווה לאורך הרחוב, בולש אחרי מקום בו מפלס המים מאפשר את חציית הכביש. המטרייה הגדולה היתה פתוחה מעל ראשו והוא זמזם לעצמו שיר ילדים ששר בבוקר עם מתן. הרעיון לנסוע במכונית לעבודה נראה לו מגוחך לעומת האפשרות שיתכרבל במושב האוטובוס ויקרא את העיתון. אחרי שאיתר את נקודת המעבר ועמד לרדת לכביש עלתה מולו דמות של גבר בגיל העמידה שצעד קדימה בחיפזון, ובעזרת מקל עיוורים שאחז בידו הימנית גישש את דרכו קדימה. הדמות נעה לפנים כטיל שלוח ולפני שהספיק לסור הצדה מתוואי ההליכה שיצרה, הסתבכו רגליו במקל הגישוש והוא איבד את שיווי המשקל ומצא עצמו שכוב על המדרכה. כף ידו הימנית טבלה בשלולית שחורה ומזוהמת וישבנו חש במים החודרים דרך מכנסי הג'ינס. העיתון, שהיה מקופל מתחת לבית השחי, הפך לעיסה דביקה של מים ונייר, תיק העור השחור שאחז תחת זרועו נשמט ונפל על המדרכה והוא ראה כיצד החלו מסמכים, עליהם עבד ערב קודם, לגלוש מתוכו. הרגשה של חוסר אונים מוחלט אפפה אותו. הוא התרומם לאט מהאפור של מרצפות הרחוב, אסף את חפציו והתבונן בעיוור שהמשיך את דרכו ממלמל מילות התנצלות בלתי ברורות. שערות ראשו סמרו, עורו התכווץ כברווז, והוא לא הבדיל בין הקור הרטוב שחדר לבגדיו ובין החרדות שכבשו את מחשבותיו. צמרמורות עברו לאורך גבו. הקשר בין העיוור שעמד בגשם, בבוקר האתמול, לבין מקל הגישוש שהטיח אותו כעת אל שלולית המים המעופשים החדירה בו ארס נחשים, לחש כשפים, נבואה שחורה. שעה מאוחר יותר הגיע למקום העבודה, נושא מועקה כבדה, ולא הרבה בדיבורים.
בערב, שלא כהרגלו, שר למתן ואיתמר, שני ילדיו, שיר קצר, התחמק בצורה גמלונית מהצורך לספר להם סיפור ומיהר להשתרע על הספה בסלון. הוא רצה להיות עם עצמו, לבד, לחשוב על האירועים של היומיים האחרונים, אף שלמעשה היה זה זוג אירועים אקראיים בזמן. הוא שילב את כפות ידיו מתחת לעורף, הרגיש את חום האצבעות שחדר אל ראשו ויצר הילה צבעונית, ושקע לתוך עולם של חלומות שבהם מתן ואיתמר מחייכים אליו והוא מלטף בקצות אצבעותיו את אפו הקטן של איתמר ואת מצחו הגבוה של מתן.
"הכול בסדר? אתה שקוע כולך בעולם אחר?" שלפה אותו לאה, בת זוגו, מנוגה של הזיות.
"כן, כן," התחמק מתשובה ישירה, ושקע חזרה לתוך ההילה הצבעונית, ואילו היא המשיכה בדרכה.
לאה גדלה בבית דתי ויורם בחילוני. השילוב ביניהם יצר עירוב של קודש וחול — מיזוג בין חינוך ליהדות וערכי ארץ ישראל, שעברו כחוט השני לאורך ילדותה של לאה, ובין ליברליות, ערכי אנוש קוסמופוליטיים ואתיאיזם שהוא חווה בבית הוריו. אף שנדמה היה לו שהם מתקדמים בצעדים מדודים, אטיים אך ברורים, לקראת אורח חיים מסורתי.
מתן עמד לפני כניסתו לכיתה א' וההתלבטות לאיזה בית ספר ילך היתה בשיאה. לאה ניסתה לשכנע את יורם שבית הספר הממלכתי־הדתי, אשר מוקם לא רחוק מביתם, הוא הפשרה המתאימה לאורח החיים שהם יוצרים ביחד. אבל הוא, בעלה, חשש מהמשפט, "מתוך שלא לשמה — יבוא לשמה" ומהעתיד שיוביל אותם אל לא נודע דתי.
בכל יום שישי, שעה לפני כניסת השבת, נהגה כל המשפחה לסדר את הבית ואת שולחן האוכל. לאה כיסתה את השולחן במפה לבנה, העמידה את הפמוטים העשויים מכסף, שהוברקו כל פעם מחדש, והניחה את הנרות הלבנים לפניהם. בסמוך עמדו החלות שכוסו בקטיפה כחולה עליה נרקמו בחוטים מוזהבים המילים "שבת המלכה". כנגד כל כיסא עמדו, אחת על גבי רעותה, שתי צלחות שהיו מיועדות למנת הדגים והבשר, ואותן השלימו זוג סכינים ומזלגות.
בבית הוריה נהגו על פי היררכיה מוגדרת מראש. אביה נהג להתמקם בראש השולחן בתחילתה של ארוחת ערב שבת ולעזוב את מקומו, בסופה, לאחר ברכת המזון. כאשר סיים לאכול את מנת הדגים היה מניח את כלי האוכל ששימשו אותו בצלחתו, מתרווח בכיסאו, מלטף את הכרס בהנאה של קבלת שבת, ונדמה היה שהיא, הכרס, מבטאת את כל מה שביקש לעצמו בחיים ושבכל יום שישי הוא בודק אותה מחדש ומוודא שהיא מכילה ארץ, משפחה ורווחה כלכלית. ואחרי שהציץ לעבר צאצאיו שהסבו עמו, הודיע שהוא מוכן ומזומן למנת הבשר. בשעה שאשתו ובתו עסקו בפינוי השולחן, היה שולף את הברכון ופותח בשירי שבת. "צור משלו אכלנו ברכו אמוני שבענו והותרנו כדבר ה'" וממשיך ב־"יה ריבון עולם ועולמיא", פיוט שמילותיו היו לחידה בעיניו של יורם, וחרף היעדר הבנה כלשהי בארמית היה מצטרף ושר עמו. עולם חדש נפתח בפניו, חדר מלא חמימות משפחתית שאליה לא הורגל, שקשוק צלחות, שירי שבת שבלעו אותו לקרבם ומילאו את נפשו בגירויים חדשים, מיצוי הטוב וחגיגיות הקודש מול אפרוריות החול. הוא הרגיש שחזר לחיק העם שאותו עזבו אבותיו, ומעל לכול הפך לחלק מהקהילה. היתה זו משיכה טבעית אל הבלתי מוכר ועיוורון שחצני של צעיר בסוף שנות העשרים לחייו, שהיה בטוח שמה שלא ידוע, בהכרח טוב יותר.
לאה רצתה שגם בעלה ירגיש כבעל בית היושב בראש שולחנו בערב שבת. כאשר ביקש לעזור לה בפינוי השולחן, היא נהגה לדחוף אותו חזרה לכיסא. לחייה הפכו אדומות ובקול מצווה דרשה שישב ולא יזוז ממקומו, "זו העבודה שלי ואתה אל תתערב," אמרה בתקיפות לא אופיינית.
טקס יום השישי הפך להרגל והוא התמכר אליו בקלות. הוא היה מתמקם בראש השולחן, פושט את רגליו לפנים ויודע שבשעה הקרובה לא ימוש ממקומו. מנת דגים ריחנית הונחה לפניו ברכות אוהבת, וריחה הנעים של אשתו ליווה אותו לכל אורכה של הארוחה. הוא נהג לנשק את ידה כאשר עברה לידו בדרכה למטבח, מעמיסה את הכלים המלוכלכים על המגש וחוזרת עם צלחות שהיו מלאות בטוב הארץ. היא נהגה לזמזם לעצמה שירי שבת, ועם החודשים שחלפו והפכו לשנים, ידע להצטרף אליה. אט־אט התחיל גם הוא לשיר את השירים שמעולם לא הכיר. הוא פתח את הברכון וזימר את הפסוק הרומנטי, "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". ולאה הגיבה בחיוך מבויש של סיפוק. הוא למד את "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", שר את "צור משלו אכלנו", עד שלבסוף החל גם מקדש על היין לפני תחילת הארוחה, "יום השישי, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים מלאכתו אשר עשה..." והיא עמדה לידו, מחבקת את מותניו בידה הימנית ובשמאלית את ילדיה.
רעש הגיע מהרחוב, חדר לחלומו והחזיר אותו לבית, לחדר בו ישב, למשפחתו, לשני ילדיו וללאה שחיכתה לו במיטה. הוא פנה לחדר השינה. להפתעתו גילה שהיא סידרה את הבית, הכינה את הבגדים לילדים וכבר שכבה במיטה, קוראת את העיתון של אותו יום. הוא פנה לחדר השינה. המנורות בצדי המיטה דלקו והפיצו אור שקט ואינטימי, השמיכה היתה מופשלת ברישול וניחוחות של אהבה אחזו בארבע קרנות החדר. שערה הארוך היה פזור על הכר, עיניה ברקו, לחייה היו אדומות ושפתיה המלאות פשוקות קמעה. נשימתה היתה כבדה וחזה עלה וירד, מדגיש את זוג הפטמות שנראו מבעד לכותונת הלילה הלבנה שלבשה.
הוא התפשט לאטו. הבגדים נשרו לרצפה באי־סדר בוטה. תחילה הוריד את הסוודר שחימם אותו במשך כל אותו יום, את חולצת הפלנל, מגפי העור הכבדים וגרבי הצמר. הוא עמד במרכז החדר עירום כביום היוולדו. אלפי דקירות חדות של קרח שנמס על עורו הלוהט יצרו ערבוב של עולמות: הקור והחום, הטוב והרע, הטהור והטמא, הרוחני והגשמי, האפלטוני והפיזי. גשם התחיל לרדת. מתדפק על התריסים, מנסה לחדור, לכבות את האש שבערה בחדר. הוא העלה על כתפיו את החולצה ששימשה לו כפיג'מה והחליק אל מתחת לשמיכת הפוך הזוגית. גופה של לאה הקרין רכות מטריפה. הוא שלח את ידיו אל רגלה השמאלית וליטף את עורה החלק. אצבעותיו גיששו דרכן במעלה הירך עד שהגיעו אל ערוותה ומשם טיפסו אל בטנה.
"מה זה?" שאלה בקול מופתע למחצה.
היה ברור לשניהם שדלת תאוות הבשרים פתוחה לרווחה ואין כל צורך בפרוטוקול ארוך כדי להיכנס בה. ידו השמאלית מצאה את המפסק החשמלי וחושך השתרר בחדר. הוא נישק את בטנה של לאה נשיקות קטנות שעלו ובאו אל בין שדיה. היא געשה מול לחיו ואנחת הסיפוק שעלתה מבין שפתיה הגבירה את תאוותיו. כף ידו פישקה בעדינות את רגליה וליטפה את ערוותה. הוא חדר אליה, מרגיש את חום איבריה מתחתיו. אגן ירכיה נע מולו. הוא ליטף את הפנים שהאירו בחשכה. הוא היה בעלה בועלה והיא היתה אשתו.
הלילה נגע בהם ברכות שמנפיקה חלומות זוהרים של הזיות שנוצרות בנמנום של אחר הצהריים על רקע קולות של עיר נעלמת, והם שכבו חבוקים, נהנים מהחום האנושי ומרגע של סיפוק ומנוחה. לפני שנרדמו אסף אותה אליו וסיפר לה על הימים שערג אליה, והיא נצמדה אליו וחייכה מתוך שינה.
בוקר מחוסר רסן פרץ לתוך החדר, והוא התעורר אל תוך מציאות של יום חדש, הבין ששכח לכוון את השעון, ראה את השעה וזינק מהמיטה.
"אני מאחר, זה בטוח," מלמל לעצמו.
"תוכלי לטפל בילדים לבד הבוקר?" קרא לכיוון שמיכת הפוך.
"אין בעיה, הבוקר אני לא ממהרת," ענתה בקול מנומנם.
"אני לוקח את האוטו, זה בסדר מבחינתך?" שאג מחדר האמבטיה.
והיא החזירה מהמיטה קולות חיוביים.
הוא הזרים קילוחים של מים רותחים שעטפו באדים את המקלחת הקטנה, התגלח במהירות, הצליח שלא להיחתך, ועשר דקות מאוחר יותר כבר היה בדרכו לסיטרואן הלבנה שחנתה ליד פתח הבית. האוויר שבחוץ היה קר וצרב את הריאות, גשם לא ירד והוא ראה בזה סימן טוב לתחילת היום. השעה היתה שבע וארבעים.
"רבע שעה תספיק לי בקושי כדי להגיע למרכז העיר. זו משימה קשה אך לא בלתי אפשרית," חשב.
האוטו הניע והפליג קדימה. התנועה זרמה כמתוכנן, מלבד האטה קצרה בצומת בבלי ודרך נמיר לא נתקל בשום בעיה רצינית. מצומת פנקס הוא הימר על מסלול האוטובוסים, אף שרק בארלוזורוב התכוון לפנות ימינה. הוא עבר במהירות מתחת לעצי פיקוס עבותים שעיטרו את המדרכות האפורות, ולמזלו לא היה כל שוטר בשטח. מצב רוחו היה מרומם כאשר חלף בשעה שבע וחמישים על פני בית החולים איכילוב והתכוון לפנות לרחוב דוד המלך. מרחוק ראה את בית המשפט. מספר ניידות משטרה חנו לאורך המדרכה. טור קטן של כלי רכב עמד לפניו במסלול הפנייה.
"קדימה, זוז כבר," מלמל לעבר הנהג שלפניו. ידו הכתה על ההגה קלות.
מכונית הסובארו שלפניו עצרה כדי לאפשר להולכי הרגל לחצות את הכביש. הוא נזכר בפרסומת שראה באחת מנסיעותיו לאנגליה. בסרטון נראה ג'נטלמן אנגלי נכנס לרכב וסוגר את הדלת. במקום נקישת המנעול נשמעת דריכת רובה שמופיע על המסך. הרכב נע בכביש ובמקום שמשת הרכב נראית כוונת של רובה. הרכב מאיץ, דמות חוצה את בכביש וקול ירייה עוצר את התמונה. תוך כדי הרהורים הבחין שהוא כבר בתוכו של הצומת. הוא לחץ על הגז בהיסוס כדי לפנות ימינה ומולו ירדה לאטה הולכת רגל מן המדרכה לכביש ונעמדה כמטר לפניו. רגלו מעכה את דוושת הבלם והסיטרואן עצרה על מקומה. במעבר החצייה, למול עיניו הנדהמות, חצתה את שדה הראייה אישה כבת חמישים, משקפיים שחורים מכסים את עיניה והיא מובלת על ידי כלב לברדור לבן. היה זה כמעין אגרוף שהותך בפניו.
"מה זה, עוד פעם עיוור?" צעק אל מול שמשת רכבו השקופה. כף ידו הימנית חבטה בהגה בכל כוחה.
"הם רודפים אחרי, מה עשיתי?" המשיך להכות במושב.
פניו התעבו בעצבנות. הולך רגל שעמד בפינה התבונן בו בתדהמה והחל להתקרב לעברו. המונית שעמדה מאחוריו החלה לצפור והעירה אותו מהתקפת כעס אלימה. ידיו חיפשו בקדחתנות אחרי מפתח ההתנעה. הוא סובב אותו בפראות ומובן שקולו השורק והזועק של הסטרטר הקפיץ אותו ממקומו. השעון עמד על השעה שתי דקות לשמונה. הוא איחר לפגישה.
"יש ימים שעדיף להישאר במיטה," מלמל לעצמו כשחיוך של חוסר אונים עולה על שפתיו ועיניו המצועפות עוקבות אחרי דמות אדומה שהפכה לאופנוע מתרחק. נתזים בוהקים של אור קיפצו מסביב לקסדה השחורה של רוכב האופנוע ושבו את מבטו. הוא שקע לתוך מושב הנהג, ממלמל הברות חסרות פשר, עולמו נדם ותחושותיו כהו.
הוא נהג את המכונית לאטו עד לצומת דוד המלך ואבן גבירול ונעצר ברמזור מול כיכר מלכי ישראל. ללא כל סיבה שקע בתוך חוסר אונים ולא הבחין שאפשר היה לפנות שמאלה, כיוון שהרמזור היה ירוק. לא היה כל פקק תנועה לפניו ואחרי שהמתין לשווא, פנה לרחוב פרישמן ומצא חניה בלא כל בעיה. במשרד שאלו אותו מדוע איחר והוא ענה שכמעט דרס עיוורת שחצתה את הכביש. להפתעתו, כולם נענעו בראשם בהבנה כאילו ידעו שמקרים מסוג זה מתרחשים כל בוקר. הוא הרגיש עייף ובלי יכולת להתמודד עם המציאות שהחלה לרדוף את חייו.
הימים חלפו והעיוורים המשיכו לעבור על פניו, כך היה גם למחרת, ביום שאחריו, ובשבועות שחלפו בקצב מסחרר, והוא קיבל את התופעה כחלק מחייו. הוא פגש בהם באוטובוס, בדרך לגן עם איתמר או בצהריים כאשר יצא מהמשרד. הוא הרגיש שנקלע לסופת זמן שלצאת ממנה היה בלתי אפשרי. התעלומה התעצמה והוא כבר לא ידע אם זו אובססיה, ולמעשה הוא מחפש אותם במבטו. בלילות התחיל לחלום אותו חלום. הוא טיפס על ראש הר גבוה באזור שומם וצחיח. השמים הכחולים כיסו את ההרים בכחול בוהק ומסנוור. קו הרכס צפה על מישור לא ידוע, והוא קיווה להגיע לראש ההר מהר ככל האפשר. משהו משך אותו כלפי מעלה לעבר האור שהיה קר ומתנכר. טיפות זיעה התגלגלו על לחייו, צרבו את העיניים, אך הוא לא ויתר והמשיך להתקדם במעלה המדרון בשאיפה להגיע למעלה. פתאום קפצה לו הדרך והוא מצא עצמו עומד על סלע שהשקיף אל עמק ירוק שבמרכזו זרם נהר רחב ידיים, ומפל מים אדיר נשפך מהרכס שמולו. הוא הביט לימינו ולהפתעתו גילה את אוהד, מפקד המחלקה שלו בצנחנים. אוהד היה גבוה, כריזמטי, בעל אגו מפותח במיוחד ו"טריפ" של הערצה עצמית. כרגיל, שקל כל מילה שאמר כמתענג על כל הברה שנפלטת מפיו. רוח חזקה נשבה בפסגת ההר ומילותיו לא הגיעו לאוזניו של יורם.
"מה קרה?" שאג יורם לעברו. "מה אנחנו עושים פה?"
בשלב הזה היה מתעורר, מתבונן בזהירות לכיוונה של לאה שישנה, עוצם את עיניו ושוקע חזרה לתוך תרדמה עמוקה. באחד הלילות נרדם מוקדם מהרגיל. הוא דאג לניקוי הכלים והמטבח, הכין את בגדי הילדים ליום המחרת, סגר את החלונות, הוריד את הפח ונכנס למיטה. לאה הסתובבה בבית והוא נמנם בתוך החמימות של השמיכות. בפעם הזאת, בחלום, התקרב אליו אוהד עד למרחק של מטר. עיניו הכחולות הביטו למטה לעברו של יורם. פניו, פני התינוק המגודל, רחשו את הבוז הרגיל שחש לבני האדם, ושפתיו המלאות נפתחו כמשחררות מחשבות עמוקות.
"צנחן בגימטרייה זה מאה תשעים ושמונה, האם ידעת זאת?" צעק, "ואם נוסיף ארבע זה יוצא מאתיים ושתיים. אנחנו גדוד שמונה מאות ותשעים, וזה כל כך רחוק מהמספר מאה תשעים ושמונה, אתה לא חושב?" הוא התחיל לצחוק צחוק פרוע. ידיו התנענעו לצדדים בלי שהיתה לו כל שליטה עליהן וגופו המלא, הנוטה להשמנה, התקמר, התרחב, קטן וגדל, ריחף עד שנעלם במרחב הירוק שהפך למדבר שממה.
הוא התעורר בבהלה, ממלמל לעצמו, "גימטרייה, גימטרייה, גימטרייה..." לאה שכבה לידו במיטה וקראה ספר. היא הביטה בו בשאלה, אך הוא שקע בחזרה אל הכר הרחב ועצם את העיניים.
"תגיד," הוא שמע את לאה לוחשת על אוזניו, "משהו מציק לך? בימים האחרונים אתה מסתגר, מתרחק ואפילו לילדים אתה מראה פנים זועפות. מתן שאל אותי אם אתה כועס עליו. אתה יודע, הילדים חושבים שהם מרכז העולם."
הוא נשם עמוקות וניסה להרוויח כמה שניות לפני שענה. לבסוף אמר משהו על העבודה שמלחיצה ולאה הסתפקה בזה. הוא שקע בהרהורים על הגימטרייה שהופיעה בחלומו, על מתן שעמד לפני הכניסה לכיתה א', והתלבט עם עצמו, בתוך קורי שינה סבוכים, לאיזה בית ספר ישלח אותו, עד שנרדם בשנית.
למחרת בבוקר התעורר כשטבעת פלדה כבדה חובקת את לבו. בדרכו לעבודה לקח את הילדים לגן, ובאוטובוס פגש בעיוור נוסף. הוא חישב את הגימטרייה של המילה עיוור ובטעות חישב את המילה "עיוור" כאילו היתה כתובה "עיור", עם ו' אחת, ומצא ש"עיור" בגימטרייה זה מאתיים שמונים ושש, ותוצאת החישוב של "סומא" בגימטרייה היא מאה ושבע, וביקש להתאים להם שמות שהכיר.
סכום אותיותיה של המילה "מתן" הוא ארבע מאות חמישים ותשע, "מיכל" מאה, "לאה" שלושים ושש, "תל אביב" ארבע מאות וחמש־עשרה. האם זו העיר, הרחוב? הוא הכיר את ערכם המספרי של כל מכריו, אולם איש מהם לא התאים למספרים הדרושים. בכל יום שעבר גדלה התעלומה, וכל עיוור תורני שחצה את דרכו האיץ את מחשבותיו.
לאה חזרה ואמרה שהוא, יורם, צריך להחליט בעניין סוגיית בית הספר של מתן, והוא היה מחייך אליה ולא עונה. הוא המשיך לצאת כל בוקר לעבודה, לפגוש את העיוור התורני ולחשב באופן אובססיבי את סכום הגימטרייה של כל שם שהכיר. כיצד יכול היה לתת למעגל הפחדים להשתלט עליו? הוא לא מבין עד היום.
