פרולוג
כשהיה מתחת למים, קְרוּמִים לא שמע את צרחותיהם של דרקונים גוססים.
מתחת למים הקרב היה מרוחק כמו שלושת הירחים. האש לא היתה יכולה לגעת בו. טפרים לא היו יכולים לצלק אותו. הדם נשטף מכפותיו.
מתחת למים הוא היה בטוח.
בטוח ופחדן... עדיין עדיף על נאמן, אמיץ ומת.
קרומים נרעד והתעורר.
דג שפמנון נעץ בו מבט אדיש. זיפי שפמו נסחפו בזרם. הבעת פניו שאלה, "למה דרקון ישן על חלוקי הנחל שלי?"
קרומים אכל אותו, והרגשתו השתפרה מעט.
טופרֵי השלום ודאי כבר יודעים מה קרה לדרקונונים, חשב. יש להם מרגלים בארמון כנפי השמיים. הם לא צריכים לשמוע את זה ממני.
הטפרים האחרים לא צריכים שהוא יתייצב ויגיד, "נכשלנו."
אבל לאן הוא יכול ללכת? הוא כבר מסתתר מפני בני השבט שלו, כנפי הים. האם עכשיו הוא צריך להסתתר כל חייו גם מפני טופרֵי השלום?
קרומים שיכשך אל פני הנהר והוציא את הראש בזהירות. היה חשוך, וחודיהם של הרי העננים חסמו את רוב אור הירח כמו שיני צל ענקיות. הוא שחה עם זרם הנהר במשך ימים. ממלכת השמיים רחוקה עכשיו.
ממלכת השמיים, וחמשת הדרקונונים שעליהם נשבע להגן. קרומים גרר את גופו הארוך והדואב מהמים והתקדם שלושה צעדים ליער. ואז הבחין בדמויות הכהות שחיכו לו.
הוא הסתובב, אבל דרקון חדש התרומם באיום מהנהר וחסם את נתיב הבריחה. על קשקשיו הירוקים היו ספירלות שחורות, ושיניו הבהיקו באור הירח.
"קרומים," אמר כנף הים האחר בקול נעים. "חשבתי שבחיים לא תתעורר."
קרומים העביר את טפריו בבוץ של גדת הנהר. "נָאוּטִילוּס," אמר. הוא שנא את רטט הפחד בקולו. "יש לי חדשות חשובות לטפרים."
"באמת?" אמר נאוטילוס. "בטח הלכת לאיבוד בדרך למקום המפגש הרגיל."
"אז החלטנו לבוא למצוא אותך," אמרה אחת הדמויות הכהות בקול דמוי שברירים מנטיפי קרח. ענן־נוצה, חשב קרומים. הופעה של ענן־נוצה אף פעם לא בישרה טובות.
"כנפי השמיים מצאו את המערה שלנו," אמר קרומים. ספר את האמת וזהו. זאת לא אשמתך. "והמלכה אודם לקחה את הדרקונונים."
"כן," אמר נאוטילוס קצרות. "את זה הבנו כשהיא פחות־או־יותר עמדה על ההר הגבוה ביותר וצעקה, 'דרקונוני הגורל בידי! הם שלי ורק שלי!'"
"ספר לנו הכול," סינן ענן־נוצה. "איך הם מצאו אתכם?"
"טוב," אמר קרומים לאט, "הכול התחיל כששניים מהדרקונונים ניסו לברוח." אולי שלושה. הוא לא היה בטוח איפה הדר היתה בלילה שמצא רק את מעוף־כוכב ואת שמש. אבל הוא יודע שהיא לא היתה יכולה להיכנס לנהר עם צונמי וטיט.
"למה הם רצו לברוח?" שאל נאוטילוס בחריפות. "מה עשיתם להם?"
קרומים הרגיש איך זימיו מתנפחים. "וידאנו שיישארו בחיים," הוא סינן. וכלאנו אותם מתחת לפני הקרקע. וכבלנו את צונמי. ותיכננו להרוג את הדר כי היא לא היתה כלולה בנבואה. אבל הרי לא היתה לנו ברירה.
"אני בטוחה שתפסתם את הבורחים והחזרתם אותם," אמר קול מבין הצללים. קרומים זיהה את תנינה, כנף־בוץ חדשה בטופרֵי השלום. תקווה עלתה בו. בפגישותיו המעטות איתה היא היתה אוהדת. אולי יש לו בעלת ברית.
"אה," אמר קרומים, "לא. לא בדיוק. הם פחות או יותר... חזרו בעצמם. כדי לקחת את האחרים." הוא כיחכח בגרונו. "לא ציפינו לזה." בז חשבה שהם ייעלמו ברגע שיגיעו לשמיים.
"נשמע לי שהם הרגישו כמו אסירים," אמר נאוטילוס בלחישה.
"אתם אמרתם לנו להחזיק אותם מתחת לאדמה," מחה קרומים. "זאת היתה החלטה של כלל הטפרים!"
"אבל רצינו שהם ישתפו פעולה, לא שיתמרדו," אמר נאוטילוס. "זאת הרי היתה כל המטרה."
מלמול עבר במעגל הדרקונים. למיטב הבנתו של קרומים, היו שם שבעה, כולל נאוטילוס. הוא תהה אם יוכל להילחם בשבעה דרקונים ולהיחלץ.
"זאת לא היתה אשמתנו," מילמל. "אולי משהו לא בסדר איתם."
"איך זה קשור לכנפי השמיים?" סינן ענן־נוצה.
"כנפי השמיים עקבו אחרי טיט וצונמי בחזרה למערה," הסביר קרומים. "ככה המלכה אודם מצאה אותנו. ניסינו להילחם בה, אבל היא הרגה את גבע ולקחה את בז עם הדרקונונים."
"היא תכריח אותם להילחם בזירה שלה?" שאלה תנינה. "הם יכולים לנצח?"
"הם רק דרקונונים," נהם ענן־נוצה. "ברור שהם לא ישרדו בזירה."
"היא ודאי תרחם לפחות על כנף השמיים," אמרה תנינה.
קרומים נרתע. מעולם לא היה בו די אומץ להתוודות בפני טופרֵי השלום שאיבדו את דרקונונית כנף השמיים והחליפו אותה בכנף־גשם. אבל עכשיו הדרקונונים יצאו אל העולם, ובתוך זמן קצר כולם יֵדעו מה קרה.
"אתה יודע מה המלכה אודם עשתה לכל דרקונוני כנף השמיים שבקעו בלילה הלבן?" סינן ענן־נוצה. "היא לא בדיוק רחמנית."
קרומים הרים את ראשו והביט סביבו בעיניים שנצצו בחושך. "אי אפשר להציל אותם?" שאל. "אולי אם כל הטפרים יתקפו בבת אחת..." קולו רעד. על מי הוא עובד? הוא לא מתכוון למהר לארמון השמיים כדי למות שם. והוא היה קרוב יותר לדרקונונים מכל דרקון אחר מטופרֵי השלום, שאפילו לא פגשו אותם.
"כל הטפרים?" סינן ענן־נוצה. "ארבעים דרקונים נגד מאה שומרי ארמון מכנפי השמיים? תוכנית מבריקה. עכשיו אני מבין למה השארנו את הדרקונונים בכפותיך האמונות." ראשו דמוי היהלום התרומם בתנועה מהירה וחטף עטלף מהאוויר. עצמות קטנטנות נגרסו בין שיניו.
"אולי לא יהיה צורך במשימת התאבדות," אמר נאוטילוס. "משהו קרה אתמול בארמון כנף השמיים. עדיין אין לנו דיווחים ברורים, אבל מרגל אחד אמר שהוא חושב שהמלכה אודם מתה — הדרקונונים הרגו אותה."
קרומים ניפח את כנפיו בהפתעה. "הדרקונונים שלי?" שאל.
"אולי יש להם כישרון הימלטות," אמר נאוטילוס. "אם כי מרגל אחר היה בטוח שכולם מתו בניסיון לברוח תוך כדי קרב."
קרומים הרגיש כאילו בטנו מלאה מדוזות רעילות. הדרקונונים מתים? לא יכול להיות! לא אחרי כל מה שהקריב למען הנבואה. וכדי להציל את הקשקשים שלי, לחש קול קטן בתוכו.
"אם הם משוטטים בפִּירִיָיה, איך אתה מציע שנמצא אותם?" שאל נאוטילוס. "רק הצעות שלא כרוכות בהתאבדות, בבקשה. שלנו, בכל אופן. אתה רשאי בהחלט להיהרג ברגע שנוח לך."
"אני לא יודע," הודה קרומים. לא היה לו מושג איפה הדרקונונים עשויים להיות. הוא לא הבין למה הם רצו בכלל לצאת לעולם בכוחות עצמם ולהתנתק מהדרקונים שהגנו עליהם. עשרת הימים הגרועים ביותר בחייו היו אלה שבין הקרב שבו נטש את מלכתו, להיום שהטפרים מצאו אותו. איך יצליחו לשרוד לבדם, בלי שבט שיתמוך בהם ובלי הטפרים שיגנו עליהם?
"אם לא נוכל למצוא את הדרקונונים," הירהר נאוטילוס, "נצטרך כנראה לשקול את תוכנית הגיבוי שלנו." הוא חיכך את זימיו בהרהור.
"איזו תוכנית גיבוי?" שאל קרומים.
"זאת שאתה לא מכיר," אמר ענן־נוצה.
"אבל — אבל אנחנו חייבים למצוא אותם," אמר קרומים. "הם דרקונוני הגורל. רק הם יכולים לעצור את המלחמה."
"כדאי שתהיה לך קצת אמונה בנבואה, קרומים," אמר נאוטילוס.
"כן, אל תדאג," אמרה תנינה בניסיון להרגיע אותו. "טופרֵי השלום לא היו שמים את כל הביצים בקן אחד. יש תוכנית גיבוי טובה."
קרומים העביר מבט על פני שורת הפנים בחושך. פרט לתנינה לא ראה שום ידידותיות בעיניים שננעצו בו.
"אני לא מבין," אמר. יש נבואה נוספת שהוא לא מכיר?
"כמובן," אמר נאוטילוס, "וזה אומר שתהיה בעיה מבחינתנו."
קרומים בקושי הספיק לומר, "מה?" ופתאום ענן־נוצה היה על גבו והצמיד אותו לקרקע. הפצעים שספג מחיילי כנף השמיים התלקחו בכאב חדש ועז. כנף אחת היתה מעוותת מאחוריו, והוא הרגיש את טפריו המשוננים של כנף הקרח ננעצים בקשקשיו.
"מה אתם עושים?" יילל קרומים. "אני אחד מכם! אני בטופרֵי השלום כבר שבע שנים!"
"ואתה איכזבת אותנו," סינן ענן־נוצה.
"רק רגע..." אמר נאוטילוס ושתק קצרות. "לא. זה נכון."
"אני אוציא לך את הלב ואאכיל בו את הדגים," נהם ענן־נוצה.
איזו אירוניה. קרומים חשב בתוגה על הדג שאכל לפני רגע. "אבל אנחנו דרקוני השלום," אמר בשיניים חשוקות מכאב. "אם נהרוג זה את זה, זה לא אומר שאנחנו גרועים כמו להב, להט ושלהבת?"
"אני מצטער, קרומים," אמר נאוטילוס. "השלום חשוב יותר מכל דרקון כשלעצמו. ואתה תשבש את תוכנית הגיבוי שלנו. אנחנו עושים את זה לטובתך. למען הנבואה. למען השלום."
קרומים שמע את ההד הנורא של המילים שאמר בעצמו — בדיוק מה שאמר לדרקונונים בכל פעם שהתלוננו על החיים מתחת להר. זה לטובתכם. השלום חשוב מכול. הוא האמין בדברים כשאמר אותם. אין ספק שגם נאוטילוס מאמין בהם.
נאוטילוס הצביע בטופר אחד. "ענן־נוצה, תוציא לו את הלב."
לסתותיו של כנף הקרח נפתחו בתנופה, וענן־נוצה הפך את קרומים על גבו. טפרים חדים כשברירי קרח נמתחו, מוכנים לקרוע את בטנו של קרומים.
פתאום תנינה הסתערה עליו בתנופה והפילה את ענן־נוצה לשיחים.
קרומים לא היסס. הוא התהפך לצידו הנכון וקפץ לשמיים בכל המהירות שכנפיו היו מסוגלות לשאת אותו. הוא שמע צעקות כשתנינה נאבקה בדרקונים סביבה, והרגיש מדקרת אשמה. אולי עליו להישאר ולעזור לה להילחם?
אבל למה שיחזור למוות אם יש לו סיכוי לחיים?
הוא שמע הלמות כנפיים מאחוריו והתאמץ עוד יותר לעוף. הוא דמיין את ענן־נוצה סוגר על זנבו, או את נאוטילוס מתקרב בנשיפותיו.
אבל קולה של תנינה הוא שקרא אליו.
"עוף, קרומים," היא זעקה. "עילפתי אותם — הם לא תיארו לעצמם אפשרות כזאת. הא!" "תודה," קרא קרומים לעברה, הסתובב וראה את צלליתה החומה הכבדה נוסקת מאחוריו.
"איפה תתחבא?" היא שאלה.
הוא נד בראשו. "אין לי מושג. יש דרקון בהר הירקן ששמעתי עליו, אולי —"
"כדאי לך לחזור הביתה," אמרה, היטתה את כנפיה ושייטה מתחתיו. "לפי מה ששמעתי, המלכה אלמוג במצב רוח רחמני בימינו."
הריגוש שעבר בקרומים מהקרניים עד הזנב כמעט עצר בו את הנשימה. הביתה? בחזרה לים, אחרי שנים רבות כל כך? האם זה אפשרי?
"היא לעולם לא תסלח לי אחרי כל מה שעשיתי," אמר. "לא רק נטשתי אותה בקרב. היא ודאי יודעת שאני גנבתי את הביצה שלה למען הנבואה."
"אולי מחכה לך הפתעה," אמרה תנינה. "היא לא אמורה להיות אחת המלכות הגדולות בהיסטוריה? זה מה שכל מגילות כנפי הים אומרות. אולי היא תסלח לך. למה לא לנצל את ההזדמנות, אם פירוש הדבר שתוכל לחזור הביתה?"
קרומים שתק. אחד הירחים זרח והבליח על קשקשיו הכחולים־ירוקים. ממרום מעופו הוא הבחין באוקיינוס, הרחק ממנו, אבל נראה שקשה להגיע אליו ממש כמו לירח עצמו.
"זה תלוי בך," אמרה תנינה ונטתה הצידה ממנו. "אני רק אומרת לך מה שמעתי. בכל מקרה שיהיה לך בהצלחה."
"בהצלחה גם לך," קרא קרומים. היא נעלמה בין העצים, והוא תהה לאן פניה מועדות עכשיו.
הוא התגעגע לים בכל אחד מקשקשי גופו. הוא התגעגע לארמונות, לזרמים, לשירי הלווייתנים, לחגיגות, לגנים... לכנפי הים האחרים.
אם הטפרים סיימו איתי... אם אבטיח לה שאהיה אמיץ הפעם...
אולי אוכל באמת לחזור הביתה.
פרק 1
גל התקרב בשאגה אל החוף והתרסק סביב הטפרים של צונמי. כפותיה, שטופריהן מחוברים בקרומים, שקעו בתוך החול הרטוב. כנפיה הכחולות התנופפו ברוח.
היא הרימה את ראשה ונשמה את אוויר הים הפראי.
זה מקומה האמיתי. זה האוקיינוס שלה.
"תני לי לנחש," אמרה הדר בלעג מאחוריה. "תשמעו, זה ריח החופש."
"לחופש יש ריח של דגים," העיר מעוף־כוכב. "ושיהיה ברור, זה ריח נורא. מתקמט לי האף ממש."
"אני מתה עליו," אמרה צונמי. זה מה שטופרֵי השלום גנבו ממנה. כל חייה הם החזיקו אותה כלואה באוויר העבש והעגום מתחת להר, כשלמעשה היתה אמורה להיות כאן, בחוץ, לעוף ולשחות ולחיות כמו דרקון כנף־ים אמיתי.
מעוף־כוכב הרים מבט אל השמיים ונסוג בחזרה לעבר הצמחייה הכהה לאורך החוף. "לא כדאי שנישאר מתחת לעצים? מה יהיה אם סיור יבחין בנו? זאת אומרת —" הוא השתתק ונשם נשימה עמוקה. "אנחנו חייבים להישאר מתחת לעצים. בסדר. כן. כולם לחזור עכשיו אל מתחת לעצים."
כולם התעלמו ממנו, אבל שמש הביטה בו ברחמים.
צונמי הרכינה את ראשה כדי לבחון את הגלים ששטפו מעל כפותיה. צורות קטנות, כסופות, ירוקות וצהובות הבליחו במים הרדודים. האוקיינוס הריח מלא חיים בהרבה מהנהר שבמערה.
האם באמת עבר שבוע בלבד מאז ברחו מהדרקונים ששמרו עליהם? היה קשה לזכור כמה זמן בדיוק היו לכודים בכלא של כנפי השמיים.
אבל היה דבר אחד שצונמי זכרה בבירור: קול פיצוח העצמות בין טפריה.
היא חפרה חור בחול בכפתה. הייתי חייבת להרוג את כנף הים. המלכה אודם הכריחה אותנו להילחם. לא היתה דרך אחרת לצאת מהזירה. הוא היה משוגע. הברירה היתה בינו וביני.
אותן מחשבות הסתחררו שוב ושוב בראשה כמו דרקונים שבורי כנף. היא נדה בראשה וניפחה את כנפיה. זה מגוחך. היא דרקונית או חטפנית? דרקונים אמורים להיות לוחמים עזי נפש; מוות קטן אחד לא צריך להטריד אותה כל כך.
חוץ מזה, הדר עשתה משהו גרוע יותר עם הארס הקטלני שלה, והיא לא נראתה מוטרדת בכלל.
"את יודעת מה אני אוהב?" אמר טיט בתוגה. "דגים. הרבה דגים. דגים גדולים שאני יכול לאכול, לא הקטנטנים האלה." כנף הבוץ ישב על החול ליד צונמי. בטנו קירקרה בקול רם שכולם שמעו.
שמש ציחקקה. "טיט, עבר רק יום מאז שצדת את החזיר הענקי הזה בשביל כולנו."
"הוא לא היה ענקי," אמר טיט. הוא נאנח וכנפיו נשמטו. "זה היה החזיר הכי קטן בעולם."
"היית צריך לאכול את הגזרים שלי." שמש טיפסה לשבת על גבו והביטה לעבר האוקיינוס. השמש התחילה לזרוח בשמיים חיוורים כאפרסק והטילה שבילי אור שבורים על המים. שניים מהירחים, סהרונים דקים כטפרים חדים, נעלמו בהדרגה מאחורי ההרים.
"תאמינו לי, אני רציני," אמר מעוף־כוכב. "לא בטוח להיות על החוף, כשכל כנפי הבוץ וכנפי השמיים מחפשים אותנו." כנף הלילה עמד הרחק מרטיבות הגלים וניסה לנער חול מטפריו.
מבחינתה של צונמי, הם כבר ביזבזו יום כשעפו מדרום לדלתא של נהר היהלום, בעיקר בגלל שמעוף־כוכב דאג והתלונן עד שכולם הסכימו. כן, כנפי השמיים רודפים אחריהם. כן, הם כנראה כועסים על בריחתם של הדרקונונים מכלא כנפי השמיים. והם בהחלט כועסים על זה שהדר אולי הרגה את המלכה שלהם בדרך החוצה.
אבל צונמי לא רצתה להמשיך לברוח. היא רצתה למצוא את המשפחה שלה. היא היתה בטוחה שברגע שכנפי הים ידעו מי היא, הם יגנו עליה ועל חבריה.
יותר מכל דבר אחר היא רצתה שמעוף־כוכב יפסיק להתרגז, להתלונן ולהגיד להם מה לעשות. בגללו כל האחרים עצבניים וקשה יותר לארגן אותם. היא כמעט הצטערה שכנפי הלילה החזירו אותו.
"למה אתה מודאג כל כך?" שאלה אותו צונמי. "אם הם יתפסו אותנו מחדש, כנפי הלילה החברים שלך ימהרו לחזור להציל אותך, לא?"
מעוף־כוכב ריפרף בכנפיו בעלבון. "אני לא דואג לעצמי," אמר, "אני מנסה לשמור על כולנו." הוא העיף מבט לעבר שמש והרכין את ראשו.
"אין שום בעיה בדרך שאני שומרת עלינו!" מחתה צונמי. "מתי הובלתי אותנו בדרך לא נכונה?"
"טוב," ציינה הדר, "פעם אחת כנפי השמיים תפסו אותנו והמלכה שלהם כמעט הרגה את כולנו..."
צונמי הטיחה את זנבה במים והעיפה גל קר על הדר. כנף הגשם נשפה ויצאה בקפיצה מהים.
"די!" אמרה שמש. "מספיק לריב, כולכם. טיט, תעצור אותם." היא טפחה על ראשו כדי להסב את תשומת הלב שלו מהדגים הקטנטנים ששחו סביב כפות רגליו.
"אה, כן, בואו נשמע מגדול הכנפיים שלנו," הקניטה הדר. הבוקר קשקשיה היו זהובים כמו של שמש, אבל היו בהם נתזים נעים של כחול אוקיינוס. היא התיישבה ופיהקה לעבר צונמי, חושפת את שיניה יורקות הארס.
"הי," אמר טיט ודחק את כנפה של צונמי בכנפו. "זה בסדר שמעוף־כוכב דואג. אנחנו אפילו לא יודעים אם המלכה אודם חיה או מתה. אבל," הוא הוסיף במהירות, "אני יודע שאת רוצה למצוא את כנפי הים מהר ככל האפשר. אז בואו נמצא אותם במקום לריב על זה, ואז נוכל להגיע למקום מבטחים מהר יותר."
צונמי העיפה עוד מבט צר־עין לעבר מעוף־כוכב ואז פנתה בחזרה לעבר האוקיינוס. טיט צודק, כרגיל; הכי חשוב למצוא את המשפחה שלה ומקום בטוח שכולם יוכלו להתחבא בו. "אוי," אמרה הדר. "אתה כל כך חכם וגדול."
"אני חושבת שהוא חכם וגדול," אמרה שמש וכרכה את זרועותיה סביב צווארו של טיט. מעוף־כוכב התיישב ועטף את כפותיו בזנבו באומללות.
הדר החליקה את כנפיה שצבען כשמש. "נו, מה עכשיו? שנצעק, 'הי, כנפי־ים, הנסיכה הנעדרת שלכם איתנו!' ונחכה שדרקונים ישעטו בשמחה מהאוקיינוס?"
"עם ארוחה מפוארת!" קרא טיט והבהיל שחף שהמריא. "היתה ארוחה מפוארת בסוף הסיפור! כשנסיכת כנף הים הנעדרת הגיעה הביתה, ההורים שלה שמחו מאוד וערכו ארוחה מפוארת. אני זוכר אותה. אכלו שם לווייתן שלם. יופי של ארוחה. אני מוכן להתערב שאני יכול לאכול לווייתן. אתם חושבים שתהיה לנו ארוחה מפוארת?"
"הנסיכה הנעדרת היה רק סיפור במגילה," אמר מעוף־כוכב. "אין לנו מושג מה נמצא באמת בממלכת הים."
"נכון." כנפיו של טיט נשמטו. "יכול להיות שלא יהיה שם כמו שאת מקווה, צונמי. כמו שגילינו שאמא שלי מכרה אותי תמורת פרה."
"הי," אמרה הדר. "היו שתי פרות לפחות."
"המממ. מנחם," אמר טיט.
לגבי צונמי המצב יהיה שונה. היא היתה בטוחה. אולי החלומות של טיט על המשפחה שלו התגלו כשגויים, אבל החלומות שלה יתגשמו בצורה מושלמת. בעיקר עכשיו, כשהיא יודעת שהביצה שלה נגנבה מהמדגרה המלכותית.
היא הבת של מלכת כנפי הים.
ולא רק זה! לדבריו של מעוף־כוכב, אף אחת מהדרקונוניות האחרות של המלכה לא הגיעה לגיל בגרות. צונמי היא היורשת החיה היחידה לממלכת כנפי הים. יום אחד היא תהיה מלכת כל כנפי הים.
נכון, זאת אומרת שביום מן הימים היא תצטרך להילחם באמא שלה עד המוות כדי להיות מלכה. אבל היום הזה יכול להיות רחוק עד כמה שהיא רוצה. לא משהו שהיא צריכה לחשוב עליו עכשיו.
היא פרשה כנפיים ונשמה שוב את האוויר המלא רסס מלוח. מזוויות עיניה היא ראתה כל הזמן יצורים קטנטנים שקפצו מהחול המנוקד ואז נעלמו שוב מהעין.
"אני יכולה פשוט לצלול ולחפש את ארמון כנפי הים," הציעה צונמי.
"שם?" מעוף־כוכב נשמע מבוהל. הוא פרש את כנפיו וניער מהן את החול, ממצמץ בחרדה.
"איפה אתה מציע לי למצוא את כנפי הים?" שאלה.
"שחייה באוקיינוס שונה משחייה בנהר תת־קרקעי במערה," הטיף מעוף־כוכב. "יש זרמים חזקים וגלים מפתיעים וגם, גם דברים גדולים עם שיניים —"
"אני דבר גדול עם שיניים," היא חייכה אליו.
הוא לא צחק. "זה לא בטוח," אמר. "מה יהיה אם נאבד אותך?" צונמי רצתה לדקור את חרטומו המקומט מדאגה בטופר החד ביותר שלה.
"מעוף־כוכב, תתעודד," התערבה שמש. "צונמי יכולה לעשות כל דבר. ואיך היא אמורה להגיע הביתה, למשפחה שלה, אם היא לא יכולה להיכנס לים?"
"אוי, לא!" טיט התרומם בכבדות לעמידה, פיזר חול וכמעט הפיל את שמש, שנאחזה בעורפו בצווחה. חול וצדפים וסרטנים קטנים והמומים עפו באוויר כשהוא הצליף בזנבו.
"אוו! תפסיק כבר!" ציוותה הדר וכיסתה את עיניה.
"מה איתנו?" כנפיו החומות הגדולות של טיט התנופפו. "לא חשבתי על זה! צונמי, אנחנו לא יכולים לבוא איתך לארמון כנפי הים. אנחנו לא יכולים לנשום שם! איך נוכל להישאר ביחד אם את תהיי מתחת למים?" הוא העביר את כפתו במים, מותיר חריצים עמוקים בחול הרטוב. "מה נעשה?"
צונמי ממש אהבה את טיט כשהיה נסער. היא אהבה גם את העובדה שעבר יום שלם עד שעלה בדעתו שממלכת הים נמצאת מתחת למים.
"ברצינות?" אמרה הדר לטיט. "כל כך הרבה שיעורי גיאוגרפיה, ולא קלטת כלום?"
טיט הסתובב במעגל בבלבול. סרטנים מיהרו לברוח מטפריו הענקיים. "מה?"
"לכנפי הים יש ארמון גם מעל המים," ציין מעוף־כוכב בקול שאמר אתה רואה, הייתם צריכים ללמוד יותר. "כדי שיוכלו לקבל אורחים כמו להט, בעלת הברית שלהם מכנפי החול. הוא נמצא באי, איפשהו במפרץ אלף הקשקשים."
"אה." טיט התיישב באנחה קולנית.
שמש טפחה על כתפו. "גם אני לא זכרתי," העירה. "אז נלך לשם, נכון?"
"זה לא יהיה קל כל כך," אמר מעוף־כוכב. "שני ארמונות כנפי הים — זה שמתחת למים וזה שעל האדמה — מוסתרים היטב. ככה הם החזיקו מעמד כל כך הרבה זמן במלחמה הזאת, למרות שאין להם אש כמו לשבטים האחרים. אף אחד לא יכול למצוא אותם כדי לתקוף אותם בבית."
"נשמע כמו כנפי הלילה," סיננה הדר.
"לא דומה בכלל לכנפי הלילה!" קראה צונמי. "כנפי הים לא מנסים לנהוג במסתוריות וביומרנות. הם פשוט מגינים בחוכמה על הבית."
"יש יותר מאלף איים שצריך לחפש בהם, אבל זה עדיין כנראה —" מעוף־כוכב השתתק באמצע המשפט והעיף שוב מבט לשמיים. "עוד מישהו מריח אש?"
"חי שלושת הירחים, מעוף־כוכב! אני לא מוכנה להתחבא בין העצים בכל פעם שמשהו קטן מבהיל אותך," אמרה צונמי.
"רגע, אני חושבת שהוא צודק," אמרה שמש וזקפה את הראש. "אני שומעת כנפיים."
"גם אני," אמר מעוף־כוכב. הרכס הקוצני לאורך גבו הזדקר בבהלה, והוא נמלט לעבר העצים בריצה מהירה ככל האפשר.
"מרחוק כל כך?" שאלה צונמי בספקנות. "אני לא רואה שום דבר." אבל ברגע שאמרה את הדברים, היא הבחינה באשכול כתמים אדומים כמו נתז דם בשמיים, שירדו לעברם במעוף מההרים בצפון־מערב.
סיור של כנפי־שמיים עף לעברם.
