פתח דבר
העולם המערבי על פזורותיו וגם אוכלוסיות רבות במרחב המכונה "העולם השלישי" כבולים בעבותות של שלוש הדתות המונותיאיסטיות. דתות אלו הטילו עליהם אימה, שיתקו את כוח היצירה שלהם ודנו אותם לסבל מתמשך, לקנאות חסרת פשרות ולתקופות ארוכות של נחשלות. שלוש הדתות קובעות את מציאותו של אל בורא העולם, המנהיג את העולם ומשגיח עליו בצדק. ההשגחה של האל היא על כל הברואים, והוא אמור לעשות צדק עם ציבורים ועם פרטים.
ואולם עובדות החיים מוכיחות בעליל שאין כל קשר בין ההתנהגות הדתית של בני אדם או של עמים ובין קורותיהם וגורלם. שלוש הדתות בודות אגדות על אירועים מן העבר הרחוק, עבר אפוף אדי ערפל מיתי, ואגדות אלו בהכרח הולמות להפליא את קביעות היסוד שלהן. המאמין אמור להטמיע את המסרים של אגדות אלו, שבהן האל מתערב בהתרחשויות, מודיע לבחיריו מהן כוונותיו, ואנשי אלוהים מחוללים בשמו ניסים ונפלאות.
האסון הגדול בדתות המונותיאיסטיות היא בהתיימרות לצטט את האל. דתות אלו לא רק מתיימרות לדעת מה האל חושב בליבו, אלא גם מתיימרות לדבר מתוך גרונו ממש. בעניין זה אין הבדל בין המקרא, הברית החדשה והקוראן. שלושת הספרים יודעים בדיוק מה אמר האל, מה הוא מתכוון לומר, מה הוא עשה, עושה ומה הוא מתכוון לעשות. משה והנביאים, ישוע ושליחיו ומוחמד — כולם מצטטים את האל המצווה ציוויים על המאמינים ועל הכופרים.
בשלושת הספרים — התנ"ך, הברית החדשה והקוראן — יש אבסורדים, סתירות, כפילויות ומוזרויות, דברים תפלים וחוקים המקוממים כל אדם שניחן בחשיבה רציונלית. הרשלנות שבכתיבה, הנחשלות שבחשיבה, האטביזם שבעיצוב המנהג והחוק שבספרים אלו — כל אלה הם הוכחה להיעדרה המוחלט של השלמות המצופה מ"דבר אלוהים". אדם בעל רוח חופשית יסלוד מבשורותיהם ומציווייהם של הספרים. אדם סביר לא יוכל להשלים עם הצו להשמיד את מאמיני שאר הדתות, לא יקבל את ההצדקה להפְלות ולהשפיל את הנשים, לא יסכין עם עולם של עבדות אימננטית בהוויה האנושית.
ואולם הספרים האלה מתיימרים לצטט את דבר האל למאמין, לכן לכאורה מן הנמנע שתהיה בהם טעות. דבריהם וציווייהם אמורים להיות קדושים ובלתי משתנים לנצח נצחים. רק אנשי דת ופרשנים מוסמכים רשאים לפרש ולעקוף מהמורות פולחניות, מוסריות וחוקיות, ששום חברה אנושית אינה מסוגלת להסכין עימן.
כל אחת משלוש הדתות — שמקור כוחן בשלושת הספרים האלה — משוכנעת שהאמת האלוהית, וכל האמת האלוהית, מצויה רק אצלה, ולשום דת אחרת לא היה, אין, ולא יהיה מונופול על האמת. כיוון שבשלוש הדתות האל הוא בלתי מתפשר, נוקם, אכזר, ולעולם אי אפשר לרצותו — התוצאה היא שכדי להגשים את צו האמת האחת והיחידה, המאמינים נדרשים תדיר לשפיכות דמים בלי תכלה וקץ.
למקרא יש יתרון מה על שני הספרים האחרים, משום שמשובצות בו גם תעודות שאינן מזכירות כלל את האל, מסופרים בו סיפורים שעניינם החיים המורכבים (להבדיל מהסיפורים האמוניים הרגילים הסכמטיים), ויש בו גם שירים החושפים את חדוות החיים ואהבת הטבע בלי זיקה לחובת האדם כלפי אלוהיו. במקרא מוזכרים גם כמה מאמינים מפוכחים שבאים חשבון עם האל הבלתי צודק — מעשה שאין להעלות אותו על הדעת בשני הספרים האחרים. המקרא איננו מספר למאמינים את בדיית העולם הבא — כמו הברית החדשה והקוראן — אבל הוא הספר הראשון שהמציא את ההיגד המבהיל כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה. בכך קבע את גורלו של העולם לשבט למשך אלפי שנים, כי שני הספרים האחרים קיבלו את הרעיון שמאחורי ההיגד הזה, הטמיעו אותו והפיצו אותו בעולם, ולא נראה כי בעתיד הנראה לעין ישתחרר העולם מכבליו.
תקלה גדולה ירדה לעולם עם המונותיאיזם, תקלה שלא הייתה קיימת אצל עובדי האלילים. היווני עובד האלילים קיבל את המיתוס האלילי המצרי. עובד האלילים הרומי קיבל ברצון את המיתוס האלילי היווני. עובד האלילים ההינדי קיבל ברצון רעיונות הגותיים בודהיסטיים. האלילות כמעט לא מכירה קנאות דתית. הדת האלילית לא הזיקה לחשיבה החופשית, וגדולי המוחות צמחו בה לצד בוראי המיתוסים על אלים וחצאי אלים.
המונותיאיזם לא צמח משום שלמישהו התגלתה פתאום אמת שלא הייתה ידועה קודם לכן. אין הבדל בין האמת של עובדי האלילים לבין האמת של המונותיאיסטים — שתיהן המצאת הדמיון האנושי הנזקק לסדר עולם ולמי שינהיג את הסדר הזה. המונותיאיזם צמח משום שמסלולה של המחשבה האנושית עובר מן הפרט אל הכלל ומן המוחשי אל המופשט, וכך הצטמצמו האלים הרבים לאל אחד שיש לו משרתים ושליחים ובני אלים, והאלים המוחשיים — שמש, ירח, פסל — הצטמצמו לאל מופשט. תבנית זו הכפויה על החשיבה האנושית לא רק שאין בה כדי לפתור את החידה האדירה של הקיום. היא אף מסבכת אותה ומאלצת את המאמינים להמציא מיתוסים חדשים אבסורדיים יותר מאלה של המאמינים האליליים. עובד האלילים ידע שיש אלים טובים ואלים רעים, והוא צריך לעשות מאמץ לרצות את כולם. בעולם המורכב שהתגלה לעיניו — זה היה פתרון סביר. המונותיאיסט נאלץ להעמיס על האל את הטוב ואת הרע, והרי לא יעלה על הדעת שהאל האחד והיחיד הוא רע. על כן האשמה על מציאות הרע בעולם מועברת אל האדם, והאדם הופך לאשם תמידי. האשמה עוברת גם אל דמויות סמי־אליליות כמו השטן, הלילית, היצר הרע, ואלה מכשילים תדיר את המאמין.
שום הבנה אמיתית יותר של ההוויה ושל מה שעומד מאחורי חידת הקיום לא צמחה מהמעבר מן האלילות למונותיאיזם, אבל צמחו גם צמחו קנאות, סבל, נחשלות ואומללות.
חיבור זה מבקש לתאר את האימה ואת החשיכה שהטילו המקרא, הברית החדשה והקוראן על האנושות. הוא עוסק גם בהיגדיהם ששיתקו את המחשבה החופשית ומבהיר כיצד הם אפשרו ועודדו את ביצוען של זוועות לאורך הדורות.
החיבור מחולק לשלושה פרקים — פרק לכל אחד מ'ספרי האימה' היוצרים את שלושת הזרמים האמוניים המונותיאיסטיים. הדיון בברית החדשה לפי נוסח מאיר הלוי לטריס. הדיון בקוראן לפי נוסח יוסף יואל ריבלין עם השוואות לתרגום של אורי רובין.
