בהתחלה אריאל שתק.

אימא בכתה ליד המיטה שלו בבית החולים והתחננה שידבר. אבא דרש ממנו שינסה. הוא הבין, הרופאים אמרו שהוא מבין וגם עיניו אמרו שהוא מבין. הוא גם השיב בהנהון או במנוד ראש לשאלות של כן ולא. שילה, אשתו של איתן אחי, סיפרה לי. לא הייתי שם כדי לראות, לא יכולתי. ידעתי על מה שקרה רק במוצאי השבת של האסון, כשאימא התקשרה אליי ולא הצליחה לדבר מרוב בכי. כל אותו שבוע בשום פנים לא הצלחתי להביא את עצמי לבית החולים. רק בשבת הבאה הגעתי לשם, והיינו רק אריאל ואני. לא הפריע לי אז ששתק, הפריע לי שכאב לו. הוא היה ילד כשעזבתי את הבית, ולכן נראה לי ילד גם כשגדל. פנים עגולים ופתוחים, אור של תמיהה שפוך עליהם, ועיניים מרצדות בממזרות. תמיד תכנן משהו מתחכם להגיד או לעשות. לא אהבתי את זה במיוחד, עד שראיתי אותו בבית החולים. זר נראה לי פתאום: מכווץ, זעום, שותק. בלי שהתכוונתי התחלתי להתגעגע אל הילד שהיה לפני כן.

הוא שתק שלושה שבועות ויום אחד.

עד אחר צהריים אחד, שהחזאים דיברו בו על טפטוף אבל השמיים היו פעורים בתכלת, והוא דיבר סוף־סוף. לא הייתי שם. שירה אחותי, שקטנה ממנו בשנתיים, ישבה שם לבדה. אימא בדיוק אז הלכה להביא להם משהו לשתות. אריאל הסתכל סביב ללא מנוחה בעיניים תכולות מאוד, מוטרדות, ניסה להציץ מעבר לפרגוד שהפריד בינו לשכן. כששירה שאלה מה הוא מחפש, כבר בלי לצפות שיענה, סתם כדי לשאול, ולכל היותר יצביע (את זה שהוא מבין כבר ידענו), ענה לה, פשוט ומזעזע, כאילו לא שתק כל הזמן הזה, שתק גם כשאבא גער וגם כשאימא ישבה לידו ובכתה והתחננה שידבר: "יותם."

איך נצבט לי בתוך של התוך כששמעתי שכשדיבר סוף־סוף אמר: יותם.

(רשימה מאוחרת במחברת הכחולה שלי, לא ידעתי להגיד את הדברים בזמן שקרו.)