ב-2 במאי 1967 התפרסמה בעיתון למרחב1 מסה בת 2,500 מילה, שבפתיחתה התנצל הכותב כי "המסגרת המצומצמת אינה מאפשרת הרבה יותר מאשר ראשי פרקים ללא פירוט, ביסוס ודיון". המאמר, "אחדות העבודה - לשם מה?"2 נכתב על ידי יהודה הראל בן ה-33, מזכיר קיבוץ מנרה לשעבר, ממנהיגי תנועת המחנות העולים ותלמידו המובהק של יצחק טבנקין, הדמות הדומיננטית בתנועת הקיבוץ המאוחד.

שנתיים קודם לכן קם המערך, איחוד פוליטי בין מפא"י למפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, במסגרתו נשמרה עצמאותן של שתי המפלגות, אלא שעתה התנהלו דיונים על מיזוג שלם, אותו הגדיר יהודה הראל על דרך הביקורת, כהצטרפות של אחדות העבודה למפא"י. במאמרו, לא התייחס לשאלת התועלת הגלומה באיחוד לביצור שלטונה של תנועת העבודה, כי אם דבק בתפיסה האנטי־ממלכתית והאנרכיסטית ביסודה, מבית מדרשו של טבנקין. הגשמה, הבהיר יהודה, אינה ישיבה בממשלה. ההגשמה ניכרת בשטח, בהתיישבות ובבניית חברת העובדים. "אחדות העבודה נתייחדה בהכרה בצורך ההגשמה המקסימליסטית וללא השהיות של הציונות הסוציאליסטית, במלוא מובנם של שני מושגים אלו", שכן, "אם לא תתגשם הציונות כאן, מיד ובמלואה, יבוא הקץ על העם היהודי; ואם לא תוגשם הציונות בדרך הסוציאליסטית, של הקמת חברת עובדים, היא לא תוגשם".

תפיסה זו, לפיה יש שתי דרכים, האחת גוררת את העם היהודי לקטסטרופה והאחרת מובילה לגאולה ציונית וסוציאליסטית, אפיינה את מחשבתו של יהודה מראשיתה. ציונות סוציאליסטית לא תוגשם בידי פוליטיקאים ומפלגות, כי אם בידי חלוצים, בגופם, בכל מאודם. אחדות העבודה אינה עוד מפלגה. "הקרייריזם", כתב במסתו, "עדיין לא חדר לתוכנו במידה רבה ומקרי שחיתות אינם מוכרים לנו". יתרון זה אינו מקרי, הוא נובע מ"אי־ההפרדה בין האמצעים והמטרה". ייחודה של אחדות העבודה נעוץ בחתירתה להגשמה סוציאליסטית במובנה הרחב ביותר - לא שלטון של מפלגה סוציאליסטית אלא חזון סוציאליסטי: "שוויון ושוויון ערך האדם; המשק בידי העובד, פשוטו כמשמעו; הסרת המחיצות בין הכפר והעיר, הפועל והאיכר; חברה ללא מנגנון בירוקרטי חונק; חברה ללא עילית שלטת כלשהי, חברת עובדים. כל אלה אינם חלום על עתיד רחוק, אלא מהווים דרך הגשמה ואמצעי הכרחי לעלייה, התיישבות, ביטחון ונורמליזציה של העם היהודי".

לשיטתו של טבנקין, מורהו, נועדה מדיניות החוץ והביטחון לשרת את הגשמת הציונות הסוציאליסטית ההתיישבותית. "ראיית מפעלנו כסוציאליסטי, בכל מלוא משמעותה של המילה, מפעל שההתיישבות במרכזו וראיית ארץ ישראל כפתרון יחידי לכל היהודים, אפשרו לתנועתנו - ומאפשרים לה גם עתה - לראות את החזרת שלמותה של הארץ כמטרה אשר משמעותה אינה שעבוד כי אם שחרור", כתב יהודה. "הבסיס היחיד לקיומנו הוא הטוטליות של המהפכה בעם היהודי, עלייתו, התיישבותו, הפרודוקטיביזציה שלו והפיכתו לחברת עובדים... תפקיד מדיניות החוץ והביטחון שלנו הוא להבטיח את קיומם של תהליכים אלו, כשם שרק תהליכים אלו מאפשרים לנו ביטחון ומדיניות חוץ".

חששו של יהודה היה שאחדות העבודה, על ערכי ההגשמה ומסריה הייחודיים, תיבלע בממלכתיות המפא"יניקית, המזוהה עם סדרי שלטון מאובנים, בירוקרטיה וקרייריזם. חדירתה של המארה הממלכתית ניכרת כבר בהשוואה שערך בין ההתגייסות של הקיבוץ המאוחד בתקופה שקדמה למערכת הבחירות, באנשים, במסירות ובאמצעים, ובין חוסר הפעילות שלו נוכח רבבות הפועלים מחוסרי העבודה והעתיד לאחריהן. "לשם הבאתם של רבבות אלו לקיבוץ לא הוצאו כרוזים וחוברות הסברה; לא ניסינו לדפוק על כל דלת בארץ לשם שיחה; לא נערכו טיולים מאורגנים; הסמינרים לא הפסיקו את לימודיהם; ועדות מזכירות הקיבוץ המאוחד ממשיכות בעבודתן הרגילה וחברי המשקים יושבים כרגיל בבתיהם. קשה שלא להסיק מהשוואה זו את חדירת הגישה הממלכתית, שכל כך היתה זרה לנו".

מאמרו של יהודה לא עורר הדים רבים ולא חולל את הטלטלה העזה לה קיווה. שיח ההגשמה החלוצית הצטייר כאנכרוניסטי, אמונתו בשלמות הארץ ובערך ההתיישבות נתפסה כמיושנת. אולם פחות משבועיים לאחר פרסום המאמר החלה תקופת ההמתנה, ואחריה פרצה מלחמת ששת הימים. סדר היום הלאומי השתנה. באחת, התרחבו גבולות המדינה, נוספו לה שטחי מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, מרחבי סיני והגולן. רוחות של תנופה התיישבותית נשבו בארץ. התנועה הקיבוצית כולה, והקיבוץ המאוחד בפרט, זיהו הזדמנות פז להתחדשות התיישבותית וחלוצית. הדיבור על שלמות הארץ, התיישבות, עיצוב הגבולות באמצעות התיישבות, חזר אל מרכז הבמה. איחודה של אחדות העבודה לא רק עם מפא"י כי אם גם עם רפ"י, מפלגה שגילמה בעיניו של יהודה את כל הרע בפוליטיקה, ובהמשך הקמת המערך של מפלגת העבודה ומפ"ם, שוב לא יהיו במרכז מעייניו.

תוצאותיה של מלחמת ששת הימים שינו את מהלך חייו. יהודה יצא לחדש את ימי תנועת העבודה החלוצית כקדם. יחד עם ציפקה, אשתו, שני ילדיו התאומים, ארנון ואיילת, ועם הגר, התינוקת שזה אך נולדה, יצא יהודה להגשים במו גופו את האוטופיה עליה חלם. המשפחה עזבה את קיבוץ מנרה ועלתה להקים את ההתיישבות בגולן.

 

▪▪▪

 

יהודה אורבך נולד בברלין ב-1934, בן בכור לאביו זאב ולאמו רחל, חברי קיבוץ גבעת ברנר, שעשו בשליחות תנועתית בגרמניה. אביו, זאב, נולד ב-1909 בעיר אייזנך. מנעוריו היה פעיל בתנועה החלוצית ברית העולים, וב-1932 עלה לארץ ישראל בראש קבוצת חירות שהתיישבה בקיבוץ הצעיר גבעת ברנר. במסגרת זו פגש את רחל לבית ונדנברג, ילידת העיר אמדן, וכעבור חודשים אחדים נישאו.

עם עלייתו של היטלר לשלטון נשלחו זאב אורבך ואנצו סרני3 לגרמניה, על מנת לעורר את תנועת הבונים לעלייה לארץ ישראל. ברל כצנלסון עצמו התייצב לאספת קיבוץ גבעת ברנר כדי לשכנע את החברים בנחיצות שליחותו של זאב, אליו הצטרפה אשתו רחל. בגרמניה חלה זאב בסרטן הגרון, וחודשים אחדים לאחר מכן נפטר בבית חולים בשווייץ, בהיותו בן 27 בלבד. מותו נתפס כאבדה גדולה לתנועת העבודה, ומיטב אנשי הרוח שלה, ובהם ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דב סדן, מנחם דורנר ואחרים, כתבו לזכרו דברי הספד, שיחד עם מאמריו ומכתביו של האב שנותרו אחריו, שימשו ליהודה הילד מקור יחיד ללמוד על דמות אביו.

לאחר מות האב חזרו רחל ובנה לקיבוץ, ובמלאות ליהודה ארבע שנים נישאה אמו בשנית לידידו של זאב, שסייע לו בימי מחלתו, הסטודנט לרפואה ליאוניד שטרנברג, שכונה פּוֹני על שום תספורתו. פוני עלה בסיום לימודיו לארץ ישראל, תחילה להכשרת שער הנגב, ולאחר נישואיו לרחל הצטרף לקיבוץ גבעת ברנר. הוא אימץ את יהודה לבן, ולימים אף עברת את שמו, מליאוניד שטרנברג לאריה הראל. רק כשמלאו ליהודה עשר, החל לקרוא לפוני "אבא". דמותו של אביו המאמץ השפיעה עליו, לדבריו, "השפעה נדירה, בכל הרמות". מרים, אחותו הצעירה של יהודה, נולדה ב-1940.

אריה הראל היה אינטלקטואל, ספרייתו מנתה עשרות אלפי כרכים, בעיקר ברוסית ובגרמנית. חייו נעו בשלושה מעגלים במקביל - הפוליטי, הרפואי והתרבותי. הוא היה מרקסיסט, אהד את הסוציאליזם הסובייטי, ויהודה הכיר מילדות את השמות לנין, טרוצקי ורוזה לוקסמבורג. ב-1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת במצרים, בעיראק, בבחריין ובדמשק. כנהוג במקרים אלה, ביקש לצרף אליו את משפחתו, אולם אספת הקיבוץ סירבה לאשר זאת. בתגובה, עזבו רחל וילדיה את הקיבוץ. יהודה היה מבועת מן המחשבה שמעתה יהיה עירוני, ובשנים שלאחר מכן הקפיד לבלות את כל חופשות הקיץ בקיבוץ, ונשבע שיחזור לגבעת ברנר כשיגדל. גם אריה הראל ראה עצמו כאיש קיבוץ, משתתף קבוע בישיבות המזכירות, והצטער עמוקות. כך או אחרת, ב-1944 הגיעה המשפחה לדמשק, ויהודה זוכר את שמונת חודשי שהותם בעיר כתקופה של חירות, היעדרות מבית הספר וטיולים רגליים ארוכים ברחבי העיר.

בתום המלחמה שבה המשפחה לזמן קצר לתל אביב ומשם לחולון, בתחילה בחדרים שכורים עם מטבח ושירותים משותפים לכמה דיירים. אריה הראל עבד כרופא בסניף קופת חולים בנמל תל אביב, ונסע לעבודתו בשני אוטובוסים. יהודה למד בבית חינוך, ובילה את שעותיו במחיצת חברו הטוב שוקה עציון, מוזיקאי מוכשר והתלמיד המצטיין בכיתה,4 ויחד נכבשו שניהם, כבר בכיתה ו', בקסמו של הקומוניזם. יהודה הצטרף לתנועת הנוער העובד, שבאותן שנים היו חניכיה בעיקר ילדים עובדים. אף שבמונחים של היום היתה המשפחה מוגדרת הרבה מתחת לקו העוני, יהודה זוכר שנחשבה, גם מעשית וגם תודעתית, למעמד בינוני.

ב-1947 זכה אריה הראל לקבל מן הצבא הבריטי בית קבע, דירה בת שלושה חדרים ברחוב חובבי ציון בתל אביב, והיה זה שיפור דרמטי ברמת חייהם. יהודה היה תלמיד בעייתי למדי בבית חינוך, וחברו הקרוב מאותן שנים, העיתונאי חיים הנגבי,5 סיפר בכמה כתבות כי "בימי בית הספר היה יהודה אלוף התיקים הריקים. היתה תחרות, מי יישא עמו תיק יותר קל. כמה שפחות ספרים ומחברות - יותר כבוד. יהודה שבר את כל השיאים, בא בבוקר בכלל בלי תיק. בדרך לבית הספר היה קונה מחברת דקה ועיפרון, תוחב אותם לכיסיו ובא בידיים ריקות. החליטו התלמידים לנקום באלוף וחיפשו הזדמנות. יום אחד נדרשנו לכתוב חיבור מסכם, על 'הסיבות לנפילה של האימפריה הרומית', לא פחות. כשנכנס המורה וסקר את הפרצופים כדי לבחור תלמיד שיקרא את חיבורו, לחשו לו מכל עבר, 'יהודה, יהודה'. הצביע המורה על יהודה והכול עצרו את נשימתם. יהודה התרומם מכיסאו, בשולי הכיתה, פתח את המחברת שנקנתה בקיוסק הסמוך באותו בוקר והתחיל קורא, בקול עמוק ובקצב מתון. קרא, קרא, עד שסיים. ואז הפתיע המורה את כולנו, ביקש מיהודה שיקרא את כל הקטע האחרון בשנית. היה זה הקטע המסכם. המתח הגיע לשיאו. יהודה שב וקרא את כל הקטע ממחברתו הריקה, מילה במילה, וזכה במחמאות ובציון מעולה".6

חברותו של יהודה עם הנגבי, שראשיתה בנעוריהם, נמשכה עד מותו של הנגבי, על אף הפערים האידיאולוגיים. יהודה היה זה שגייס את הנגבי, חניך התנועה המאוחדת, לקומוניזם. שניהם כאחד התנגדו לשומר הצעיר; הנגבי מימין, בשם הציונות, ויהודה משמאל, בשם הסוציאליזם. הנגבי נזכר כי "הסינתזה של השרוכים הלבנים בין ציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים - היתה כל כך יהירה, כל כך מתחסדת, כל כך בלתי אפשרית, שהרגיזה, כמדומה, גם אותו. באותם ימים תִכנַנו סידור לכל החיים", הוסיף הנגבי, "נכתוב לסטלין, או שמא היה זה ליורשו הראשון, מלנקוב, ונציע עצמנו כמוצגים חיים למוזיאון חינוכי לבני הנעורים במולדת הסוציאליזם. יבנו למעננו בית קפה בורגני, יעניקו לנו חליפות מחויטות לפי מיטב אופנת המערב, עם עניבות קלאסה ועם נעלי שפיץ איטלקיות, יספקו לנו די מזון ושתייה - כולל, כמובן, ויסקי סקוטי וסיגרים הוואנה - כדי לזלול ולסבוא. אנחנו נתנדב לבלות כך שתי משמרות ביממה ואפילו יותר. תלמידי בתי הספר בברית המועצות יובלו לאתר הסחי והמיאוס שלנו, כדי לצפות בנו מקרוב... ולהיווכח במו עיניהם באיזו אווירה מנוולת ומנוונת העבירו אנשים את חייהם בקפיטליזם".7

כיאה למרקסיסט־לניניסט מן המניין, החזיק יהודה באותן שנים במשנה סדורה, קרא את קורס ראשון בפילוסופיה מאת גאורג פוליצר, כוכב אדום בשמי סין של אדגר סנאו ובעיות הלניניזם של סטלין, והמשיך בכתביהם של הוגי הקומוניזם. הנגבי ואחרים הצטרפו אליו לאספות בבית העם בתל אביב, ויחד הקשיבו ברטט לשמעון ישראלי שר את שיריו של פול רובסון, נסחפו במחיאות הכפיים הקצובות לקול הקריאות סט־לין, סט־לין, אלא שיהודה נהג לפעמים להחליף את הקצב וקרא מי־קו־ניס, מי־קו־ניס, רק כדי לחזור ולקרוא סטלין אחר כך.

לאחר שחרורו מן הצבא הבריטי, הצטרף ד"ר הראל להגנה, היה פעיל בחי"ש8 כיומיים בחודש. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס, על אף גילו (37), לצה"ל ושירת כרופא קרבי של גדוד 51 בחטיבת גבעתי. במהלך המלחמה הועבר לתפקיד איש הקשר של צה"ל עם הצלב האדום, ובמסגרת תפקידו זה עסק בסוגיות השבויים, החללים, הנעדרים ונפילת יישובים. יהודה עבר את שנות המלחמה בתל אביב. את ליל כ"ט בנובמבר החמיץ כיוון שהוריו לא העירו אותו, הוא לא סלח להם על כך. אבל ביום הכרזת העצמאות היה אביו בחופשה מהצבא. הם שמעו את שידור ההכרזה יחד עם שכנים רבים בשידור רדיו. היתה זו הפעם הראשונה בה ראה יהודה את אביו בוכה. לאחר המלחמה היה אריה הראל ממקימי חיל הרפואה.

יהודה היה אמנם תלמיד גרוע, אך התבלט מנעוריו כסקרן וכתולעת ספרים, בעל ידע בתחומים רבים, אך בראש ובראשונה במדע ובמדע בדיוני. עוד כילד היה מנוי על הטכנאי הצעיר,9 ביצע ניסיונות מדעיים וקרא את כל ספריו של ז'ול ורן שתורגמו לעברית. יהודה אהב גם טיולים, אליהם יצא במסגרת התנועה ולעתים עם כמה חברים. ותחביב נוסף היה להם, ליהודה וחבריו - סחיבות, כלומר לגנוב ספרים מחנויות. כיוון שהיה עליהם לבנות ספרייה, היה יהודה נכנס לחנות, מעיין בספר - ומכניס למעיל. אט־אט גבר ביטחונם של יהודה וחבריו בכישורי הסחיבה שלהם, ויום אחד נכנס עם שלושה מחבריו לחנות ספרים ברחוב דיזנגוף, החביאו את הספרים במעיל ומיהרו לאופניים, שחיכו להם בחוץ. יהודה לא ידע לרכוב על אופניים והחברים התפצלו. לפתע יצא בעל החנות ורדף אחריהם בצעקות "גנבים! גנבים!" השניים האחרים נתפסו. יהודה וחברו החביאו את הספרים בסבך של גדר חיה וחזרו זחוחים לביתם. בערב הגיע קצין משטרה, ולמחאת אמו נאלץ יהודה להתלוות אליו לתחנת המשטרה. יהודה וחבריו נעצרו ונחקרו כל הערב, ובלילה נשארו במעצר. למחרת בבוקר שוחררו בערבות על ידי אבנר ברוש, מדריכם מקיבוץ מעוז חיים, שהצליח אמנם לסגור להם את התיק הפלילי אך נאלץ להתחייב שישגיח על העבריינים.

ב-1950 השתחרר אריה הראל מצה"ל, ויצא לשנתיים של השתלמות רפואית בארצות הברית. יהודה לא רצה להצטרף, אך בהתחשב בעובדה שלא הורשה לעלות לכיתה י"א בשל ארבעה ציונים שליליים בתעודת הסיום, נאלץ לקבל את הדין ולנסוע עם המשפחה. בתום השנה הראשונה רצה יהודה לחזור ולצאת יחד עם חבריו לגרעין נח"ל בקיבוץ. אביו התנה זאת בהשלמת תעודת הבגרות. אף שאחד מארבעת השליליים של יהודה היה באנגלית, בארצות הברית חל מהפך, והוא היה למצטיין בכיתתו. המטרה שעמדה לנגד עיניו היתה לחזור לארץ, אל חבריו.

חבריו של יהודה היו מיועדים להכשרה בקיבוץ מעוז חיים, אך בהשפעתו של יוקי (יהויקים) כוכבי, מדריך כריזמטי ממנרה, שסיפר לנערים, שהיו ברובם נערים עובדים, שבמנרה יקבלו חצי יום לימודים (הבטחה שהתבררה כחסרת יסוד), שינו את יעדם. חבריו של יהודה כתבו לו על כך, והוא קיווה שהדבר ישכנע את אביו להתיר לו לשוב, אך זה עמד על כך שיהודה ישלים את לימודיו. בסופו של דבר הצליח יהודה להשלים תעודת בגרות כללית בתוך שנה, ובסוף כיתה י"א חזר כדי להתגייס עם חבריו לגרעין נח"ל.

עם גיוסו ציפתה ליהודה הפתעה, הוא היה רזה מדי - 53 ק"ג לגובה 1.82 מ', על כן לא גויס. תחת זאת, הצטרף לגרעין שנשלח לבית השיטה כאזרח, ושובץ לעבודה בפלחה. העבודה הקשה עוררה את התיאבון, ובתוך חצי שנה הגיע למשקל 65 ק"ג וגויס, בפברואר 1953, לטירונות נח"ל כבודד. חיים הנגבי סיפר שכשנזדמן פעם לשלישות הראשית של הנח"ל, הזדרז לחטט ומצא את תיקו האישי של יהודה הראל. להפתעתו, מצא גיליון אישום והרשעה בדין, לפיו טוראי הראל נתפס בשעת לילה מאוחרת כשנר דולק בידו והוא מחבל ברכוש צה"ל, עושה חורים באוהל. לימים גילה לו יהודה את פשר התעלומה. היה זה חורף קר וקשה, יהודה היה בסדרת אימונים, והחורים הקטנים באוהל מיררו את שנתו. יהודה הלך להתלונן אצל האפסנאי, וזה השיב את פניו ריקם. "תחזור אלי כשיהיו חורים גדולים", אמר, והמחיש בידיו את גודל החור הרצוי. יהודה חזר לאוהלו הדולף והגדיל את החורים עד לגודל הנדרש, אך נתפס בשעת מעשה והובא לדין צבאי.

בתום הטירונות הצטרף יהודה לגרעין שנשלח למחלקת משק במנרה, אך לא מצא שם את מקומו. הוא התנדב לצאת לקורס חבלה בהדרכתו של סרן כבן 45, יוצא לגיון הזרים הצרפתי. שמו הפרטי של הסרן היה הראל, הוא היה יהודי הולנדי שדיבר עברית בקושי וחסר שתי אצבעות בידו. חיילי הקורס נשארו עם מפקדם לאורך השירות כולו. הותר להם להסתובב בבגדים אזרחיים, הם התגוררו בפיקוד בנצרת וניצלו את תקציבם לארוחות במסעדות. מדי יום פינו שדות מוקשים שנותרו ממלחמת השחרור, עם דקר אך ללא מפה.

אריה הראל התמחה בארצות הברית באנדוקרינולוגיה, ועם שובו הקים את המחלקה לאנדוקרינולוגיה בבית החולים תל השומר. כמו כן המשיך בפעילותו הפוליטית באחדות העבודה, וסירב להצעה להתמנות לשר הבריאות. ב-1957 מונה לשגריר ברומניה, וכעבור שנתיים נשלח כשגריר לברית המועצות. הראל היה בן בית בתרבות הרוסית, בקי בספרות ובהיסטוריה, וראה בתפקיד את אחת הפסגות של חייו. לאחר שלוש שנים שב משליחותו למשרת פרופסור ומנהל של בתי החולים של עיריית תל אביב: הדסה, הקריה וצהלון. כמו כן לימד באוניברסיטה, ואף ייסד את בית החולים איכילוב וניהל אותו במשך שנים ארוכות.

כשנה וחצי לאחר גיוסו, ב-1954, יצא יהודה לשל"ת במנרה, להגשים את מטרת חייו - להיות חבר קיבוץ. קיבוץ מנרה היה יישוב ספר צעיר, סמוך לגבול לבנון, שעלה על הקרקע ב-1943. מבודד, קטן, במצב כלכלי קשה מאוד. "היינו רעבים", מספר יהודה, "בארוחת ערב אכלו חצי ביצה קשה. היה קר, לא היו תנורים, לא היו מקלחות. בחורף היינו הולכים דרך ארוכה למקלחת הציבורית, כדי להתחיל לעבוד על הדלקת הבוילר".

במנרה התחבר יהודה עם יונה שמשי, בן גילו, עולה מאיראן, חניך חברת הנוער שהודרכה במנרה ולימים כתב צבאי. בהשפעתו של יהודה, גם יונה נעשה קומוניסט. ההזדהות עם הקיבוץ והדבקות בעקרונות הקומוניזם הולידו סתירות שנעלמו מעיניהם של השניים בצעירותם. "בלול של מנרה", נזכר שמשי, "היה פועל ותיק מאוד. כשהגענו, הגרעין, יצאנו נגד העבודה השכירה, ובין השאר, איימנו עליו במכות אם לא יתפטר. וזה, בשם הסוציאליזם. או ב-1 במאי ירדנו להפגנה בקריית שמונה. אנחנו, קיבוצי הגליל, עם הדגלים האדומים, היינו המעסיקים. הפועלים עמדו על המדרכה וצעקו לנו, 'קומוניסטים, לכו לרוסיה'".

יהודה, שחונן בשתי ידיים שמאליות, נקלט בקיבוץ בקושי. תחילה מצא עצמו במכבסת הקיבוץ, אחראי על דוד קיטור, שפירושו, כדברי יהודה, "להרים שלטר בבוקר". כעבור חודשים אחדים עלה בדרגה והחל לעבוד במפעל המתכת, גם שם בעבודות הפשוטות ביותר. עם זאת, באספות הקיבוץ החלו מתגלות תכונותיו כמנהיג, כדובר רהוט ובעל כושר שכנוע. בתנועה שמו עליו עין.

נקודת המפנה, גם מן הבחינה האידיאולוגית, היתה יציאתו להדרכה בתנועת המחנות העולים. התנועה היתה בעיצומו של משבר, לאחר הפילוג הגדול בתנועת הקיבוץ המאוחד, והקמת המרכז לנוער נועדה להשיב לתנועה את השליטה בתנועות הנוער. לשם כך נבחרו בקפידה 80 צעירים, שישתתפו תחילה בקורס אינטנסיבי של חצי שנה באפעל ולאחריו יֵצאו להדרכה. חניכי הסמינר למדו הומניסטיקה, ספרות, פילוסופיה, אמנות, מדעי החברה, היסטוריה של תנועת העבודה והקיבוץ, כלכלה ברוח מרקסיסטית, ברית המועצות, ואפילו קורס בביולוגיה, אף הוא בהתאם לדוקטרינה הסובייטית.10

יהודה היה כוכב הקורס, מהבחינה החברתית והאידיאולוגית כאחת, וצבר במהלכו שעות רבות במחיצת יצחק טבנקין וישראל גלילי, גם בהרצאות וגם בשיחות אישיות שנועדו לצנן את התלהבותו מהקומוניזם. שניהם היו ידידיו של אריה הראל, אביו, וראו ביהודה בן טיפוחים. מבין המרצים השפיעו על יהודה במיוחד יוסקה רבינוביץ'11 מנען, ידידו הקרוב של יצחק טבנקין וממנסחי האידיאולוגיה של הקיבוץ המאוחד, וההיסטוריון יהושע אפרון,12 שהרצאותיו עסקו בתולדות הבית השני.

המרצה המרכזי בסמינר היה מנהיג התנועה ואיש הרוח שלה, יצחק טבנקין. כותרת הקורס שלו היתה ״תולדות תנועת הפועלים", אך הרצאותיו - שעתיים פעמיים בשבוע - התנהלו כשיחה אסוציאטיבית הנעה בין מחשבותיו והשקפותיו. במהלך הסמינר החל יהודה להזדהות עם דרכו של הקיבוץ המאוחד, והתקרב מאוד לטבנקין ולתנועתו.

עוד במהלך הקורס החל יהודה להדריך ברעננה, ועם סיומו עבר לגור בקומונה עם שני מדריכים נוספים. אז כבר היה מאה אחוז הקיבוץ המאוחד, רחוק מהשקפותיה הפוליטיות של מק"י, אם כי עדיין האמין בחזון הקומוניסטי ובברית המועצות. בשעות אחר הצהריים ריכז יהודה את המחנה (קן), הדריך שלושה חוגים (שכבות), ובמקביל הדריך גם את הגרעין למנרה, שחניכיו היו בפתח תקווה. בשעות הבוקר עבד בפרדס של קיבוץ רמת הכובש, אך ההדרכה היתה כל עולמו. באוקטובר 1956, עם פרוץ מלחמת סיני, הוצב סמוך למנרה. כאשר שב בתום המלחמה להדרכה, שוב לא הסתפק בהדרכה בקן אלא גייס את תנועתו, יחד עם חברו שמאי וסרמן, למאבק נגד הנסיגה מסיני.

באחד הימים יצא מישיבה במזכירות הקיבוץ המאוחד בתל אביב וראה התקהלות סביב אחד המשחק עם קופה שישבה על כתפיו. יהודה הבין מיד את הרושם שתעשה קופה כזו על חניכיו בבתי הספר, התמקח מעט על מחירה ולבסוף קנה אותה. הקופה התיישבה על כתפו של יהודה ונסעה עמו לרעננה. בקומונה היו שני חדרים: חדר מגורים וספרייה, בה הניח יהודה את הקופה, שזכתה לשם ג'ינה, על שם שחקנית הקולנוע האיטלקייה היפהפייה הנערצת עליו, ג'ינה לולובריג'ידה. לפניה שם ירקות למאכל. כשניעורו בבוקר למחרת, מצאו יהודה וחבריו את הקופה שוכבת על מצע רך של דפים שנתלשו מכל הספרים וכיסו את רצפת החדר כולה. במשך יותר משנה היתה ג'ינה בת לווייתו של יהודה בביקוריו בבתי הספר, והתלמידים כולם התרכזו בה. הקופה גילתה יחס עוין לבנות. ב-1957, כאשר נסע יהודה לפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה, הפקיד את ג'ינה בידי אחת מחניכותיו שבחצר ביתה ניצב לול ריק. פעם אחת לקחה אותה לים, וזו ברחה ונשכה כמה בנות על החוף. ג'ינה נתפסה ונאסרה על ידי השירות הווטרינרי. יהודה הצליח לשחררה ובסופו של דבר הועברה לפינת החי בבית השיטה, בה הקפיד יהודה לבקרה מפעם לפעם.

פסטיבל הנוער הדמוקרטי כלל משלחות נוער סוציאליסטי מהעולם כולו, ביניהן משלחת ישראלית גדולה. יהודה לא הוזמן להצטרף למשלחת, אך רצה בכל מאודו להשתתף בסמינר ולבקר בברית המועצות, אותה העריץ. משום כך חרג ממנהגו, וביקש את סיועו של אביו בהשגת דרכון דיפלומטי ובתשלום דמי הכרטיס. הוא התכונן לנסיעה במרץ, קרא חומר רב ותכנן את שהותו בקפידה. במוסקבה התארח בשגרירות כאורחו של השגריר יוסף אבידר.13 הפסטיבל נפתח במצעד של כל המשלחות. הנציגים ישבו עם דגלי מדינותיהם על גבי משאיות פתוחות, ויהודה, שעמד ברחוב בקהל המריע, הזדרז לקפוץ על המשאית של המשלחת הישראלית, לתדהמת חברי המשלחת כולם. מאותו רגע היה עם המשלחת. הוא ביקר באתרים החשובים של המהפכה, הספיק לחלוק כבוד לסטלין במאוזוליאום, פגש יהודים והתחבר אליהם. המחשבה שטס במטוס של אירופלוט, שנבנה בידיהם של פועלים סוציאליסטים, עוררה בו התרגשות עילאית.

שמו של יהודה כמדריך הלך לפניו בתנועה כולה. הוא קשר קשרים אישיים עמוקים עם חניכיו, הצטיין בהנחלת התכנים האידיאולוגיים ברוח המרקסיזם שהוציא לאור המרכז לנוער, ארגן טיולים ומסיבות ונעשה בעיני חניכיו לסמכות של ממש. בהדרכה החלה להתגלות בו אותה תכונה מסתורית המכונה ״כריזמה", של זה המדבר בשקט ואף על פי כן הכול מקשיבים לו רוב קשב, מחכים לשמוע מה יש לו לומר.

האירוע המשמעותי ביותר בעיניו של יהודה בתקופת ההדרכה שלו בתנועה היה ההיכרות עם ציפקה, שהיתה אז תלמידת כיתה י"ב שעוד לא מלאו לה 17, אך כבר אז ניכרה בה אותה טוטליות של מי שמתמסרת כולה לעניין בו היא עוסקת. היא היתה חניכת תנועה שרופה. הקשר הרומנטי ביניהם היה פרי יוזמתה. ״הגיע מדריך רזה, כחוש, לבוש מוזר ומגוחך, עם מכנסיים לא בדיוק ארוכים ולא בדיוק קצרים, סנדלים מצחיקים, משהו הזוי", משחזרת ציפקה את פגישתם הראשונה. ״מהיום הראשון הייתי בהלם מן החוכמה שלו. חתיך הוא לא היה. אבל ידעתי שזה מי שאני רוצה. אחי הבכור היה שותף למזימות שלי להשיג את יהודה. קראנו לזה: 'להיכנס לו לשרוולים'. לא הרפיתי".

ציפקה, ציפורה דוידסון, נולדה במושבה רעננה ב-1941, בבית צנוע וחם, סמוך לפרדס, מוקף חצר ענקית ובה לול תרנגולות וכלבים. כשהיתה בת שבע נפטרה אמה, והיא נרתמה לעבודה בבית ובחצר. תנועת המחנות העולים מילאה את עולמה והיתה, לדבריה, תחליף לבית. הגעתו של יהודה, המדריך הכריזמטי, לקן התנועתי שינתה את חייה. על אף השנים הרבות שחלפו מאז, עודנה נזכרת בחיוניות בפעולות שלו, בהן למדו החניכים הרבה יותר מאשר בבית הספר, נחשפו לשאלות אקטואליות, נפעמו ממקוריותו שבאה לידי ביטוי בכל מעשיו. ״הוא היה אליל. לא רק שלי, של כולנו".

כשסיים יהודה את פרק ההדרכה וחזר למנרה, הצטרפה אליו ציפקה שאך סיימה את לימודיה. אביה של ציפקה אהב את יהודה מאוד והסכים, בניגוד למקובל באותם ימים, למגוריהם המשותפים עוד לפני החתונה. כעבור חצי שנה, ב-31 בינואר 1959, סיימו השניים את יום העבודה בקיבוץ, התקלחו, יהודה לבש חולצה לבנה ומכנסי חאקי ונעל סנדלים, ציפקה לבשה חצאית וחולצה לבנות, ושניהם ירדו למרגליות, שם חיכו החופה והרב. ״יהודה איבד את הטבעת ששאל ממישהו", משחזרת ציפקה, ״אז מישהו אחר הסיר את הטבעת מהאצבע ונתן לו".

במנרה שובץ יהודה לעבודה בענף המדגה. כישוריו המקצועיים התפתחו, וכעבור זמן קצר השתייך לצוות המצומצם שניהל את הענף. היה זה ניצחון אישי על אתגר העבודה הפיזית, והישג זה תרם לשינוי מעמדו בקיבוץ. לצד עבודתו זו מילא יהודה תפקידים ציבוריים וחינוכיים במנרה, וכפי שמעידים הפרוטוקולים של אספות הקיבוץ, הִרבה להביע את דעותיו בשלל נושאים. על אף גילו הצעיר ועל אף העובדה שלא נמנה עם הגוורדיה של מקימי הקיבוץ, תפס מקום מרכזי בהנהגתו. ציפקה שובצה לריכוז ענף הלול, וכדרכה, חייתה את הלול, נשמה את הלול והתמסרה כל־כולה ללול הענק.

יהודה, חניכו של טבנקין, האמין בקיבוץ גדול וגדל,14 וחש תסכול מכך שלאורך השנים נותר מנרה קיבוץ קטן. לצד גרעיני המחנות העולים, הקים יהודה גרעין של תלמידי בית הספר החקלאי כדורי, ובהמשך הביא אותם למנרה. הצעתו להקים חברת נוער של בני נוער בסיכון, נדחתה.

שוב ושוב פנתה התנועה בבקשה לגייס את יהודה לפעילות תנועתית. פרוטוקולים רבים של אספות וישיבות מזכירות דנים בכך. לעתים באו הדברים עד משבר, אך לבסוף נמצאה פשרה: יציאתו תתאפשר בתנאי שהתנועה תספק גרעין נח"ל למנרה, שיהודה גם ידריך. בין 1961-1963 שימש יהודה רכז ההדרכה של תנועת המחנות העולים, עבר בסניפים, נפגש עם מדריכים וחניכים וכתב את חוברות ההדרכה של התנועה. לרגל תפקידו מימנה לו התנועה לימודי נהיגה. ב-1963 חזר יהודה לקיבוצו. ציפקה היתה בשלבים מתקדמים מאוד של ההיריון, אך המשיכה לעבוד בלול עד הרגע האחרון. במרס נולדו התאומים, ארנון ואיילת, ונשלחו, כמובן, ללינה המשותפת. באוגוסט נבחר יהודה למזכיר הקיבוץ. הוא היה בן 29 בלבד, והמזכיר הראשון שאינו שייך לקבוצת המייסדים. באותו זמן נקלע קיבוץ לוחמי הגטאות למשבר קריטי, לאחר שהתקשה לשכנע גרעינים חדשים מבנֵי הארץ להצטרף אליו; הוא עורר בהם אסוציאציות של גלות ושואה. צביה ואנטק צוקרמן,15 חברי הקיבוץ, היו מעורבים אז עם יהודה בפעילות המחאה נגד חידוש היחסים הדיפלומטיים עם מערב גרמניה. יהודה סחף עמו למאבק את תנועת המחנות העולים כולה. ההפגנות הגיעו לשיאן ב-1965, עם השבעתו של השגריר הראשון של מערב גרמניה בישראל, רולף פאולס.16 בני הזוג צוקרמן פנו ליהודה בבקשת עזרה לקיבוצם, ויהודה קיבל על עצמו להדריך גרעין שפניו ללוחמי הגטאות. כאן, בניגוד למחאה נגד חידוש היחסים, היתה הצלחתו גדולה. חברי הגרעין נשארו בקיבוץ, והם שהובילו את השינוי שהפך את לוחמי הגטאות לקיבוץ מבוסס וחזק.

כמזכיר קיבוץ, מעיד על עצמו יהודה, שלא הצטיין. התפקיד עמד בניגוד לחינוכו היֶקי, והוא חש מבוכה כאשר חברים, רובם מבוגרים ממנו, שטחו באוזניו את בעיותיהם האישיות. במבוכתו מיהר להסיט את השיחה לענייני הכלל, בהם חש בנוח. יהודה נאבק על קבלת גרעינים נוספים, מימש את תוכניתו להקמת חברת נוער לילדים בסיכון, הוביל מתווה לחיסול העבודה השכירה, יזם הצטרפות של הקיבוץ ורבים מחבריו לליגה למניעת כפייה דתית, הנהיג לימודי חורף לחברי מנרה, ובעצמו לימד שיעורים בהיסטוריה מודרנית. אך עיקר עבודת היומיום הסתכמה בכתיבת בקשות לשחרור חברים ממילואים ולגיוס כוח אדם מן התנועה. על מנת שיוכל לעמוד גם בהכשרת הגרעין וגם במילוי משימותיו כמזכיר, קיבל מהתנועה מכונית סיטרואן דה שבו שגגהּ עשוי בד.

ערב אחד יצא יהודה מפעולה שהעביר לבני הגרעין ולא מצא את מכוניתו. ברגע האחרון, בטרם הגיש תלונה במשטרה, התברר שחניכיו חמדו לצון, פתחו את הברגים של גג הבד ודחפו את הרכב שני רחובות משם. בהגיעו לפעולה כעבור שבוע, חשש שחניכיו יחזרו על המעשה, על כן חנה כמה רחובות מהמחנה. בסמוך למחנה זיהה רכב זהה. הפעם היתל הוא בהם. ״בשבוע שעבר עבדתם עלי, אבל הפעם לא תעזו לעשות זאת שוב", אמר. לאחר הפעולה התעכב שעה קלה במחנה, שוחח עם חניכיו, ובצאתו ראה את חניכיו פותחים, כצפוי, את גג הרכב הזהה ודוחפים אותו. התעלול הצליח מעל ומעבר למשוער. בעליו של הרכב הבחין במתרחש, קפץ מן המרפסת בגופייה, ובזעקות ״גנבים!" בפיו החל לרדוף אחריהם. יהודה, לעומת זאת, המשיך למכוניתו ונסע ללון בבית הוריו. לאחר זמן הציק לו מצפונו, הוא חזר למחנה, שם דווח לו שהמשטרה עצרה את הפורצים. יהודה מיהר למשטרה כדי לשחררם, סיפר לשוטרים את הסיפור במלואו, אך אלה לא האמינו לו. הנערים נשארו במעצר ושוחררו על תנאי רק למחרת בהתערבות מזכיר המחנות העולים.

ייתכן שבאותה תקופה ציפה יהודה שמנהיגי הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה יבחינו במסירותו ובכישורי ההנהגה שלו, ויקרבו אותו. לאכזבתו, לא הסתמנה כוונה כזאת. יהודה נכנע לנורמות הזמן ולא פנה בבקשות, הוא קיבל עליו את ״דין התנועה". בתום הקדנציה שלו כמזכיר ביקש לצאת ללימודים - היסטוריה ומדעי הרוח. למזלו, הוחלט אז בקיבוץ המאוחד לטפח את הנהגת העתיד של התנועה, ונבחרו שלושה חברי קיבוץ צעירים שנשלחו ללימודים במימון תנועתי: דני רוזוליו, לימים מזכ"ל הקיבוץ המאוחד, חבר כנסת ומזכיר חברת העובדים; יעקב ורסנו, לימים ההיסטוריון פרופ' יעקב עובד; ויהודה הראל.

יהודה, שהיה תלמיד גרוע בתיכון, הפך לסטודנט מצטיין בחוג להיסטוריה, והכול ניבאו לו קריירה אקדמית מזהירה. מלכתחילה התעניין יותר בהיסטוריה של העת החדשה, והיה בן טיפוחיו של ראש החוג, פרופ' צבי יעבץ. בתוך שנה וחצי סיים את לימודיו, ועל אף הלחץ הכבד שהפעיל עליו פרופ' יעבץ להמשיך, חזר למדגה שבמנרה. יציאתו ללימודים מטעם הקיבוץ העידה על כך שתלמידו המובהק של טבנקין סומן להנהגה. הוא ייצג את מנרה בוועידות ובמועצות של התנועה, וחש תסכול הולך וגובר בשל הפער שבין האידיאולוגיה של הקיבוץ המאוחד לבין יישומה במציאות. אף שמאז הקמתה דגלה התנועה בראש ובראשונה בהתיישבות, הרי שבפועל, מאז קום המדינה לא הצליחה כמעט להקים יישובים חדשים, ואת הקיימים התקשתה לבסס. במקום להקים חברת עובדים וולונטרית באמצעות התיישבות ועשייה חברתית, שקע הקיבוץ ביום קטנות, רחק מהמהפכה ומן החלוציות והתמסר לבירוקרטיה, למנגנונים ולקרייריזם. צעיריה של רפ"י, משה דיין ושמעון פרס, גילמו בעיניו של יהודה את כל הראוי לגינוי. כיאה לחניכו של טבנקין, הוא לא האמין בהגשמת הסוציאליזם בידי המדינה, אלא בהתארגנות פדרטיבית של קיבוצים גדולים וגדלים המגשימים ובונים את חברת העתיד. מסתו הפרוגרמטית ״אחדות העבודה - לשם מה?", שפורסמה בלמרחב ב-2 במאי 1967, היתה קריאת כיוון של הצעיר בן ה-33 לתנועתו.

כעבור חודש השתנה הכול. גם מסלול חייו של יהודה הראל.