עוד לפני שהוא מתחיל לדבר, לומד התינוק הבן שמצפים ממנו להתנהג כבן. בכל יום לומד הבן את כללי הגבריות, והוא לומד כי כל הפרה שלהם תביא לתגובה מיידית וכי לעתים קרובות הוא יספוג בעטיה עונש של בוז והשפלה. כאשר הוא גדל, הבן לומד שכשאינו עומד בציפיות ממנו כגבר לעתיד, הוא מסתכן באיבוד מקומו בקבוצת הבנים — קבוצה המספקת לו את חמצן ההערכה העצמית שהוא כה זקוק לו.

הילד, שהופך לנער ואחר כך לגבר, לומד שהגבריות היא עסקת חבילה. אתה נהנה ממעמד שמעניק לך כוח, הערכה עצמית והשתייכות לקבוצת הגברים — אך לכל אלה יש מחיר, והמחיר הוא ציות לכללי הגבריות וחוסר יכולת להשתחרר מהכבלים ומהמגבלות שהגבריות מטילה עליך.

לגברים אין סיבה לשנות את המצב, מפני שהם אינם מודעים למחיר שהם משלמים בעבור עסקת החבילה הזאת. כפי שהציג זאת הסופר והמשורר הוולשי אוון שירז במאמר שפרסם בירחון לגברים GQ במאי 2018: "תכונות גבריות מקבלות ערך רב (בחברה), ואלה המחזיקים בהן זוכים בקלות ליתרונות בחייהם. מדוע, אם כך, ירצו גברים להרחיב את ההסתכלות שלהם אם בכך הם יסכנו את היתרונות הללו? הכול עובד די טוב בשבילנו, הלא כן?"

נשים מורגלות כל כך בהתמודדות עם מצבים שבהם לגברים יש עדיפות עליהן, שרבות מהן מקבלות זאת כחלק מהטבע, ולעתים מעדיפות לזכות בתשומת הלב הגברית תוך התעלמות מהמשמעויות שיש לה. גברים רבים אינם מודעים כלל לכך שנשים מפחדות להיכנס לבד למעלית מאוכלסת בגברים. הם אינם מודעים לפחד הזה לא כי הם רעים או חסרי לב, אלא כי לימדו אותם לא לראות את הפחד של נשים ולא להבחין במבוכה של נשים מפני גברים הסוקרים את גופן. לימדו אותם לראות בכך רק עוד סיטואציה שבה אישה מפגינה ביישנות, שלעתים קרובות הם יפרשו כהעמדת פנים.

חשבו למשל על שתי הסיטואציות הבאות:

גבר חוזר לביתו בשעת לילה. הרחוב חשוך ואין איש בסביבה. במעלה הרחוב הוא רואה שתי נשים צועדות לעברו, תוך שהן מדברות בעליצות וצוחקות בקול רם. מצב הרוח המרומם של השתיים מעורר את סקרנותו של הגבר וגורם לו לחייך. כאשר הן במרחק כמה מטרים ממנו, הן מבחינות בו ומחייכות אליו. הגבר מחייך בחזרה, אומר להן, "ערב טוב, בנות", וממשיך לדרכו בהרגשה מרוממת. תשומת הלב הנשית הקצרצרה הזאת נתנה לו הרגשה נעימה. בינו לבין עצמו הוא תוהה אם הוא מצא חן בעיניהן.

אישה חוזרת לביתה בשעת לילה. הרחוב חשוך ואין איש בסביבה. במעלה הרחוב היא רואה שני גברים צועדים לעברה, תוך שהם מדברים בעליצות וצוחקים בקול רם. היא מסתכלת סביב ורואה שהיא לבד ברחוב עם שני הגברים. רק כמה צעדים מפרידים ביניהם. היא מורידה את מבטה ומנסה להימנע מקשר עין עם שני הגברים.

כאשר היא מרימה את עיניה, היא רואה שהם סוקרים את רגליה החשופות. הדופק שלה עולה. "למה לבשתי את החצאית הקצרה הזאת? איזו מטומטמת! מה חשבתי לעצמי?!" היא מייסרת את עצמה. "הם יכולים לעשות לי כאן כל מה שהם רק רוצים בלי שמישהו ידע. תסתכלי קדימה... הכול בסדר... בעוד כמה שניות הם עוברים אותך... רק לא להראות את הפחד". היא קופאת כאשר אחד מהם אומר לה, "ערב טוב, חמודה". היא ממלמלת מילים לא ברורות, מגבירה את צעדיה לצעדי ריצה בלי להביט לאחור. היא שומעת אותם מצחקקים ואת הגבר שפנה אליה אומר לחברו: "דווקא חמודה. למה לא עזרת לי? היה יכול להיות לנו ערב נחמד איתה". היא מתקשה להכיל את האימה. הצעדים שלה נראים לה אטיים מדי. נדרשות לה דקות ארוכות להסדיר את נשימתה ולהרגיע את הדופק.

במפגשים, ולו הטריוויאליים ביותר, בין נשים לגברים, הפער בין החוויה של גבר לבין החוויה של אישה הוא לעתים בלתי נתפס. אירועים, שבעבור גברים הם חסרי כל משמעות או מטען רגשי, עלולים להיות בעבור אישה מעוררי פחד, חוסר אונים ולחץ שילוו אותה זמן רב. שאלו אישה איך זה בשבילה לשמוע צעדים בחניון שומם בחיפוש אחר המכונית שלה, להיתקע לבד עם פנצ'ר באמצע הדרך, או כמו שציינתי קודם, להיכנס לבד למעלית שיש בה רק גברים.

הדומיננטיות של תפיסות הגבריוּת בתרבות הובילה לעולם שבו לגברים יהיה יתרון על נשים בתחומים רבים, החל בכניסה לחניון שומם ועד להתקדמות בעבודה. מכיוון שהתרבות מעוצבת לפי התפיסה הזאת, אנו מתקשים לראות את העיוותים האלה שהם חלק מחוויות היומיום, השפה והתרבות.

כדי להדגים את ההטיות האלה, המובנות בתוך התרבות שלנו, אפשר לחשוב על האופן שבו הסביבה הפיזית שבה אנו חיים תוכננה עבור ימנים. כאשר אנחנו מברכים זה את זה לשלום, השמאלי יגיש את ידו החלשה ללחיצת היד, בעוד שהימני ישתמש בידו החזקה. שמאליים מורגלים להשתמש במספריים שאינם נוחים להם לשימוש, כי הם מותאמים ליד ימין. נימוסי השולחן נועדו לימנים, ולכן שמאליים צריכים לחתוך את האוכל בידם החלשה. כפי שסביבת חיינו בנויה באופן שמעדיף ימנים, כך חלקים רבים בתרבות שלנו בנויים בהעדפה לגברים. כפי שהימנים אינם שמים לב לכך שהעולם בנוי בהתאמה גדולה יותר לימנים, כך גברים רבים אינם מודעים כלל לאופן שבו נשים חוות פחד במצבים שבעיני גברים הם טריוויאליים — כמו ללכת לבד ברחוב חשוך עם חבר, לראות אישה הולכת ברחוב ולסקור את גופה מלמעלה למטה, או לתת ציונים לחלק זה או אחר בגופה של נהגת שעצרה ברמזור אדום.

אותה חוויה, שבעבור גברים היא לעתים קרובות משועשעת, עלולה להיות מבזה ולעתים קרובות אף מפחידה בעבור נשים. במונדיאל שהתקיים ברוסיה השתתפו לראשונה שדרניות נשים רבות מבעבר (אמנם רק 14 אחוזים מהכתבים היו נשים, אבל עדיין הרבה יותר מבתחרויות קודמות). בכמה מהשידורים החיים נראה גבר, אוהד כדורגל, ניגש לשדרנית ספורט, אוחז בגופה ומנשק אותה מול המצלמה בשידור חי. כאשר כמה מהשדרניות הגיבו בכעס להתנהגות הזאת של אוהדים, ניכר היה שהם מופתעים. הם לא העלו כלל על דעתם שמה שהם חוו כמחווה חמודה נתפס על ידי השדרנית כהטרדה מינית משפילה. כמה משדרניות הספורט נזקקו לליווי בשל הפחד מהטרדות מיניות של אוהדי כדורגל, שלא היו מודעים כלל לחוויה של הנשים שהם הטרידו. הם לא היו מודעים כלל לחוויה של אותן נשים מכיוון שהתכנות לגבריות לימד אותם לראות את העולם רק דרך עיניים גבריות, כאשר החוויה של הנשים לעתים קרובות נמחקת.

אחד הרווחים שנותנת עסקת החבילה של הגבריות לגברים הוא מענה לחוסר הביטחון שטבוע בזהות הגברית. נראה כאילו גברים חיים בתחושה שסימן שאלה תמידי מרחף על עצם היותנו גברים, ואנו צריכים להוכיח שוב ושוב שאנחנו אכן גברים. העיסוק הזה מקבל ביטויים רבים בשיח היומיומי. רק גברים אומרים זה לזה "תהיה גבר" או "אתה לא גבר". לאחרונה צוטטו מקורבי שרת התרבות והספורט באמירה, "הנשיא ריבלין לא יצא גבר", מכיוון שסירב שהשרה תתלווה אליו להעניק את גביע המדינה בכדורגל. קשה לדמיין אמירה דומה בנוגע לאישה. אישה לעולם לא תגיד לחברתה: "את לא אישה", או תחמיא לנשיות של חברתה בביטוי "יצאת אישה". נערים יאתגרו זה את זה באמירה, "נראה אותך גבר, תקפוץ למים", ולא מעט נערים יגיבו בריצה מטורפת למטרה לאחר שאחד מהם קרא: "מי שמגיע אחרון הוא נקבה". נערה שתנסה לאתגר את חברותיה בקריאה, "מי שמגיעה אחרונה היא זכר", תספוג כנראה מבטי בוז או התעלמות.

נשים אינן עסוקות בחרדה מפני כך שאינן "נשים אמיתיות", או בצורך להוכיח שאינן גבריות. העיסוק המוגבר בגבריות והחרדה סביב היותך "גבר אמיתי" הם נחלתם של גברים בלבד, והוא נובע מחוסר ביטחון המצוי בבסיסה של הזהות המינית הגברית. אנחנו כה מורגלים בשיח הזה של גברים על עצם היותם גברים, שכבר איננו שמים לב לגיחוך שבכך.

העיסוק בשאלה באיזו מידה גבר זה או אחר אכן עונה על דרישות הגבריות, מקבל גם ביטויים קונקרטיים מגוחכים — כמו השאלה אם לגבר יש מה שגברים מצוידים בו מעצם הגדרתם הביולוגית, כלומר ביצים. הבעלות על ביצים משמשת ביטוי לגבריות בשפות רבות, ולא רק בעברית. אפילו הנשיא האמריקאי לשעבר, ג'ורג' בוש, החמיא לטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, על היותו בעליהם של cojones (ביצים, בספרדית). הקִטלוג של גברים לאלה שיש להם ביצים ולאלה שאין להם מראה שחובת ההוכחה חלה על הגבר, כאילו בעולמנו מסתובבים אנשים הנראים כמו גברים, אך אם בודקים מה מסתתר מתחת למכנסיהם מגלים שהם רק מתחזים לכאלה.

בשפות ובתרבויות רבות, האמירה שלמישהו יש ביצים מעידה על כך שיש לו אומץ. העיסוק מגיע לדרגה מגוחכת של קונקרטיות כאשר אפילו גודלן מעיד כביכול על האומץ של הגבר, ומי שיש לו "ביצים גדולות" הוא אמיץ. הביטוי הזה כה מקובל, שהוא משמש אותנו גם בתיאור האומץ של אישה. לדוגמה, אשת עסקים או פוליטיקאית שעשתה צעד שנתפס כאמיץ, תזכה בתיאור המחמיא, "היא לא מפחדת מאף אחד, יש לה ביצים חבל על הזמן!"

ייחוס הביטוי הזה גם לנשים מעיד על הפקעתה של תכונת האומץ מנשים וייחוסה לגברים, אף שאין ספק כי במצבים רבים נשים הן אמיצות מגברים. יותר מכך, מכיוון שאומץ מיוחס רק לגברים, בהדבקת ביצים לאישה בזכות היותה אמיצה הופכים אותה לגברית. כלומר, לא רק שאומץ הוא תכונה גברית, אלא גם שאישה אמיצה הופכת אוטומטית לגברית, כאילו אומץ אינו קשור לנשיות.

קשה לחשוב על שיח מקביל אצל נשים. נשים אינן מרגישות כל צורך להוכיח שיש להן איבר מין. אין כנראה אישה שתצא להגן על המוניטין שלה מול אישה אחרת שתטען שאין לה שחלות. היא כנראה תחשוב שההאשמה הזאת מגוחכת כל כך, שהיא אינה ראויה להתייחסות. לעומת זאת, גבר שיואשם שאין לו ביצים יהיה חייב להגן על הגבריות שלו בהתקפת נגד או בפלישה למדינה שכנה.

כיוון שהזהות המינית הגברית בנויה במידה רבה על שלילת הזהות הנשית, הזהות המינית הגברית מעורערת יותר ובטוחה פחות. בהתפתחות של הזהות הגברית, המשמעות של להיות גבר היא במידה רבה לא להיות דומה לאישה. לכן, אימוץ של התפיסות התבניתיות לגבי גבריות גורם לעתים לגברים לדחות באלימות ייחוס של מאפיינים נשיים כלשהם להתנהגותם או לאישיותם.

תפיסת הגבריות מאיימת להכניס גברים לבחירה שאין בה גוונים: או שאתה גבר או שאתה לא גבר, ההתנהגות הזאת היא גברית או לא גברית. בנים, כבר בגיל חמש, עסוקים בשאלה אם התנהגות זו או אחרת היא גברית או לא, בעוד בנות פטורות מהדיכוטומיה הזאת. בת שאוהבת לשחק במשחקי בנים תקבל את הכינוי "tom boy", שהוא במידה רבה כינוי חיבה ולא מתלוות אליו משמעויות כלשהן לגבי הזהות המינית שלה. לעומת זאת, בן שישחק במשחקי בנות יזכה לכינוי "סיסי", שהמשמעות שלו שלילית ומצביעה על התפיסה שהזהות המינית שלו כבן היא בעייתית.

במחקר שערכה הסוציולוגית האמריקאית ברברה ריזמן בשנת 2009 היא מצאה כי "למרות הקבלה המוצהרת של שוויון מגדרי, ילדים בגילים 11 עד 13 מחזיקים באמונות מגדר סטריאוטיפיות לגבי בנים, אבל לא לגבי בנות. כל סטייה קטנה מהנורמות של המגדר אצל בנים שעוסקים בפעילויות או בהתנהגויות הנתפסות באופן מסורתי כנשיות, משמשת הוכחה לכך שהבן הוא הומו. בשל כך, בנים מפחדים לחצות כל גבול מגדרי פן יצמידו להם סטיגמה של הומו. לעומת זאת, חייהן של בנות מצומצמים הרבה פחות על ידי סטריאוטיפים של נשיות".

תיאוריה פסיכולוגית מקובלת לגבי התפתחות הזהות המינית אצל ילדים טוענת שהזהות המינית הגברית בנויה גם על שלילת הזהות הנשית (טענו כך למשל הפסיכואנליטיקאי רלף גרינסון והפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית ננסי צ'ודורו). מכיוון שהאדם הראשון שאיתו מזדהה התינוק הוא כמעט תמיד אישה (האם), הרי שכדי לפתח זהות גברית על הבן לעבור תהליך של היפוך ההזדהות שלו עם האם ולהעביר את ההזדהות שלו אל האב (Disidentifying from mother). תהליך היפוך ההזדהות הזה אמור להתרחש אצל הבן בגיל שבו הוא מתחיל להיות מודע להיותו שונה מאמו ודומה לאביו. הבת, לעומתו, אינה צריכה לעבור תהליך כזה, כיוון שפיתוח הזהות המינית הנשית הוא המשך ישיר להזדהות הראשונית שלה עם האם.

תיאוריה זו מסבירה את העובדה שגברים סובלים הרבה יותר מנשים מחרדות מהומוסקסואליות, וכן היא מספקת הסבר אחד לעיסוק האובססיבי לעתים של גברים בשאלה אם הם גבריים מספיק. על פי התיאוריה, בנים לומדים שכדי לגדול להיות גברים, עליהם להתנער מההזדהות הראשונית שהיתה להם עם אישה ולאמץ הזדהות עם גבר. כבר בילדותו לומד הבן שלהיות גבר משמעותו לא להיות אישה. כלומר, שלילת הנשיות או מה שנתפס כנשי הוא מרכיב חשוב בזהות המינית הגברית, ונמשך גם לתוך הבגרות.

אלמלא התפיסות המקובעות בתרבות, היה השלב ההתפתחותי הזה, המתרחש בילדות, עובר כמו שלבי התפתחות אחרים. ואולם בשל תפיסות הגבריות המקובלות, האיסור על בנים להראות מאפיינים כלשהם הנחשבים נשיים, נמשך גם לתוך הבגרות.

בהגיעם לגיל ההתבגרות, נערים ונערות כבר הפכו לשבוייה של תפיסת הגבריות בתרבות. הכבלים האלה לעתים קרובות אינם נראים, או שהם מוצגים בקלילות ובחיוך, כאילו הם חסרי משמעות ושוליים. גברים לומדים מגיל צעיר שעסקת החבילה של הגבריות מעניקה להם יתרון כוח על נשים במפגשים יומיומיים טריוויאליים. הם גם לומדים שזו הגבריות המוערכת. את יתרון הכוח הזה הופכים לעתים על פניו ונותנים לו שם שמבטא כביכול כבוד יתר לנשים — "ג'נטלמניות". כאשר אישה מתאמצת לחלוץ פקק של בקבוק משקה או לפתוח דלת כבדה, לעתים קרובות יימצא בסביבה הגבר שישלח את ידיו השריריות ויפתח בעבורה את הפקק של הבקבוק או את הדלת הכבדה. לפעמים הוא יחייך לעברה חיוך שאומר: "למה את מתאמצת כל כך, מותק? תני לגבר החזק לעזור לך. בשביל זה אני פה".

גילויי ההתנשאות האלה של גברים על נשים כה מקובלים, מכיוון שהם חלק מההגדרה של מהו גבר. הם אף מזכּים את הגבר המתנשא בנקודות זכות, ולעתים קרובות גברים מאמינים שאישה שנקלעה למצב כזה חייבת להם דבר מה בעבור העזרה שהם מושיטים, והם יצפו לתגמול בדמות תשומת לב כלשהי. אנו מכנים גבר המתנשא על נשים בחיוך ובנועם "ג'נטלמן" — בתרגום, "גבר עדין". הגבר העדין הוא למעשה זה שמזכיר לנשים שוב ושוב מיהו בעל הכוח בין השניים, ומי תלוי בחסדיו של מי כדי להיכנס למכונית, לפתוח את הדלת או לשלם את החשבון. גם נשים משתפות לעתים קרובות פעולה עם ההתנשאות הגברית הזאת, ורואות בה תשומת לב מחמיאה, תוך שהן בוחרות להתעלם מהמשמעות של הנצחת פערי הכוחות בין גברים לנשים.

תופעת הג'נטלמניות ראויה לאזכור כיוון שבכל הקשור במפגשים בין נשים לגברים, מקובל מאוד להשתמש בתיאורים שהופכים על פיה את החוויה הסובייקטיבית של נשים. זוהי אחת הדרכים שבהן שיח גברי מקבל בתרבות מעמד דומיננטי על פני שיח נשי, וגם נשים כבר מורגלות בו. זו עוד דרך שבה אנו מוציאים מהמציאות של חיינו חלקים משמעותיים מהחוויה הסובייקטיבית של נשים, שהרי כיצד אפשר להתנגד לגבר שכולו עדינות? התהליך הזה נעשה בכזאת יעילות, שגם נשים רבות כבר הורגלו להעלמה של החוויה שלהן באינטראקציות שיש להן עם גברים.

לעתים, דווקא הניסיון להגן על נשים מראה עד כמה ההסתכלות שלנו מוטה לטובת גברים. לדוגמה, כאשר דנים בפתרונות למכת האלימות של גברים כלפי בנות זוגם, מקובל להשתמש במונח "נשים מוכות". לא מדברים כמעט על גברים אלימים אלא על נשים מוכות, ולכן רבים מהפתרונות המוצעים לא נועדו להשתלט על הגברים האלימים, אלא להגן על "הנשים המוכות". כך מוקמים מקלטים לנשים מוכות שבהם נשים יכולות להרגיש בטוחות.

מארגני חגיגות השנה החדשה בגרמניה אף לקחו את החשיבה הזאת צעד אחד רחוק יותר. כיוון שבשנים האחרונות, קבוצות של גברים התקיפו מינית ושדדו מאות נשים בחגיגות השנה החדשה, החליטה עיריית ברלין להגן על הנשים. כיצד? על ידי הקמת "אזור בטוח" לנשים שבו הן יקבלו הגנה מפני קבוצות הגברים האלימים. התפיסה היא שבכל אזורי העיר נשים הן אובייקט להתקפות אלימות, חוץ מאשר באזורים אשר מוגדרים "אזורים בטוחים". לפי החשיבה הזאת יש להקים "אזור בטוח" לנשים בכל פארק ציבורי, בית קולנוע ומוסדות ציבור. שוב, במקום לטפל בבעיה, מבודדים את אלה שסובלות ממנה. האם מישהו היה מעלה על דעתו להגדיר "אזור בטוח" לילדים בגנים ציבוריים, ובהם יסתובבו שומרים שידאגו שלא מכים ילדים?

עסקת החבילה של הגבריות אמנם מעניקה לגברים רווחים רבים, אולם היא אינה פוטרת אותנו מחוסר הביטחון הטבוע בבסיס הזהות הגברית. חוסר הביטחון הזה הוא העומד מאחורי הצורך של גברים להוכיח את גבריותם שוב ושוב. הפחד לא להיראות גברי הוא אחד הגורמים למעשי אלימות קשים ביותר, גם של גברים כלפי גברים וגם של גברים כלפי נשים. מקרים שבהם גבר דוקר נהג בריב על מקום חניה או גבר צעיר תוקף באלימות גבר אחר שפגע בכבודו, הם מקרים שלא היו קורים לולא היתה תפיסת הגבריות מבוססת על החרדה הבלתי נגמרת של גברים להיראות לא גבריי. "הגבר התבניתי", שמשהו ממנו נמצא אצל כל אחד מאיתנו הגברים, עסוק ללא הרף בשמירה על כבודו ובצורך לא להיראות לא־גברי ולו לשנייה אחת.

כל עוד הזהות הגברית מבוססת בעיקרה על שלילה של כל מאפיין נשי, יופעל על גברים לחץ להוכיח שהם עונים על דרישות הגבריות. ברור שמרבית הגברים אינם מקדישים את חייהם להוכיח שהם גברים, אולם גברים רבים הפנימו את החרדה שמא ייתפסו ולו ברגע אחד כלא גבריים.

גברים אינם מודעים למחיר הגבוה שהם משלמים תמורת זכויות היתר שמעניקה להם תפיסת הגבריות. קשה על כן לצפות שלגברים תהיה מוטיבציה לשנות את תפיסות הגבריות שהם גדלו על ברכיהן, אלא אם כן הם יהיו מודעים למחיר שהם, ולא רק הנשים, משלמים עבור עסקת החבילה הזאת, ואלא אם כן יבינו שהם יכולים להרוויח משינויים כאלה. המחיר שאנו הגברים משלמים על התפיסות המקובעות של הגבריות הוא כבד. כפי שיפורט בפרק 9, "המחירים שגברים משלמים", הן מקשות עלינו להתפתח ולהיות בני אדם מורכבים המסוגלים לחוות עושר של חוויות ורגשות, מגבילות את היכולת שלנו לתקשר עם נשים, והן אף פוגעות ביכולות הביצוע שלנו.