טיטאנים

1

 

 

חוות בארוס ליד גֵיינסוויל, טקסס, 1900

 

היום שבו השתנו חייו של נֵייתן הוֹלוֹוֵיי לנצח התחיל ככל יום אחר. זאק, כלב הרועים הגרמני שהוא הציל וגידל מאז היה גור, העביר לשון חמה על פניו. נייתן ניגב את קריאת ההשכמה הלחה והדף אותו ממנו. "לך, זאק," אמר, אבל בלחש כדי לא להעיר את אחיו הצעיר, שישן במיטתו בצדו האחר של החדר. הזריחה עדיין היתה במרחק שעה, והחדר היה חשוך וקר. נייתן רעד בכתונת הלילה שלו. כבכל ערב לפני שנכנס למיטה, השאיר את הבגדים התחתונים, החולצה והמכנסיים על כיסא סמוך, כדי שיוכל ללבוש אותם שוב בקלות. לרנדולף נשארה עוד שעת שינה, ונייתן ידע שאם יפריע לו, זה יעלה לו ביוקר.

עם הגרביים והמגפיים ביד והכלב אחריו, יצא נייתן למסדרון והתיישב על ספסל כדי לגרוב את הגרביים ולנעול את הנעליים. ריח הבייקון והבצלים המיטגנים נישא באוויר מהמטבח. אין כמו בייקון ובצלים לארוחה בבוקר קר לפני יום עבודה, אמר בלבו. זאק, קשוב לכל תנועה ומחשבה של אדונו, כשכש בזנבו בהסכמה. נייתן צחקק בלחש וכיבד את צווארו של הכלב בעיסוי חטוף נמרץ. יהיו גם תפוחי אדמה ולחמניות חמות בחמאה וריבה.

אמו עמדה ליד הכיריים והפכה רצועות בייקון במחבת. היא כבר היתה לבושה, סינר נקי עטף את גזרתה הדקה, ושערה היה אסוף בפקעת מהודקת. "בוקר טוב, אמא," אמר נייתן בישנוניות כשעבר על פניה בדרכו לבית השימוש. חוץ מאחותו, הנסיכה, ואפילו בחורף, הגברים בבית התבקשו במפגיע לא להשתמש בסיר הלילה בבקרים. הם היו צריכים לצאת לבית השימוש שבחוץ. אחר כך היה נייתן מתרחץ בחדר המעילים והנעליים שבכניסה. שם היה חם וגם המים בכד עדיין לא התקררו.

"הערת את אחיך?" שאלה אמו בלי להפנות את ראשה.

"לא, אמא. הוא עדיין ישן."

"יש לו בחינה גדולה היום. אני מקווה שלא הערת אותו."

"לא. אבא בבית?"

"הוא הלך להביא עוד עצי הסקה."

שעה שנייתן כפתר במהירות את מעילו, נכנס אביו דרך הדלת האחורית, עם ערמת ענפי אלון שהם חתכו וערמו לערמה גבוהה בסתיו. "בוקר, נייתן. ישנת טוב?"

"כן, אדוני."

"ילד טוב. יום עמוס יש לנו היום."

"כן, אדוני."

אלה היו חילופי המשפטים הקבועים שלהם. כל הימים היו עמוסים, מאז סיים נייתן את לימודיו בבית הספר שנתיים קודם לכן. שבת של מטלות המתינה לו בכל יום חול. ולא שזה הפריע לו, הוא אהב את העבודה בחווה — להיות בחוץ, רוב הזמן לבד, רק הוא והשמים והאדמה ובעלי החיים. נייתן לקח את העששית הדולקת שאביו הושיט לו והרים שק קמח מהוה מכביסות שהיו בו דלי לחלב ומגבת. זאק יצא אחריו אל בית השימוש ועשה את צרכיו בחשכת החורש שעה שנייתן עשה את שלו, ואז הלכו שניהם לאור העששית שהאירה להם את הדרך אל האסם כדי לבצע את המטלות הקבועות של לפני ארוחת הבוקר.

דייזי הפרה געתה בעצבנות לשלום מתאה. "הֵיי, דייזי מותק," אמר נייתן. "אנחנו כבר ניגשים אלייך." לפני שתפס שרפרף ופתח את דלת התא, האיר נייתן את סביבת האסם כדי לוודא ששום אורח לא קרוא לא מצא בו מחסה בליל מרס הקר. כבר היו לא מעט מקרים שהם מצאו נווד במתבן, או במזג אוויר חם יותר נחש שהתפתל לו בנוחות בפינה כלשהי. פעם מצא לו שועל פצוע ועוין מקלט במחסן הכלים.

משנחה דעתו שאיש לא פלש למקום, תלה נייתן את העששית ופתח את דלת התא. דייזי התנהלה החוצה בכבדות וניגשה ישר לאבוס, שם המתינה לה ארוחת הבוקר שתאכל בזמן שנייתן יחלוב אותה. קודם הוא הבריש את צדי הפרה משיער ולכלוך שעלולים לנשור לתוך החלב, אחר כך הוציא את הדלי מהשק והתחיל לנקות את העטינים במגבת. לבסוף העמיד את הדלי מתחת לעטינים התפוחים. זאק התיישב לצדו, בציפייה דרוכה לראות את הקילוח הראשון של חלב שישחרר את הפרה מתחושת האי־נוחות שלה.

דייזי הרשתה רק לנייתן לחלוב אותה. היא סירבה לשתף פעולה עם מישהו אחר מבני המשפחה. נייתן לחץ בידו על ירכה הימנית, והפרה נענתה לבקשה והרחיקה את רגלה לאחור כדי שהוא יוכל להתחיל בעבודה. אם אביו או אחיו היו במקומו, היא היתה משאירה את רגליה נטועות בקרקע, ומאלצת את אחד מהם להרחיק את רגלה בכוח, ואז היתה גועה ורועדת ומטלטלת את ראשה, ומתעלמת לגמרי מהעובדה שבינתיים הם רוקנו את עטיניה. "רק לך יש המגע הנכון", נהג אביו לומר לו.

זה היה בסדר מצדו של נייתן, וגם מצד אחיו ואחותו, הצעירים ממנו בשנתיים ושלוש בהתאמה. הם יכלו לישון עד מאוחר יותר ולא נדרשו ללכת עד האסם במזג אוויר סוער ולפני זריחת השמש, אבל נייתן אהב את הזמן הזה שהיה לו לעצמו. ניחוח החציר וחומם של בעלי החיים, בייחוד בחורף, השרו עליו רוגע למשך כל היום.

אחרי החליבה הניח נייתן את המכסה על הדלי והעמיד אותו במקום גבוה ורחוק מטווח המגע של זאק. אחר כך השקה את הסוסים והוליך את הפרה אל השער לשדה המרעה, משלח אותה החוצה ללחך עשב. השמש עלתה והטילה זוהר זהוב על הדונמים החומים של חוות בארוס שתוך זמן לא רב יישטפו בנבטי תבואת האביב. היא נקראה "חוות בארוס" על שם שושלת הגברים שירשו אותה מאז 1840. ליאם בארוס, אבי־אמו, היה היורש האחרון שנשא את השם הזה. שני בניו של ליאם מתו לפני שיכלו לרשת את החווה, והאדמה עברה לבתו, מיליסנט הולוויי. נייתן ידע כי באחד הימים היא תהיה שלו. אחיו הצעיר, רנדולף, החכם שביניהם, נועד לדברים גדולים וטובים יותר, ואחותו, לילי היפהפייה, היתה מוקפת מחזרים, בניהם של עשירי גֵיינסוויל, מונטגיו ודנטון, ואפילו כאלה שבאו מערים שמעבר לגבול, בטריטוריה האינדיאנית. "אני לא אחיה את חיי בשמלת כותנה ובסינר מטבח", היתה אמירה שהמשפחה שמעה לעתים קרובות מפי אחותו, הנסיכה.

גם זה היה בסדר מצדו של נייתן. הוא חי בשלום עם אֶחיו, אך לא היה אחד מהם. אחיו ואחותו היו קרובים זה לזה, כמעט כמו תאומים. היו להם אותם חלומות — להיות עשירים ונחשבים, והם היו ממוקדים באותה מטרה — להסתלק מהחווה. הוא היה כמעט בן עשרים וכבר החליט שלהיות עשיר זה להיות מאושר במקום שנמצאים בו, לעשות את הדברים שאוהבים ולהסתפק בכך.

לפיכך באותו בוקר, כשיצא מהאסם עם דלי חלב ביד, היו מחשבותיו נתונות ללא יותר מאשר הבצלים והבייקון החם והלחמניות בחמאה שהמתינו לו לפני שיֵצא לתקן את הגדר בשדה המרעה הדרומי. בני משפחתו כבר ישבו ליד השולחן כשנכנס למטבח. כתמיד ישבו אֶחיו על הכיסאות שמשני צדיה של אמו, בקצה אחד של השולחן, ואילו הוא התיישב ליד אביו בקצה האחר. סדר הישיבה של המשפחה היה כזה מאז עמד על דעתו — רנדולף, לילי ואמו בחבורה אחת, הוא ואביו באחרת. כמו דברים רבים אחרים, זה היה משהו שהוא היה מודע לו אך מעולם לא נתן עליו את דעתו, עד שהזָר הופיע באותו יום לפנות ערב.