ישבתי בַכיתה, מוקפת בתלמידים שלא הכרתי. ילד עם שיער שחור ועיניים כחולות חייך אלי ואמר, "את חזרת מניו יורק, ואני נוסע לשם בקרוב.""כיף לך," עניתי בקנאה. "את לא שמחה שחזרת?" הוא שאל.

"לא," הודיתי. "אני אפילו עצובה."

"ואני לא מתלהב לנסוע. חבל לי להיפרד מהכיתה, מהחוגים. אין לי חשק לנסוע למקום זר."

שתקתי לרגע. הרי בגלל זה לא רציתי לחזור. בניו יורק היו לי חברות וחברים וחוגים שאהבתי. השתתפתי בחוג לכדורגל, בחוג לבלט, ובמיוחד הצטערתי להיפרד מהעיתון ניו יורק לצעירים שבו פרסמתי סיפורים וזכיתי לתגובות מהקוראים. "רציתי להיות סופרת אמריקאית," גיליתי, "ועכשיו זה לא יקרה. רציתי לכתוב באנגלית."

"אז תכתבי בעברית," התערבה ילדה בהירת שיער עם זוג עגילי פנינים לאוזניה. היא קירבה קצת את הכיסא אלי והוסיפה, "מה רע בלהיות סופרת ישראלית?"

"אני בקושי יודעת לכתוב בעברית," מחיתי.

"אז תלמדי, בשביל זה את כאן," היא משכה בכתפיה.

ילדה שישבה בקצה הכיתה ליד החלון קמה והתקרבה אלי. היא הביטה בי בעיניים חומות וגדולות ואמרה, "הלוואי שזאת הייתה הבעיה שלי!"

ילד מתולתל הטיח בה, "יש לך באמת בעיה שאת גרה בווילה ענקית ואת לא רגילה לכך. תאחסנו שם ארגזי ירקות, זה מה שמתאים לכם."

שמעתי פרצי צחוק סביבי. הילד שחור השיער שנוסע לניו יורק בקרוב קטע את הצחוק המלגלג. "אתה, תתעסק בעניינים שלך," גער בבן כיתתו המתולתל. ראיתי עלבון בעיניה של הילדה חומת העיניים.

"איך קוראים לך?" שאלתי אותה.

"עמליה," ענתה. היא הביטה בי במבט מהוסס, כאילו רצתה לומר לי משהו ולא העזה. לבסוף אזרה אומץ. "אם את רוצה להיות סופרת, בואי איתי לחוג לכתיבה יוצרת. אני הולכת כל שבוע."

רציתי לענות לה, אבל הפעמון צלצל והתחילה המולה, ואז נכנסה המורה לכיתה. לפני שהתחילה בשיעור היא פנתה אלי, "שלום, עידית, שמי מרגלית, אני המורה להיסטוריה וגם המחנכת שלכם. ברוכה הבאה לישראל ולכיתה שלנו!" היא בירכה אותי בחיוך. "המנהלת סיפרה לי עלייך בחדר המורים, ואני שמחה שחזרתם אלינו מניו יורק לאחר שהות ארוכה, מאז שהיית בת שש." הרגשתי שאני מסמיקה. הרי סיפרתי בהפסקה שלא רציתי לחזור, ולא יכולתי לומר משהו אחר עכשיו. אמרתי רק, "אני מקווה שאצליח ללמוד מהר לקרוא ולכתוב בעברית."

"אני בטוחה שתצליחי," היא הנהנה.

חג החנוכה התקרב, ומרגלית פתחה את השיעור בסיפור נס פך השמן. בהמשך השיעור התפתחה שיחה על גזירות אנטיוכוס ועל מרד החשמונאים, ואני למדתי חלק משמות התלמידים. המורה פנתה אליהם בשמותיהם, וידעתי עכשיו שהילדה עם עגילי הפנינים היא הילי, והילד שייסע לניו יורק הוא יואב. הצטערתי שהוא נוסע. יואב היה היחיד שהגן על עמליה כשיריב המתולתל לעג לה. חשבתי שהוא ילד רגיש.

מרגלית כתבה קטע קצר על הלוח וביקשה שנעתיק אותו למחברת. הכרתי את האותיות, אבל התקשיתי לקרוא אותן כשהן התחברו למילים. כתבתי לאט והתייאשתי. מיכאל, שישב לידי, העיר בשקט, "עברית קשה שפה." הוא שיבש את המשפט ולא ידעתי אם הוא לועג לי או מנסה לנחם אותי. כשהמורה שוב הסתובבה אל הלוח, מיכאל לחש, "בבקשה, אל תחזרי לניו יורק, אל תשאירי אותי לבד."

ההערות שלו הרגיזו אותי ופלטתי, "כנראה תישאר לבד."

אבל לא היה שום סיכוי שנחזור לניו יורק. הוריי תכננו את השיבה לישראל בקפדנות, לאחר שהשלימו את כל הפרויקטים שלהם לקראת חנוכה. אבא שלי הוא מדען וסיים לכתוב עכשיו מאמר חשוב עם מדען נוסף באוניברסיטה בניו יורק. אמא שלי היא רופאת עיניים וסיימה את ההתמחות שלה בבית חולים. אבל יותר מכול היה חשוב להם ששני אחיי התאומים יתחילו כיתה א' בישראל ביחד עם כל הילדים בני גילם. לפני שהגענו אבא ואמא לימדו אותם את האלף־בית, והם יודעים לכתוב בעברית את השמות שלהם ועוד כמה מילים. ומה איתי? הייתי ממורמרת. הוריי אומרים שילדים לומדים שפות מהר, וחוץ מזה הרי אני ילדה מוכשרת, מדברת עברית ומכירה את האלף־ בית. בזמן האחרון למדתי ב"סנדיי סקול" - בית ספר ללימוד עברית בימי ראשון. אבל חשבתי שזה לא מספיק, כי אני לא בגיל האחים שלי. בבוקר אמא ליוותה את התאומים רון וגלעד לבית הספר, ואבא ליווה אותי. פגשנו את המנהלת, והיא אמרה שאלמד בכיתה ז' 2. היא נכנסה איתי לכיתה, הציגה אותי, ואז סיפרה לכולם שהגעתי מניו יורק ואיחלה לי הצלחה. בשיעור הראשון למדנו אנגלית עם המורה אוריאל והשתעממתי. ואז המורה ביקש שאקרא סיפור באנגלית ושיבח אותי לפני כולם. "תענוג לשמוע אותך קוראת," חייך. מישהו העיר שזאת לא חוכמה, ושאם הוא היה בא מניו יורק, הוא היה קורא יותר טוב.

הרגשתי כלואה במבוך. כשאני קוראת יפה באנגלית, זאת לא חוכמה. אבל בעברית אני לא יודעת לקרוא, רק לגמגם.

מיכאל קטע את מחשבותיי עכשיו. "תפסיקי לחלום, אנחנו בשיעור היסטוריה, לא בניו יורק."

"עכשיו ניו יורק היא חלום," השבתי.

המורה מרגלית הביטה בנו והרגשתי שהיא לא מעירה לנו מפני שאני תלמידה חדשה. ואז היא חייכה ואמרה, "מיכאל, תספר לעידית את הבדיחות שלך בהפסקה."

המורה המשיכה לחייך אלי כאילו רצתה לומר לי: את עוד תכירי את מיכאל ואת הבדיחות העוקצניות שלו. אהבתי את חליפת החצאית שלה בצבע ירוק זית שהבליטה את עיניה הירקרקות. היה לה שיער חום וגלי, שהגיע כמעט עד לכתפיים, ושפתיים צבועות בשפתון עדין. לאחר הצלצול היא ניגשה אלי ואמרה לי שתהיה לי מורה מסייעת, והיא תלמד אותי לקרוא ולכתוב בעברית פעם בשבוע. הודיתי לה ובלבי חשבתי שיעבור הרבה זמן עד שאדע עברית כמו כולם.

אחרי הלימודים הלכתי הביתה שקועה במחשבות. אמרתי לעצמי שניו יורק כל כך רחוקה עכשיו. התגעגעתי אליה והרגשתי שדמעות עולות בעיניי. שמעתי קול קורא, "עידית!"

הסתובבתי וראיתי את עמליה בת כיתתי. "אנחנו הולכות באותו כיוון," היא אמרה.

"אני גרה ליד מכון ויצמן," אמרתי. "אנחנו שוכרים שם דירה זמנית."

"אז אנחנו שכנות," היא חייכה.

היא הייתה קצת יותר גבוהה ממני. היה לה שיער בצבע חום־דבש שגלש עד המותניים וחיוך עדין. הסתקרנתי לדעת מה הבעיה שלה. יריב הטיח בה שיש לה וילה ענקית ושכדאי לאחסן בה ארגזי ירקות. לא הבנתי למה זאת בעיה לגור בווילה ענקית ואיך זה קשור לארגזי ירקות. אבל לא שאלתי. לא רציתי לחטט בענייניה, כי בקושי הכרתי אותה. חוץ מזה, לא התאים לדבר על בעיות עכשיו, כי היא נראתה שמחה.

"אם תרצי להצטרף לחוג לכתיבה יוצרת," היא הזכירה שוב את הזמנתה, "נוכל ללכת ביחד. זה בערך רבע שעה מהבית שלי."

"אבל אני לא יודעת לכתוב סיפורים בעברית," אמרתי בטון עצוב.

"נמצא פתרון," השיבה עמליה בנחישות. "את יכולה לכתוב באנגלית בינתיים, ואם תרצי, תתרגמי לי את הסיפורים שלך ונכתוב אותם ביחד בעברית." היא שלפה מהתיק כרטיס קטן והגישה לי. "זה כרטיס הביקור של המורה שמנחה את החוג. כדאי שיהיה לך."

הרגשתי שהיא רוצה להתקרב אלי. אולי סקרנתי אותה מפני שהגעתי מניו יורק והייתי תלמידה חדשה, ואולי כיוון שהתעניינתי בה ושאלתי רק אותה מה שמה.

"תבואי לחוג?" שאלה עמליה.

"אני אבוא לפגישת ניסיון," חייכתי. "זה במתנ"ס?"

"זה בבית של המורה, שהיא בעצמה סופרת. בימי חמישי בארבע. זה חוג ממש מגניב!"

המשכנו ללכת, והיא נעצרה ליד בית פרטי גדול ומפואר, מוקף בגדר צמחים גבוהה. "אני גרה כאן," היא אמרה.

"איזה בית יפה!" התפעלתי. אף פעם לא גרתי בבית כל כך מפואר. לא בניו יורק ולא עכשיו ברחובות. בינתיים גרנו בדירה שסבתא וסבא מצאו בשבילנו עד שנתארגן ונקנה דירה או בית פרטי. אבל ברור היה לי שלא נקנה בית כל כך גדול ויקר. עמליה הביטה בי רגע והניעה את ידה בביטול. "אני לא אוהבת את הבית הזה. הוא יפה ומרשים, אבל הוא גורם לי רק צרות. הייתי שמחה לחזור לגור בבית הפשוט בשכונה שבה גדלתי. שם הייתי מאושרת."