פרולוג
אני ממצמצת בעיניי ופוקחת אותן, גונחת ומתכווצת שוב על רקע אורות הפלואורסנט הבוהקים מעליי. ראשי הולם וגופי נוקשה וכואב. אני לא מזהה את המקום, ואני נבהלת וממהרת להתיישב. התנועה מסחררת את ראשי וראייתי מיטשטשת. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שלקחו אותי מבית היתומים, אנשים רעים שעושים דברים איומים לנערות כמוני. אני רואה רק בטון. הקירות, התקרה, הרצפה, הכול אפור וקודר. אין חלונות, אין שום דבר. אני שוכבת על מיטה מאולתרת שמחוברת לקיר בשתי שלשלאות. תא כלא. אני רואה מצלמת אבטחה בפינת החדר מעל הדלת והאור האדום בה מהבהב. אני מצמידה את ברכיי לחזי, כורכת את זרועותיי סביבן ונאבקת בדמעות. בניסיון לעצור את הרטט העז בגופי, אני מהדקת את זרועותיי עוד.
דמעה זולגת במורד פניי ואני בולעת את הגוש הכואב שבגרוני.
אני קופצת כשהדלת חורקת ונפתחת. ברגע שאני רואה את האיש ששבה אותי, הפחד לופת אותי בכוח עד שנדמה לי שאקיא.
חיוך איום נפרש על שפתיו כשהוא נעצר במרחק קצר ממני. אני מצטנפת לכדור הדוק ומנסה להקטין את עצמי עוד. גבר נוסף נכנס לחדר, מתעכב ליד הדלת.
"שלום ילדה. קוראים לי אריק." אני משפילה את מבטי למיטה. אני לא רוצה להביט בו, ואני לא רוצה שהוא יביט בי או יראה אותי.
"היא יפה," האיש השני אומר בנימה שמצמררת אותי מרוב פחד.
"למה אתה חושב שהבאתי אותה לכאן?" הוא צוחק. "קומי ילדה." הוא נובח, אבל אני לא זזה. אני לא מצליחה לזוז. איבריי מסרבים לנוע. אני זועקת כשהוא מושיט יד, תופס בשערותיי וגורר אותי באלימות מהמיטה. ברכיי מתנגשות ברצפת הבטון וכאב מציף את רגליי. מגפיו ממש מולי. אני רוצה להתרחק ממנו ככל האפשר, אבל אני לא זזה, רק מביטה ברצפה והדמעות זולגות ללא הפסקה במורד לחיי. הוא צונח על ברכיו, לופת את לסתי באצבעותיו המיובלות ומכריח אותי להרים את פניי. אני עוצמת את עיניי והוא צוחק.
"תעצמי עיניים כמה שבא לך. זוכרת מה הבטחתי לך?" אני לא אומרת דבר, אך מרגישה את הבל פיו הלוהט והמעושן על פניי. "הבטחתי שאשבור אותך," הוא לוחש. המילים מעוררות בי משהו והדחף החייתי נכנס לפעולה.
אני מסיטה את פניי ממנו ונסוגה לאחור, קמה על רגליי ונצמדת לקיר שבפינה הרחוקה של החדר. צחוקו מהדהד בחלל הקטן וזעקת תסכול נמלטת משפתיי. אני לא אצא מכאן. שני גברים בוגרים נגדי — נגד נערה. הוא ישבור אותי וכנראה יהרוג אותי,
או גרוע מזה, יהפוך אותי לזונה. אני יודעת הכול על הדברים האלה, על המקומות שאליהם שולחים ילדות בגילי. אני מעדיפה למות.
צחוקו נקטע והוא חוצה בסערה את החדר ומושיט לי יד. אני מתנפלת עליו, אך הניסיון עלוב. הוא לופת את צווארון חולצתי וקורע אותה בדיוק באמצע. אני זועקת ומצטנפת לכדור, מכסה את גופי מפניו.
"אין לה אפילו ציצים עדיין," חברו אומר ויורק על הרצפה.
אריק תופס בשערי ומושך את ראשי לאחור בכוח, עד שאני זועקת. הוא מוריד אותי על ברכיי מולו, מקרב את גופו ומושך אותי אליו כך שלחיי נצמדת למפשעתו. "לא אכפת לי," הוא צוחק. מיצי מרה צורבים את ירכתי גרוני. אני נאבקת בפחד ההולך ומתעצם, שגורם לי לרצות להצטנף בתנוחה עוברית ופשוט להעלים הכול. במשך כמה שניות המוח שלי אומר לי להשלים עם המצב, שזה מה שעליי לעשות כדי לשרוד, אך בשנייה שהמחשבה עוברת בראשי אני מתכווצת בגועל. אני נוהמת ומסתערת עליו, חובטת בו בין רגליו. אחיזתו בשערי מכאיבה כל כך עד שאני צורחת, ואז הוא מרפה ממני. הוא מועד לאחור ונושם בכבדות בשעה שהוא חופן את מפשעתו. אני יודעת שהניצחון קצר מועד, אך מתענגת לרגע על ההישג הקטן.
"חתיכת כלבה! תחזיק אותה." הכול קורה בבת אחת. רצפת הבטון מכה בגבי. ידיים אוחזות בזרועותיי ובגופי ומרתקות אותי לרצפה. אני צורחת וציפורניי שורטות את עורו. גופו של אריק נופל על גופי, כבד כעופרת, והבל פיו החם נושב על פניי ומעורר בי בחילה. אני בועטת ונאבקת וכשדבר לא קורה, הדמעות מסנוורות אותי.
הוא מושך את הג'ינס שלי בכוח וכל גופי מיטלטל. אלמלא האיש השני שמחזיק אותי, הוא היה גורר אותי על הרצפה. הוא משליך את הג'ינס שלי הצידה ואני מנסה להתרחק ולהצמיד את רגליי החשופות לגופי, אבל אצבעות עוטפות את קרסוליי ומפרידות ביניהם. חיוך מחליא מתפשט על פניו ואני מרגישה כאילו מישהו אוחז בליבי ומועך אותו באגרופו. הוא מושיט יד לתחתוני הכותנה שלי ואני מצליחה לשחרר זרוע אחת, מתנפלת עליו וסוטרת על לחיו. הקול נשמע כמו רעם בחדר. ידו נכרכת סביב גרוני והוא נוהם בפניי, מתיז עליי רוק. אני משוועת לאוויר ומרחיקה את גופי, אך ללא הועיל. הוא מניע את מותניו בין רגליי וגונח. נקודות שחורות מכסות את ראייתי ואני על סף אובדן הכרה.
"מספיק!" קול נשמע מהפתח ואריק נעצר. הבחור שמחזיק אותי מרפה ממני כאילו אני עולה באש. "רד ממנה," הקול אומר. אריק מבזיק אליי מבט אחרון וקם על רגליו.
אני משתנקת כשהלחץ משתחרר מגרוני ומתיישבת, ואז נסוגה לאחור אל פינת החדר, אוחזת בקרעי חולצתי ומצמידה את פניי לברכיי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני שוב בבית היתומים ואנה יושבת לידי, חיוכה המתוק פרוש על פניה.
משהו מתחכך בברכי ואני מייבבת ומרימה את פניי. גבר כורע מולי. שערו כהה ויש כמה פסים אפורים ברקותיו. צבע עיניו כשל שמי סערה. הוא לובש חליפה ומתחת לז'קט מציצה אפודה. עניבה אדומה קשורה יפה לצווארו. חיוך קטן עולה על פניו ועיניו פוגשות בעיניי וצופות בי שעה ארוכה, עד שאני מסיבה את המבט. הוא לא מנסה לגעת בי. אט־אט הוא מכניס יד לכיס הז'קט, מוציא סוכרייה על מקל ומציע לי אותה. אני מקמטת את מצחי בבלבול.
אני לא סומכת עליו ולא לוקחת אותה ממנו. הוא מושך בכתפיו, מסיר את העטיפה ומכניס את הסוכרייה לפיו. הוא מסיר את הז'קט מעל כתפיו ואט־אט מכסה אותי בו. אני תופסת בז'קט משני צדדיו, מצמידה אותם זה לזה ומכסה את גופי בבד.
"איך קוראים לך?" הוא שואל. אני לא עונה והוא רוכן מטה, יושב על הבטון המלוכלך בחליפתו היפה ומשעין את גבו על המיטה. אני שומעת אותו מוצץ את הסוכרייה. "קוראים לי ניקולאי." הוא פורש את רגליו ומשכל את קרסוליו. "ניקולאי איוונוב."
"אונה," אני לוחשת.
"את חזקה. לוחמת," הוא אומר ומחזיק את הסוכרייה האדומה הבוהקת מול פניו, בוחן אותה.
"בבקשה, שחרר אותי," אני לוחשת ונאבקת לעצור את הדמעות. "אני רוצה לראות את אחותי."
הוא מטה את ראשו הצידה ומחכך את סנטרו בידו. "החזקים שורדים בעולם הזה, אונה. והחלשים... מתים, נשכחים ומאבדים מחשיבותם." אני תוחבת קווצה משערי אל מאחורי אוזני והוא עוקב אחר התנועה. "אני יכול להציע לך את המתנה הגדולה מכול, יונה קטנה. אני יכול לחשל אותך."
"איך?"
חיוך מתעקל על צד אחד של פניו. "אני יכול להפוך אותך ללוחמת." הוא קם ומושיט לי את ידו. "אם תצליחי לשרוד, כמובן... ואני מקווה מכל הלב שכן, יונה קטנה."
פרק 1
אונה
כעבור שלוש־עשרה שנים
אוסטין דניאלס סוגר את הדלת לסוויטת הפנטהאוז במלון ארבע העונות. אני מביטה בשפע האדיר. נראה שפוליטיקה מלוכלכת משתלמת.
העיר שכוחת האל הזאת היא ביתי כבר כמה שבועות ואני מוכנה בהחלט להשאיר אותה מאחוריי. אני מרגישה חנוקה כשאני מוקפת בכל הבטון הזה, כאילו הוא מונע ממני לנשום כמו שצריך. בשבועות האחרונים אני מעמידה פנים שאני מנהלת עבורו את הרשתות החברתיות באינטרנט, אבל מובן שמרגע שפגש אותי הוא רוצה לזיין אותי. מניסיוני, רוב הגברים הם יצורים צפויים ופשוטים.
מבחינתם אישה היא מוצר צריכה, משהו שמגיע להם בזכות.
פנים יפות וגוף מתוח, מקום לשכוח בו את הצרות שלהם. לעין בלתי מזוינת אני פנטזיה מהלכת על שתיים, אך המציאות רחוקה מהאמת שנות אור.
הוא נע מאחוריי וידיו גולשות אל מותניי. כל אינסטינקט שיש לי שואג בתוכי ודורש ממני לפעול. שנים של אימונים נאבקות בשליטה העצמית שלי כאשר הקול שבראשי צועק עליי להרוג. זה כל מה שאני יודעת, זה כל מי שאני. אני משתיקה את הקול ופועלת לפי התוכנית. הוא מצמיד את שפתיו לכתפי ואני מטה את ראשי הצידה ומאפשרת לו לעלות אל צווארי, מתנתקת מתחושת המגע שלו בי.
"כמה שאת יפה," הוא אומר ונושף אוויר חם על עורי. אני פונה להביט בו וקולטת כל פרט בפניו. אוסטין הוא בחור יפה תואר בסוף שנות השלושים לחייו. יש לו מוטיבציה, כסף ואמביציה, אבל קצת יותר מדי. זה מה שהביא אותו לסוויטה שלו במלון, איתי — היישר אל רשת הפיתוי שלי. מזדיין טיפש ואומלל.
אני לא אמורה לפגוש גברים כמו אוסטין. כשאני נוטלת על עצמי משימה, אני לא מבררת את הסיבות. אני מבצעת אותה ומקבלת תשלום. הוא בטח הסתבך עם אנשים גרועים במיוחד אם כזה תג מחיר מתנוסס מעל ראשו. בעולם שלי, שחיתות ומוות הם בני לוויה תמידיים, עובדת חיים פשוטה, סיכון מחושב. ואני המלכה. אוסטין לא שייך לכאן, ובכל זאת הוא נכנס מרצונו למקום שבו המפלצות שמסתתרות מתחת למיטה הן אמיתיות לחלוטין. אני מכניסה את אצבעותיי מתחת לרצועות השמלה ומסיטה אותן עד שהן גולשות על זרועותיי והשמלה חושפת את שדיי.
עיניו צונחות אל חזי והוא מניד בראשו ומושיט לי יד.
ידיו חופנות את שדיי ומתחככות בפטמותיי בהתלהבות. אני מורידה את השמלה והיא נערמת למרגלותיי, ואני נשארת בנעלי העקב בלבד. הוא ממוקד לחלוטין בגופי וזה ממש פתטי.
"תעלה למיטה," אני פוקדת עליו.
אצבעותיו מסתבכות בגמלוניות בכפתורי חולצתו בעודו מנסה נואשות להתפשט. אני נאנחת וסבלנותי פוקעת. החולצה נפתחת סוף־סוף, והוא מוריד אותה ונשכב על המיטה. אני שולחת אליו חיוך חושני ומניחה רגל על חזהו, מחליקה אותה מעלה ומתחככת בפניו. זה הדבר האהוב עליי.
"תלקק אותי." קולי הוא נשימה צרודה ושטופת זימה.
הוא גונח ואוחז בירכיי, ולשונו מלקקת אותי. אני תופסת בגב המיטה בכוח עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים וציפורניי ננעצות בעץ הכבד. הוא מעביר את לשונו על הדגדגן שלי ואני חורקת שיניים. כל גופי נדרך באי־נוחות. סקס הוא לא חוויה מענגת, הוא אמצעי להשגת מטרה. יש בו כוח מסוים להחליש את הקורבן ולהפוך אותו לצייתן. הרי בסופו של דבר, דם וקליעים הם עניין מלוכלך ומסובך. אני שוקלת להרוג אותו ברגע זה, אבל שומר הראש שלו נמצא מחוץ לדלת. אני צריכה שישמע אותי גונחת ויקשיב לאוסטין נאנח. מספיק לי שיגלה פחות דריכות, כי אם הוא מאבטח טוב, הוא עדיין יפגין ערנות. מובן שאני יכולה לחסל גם אותו, אבל אני אוהבת להקפיד על עבודה נקייה.
אני פולטת גניחה מזויפת משפתיי, מניעה לעברו את מותניי ומוודאת שהוא רפוי לחלוטין, ואז שולחת יד לשערו ומושכת אותו חזק יותר אל גופי בשעה שאני בדרך לאורגזמה המדומה.
כשהוא לא מודע לחלוטין, אני זזה, מניחה את ירכיי בצידי צווארו ומחייכת אליו.
הוא משיב לי חיוך ופניו מכוסות בכוס שלי, וכשהוא פותח את פיו לומר משהו, אני מגבירה את האחיזה בשערו ומהדקת את ירכיי סביב צווארו. אני מושכת את ראשו לאחור ושומעת את קול הריסוק המענג של חוליות המפרקת הנשברות. אני לא מתיקה את עיניי מעיניו וצופה בו כשהאור נוטש אותן, מרגישה את החיים אוזלים ממנו. גופו מיטלטל מתחתיי לשנייה בתגובה לא רצונית של עצביו.
זה הכוח המוחלט, ריגוש שאין דבר שישווה לו. למוות אין נקיפות מצפון ואני שליחתו. אני נשארת כאן, מאזינה לפרץ האוויר שיוצא מריאותיו ברחש כבד, ואז העוויתות מאיטות עד שהוא דומם.
אני יורדת מגופו נטול החיים, מעבירה את ידיי על פניו ועוצמת את עפעפיו. אני רוכנת אליו ומצמידה את שפתיי למצחו. "פְּרוֹסְטִי מֵנְיָה," אני לוחשת על עורו בשפת אימי. סלח לי.
אני לא אדם מאמין. ראיתי יותר מדי רוע בעולם הזה מכדי להאמין באלוהים או במשהו גדול יותר מהחיים המחורבנים שיש לנו.
אדם יכול רק לפלס את דרכו מהביבים ומבחינתי, היה עליי להפוך הר של גופות לגרם המדרגות שיעלה אותי אל ראש הצוק המכוסה צואה. האיש הזה לא עשה לי דבר. הוא רק משימה, חוזה בתשלום שמת בגלל חולשתו. אני ממשיכה לשרוד כי אני חזקה ועושה את מה שאימנו אותי לעשות. להרוג. אני מבקשת מחילה כי אף שעליי לעשות זאת, אני לא אמורה ליהנות מזה כמו שאני נהנית. אני לא הורגת רק כדי לשרוד, אני אוהבת את זה. חיה למען זה.
כשאני נוטלת חיים של מישהו, אני מרגישה חיה מאי פעם. ריגוש המוות הפך להתמכרות שאני מזינה ברצון. ואני מצטיינת בו. אני הטובה מכולם. הרי כל אחד מאיתנו זקוק לאישור שהוא הטוב ביותר בתחום כלשהו.
.jpg)
