בספר הזה אין הקדשה כי הספר כולו מוקדש לכם. הקוראים. כל הקוראים.

כי הספר הזה הוא על קריאה ועל ספרים, ועל השינויים שהם יכולים לחולל בחיים; תמיד לטובה, לדעתי. הוא גם על התחלות חדשות במקום חדש (משהו שעשיתי לא מעט בחיים), ועל ההשפעה שיש למקום שאנחנו בוחרים לחיות בו על חיינו; ואם להתאהב בעולם האמיתי זה כמו להתאהב בתוך סיפור. ויש בו גם כמה דברים על גבינה, כי לא מזמן עברתי למקום שמכינים בו המון גבינה ומאז אני כל הזמן אוכלת גבינה. וכלב שקוראים לו כוסברה.

אבל יש בו המון ספרים כי נינה רדמונד, הגיבורה, חולמת לפתוח חנות ספרים.

אז הנה כמה עצות שימושיות על המקום המתאים לקרוא אותו, כי אני רוצה שיהיה לכם נוח ככל האפשר. אם שכחתי מקום ממש מובן מאליו, או אם אתם עושים את זה אחרת לגמרי, כתבו לי בפייסבוק או בטוויטר (@jennycolgan), כי אני מחזיקה בדעה המיושנת שקריאה היא עונג שיש לשמור עליו מכל משמר, ואני באמת מקווה שהקריאה בספר הזה תהיה מהנה כפי שהיתה כתיבתו, לא משנה איפה תבחרו לקרוא אותו.

 

21:45 היא השעה שבה אני אוהבת להירגע באמבט, מה שמשגע לגמרי את בעלי כי הוא זה שצריך להתעסק עם התרמוסטט במקרה שהמים אינם בטמפרטורה המדויקת (רק טיפ טיפה קרים יותר מפני השטח של השמש), ולוודא שהאמבט מלא עד הסוף בכל רגע נתון. זה פינוק אמיתי. מה שכן, אני לא אוהבת שמנים לאמבט. נכון שזה מגעיל? זה פשוט נדבק לכול. בכל אופן, זה לא העניין. ספר באמבט. ספרים בכריכה רכה הם מן הסתם הבחירה האידיאלית, ובמקרה הכי גרוע אפשר לייבש אותם על הרדיאטור (כל ספרי "הארי פוטר" של הילדים שלי ממורטטים לחלוטין בגלל זה), אבל אני קוראת הרבה גם בקורא האלקטרוני, ואני אגלה לכם סוד: אני מדפדפת עם האף. אבל גם אם לא התברכתם באף סקוטי־איטלקי מפואר כמו שיש רק לי ולפיטר קפלדי, עם קצת אימון תגלו שלגמרי אפשרי להשאיר את אחת מהידיים שלכם בתוך המים ובכל זאת להעביר דף. אם למישהו בבית שלכם יש הרגל להתפרץ לתוך חדר האמבטיה, אל תשכחו לנעול את הדלת, כי מניסיוני האישי אנשים חושבים שהמחזה הזה קורע מצחוק.

אפשרות נוספת היא לאמץ את השיטה של חברתי סז ולעטוף את הקורא האלקטרוני בשקית פלסטיק, ואז אפשר להשתמש בשתי הידיים. פתרון חכם.

 

הבעיה היחידה עם קריאה במיטה היא קוצר הזמן: שניים עד שלושה עמודים, והעפעפיים שלכם צונחים. אם עבר עליכם יום קשה במיוחד, אולי תיסחפו אל תוך הספר וממנו כמה פעמים לפני שתירדמו, ואז בערב למחרת כשתיקחו שוב את הספר ליד, תשאלו את עצמכם, באמת יש בספר הזה חד־קרן ורוד שחוצה בריצה חדר בחינה ואני רדפתי אחריו בפיג'מה? ואז אהיה חייבת לומר לכם שלא. אין שום דבר כזה בספר הזה. אתם פשוט ניקרתם, וחוששתני שתצטרכו לחזור כמה עמודים אחורה. עם זאת, בנדיבותי הרבה נתתי לדמויות בספר שמות שונים מאוד זה מזה. אין שום דבר גרוע יותר מלקרוא לפני השינה על קאתי וקייטי, ואני לא רוצה לעשות לאף אחד חיים קשים יותר מכפי שממילא יש לו.

 

מיטת שיזוף בחופשה אמורה להיות המקום המושלם לקריאה, ולמעשה, אני מדרגת את כוויות השמש שלי על־פי מידת הגאונות של הספר שקראתי באותו הזמן. אבל נשאלת השאלה איך מחזיקים את הספר. אם מחזיקים אותו למעלה, הידיים מתעייפות ועל הגוף נשאר סימן שיזוף בצורת ספר (אם כי בחוגים מסוימים סימן השיזוף הזה הוא סמל סטטוס). אם קוראים מול השמש, ממצמצים באופן בלתי מושך בעליל. אם יושבים עם הספר בשיכול רגליים על מגבת, זו לא התנוחה המחמיאה ביותר (אם אתם כמוני; אני נוטה להידלדל בכמה מקומות). אם שוכבים על הבטן, הזיעה מטפטפת על הספר וחלקי הפלסטיק של מיטת השיזוף חותכים בבשרכם. האפשרות הכי טובה היא מיטת שיזוף נפלאה של זקנים עם גגון קטן שאפשר למשוך מעל לראש, אבל לא תמיד מוצאים אחת כזאת. נכון, זה נראה די טיפשי. אבל הי, אתם קוראים בנוחות וכל האחרים לא, אז ניצחתם.

 

פעם היה די מקובל ללכת ברחוב עם ספר מול הפרצוף. אנשים היו מחייכים באדיבות וסרים מהדרך, כי הם ידעו איך זה כשחייבים להמשיך לקרוא משהו באופן כה נואש (ראיתי פעם נערה שנתלתה על לולאה ברכבת התחתית של לונדון ונקעה את מפרק כף היד כשניסתה להחליף רכבת בתחנת בנק ולסיים את "שידוך הולם" בעת ובעונה אחת).

עם זאת, בימינו כולם מחזיקים את הטלפונים החכמים הטיפשיים שלהם מול הפרצוף למקרה שמישהו יעשה לייק לתמונה של כלב בפייסבוק והם יראו את זה שתי שניות אחרי כולם, ולכן ההליכה ברחוב הפכה למסלול מכשולים גם בלי שתנסו לקרוא ספר תוך כדי. בקיצור, היזהרו.

 

אם אתם קוראים את הספר הזה עם מועדון קריאה, לא נותר לי אלא להתנצל ולהניח שהשעה שתיים ורבע לפנות בוקר בלילה שלפני המפגש. אני חושבת שכשמכריחים אותנו לקרוא משהו, אנחנו מרגישים כאילו חזרנו לבית הספר, וברצינות, אילו היינו רוצים להכין שיעורי בית כבר היינו הולכים לקורס הערב ההוא שאנחנו כל הזמן מבטיחים לעצמנו שנירשם אליו כשיהיה לנו זמן. אם אתם צריכים למהר לקרוא ספר, זה בדרך כלל כדי להימנע ממצב שבו מישהו ישאל, "נו, אז מה חשבתם על הסוף?" ואתם תוכלו רק להנהן ולקוות נואשות שלספר אין סוף מפתיע שבו הכול מתהפך (תאמינו לי, זה קרה לי). אז תנו לי להרגיע אתכם: בסוף הספר הזה אין שום טוויסט מפתיע בעלילה. אם כי, זה מה שהייתי אומרת גם אם היה טוויסט כזה.

 

פעם לפני שנים היה לי חבר מקסים שקנה לי ערסל ותלה אותו על מרפסת הגג הקטנטנה והמסוכנת מאוד שלי, שבה ביליתי הרבה שעות מאושרות בהתנדנדות ובקריאה, באכילת חטיפים ובמחשבות על החבר המקסים והחתיך שלי.

ואז (קורא יקר), התחתנתי איתו ועשינו כמה ילדים וכלב ועברנו לגור במקום שכל הזמן יורד בו גשם, ונדמה לי שהערסל עוד נמצא אי־שם במחסן. ולזה, חברים, קוראים "עד עצם היום הזה".

 

אה, זה הזמן הכי טוב. לעתים קרובות אני מקדימה בעשר דקות לאסוף את הילדים מחוג שחייה, או גונבת רבע שעה אחרי שסיימתי את הקניות בסופר, ואז פשוט יושבת במכונית ולוקחת קצת זמן מהעולם בשבילי ובשביל הספר שלי. מגיע לנו. חוץ מזה, רגעים גנובים ימתקו.

 

כשנכנסים לזה, קריאה בדרך לעבודה היא עניין נפלא. כי הדרך לעבודה מכניסה אתכם למסגרת זמן נוקשה ובלתי נסבלת — רק הביטו בעיניהם המזוגגות של האנשים המבצעים מדי יום את המחול היפהפה והמורכב להפליא של התחבורה הציבורית — שהמוח שלכם נענה מיד לפקודתכם להוציא אתכם מכל זה לפרק זמן קצוב. הכניסו את הטלפון לתיק; כל השטויות המיותרות האלה יחכו עד שתגיעו לעבודה. הקריאה היא הפרס שלכם על כך שאתם צריכים לנסוע לעבודה.

 

לקרוא בנסיעות זה לא אותו הדבר כמו לקרוא בדרך לעבודה. כפי שאולי תיארתם לעצמכם, אני מתנגדת בכל לבי לפרישה של רשתות אלחוטיות במכוניות ובמטוסים, למרות שזאת ללא ספק המגמה העכשווית. ובכל זאת, הזמינו לעצמכם מושב ליד החלון כדי שתוכלו להתכרבל; הרכיבו אוזניות והאזינו למוזיקה שקטה בערוצי השמע של המטוס, וצללו לתוך ספר לכמה שעות טובות. אבל לא בזמן שעוברים עם העגלה ומציעים שתייה, כי אז אתם חוששים שאולי תפספסו את הדיילים ואתם נעשים חסרי שקט ולא מצליחים להתרכז. בשלב הזה הניחו את הספר בצד ודפדפו במגזין, והעמידו פנים שלא אכפת לכם כהוא זה אם יגישו לכם משקה או לא. פעם ניסיתי לאכול, לשתות, להאזין למוזיקה ולקרוא בעת ובעונה אחת במושב במחלקת תיירים. אל תעשו את זה אלא אם כן אתם מחזיקים עליכם מספיק כסף מזומן כדי לשלם לשכן שלכם על הניקוי היבש שלו.

רכבות נועדו לקריאה. אני מעדיפה להשתמש באוזניות טובות מאשר לנסוע בקרון השקט, שבו אני נאלצת להשתיק טמבלים שעושים רעש. אני לא אומרת שצריך לשלוח אנשים כאלה לכלא, אבל אני גם לא אומרת שלא.

 

אם אין לכם אח, גם נר יעבוד. כשהימים מתחילים להתקצר, הדבר שאני הכי מצפה לו הוא אש גדולה ומחממת וספר טוב — וכמה שיותר ארוך, כך יותר טוב. אני רוצה רומן ממש־ממש ארוך, ספל גדול של תה, או כוס יין, תלוי כמה קרוב כבר סוף השבוע (או כמה אני מוכנה להרחיב את ההגדרה של סוף השבוע, על־פי מצב הרוח), וקצת שקט ושלווה. גם כלב עוזר. כלבים הם דוגמה נפלאה לכך שלא צריך להסתכל על הטלפון בכל שתי שניות כדי להיות מאושרים.

 

יצא לי לשהות הרבה מאוד זמן בבתי חולים מסיבות שונות: עבדתי בבית חולים, ילדתי כמה ילדים בבית חולים, והילדים האלה בתורם נפלו מעצים כמה פעמים ושברו כל מיני עצמות בגוף, וכהנה וכהנה דוגמאות.

הזמן בבית החולים לא זז כמו הזמן בכל מקום אחר. קודם כול, הוא זז הרבה יותר לאט. חוץ מזה, הוא לא נעצר בלילה. ותמיד יש תחושה קלה של השתאות מכל מה שמתרחש, כי כל הדרמות הגדולות שמרביתנו מכירים — חיים שנגמרים וחיים שמתחילים, אושר עילאי ועצב עמוק — כולן מתרחשות מסביב, בכל קומה של הבניין הסטרילי והממוזג מדי, ואימה וכאב ושמחה נוכחים בכל פסיעה מקצועית מהירה על רצפת הלינולאום המבריקה.

לי באופן אישי קשה לקרוא בבית חולים; זה כמו להיות על סיפונה של אונייה ענקית שמנסה לשרוד בסערה קשה, ובאותו הזמן אנשים ביבשה הולכים וממשיכים בחייהם כרגיל, לא מודעים כלל למים הסוערים שמישהו אחר מנסה לחצות ממש לידם.

מה שכן, שירה עובדת מצוין בבתי חולים. טקסטים קצרים שאפשר להרים מהם את העיניים ולא להרגיש שבריריים, מנותקים כל־כך; כי כולנו היינו שם, או נהיה שם, או עכשיו שם.

בתי חולים הם גם מקומות של אדיבות וחסד, מקומות לשבת ולקרוא בשקט למישהו אחר.

לכן אני לא מצטרפת לתלונותיהם של אנשים שכועסים על כך שבבתי חולים מוכרים עוגות וגלידה. בבתי חולים תמיד צריכה להיות עוגה. לפחות זה.

 

מובן מאליו. וגם גלידה אמריקאית, בבקשה, לא את הגלידות הקשות האלה.

 

כמה מההישגים שאני מתגאה בהם במיוחד הם ההצלחה לקרוא בזמן שאני: מיניקה (לשים את הכרית מתחת לראש של התינוק); מייבשת את השיער (השיער שלי נורא ואיום); מצחצחת שיניים (יש לי שיניים בריאות, כנראה מפני שאני מצחצחת הרבה יותר זמן מהמומלץ); מחכה שהרמזור של העבודות בכביש יתחלף מאדום לירוק; נעולה בשירותים בחתונה משעממת מאוד (לא שלי); במשחקייה (אחר צהריים גשום אחד קראתי רומן שלם בזמן שהילדים שלי שיחקו בברֵכת הכדורים; אני חושבת שזה היה היום הכי מעולה בעולם, בשביל כולנו); עושה פדיקור (אני אף פעם לא עושה מניקור, אי אפשר לקרוא בזמן הזה); עומדת בתור; נוסעת במכונית עם גג נפתח (לא פשוט); בכנסייה (חטא שנענשתי עליו, ובצדק); בנסיעות עבודה שבהן יצא לי לאכול לבד במסעדות (עם ספר אתם אף פעם לא לבד); ואם נחזור למקום שבו הכול התחיל, יושבת כמיליון שעות במושב האחורי, בצד ימין, בסאאב 99 הירוקה הישנה של אבא שלי, כשמשקל ראשו המתולתל של אחי הצעיר המנמנם מוטל בחיקי ובידי ארטיק. אז ספרו לי איפה אתם קוראים. כי כל יום עם ספר הוא קצת יותר טוב מיום בלי ספר, ואני מאחלת לכולכם שתדעו אך ורק ימים מאושרים.

ועכשיו, בואו לפגוש את נינה...

 

ג'ני XXX

 

פרק 1