יש בנות שממש מכורות למשאלות. אתן מכירות את הטיפוס. עזבו אתכן מכוכבים נופלים ומזרקות מזל: הבנות האלה נועצות עיניים בשעון דיגיטלי במשך שעות ומחכות עד שהשעה תהיה 11:11.
וכשהיא מגיעה, בדרך כלל יש להן משאלה שהיא, איך להגיד, לא בדיוק חשובה או משמעותית; דייט למסיבה, ציון עובר, ירושה בלתי צפויה, או לפחות מספיק כסף כדי לקנות את הג'ינס האלה שלכולן כבר יש.
אני לא מדברת על בנות מהסוג הזה. אני מדברת על כאלו שיודעות להעריך את כוחה של משאלה אמיתית.
"את בטח אוליביה."
לפני הכול הופיעו לנגד עיניה הנעליים: מוקסינים גמישים, עם חרטום רך ומורם וסוליות עבות ונוחות. הן הזכירו לאוליביה פטריות, לא רק מפני שהיו בצבע הנכון - בֵּז' אפרפר - אלא מפני שנראו צמיגיות, ספוגיות, כמו הפטריות שמוכרים בסופרמרקט בסלסילות פלסטיק עם ניילון נצמד מעל.
"את אוליביה."
מר שמפיניון העביר את משקלו מרגל פטרייתית אחת לאחרת.
"נכון?"
אוליביה לארסֶן מתחה את זרועותיה והזדקפה. יכול להיות שהיא נרדמה? היא זכרה שמצאה לעצמה מקום מסתור על הדשא ליד הכניסה לתיכון גוֹלדֶן גֵייט, בדיוק כשהפעמון הכריז על ההפסקה הגדולה. היא זכרה את עצמה בוהה בקהות חושים במדרכה ומתבוננת בהיסח דעת בקרסוליהם של חבריה החדשים לספסל הלימודים שחלפו על פניה. וזהו.
אחרי זה, חושך מוחלט. אבל היא שמה לב שהנער שולח אליה מבט אלכסוני מאחורי רעמה של שיער כהה מתולתל, ועל פניו חצי חיוך נבוך, והסיקה שהוא עומד שם כבר לא מעט זמן.
"סליחה," היא אמרה וטפחה על אחורי מכנסי החאקי שלה. רק זה חסר לה, להסתובב עם כתמים רטובים על הישבן ביום הראשון שלה ללימודים. "כלומר, כן, אני אוליביה."
ברגע שקמה, תקפה אותה סחרחורת, כאילו הנווט הפנימי במוחה איבד שליטה. היא צמצמה את עיניה לחרכים ועיסתה את רקותיה. כאב ראש עמום שלא הרפה זה חודשים התלקח מאחורי עיניה הכחולות.
"אני מַיילס. אני אמור לעשות לך סיור בבית הספר. אמא שלי ואמא שלך עובדות ביחד, זוכרת?" הוא הושיט את ידו ללחיצה ומיהר לאסוף אותה, כאילו נגע בטעות במשהו לוהט. "את בסדר?"
אוליביה ניסתה להנהן, אבל פיהוק קורע־לסתות עצר בעדה. אינסטינקטיבית נעצמו עיניה תוך כדי פיהוק. היא לא ישנה לילה שלם ברציפות מאז שהגיעה עם משפחתה לסן פרנסיסקו, כמה ימים קודם לכן. רעשים מוזרים של עיר חדשה הדירו שינה מעיניה, והבוקר היא מצאה את עצמה בוהה בספרות הדיגיטליות של השעון ומתפללת שלא יצלצל.
"את בטח גמורה," אמר מיילס וסילק קווצת שיער סבוכה ממצחו.
אוליביה הטילה את תרמילה המדולדל על כתף אחת. היא חשבה לא להביא אותו - מה הטעם להביא תרמיל לספרים כשעוד אין לה ספרים? אבל זה היה התרמיל הקבוע שלה מאז היום הראשון ללימודים בכיתה ז', תרמיל דהוי של ג'אנספורט בצבע כחול כהה עם רצועות דהויות, והוא הזכיר לה את הבית.
"אפשר לעשות את זה פעם אחרת אם לא בא לך," אמר מיילס ותחב את ידיו לכיסים של מכנסי הקורדרוי הירוקים־ כהים. הם היו קשורים במרושל סביב מותניו, בשרוך דהוי בלט תחת שוליה של חולצת כפתורים בכחול וכתום כהה.
"לא, לא," נחפזה אוליביה להגיד. היה לה לא נעים. זאת הרי לא אשמתו שהאמהות שלהם עובדות באותו משרד עורכי דין במרכז העיר, ושאמא שלו ביקשה ממנו שיערוך לאוליביה סיבוב היכרות בבית הספר החדש. "זה בסדר גמור."
מיילס חילץ את ידיו מהכיסים, מחא כפיים פעם אחת ומיד נרתע, כאילו הופתע מהצליל. "אוקיי," הוא אמר וכחכח בגרונו. "מוכנה לסיור המקיף?"
אוליביה השתדלה לחייך כשמיילס הניח את אצבעותיו הארוכות על דלת הכניסה והדף אותה.
ללובי היתה צורה מוזרה, עם גג זוויתי שהזדקר מעל לדלת הכניסה, דלפק קבלה בסגנון עתידני וקירות בלבן־בתולי.
המזכירה היתה בחורה עם תסרוקת בּוֹיְפרֶנד היפסטרית בצבע ורוד, ופירסינג כסוף בשתי הגבות. טלפון אלחוטי היה תחוב בין כתפה לאוזנה.
מיילס הרים לעברה כף יד פרושה. "אוליביה, בֶּס. בֶּס, אוליביה." המזכירה הבזיקה אליה מבט מהיר מלוּוה בחיוך, ומיילס סב על עקביו החורקניים. "נמשיך?"
אוליביה נכנסה בעקבות מיילס למסדרון חשוך וצר שהתפתל סביב בית הספר כולו. גולדן גייט היה תערובת מבלבלת של אדריכלות ימי־ביניימית וארכיטקטורה מודרנית. מאחורי חזית צנועה של זכוכית ולבנים אפורות הסתתר מבוך של מסדרונות מהדהדים ומעברי אבן מקומרים. הבניין נראה כאילו שופץ מבחוץ כלפי פנים אך נזנח לגורלו לפני שהמלאכה הושלמה.
"זה לא כל כך נורא ברגע שמתרגלים," אמר מיילס, כאילו קרא את מחשבותיה. אוליביה חייכה וניסתה לעמוד בקצב. היא הסתירה פיהוק נוסף מאחורי השרוול של קרדיגן הקשמיר בצבע אפרסק. בזמן האחרון היא הרגישה שהתפקודים הבסיסיים ביותר של הגוף האנושי נמצאים מעבר לשליטתה. בימים טובים במיוחד היא הצליחה לחלץ שלוש מילים תבוניות ברציפות.
"מצטער, אני לא בדיוק חזק בזה," מלמל מיילס. הוא המשיך בדרכו, גורר את ידו על פאנל העץ העבה שחצה את הקיר לשניים בגובה המותניים. "האמת היא שיש כאן אנשים שזה התפקיד שלהם. את יודעת, מדריכים וכאלה," הוא אמר בנימה מתנצלת. "אבל כנראה הם לא עושים את זה סתם ככה ביום חמישי רגיל באמצע שנת לימודים."
אוליביה הנהנה. היא דשדשה בעקבותיו והרגישה כאילו מגפיה האפורים־כהים שוקלים מאה טונות.
"בעצם, אם כבר מדברים על זה," אמר מיילס ועצר בנקודה שבה מסדרון אחד נקטע והצטלב בפתאומיות באחר. "מה את עושה פה בכלל?"
אוליביה חשה את כתמי האודם המוכרים פורחים על לחייה וצווארה. היא כבר למדה לקבל את גורלה המר, שגזר עליה לחשוף את רגשותיה בפומבי בין שרצתה בכך ובין שלא. היא התפיחה את רעמת התלתלים בצבע בלונד־אדמוני בתקווה שיסתירו את צדודיתה הסמוקה.
"אה, סליחה," גמגם מיילס. "זה לא נשמע כל כך גרוע כשאמרתי את זה לעצמי בראש. פשוט לא מגיעים אלינו אנשים חדשים סתם ככה באמצע השנה, וכל מה שאמא שלי אמרה זה שעברתם לכאן לא מזמן. היא לא אמרה מאיפה."
"מבוסטון," אמרה אוליביה וטמנה את אגרופיה עמוק יותר בכיסים הפלומתיים של הקרדיגן. זה מה שתמיד ענתה, אם כי זה היה שקר. אבל אף אחד ממילא לא שמע על ויליס, פרבר קטן במרחק עשרים קילומטרים בלבד מבוסטון, שיכול באותה מידה להיות על כוכב לכת אחר.
"וואו," אמר מיילס. גבותיו הסבוכות התרוממו. "אני מקווה שלא נסעתם עד כאן במכונית."
"לא," קראה אוליביה. עצם המחשבה על מסע מחוף לחוף עם הוריה העבירה בה צמרמורת. הם לא בדיוק מהמשפחות האלו שמשחקות שבץ־נא ומונופול מול האח בלילות חורף סוערים - לפחות לא לאחרונה. "הגענו בטיסה בסוף השבוע כדי שאמא שלי תוכל להתחיל לעבוד מיד," היא אמרה. "כנראה זאת היתה הצעת עבודה שממש אי־אפשר לסרב לה."
"אוקיי," אמר מיילס והנהן בזהירות, מסוג ההנהונים שאומרים, אני יודע שאת לא מספרת לי את כל האמת, אבל מילא. "כן, זה בטח בכל זאת קצת יותר מדי, לנסוע את זה הלוך־חזור כל יום, מה?"
אוליביה הצליחה להעלות על פניה חיוך כשהוא הדף דלת נוספת מזכוכית כפולה שהובילה החוצה.
"ארוחת צהריים!" הוא הכריז, התיישב על ספסל והניח לתיק הדוורים מגומי ממוחזר לצנוח מכתפו.
זאת היתה חצר גדולה עגולה. חברבורות שמש נימרו את הכיכר הקטנה המרוצפת באבנים עגולות. שולחנות נמוכים וספסלים היו פזורים ברחבי החצר. תלמידים ישבו וצחקו ופטפטו.
"איפה הקפטריה?" שאלה אוליביה ואימצה את עיניה לעבר קיר של חלונות מקושתים.
"יש את דיפּוֹ," אמר מיילס. הוא משך בכתפיו, הוציא תפוז מהתיק והתחיל לקלף אותו. "זה בית הקפה בכניסה. יש להם קפה לא רע, פירות, מאפים וכאלה. אבל הרוב מביאים מהבית.
בדרך כלל, אם יש לי הפסקה מספיק ארוכה, אני יוצא לאכול משהו בחוץ."
"יוצא?" בוויליס הותר לתלמידים לצאת מתחום בית הספר רק לטיולים מאורגנים עם המורים. מדי פעם, אם התמזל לך מזלך והצלחת לזייף פתק מההורים או מאחד המורים, יכולת אפילו להבריז.
"'ההַייטְס ממש כאן ליד," הסביר מיילס והחווה במעורפל לעבר מקום כלשהו מאחורי גבו. "את יכולה למצוא שם כמה בתי קפה טובים וכמה מקומות של בּוֹרִיטוֹס. ברור שתצטרכי לעבור איזה אלף פיצוציות שמוכרות בַּאנגים וכאלו כדי להגיע לשם..."
אוליביה בחנה את התלמידים. בוויליס, הפסקת הצהריים סימנה מפה ברורה של המעגלים החברתיים. השולחן הכתום הארוך ליד החלונות היה שמור תמיד לאוליביה וחברותיה. כל אנשי־התיאטרון־בהתהוות ישבו על הרצפה ליד המסדרון.
החנונים המכורים למחשבים שיחקו עם הגאדג'טים החדשים שלהם ליד דוכן הסלטים. הספורטאים זרקו זה על זה צ'יפס ליד המכונות למכירת משקאות קלים. וכך זה נמשך, יום אחר יום, שנה אחר שנה. וזה היה הדבר היחיד שאוליביה הכירה.
כאן לא היו מקומות מוגדרים, ומבטה הלא־מיומן לא הצליח להבחין בקבוצות. כולם היו לגמרי מיוחדים, ואיכשהו גם לגמרי דומים. זה נראה כמו ארוחת צהריים באו"ם, בהנחה שקוד הלבוש באו"ם הוא סקיני ג'ינס, שמלות וינטג', סווטשירטים מדוגמים וחולצות טריקו עם כיתובים משורבטים.
"את לא רעבה?" שאל מיילס.
אוליביה פתחה את פיה לענות, אך זמזום סקייטבורד חולף השתיק אותה. היא נשאה את מבטה והתבוננה בגולש: בחור גבוה עם שיער בלונדיני סתור ועיניים ירוקות צלולות, שנצנצו באופן שהקשה על אוליביה להתיק את מבטה.
הוא חייך כשמבטיהם הצטלבו, חיוך אטי, ידידותי, כאילו היא מוכרת לו מאיזשהו מקום. אוליביה חשה את לחייה מתלהטות כשהוא נעץ באדמה רגל נתונה בנעל ספורט כחולה כדי לתפוס תנופה, החליק בהמשך שביל האבן ונעלם מאחורי הבניין.
"לא, תודה," מלמלה אוליביה בנימה חולמנית, ואז התעשתה ואמרה שוב, "לא, לא, תודה. באמת. אני לא רעבה. כבר אכלתי." זה לא היה לגמרי נכון. כלומר היא לא היתה רעבה, אבל היא לא אכלה. תחושת הרעב אבדה לה חודשים רבים קודם לכן. אמא שלה אפילו התחילה להעיר לה על עצמות הבריח המזדקרות. אבל לאוליביה לא היה אכפת. היא לא ניסתה לרדת במשקל - אוכל פשוט הפסיק לעניין אותה.
"נו, אז כבר מצאת אותם?" שאל מיילס והוציא שקית של חטיפי פיתה אורגניים מתיק האוכל התֶרמי שלו. הוא פתח את השקית והושיט אותה לאוליביה.
"את מי?" שאלה אוליביה וסירבה להצעה במנוד ראש מנומס.
"את המיוחסים," אמר מיילס בין נגיסה לנגיסה. "את המקובלים, את מלך ומלכת הכיתה."
אוליביה בחנה שוב את החצר.
"הם מאוד משתדלים לשמור על פרופיל נמוך," הוא המשיך. "והם בחיים לא יודו שזה מה שהם, אבל אם תסתכלי טוב־טוב, בטוח תמצאי אותם."
מבטה של אוליביה נח על שולחן קטן ליד הקיר המרוחק ביותר, שהיה מוצל בחלקו על ידי ענפיו הנמוכים של עץ מגנוליה עם פרחים ורודים־בהירים. חבורה של היפסטרים עם שיק בוהמייני העבירו ביניהם מגשי פלסטיק עמוסים בסושי ובמקלות אכילה. על ספסל עץ התרווח לו נער ג'ינג'י רזה, לבוש חולצת משבצות בשחור ובז'. רגליו הארוכות היו פרושות לפנים. על ברכיו ישבה נערה אסיאתית בעלת פני בובה שליפפה תלתל ג'ינג'י ארוך סביב אצבעותיה סגולות הציפורניים.
על שולחן המוזאיקה ישבה בתנוחת לוטוס נערה דקיקה עם איפור עיניים דרמטי ושיער משי כהה. הנערה בחנה את תכולתה של שקית גרנולה והשליכה את הרכיבים המועדפים עליה לתוך פיה תוך הטלת ראשה לאחור. היא הביאה את האופנה של לבוּש שכבות לשיא חדש: שמלה גבוהת־צווארון, סוודר ארוך, צעיף צמר ארוך דק, גרבי ברך מפוספסים, גרבונים שחורים אטומים, ומגפי אופנוענים שחוקים.
"בינגו!" קרא מיילס. קולו חדר לתודעתה של אוליביה והקפיץ אותה.
"קַאלָה קַארַלֶקַאס," הוא פלט, באדישות כביכול. "הכוכב הזוהר שסביבו חגים הכוכבים הפחות זוהרים של בית ספרנו. אבא שלה הוא שגריר יוון בארצות הברית או משהו בסגנון. ואמא שלה היא בת אצולה יפנית."
"היא יפה," מלמלה אוליביה. הערה מיותרת בעליל. היא לא היתה יפה. היא היתה היצור האנושי המרהיב ביותר שאוליביה ראתה בחייה.
"כן, היא בסדר," משך מיילס בכתפיו. "אם זה הקטע שלך."
"ואני מבינה שזה לא הקטע שלך," אמרה אוליביה והתבוננה באצבעותיו הארוכות של מיילס שסובבו את צמיד העור על מפרק ידו הדק.
"תשמעי," הוא אמר והתמתח בהגזמה תיאטרלית. "אני לומד עם החבר'ה האלה מאז כיתה ו'. היה לי זמן לערוך תצפיות."
"נראה לי שאתה טוב בתצפיות," אמרה אוליביה. היא תחבה את אגודלה לחור שנוצר במקום שהסוודר שלה נשחק עד דק וחיבקה את עצמה בניסיון להתחמם. חודש מרס כבר כמעט הסתיים, אבל משב רוח עז העביר מדי פעם צמרמורת לאורך גבה.
"זאת דרך מצוינת ללמוד," אמר מיילס, הבריג החוצה את המכסה של בקבוק המים התרמי שלו ולגם לגימה מודגשת. "ככה למדתי הרבה עלייך."
אוליביה הישירה אליו מבט. עיניו היו כה גדולות וכהות, שהן נראו כמעט אטומות. "כמו מה לדוגמה?" היא שאלה. "שאת מסתירה משהו," הוא מיהר להגיד. הוא נשען לאחור על הקיר והניח את זרועותיו המוצקות על ברכיו הכפופות. "אף אחד לא עוזב באמצע שנת לימודים בלי סיבה," הוא המשיך וצמצם את עיניו.
אוליביה משכה בכתפיה. היא זעה בחוסר נוחות במקומה ובהתה בעשבים השוטים שצמחו בין מרצפות האבן המעוקמות.
"אז מה הסיפור?" הוא לחץ. "מאבק גירושים מלוכלך?" אוליביה נדה בראשה ובלעה את הגוש שחנק את גרונה. "הסתבכות עם המשטרה?" קולו היה קליל. צל של חיוך השתעשע על שפתיו.
היא השתנקה שוב. זה היה החלק השנוא עליה. היא ידעה שהחיוך ייעלם בן־רגע, לא משנה מה היא תגיד אחר כך או איך תגיד את זה. היא תהיה נבוכה. הוא ירגיש דביל. וארוחת הצהריים תסתיים בשתיקה של אי־נוחות. "נו, בחייך," הוא הפציר. "בטוח יש סיבה שבגללה עברתם כל כך רחוק באמצע השנה. כלומר, המשרד שאמא שלי עובדת בו הוא טוב, אבל לא עד כדי כך טוב..." מיילס הקפיץ גבות בארשת שדונית, מזרז אותה לחלוק עמו את סודה.
אוליביה פרשה את ידיה הרועדות על השולחן בניסיון לייצב אותן. "אחותי התאומה מתה."
הקול שבקע מפיה היה קטן ולא מוכר. לא משנה כמה פעמים אמרה את המילים, היא עדיין הרגישה שזה קרה בחיים של מישהו אחר, או שזאת שורה מסרט קיטשי שהיא וויולט ראו לפעמים בטלוויזיה. נכון, הן צחקו על המשחק המוגזם, אבל עמוק בלב הרגישו בנות מזל מפני ששום דבר כזה נורא לא יכול לקרות להן.
"אמא שלי גדלה כאן," המשיכה אוליביה. היא היתה מוכנה לעשות כל דבר כדי לפוגג את השתיקה הטעונה. "היא חשבה שאולי שינוי יעשה לנו טוב, שאולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש. כלומר, ישן..."
מיילס כחכח בגרונו. אצבעותיו השתעשעו באריזה הריקה של החטיף.
אוליביה לא היתה צריכה להסתכל כדי לדעת שהיא צדקה. החיוך נעלם. הוא הרגיש דביל. וארוחת הצהריים המשותפת הסתיימה בשתיקה נבוכה.