"קל לנו לבטא את רגשותינו במעשים יותר מאשר במילים; במילים רגשניות אנחנו מתביישים להשתמש. קשה לנו אפילו לפנות בצירוף מילים תמים כמו "חבר יקר" גם למי שכבר מזמן תופס את המקום הזה ברגשותינו. הכתיבה הופכת את הכול לקל יותר [...] התכתבות אינה יכולה להוות תחליף לשיחה, אבל דווקא מפני שהמכתב מנסה למלא את החסר הזה, ערכו כפול ומכופל בעינינו והוא יקר לנו מאוד."
הקדמה
נער בן 17 כותב לחברו הטוב ומהרהר ברגישות על ההבדלים שבין התכתבות לבין שיחה. כעבור שני עשורים יגלה הנער את ה"ריפוי בדיבור" וייסד תחום דעת ושיטת טיפול חדשים. בעודו מטלטל את תפיסתם העצמית של מיליוני בני אדם יהיה לאחד מכותבי המכתבים הפוריים בעת המודרנית. מספר המכתבים שיכתוב ב-83 שנות חייו נאמד היום בשלושים אלף.
מעטים הם המדענים והוגי הדעות שנסיבות חייהם, מסע כינונם העצמי ותנועת התפתחותם האינטלקטואלית זכו לתשומת לב כמו זו שזיגמונד פרויד (1856-1939) זכה לה. עוד בתקופת חייו היה לגיבור תרבות ולאחד מסמלי העידן המודרני. ב-1924 היה המדען הראשון שדיוקנו התנוסס על שער המגזין 'טיים'. לא רק מעריציו, גם מבקריו חיפשו את קרבתו וראו בו מורה דרך. אלה גם אלה כתבו לו מכתבים וכמעט כולם זכו ממנו למכתב תשובה. לפעמים זו הייתה תחילתה של ידידות. לפעמים זה נגמר ברע.
החל מ-1902 לערך הופך חדר עבודתו של פרויד מוקד עלייה לרגל לא רק למטופלים אלא גם לתלמידים ולמלומדים מרחבי העולם. כמה מהם הפכו למכותבים קבועים של פרויד במה שמסתמן עד מהרה כרשת פסיכואנליטית גלובאלית - דיסציפלינה הגותית חדשה, שהתקבלותה המהירה ושגשוגה קשורות בין היתר לתשוקת ההתכתבות של מייסדה, שגם תלמידיו נדבקו בה. היו אלה אלפי מכתבים בחתימתו של פרויד, אובייקטים גשמיים־נפשיים שיצאו לעולם מחדר הטיפולים האייקוני שברחוב ברגגאסה 19 שבווינה, שדרכם התוודעו מאות מכותבים לאישיות של הרופא ששרטט את קווי המתאר של תיאוריה מדעית באמצעות אנליזה של חלומותיו. משרעת כתיבתו האגרונית של פרויד היא עצומה, הן בטווח הנושאים שעולים בה, הן ברב־גוניות של אמצעי ההבעה שנמזגים לתוכה. קוראי המכתבים עמדו על המתח בין שאיפותיו הפוזיטיביסטיות לבין היסודות הפואטיים והליריים באישיותו; הם התוודעו ליחסים הדיאלקטיים שבין מהפכנות לבין שמרנות במחשבתו; הם התרשמו מיחסו לנשיות, למיניות, להורות, לכסף, לעישון, לסרטן, לאמצעי מניעה, להפלות, לתיירות, לארכיאולוגיה, לאקולוגיה. המכותבים, שלא כמו הקוראים של ספריו וחיבוריו המדעיים, התוודעו ליחסו למעמדו הציבורי, לפוליטיקה, למלחמת העולם הראשונה, למטפיזיקה ולתרבות. הם נוכחו בעקשנותו ובפתיחותו ביחס לחידושים שהציעו, הכירו את מחשבותיו המשתנות על הטכניקה הפסיכואנליטית, על פירוש חלומות, על מקומה של טראומה מינית מוקדמת בחיי הנפש או על הומוסקסואליות. הוא שיתף כמה מהם במחשבות שהיו לו בעקבות מפגש עם אלברט איינשטיין ובפנטזיה המשונה שטיפח בצעירותו לעשות אנליזה לצאר הרוסי וכך למנוע את המלחמה הבאה. פרויד גם נהנה להפתיע את מכותביו בדיווחים מרעישים ובבשורות שונות: על החלטתו להפסיק לעשן (שהחזיקה מעמד בדיוק עד לסוף המכתב שבו דיווח עליה), על מפגש מטלטל עם האנטישמיות האוסטרית שחווה בהיותו מתמחה בבית חולים, על השלמת מאמר חדש "תרבות בלא נחת" שלידתו - כך אנחנו למדים ממכתביו - בשעמום שנסכה בו עיירת הנופש ההררית ברכטסגאדן, או על מחקר פסיכואנליטי שבמרכזו ליאונרדו דה וינצ'י, שפרויד התעקש לראותו כ"דבר הטוב היחיד שכתבתי". וישנם מכתבים הנקראים כ"פקודות יום" של מנהיג סמכותני שאינו בוחל במזימות ובתככים, מכתבי תודה על פרסים ועל כיבודים ועל משלוחי סיגרים נחשקים, ודיווחים משעשעים לאישה ולילדים על שרואות עיניו במסעותיו לאקרופוליס, לניו־יורק או לרומא - עיר הנצח, שאלמלא האנליזה העצמית לעולם לא היה מעז לבקר בה. דיוקנאות אנושיים, מפגשים עם ספרים, מקומות ואנשים, מסע כינונו של העצמי מנערות ועד זקנה משורטט בחסכנות, בהומור, ברצינות ובבטחה. חיים במכתבים.
גם את יהודיותו החידתית של פרויד לא ניתן להבין ללא קריאה במכתביו, וכך גם את יחסו לסוציאליזם, את תגובתו לעליית הנאצים לשלטון, את יחסו לתנועה הציונית, לאוניברסיטה העברית, את יחסו לראשית התקבלות הפסיכואנליזה בתרבות העברית, את מחשבותיו על המוות, על טלפתיה ועל ארכיאולוגיה, על מוזיקה ועל כלבים. ומעל לכול את יחסו לאמת, כלומר את יחסיו היומיומיים עם האמת ואת עומק מחויבותו אליה, סוגיה שעוברת כחוט השני בכתיבתו האיגרונית של פרויד.
פעמיים במהלך חייו - ב-1885 וב-1908 - ביצע פרויד השמדה שיטתית של מכתבים ושל כתבי יד. הוא נהג לעדכן מדי יום את רשימת המכתבים שקיבל ושעליהם השיב. הרשימה כללה על פי רוב גם תקציר של תוכן המכתב. בשנת חייו האחרונה, בתקופה שבין אוקטובר 1938 לספטמבר 1939, קיבל פרויד 1984 מכתבים, מברקים וספרים. באותה שנה שלח 940 מכתבים. יבול של שנה אחת בלבד!
אסופת מכתבי פרויד זו, ראשונה מסוגה בעברית, רואה אור בשנה שבה ימלאו 80 שנה למותו. התכתבויותיו של יוצר הפסיכואנליזה עם מכותביו הקבועים ראו אור בגרמנית או באנגלית במהדורות מדעיות עבות כרס ויקרות שאינן נגישות לציבור קוראים רחב. מהדורות אלה הן מקור חשוב בעבור חוקרי ההיסטוריה של הפסיכואנליזה. מטבע הדברים מבטו של הקורא בהן מתמקד במערכת יחסים אחת ויחידה, על פי רוב מדובר בתלמידים קרובים, והן נוטות לעוור את הקורא למעגל ההקשרים ההיסטורי והאוטוביוגרפי הרחב שבו התקיימה ההתכתבות. יוצאת דופן מכלל זה הייתה אסופת מכתבים מגוונת (ומצונזרת למדי) שנערכה בידי ארנסט פרויד וראתה אור ב-1960. אסופה זו, שכמה מהמכתבים שנכללו בה נדפסים גם בכרך הזה בנוסחם המלא, זכתה להצלחה רבה, ועד היום לא ראתה אור אסופה מגוונת ממנה של מכתבי פרויד. אלא שמאז פורסמה התגלו עוד מאות, אם לא אלפים ממכתבי פרויד בעיזבונות שונים אשר מצאו את דרכם לאוסף פרויד השמור במחלקת כתבי היד של ספריית הקונגרס בוושינגטון. האוסף כולל כיום כ-20 אלף מהמכתבים ששלח פרויד ב-83 שנות חייו לכ-600 מכותבים שונים. כמה מהמכתבים שבקובץ הנוכחי התפרסמו בכתבי עת נידחים או שזה להם פרסום ראשון. ביבליוגרפיה שלמה של מכתבי פרויד טרם הותקנה. אם אי־פעם תותקן מהדורה שלמה של התכתבויות פרויד היא תתפרשׂ על עשרות כרכים.
זה שנים רבות שאני משלב בעבודתי הקלינית תרגום, מחקר והוראה של מחשבת פרויד. במהלכן למדתי להעריך את איגרות פרויד כמקור להעמקת ההיכרות עם האיש ותורתו, אבל גם כאמצעי לבירורן של סוגיות פסיכואנליטיות קליניות ואתיות עכשוויות. המחשבה להוציא לאור בעברית אסופה של מכתבי פרויד עלתה בדעתי בשנים שתרגמתי לעברית וערכתי כמה מחיבוריו. באותה תקופה חקרתי גם את התקבלותה של הפסיכואנליזה בחברה היישובית ובתרבות העברית, והתגלו לי מכתבים לא ידועים של פרויד שנשלחו לארץ. הרצון לערות למחזור הדם של המחשבה הפסיכואנליטית בעברית גם את מכתבי פרויד לא הרפה ממני, אבל ניקרו בי ספקות אם אמצא שותפים להתלהבותי המעט טרחנית מכתיבתו האיגרונית של פרויד. על מנת לבדוק את העניין פתחתי לפני כשנתיים קבוצת פייסבוק "הספה והחוץ - פסיכואנליזה בישראל", ופרסמתי מדי שבוע מכתב אחד לא מוכר של פרויד. למן המכתב הראשון שתרגמתי עבור הקבוצה היה לי ברור שמלאכת הבאתם בעברית של מכתבי פרויד תהיה מהנה יותר מעבודת הפרך הגלמודה של תרגום מאמרי פרויד שבה התנסיתי בצעירותי. המהירות שבה צמחה הקבוצה והדיונים הערים שעוררו המכתבים הצביעו על כך שהם לא איבדו מחיוניותם, ושבהחלט יש מקום להנגיש אותם לציבור קוראים שאינו נמנה בהכרח עם אנשי מקצוע, עם ממשיכיו של פרויד או עם בני דור ה"בייבי בום" שגדלו בתרבות שעדיין טיפחה כתיבת מכתבים. בזכות הרשת החברתית למדתי שמכתביו של פרויד מדברים גם אל בני דור ה-X ולעיתים גם אל בני דור ה-Y שהרגלי הקריאה, הכתיבה והחשיבה שלהם התגבשו הרחק מהעולם של עטים נובעים, בולי דואר, מעטפות וציפייה דרוכה לדוור. יום אחד גיליתי שבין קוראי המכתבים שפרסמתי בפייסבוק נמצאת גם שולה מודן שזממה זה זמן להציע שאוציא את המכתבים בסדרת 'פסיכה' של הוצאת מודן. ולשמחתי הרבה כך היה.
***
לפני שנים רבות, כשקראתי מסמכים מאוסף פרויד בארכיון ספריית הקונגרס בוושינגטון, ישבתי לצידו של פרופ' אלברכט הירשמולר שעמל על התקנת מהדורה שלמה של מכתבי פרויד לארוסתו. ככלה ביום חתונתה ישב שם הגרמני, עוטה כסיות בד לבנות כמתחייב בטיפול בכתבי יד נדירים, ממתין לעגלות המסמכים שיעלו מן הארכיון עם מכתביו המקוריים של פרויד. בוקר אחד, בטרם רכן על צרור הגווילים הקדושים שהונח לפניו, הוא לאט לאוזני: "הם לא אוהבים אותי כאן בארכיון, כי אני מוכן לקרוא מכתבים של פרויד רק מכתב היד המקורי. אף פעם אל תסתפק בהעתקי פקסימיליה של מכתבי פרויד. אי אפשר לכתוב היסטוריה תוך הסתמכות על העתקים. זה משנה את כל חוויית הקריאה." הרבה שנים עברו מאז החזקתי בידי מכתב מקורי בחתימתו של פרויד, אבל אזהרתו של הירשמולר עדיין מהלכת עליי אימים ואני ממהר להתוודות: את המכתבים שבקובץ לא תרגמתי כשאני עוטה כפפות לבנות. התרגום נעשה מצילומים סרוקים של תעתיקי פקסימיליה מהימנים של המכתבים, או ממהדורות מדעיות שלמות של ההתכתבויות. בעבר יכולתי להסתפק בנסיעה לחיפה ובמפגש עם קרובת משפחה אהובה, חוה טלטש ז"ל, כדי שאוכל לפענח מכתב לא קריא בכתב ידו של פרויד שחוה קראה בקלילות כאילו נשלח אליה מאחיה הסופר וולפגנג הילדסהיימר. הפעם דרשה משימתו של המתרגם שיטריח את עצמו לקטלוג האינטרנטי של כתבי היד הסרוקים של פרויד בספריית הקונגרס בוושינגטון או שיבקר בספרייה החביבה עליו שבבית פרויד שברחוב ברגגאסה 19 בווינה. כאן המקום להודות לדניאלה פינצי, האוצרת הראשית של המוזיאון, ולסימונה פקסה האחראית על הארכיון, על הסיוע והעניין שגילו בפרויקט המכתבים.
תודתי לשולה מודן, לשמעון ריקלין ולעדי זגדון על עבודת עריכה והפקה יצירתית ומקצועית; לנטע ליבר שפר על ציור העטיפה ועל הרישומים מלאי ההשראה; ולנילי לוברני רולניק ששותפה לאהבת הפסיכואנליזה שלי בדיוק במידה הנכונה.
השיקולים שהנחו אותי בבחירתם של 151 מכתבים מתוך אלפים רבים של מכתבי פרויד שקראתי היו מגוונים. רציתי ללוות במכתבים את מהלך התפתחותו האינטלקטואלית והרגשית של פרויד ואת ההתקבלות של רעיונותיו, אבל גם להנכיח באמצעות מכתבים נידחים יחסית היבטים פחות מוכרים באישיותו, כחבר, מאהב, אב, מטפל, מטופל, עורך ומדריך. רציתי לצייר תמונת נוף פנורמית של ארץ המכתבים של פרויד, אבל גם רציתי שזו תורכב ממכתבים שיוכלו להשתתף בשיחה הפסיכואנליטית של תקופתנו ושאין צורך באפראט מדעי מסורבל כדי להבין את תוכנם. שני דימויים עולים בדעתי כשאני מנסה לשחזר את פעולת ליקוט המכתבים לקובץ. בראש ובראשונה מדובר בסוג של אוצְרוּת, בחיפוש אחר מכתבים שיוכלו להעיד על היבט מסוים בפועלו ובאישיותו של "פרויד שלי", שנראה לי ראוי לתשומת ליבו של קורא בן זמננו. היו מכתבים שקנו את מקומם לאו דווקא בזכות התוכן שלהם אלא בזכות תרומתם לתמהיל הכולל של האסופה או בזכות מאפיין סגנוני או צורני כלשהו שדיבר לליבי. לדימוי האוצרות מצטרף דימוי מיושן נוסף - הקליידוסקופ - שבעזרתו התלבטתי לאיזה ממכותביו הרבים של פרויד אפנה כשאחפש מכתב לשנה כלשהי. על מי כדאי למקד את המבט בחיפוש אחר "עצמי המכתבים" של פרויד בנקודת זמן מסוימת? את מי ממכותביו שיתף פרויד, למשל, במחשבותיו על מלחמת העולם? האומנם הייתה זו המלחמה שעמדה בראש מעייניו באותה שנה או אולי פולמוס תיאורטי עם תלמיד שהפך את עורו? ואולי לא המלחמה הגדולה ואף לא מלחמות הירושה שהתנהלו בארגז החול של התנועה הפסיכואנליטית, אלא חופשה שנתית או רכישה חדשה לאוסף העתיקות האימתני שטיפח, הם שחילצו מפרויד מכתב מעניין במיוחד שמן הראוי להציג בפני הקוראים? תשומת לב מסוימת הפניתי למכתבים שנוגעים ליחסו של פרויד ליהדותו ולתנועה הציונית. לא בטוח שכך הייתי נוהג אלמלא היה מדובר באסופה שנועדה לקוראי עברית. הקובץ כולו הצטייר בהדרגה כתמונת נוף שאלמנט כלשהו בתוכה נותר מעורפל ומבקש שיצורף אליו מכתב נוסף, משיחת מכחול נוספת. לפעמים נראָה לי שטוב יהיה אם המכתבים ייקראו כ"רומן בהמשכים" - אשלייה ספרותית מסוכנת, שאחראית מן הסתם לכך שכמה מכתבים עקשניים שהתאימו לדימוי הרומן התנחלו ברצף המכתבים הכרונולוגי בלי שאוכל להיפרד מהם. בקיצור, הייתי מוותר על הצורך להגן על בחירותיי כעורך ומתרגם מכתבים רבים אחרים, לא פחות מחכימים, מצחיקים וראויים לדפוס.
כל המכתבים תורגמו מהמקור הגרמני (פרט לאלה שנכתבו במקור באנגלית). אם מצאתי לנכון פה ושם לקצר מכתב, הדבר לא נעשה על מנת "לצנזר" פרט סנסציוני כזה או אחר בהתכתבות אלא כמוצא של פשרה במקרים שחשבתי שלא לוותר לחלוטין על מכתב מוצלח גם אם הוא כולל פרטים שממרחק הזמן נקראים כטריוויאליים או כסתומים יתר על המידה. כדאי לזכור שדי בהתכתבות של פרויד עם ארוסתו מרתה ברנייז כדי למלא 4 כרכים, בהתכתבות עם שנדור פרנצי כדי למלא שלושה כרכים עבי כרס, וההתכתבות השלמה עם אייטינגון מחזיקה כ-2000 עמודים.
בפסיפס המכתבים משובצים טקסטים קצרים וארוכים שלי. על הטקסטים האלה ניתן לומר את שנכון לומר על פרשנות היסטורית וגם על פירוש פסיכואנליטי: שהם משמיטים ומכסים לא פחות משהם מרחיבים את הדעת ומגלים. חלק מהטקסטים מרחיבים את היריעה לכיוונים תיאורטיים וקליניים שעשויים לעניין מטפלים גם היום; אחרים מספקים פרשנות או רקע היסטורי, פוליטי וביוגרפי על כמה מהמכותבים המרכזיים של פרויד. תכליתם לקשור בין מכתבים שנתחברו בהפרשי זמן ניכרים ולמקם אותם במעגלי הקשרים נוספים, להרהר על ההשפעה שיכולה להיות למכתב על "יחסי האובייקט" שלנו עם פרויד ועם הפסיכואנליזה. קטעי הקישור והערות השוליים רחוקים מלענות על כל השאלות האינפורמטיביות שמתעוררות למקרא מכתב כזה או אחר. בה בעת פורמות האסוציאציות שעלו בי למקרא מכתב את ציר הזמן שעליו מסודרים המכתבים, והן מציגות את נקודת מבטי האישית על התפקיד שיכול להיות להתכתבויותיו של הוגה דעות בשיעור קומתו של פרויד במחשבה הומניסטית בת זמננו. סוגיות אלה ואחרות נידונות בהרחבה גם במסה החותמת את אסופת המכתבים.
