ומי גר במגדל

הושיעה את עמך

 

 

 

א

 

אסתר המורה רשמה באותיות של זהב על בריסטול שחור ותלתה מעל לוח הכיתה: "ואהבת לרעך כמוך", שיננה באוזנינו דינים ומצוות, אבל ידעה שאלוהים הכי אוהב את אשרת לרמן, שיש לה שיער שטני, ושאף פעם לא היו לה כינים.

כיתה ה, הצגת פורים, אימא בכתה בדרכנו חזרה הביתה. אסתר המורה העמידה את לבנה הענייה בתפקיד הצריח בשער העיר, בקצה הבמה, שלא תזוז ולא תאמר מילה. את ראשה כיסה בד חום, ורק העיניים נראו שם — שני חורים, שחור־לבן.

בשתי ידיים קשות אימא מתחה את חולצת השבת, זו הלבנה עם צווארון הרקמה באדום וזהב, ואחר כך קמה, הישירה מבט לעברה של המורה אסתר. כולם הסתכלו ואני התביישתי כשבקול מעושן אמרה: "את לא ראויה להיות מורה."

ואימא של לבנה, שישבה לצד אימא, לחשה: "לא נורא, לא נורא," ומשכה אותה בחזרה לישיבה.

ואולי בכתה בגללי, על אותו משפט יחיד שהתבקשתי לדקלם, ולא לבד — שלושה דוברים היינו, שלושה שהם עשרת בני המן.

 

 

ב

 

נפתלי עומד סמוך לדלת האקורדיון של הטיולית. מכנסי חאקי עד הברכיים, ושני מקלות דקים יוצאים מהם, ארוכים, מנומשים, חתומים בסנדלים בלויים. הוא עומד בפישוק רחב, נטוע בקרקע, מדי פעם זורק את הראש הצידה בתנועה קצרה מהירה, לנער ממצחו את הבלורית האדומה שבעוד רגע תחזור ותפריע. ידו השמאלית צפופת הנמשים מונחת במשולש על המותן, ימינו מצביעה על כל אחד ואחד מאיתנו שעולה לטיולית, סופרת אותו ברגע שכף הרגל דורכת על המדרגה הראשונה. "הושיעה", הוא אומר לראשון וממשיך: "את", אצבע החלודה שלו מצביעה על השלישי, "עמך", וממשיך: "וברך — את — נחלתך". ושוב: "הושיעה את עמך וברך את..." הוא נוגע בכתפי. "נחלתך", אני חוזר וממלמל לעצמי, "נחלתך".

הבנים יושבים בשני טורים לאורכה של הטיולית, הבנות בספסלים שבירכתיים, במקומות הצמודים לדופנות הרכב. מסגרת מתכת שצבעה מתקלף תוחמת את מושבי העץ המצופים פורמייקה, וגם הפורמייקה מבוקעת, סדוקה, פיסות דקות בצבע חום־בז' קרועות ממנה, מאיימות לפצוע. אני מעביר את היד על המושב, לוודא שלא בולטים שבבים, מתיישב, והגב שלי נוגע כך בגב של מוטי, החולצה שלו נדבקת לחולצה שלי, שתיהן כחולות דהויות, על שתיהן מוטבע בלבן סמל בית הספר, ואני לא יודע איפה מתחילה החולצה שלי ואיפה נגמרת החולצה שלו. לכולנו אותם כובעים, גם הם כחולים, גם עליהם סמל בית הספר, ושמו רקום שם בחוט כסף: נבל דוד.

מוטי אומר לזה שיושב לצידו: "אשרת לרמן היא הילדה הכי מלשנית בכיתה ובעולם." הוא לוקח אוויר ובודק בעיניו אם מישהו מהמורים שמע אותו, מושך בחולצה של הילד היושב בצידו האחר ומקרב גם אותו אליו, שלושה ראשים כפופים, תלתליו של מוטי באמצע, והוא לוחש: "מהיום כל הבנים בכיתה צריכים להגיד בתפילת עמידה 'ולאשרת לרמן אל תהיי תקווה, וכל הבנות כרגע יאבדו'."

טעם האבק ממלא את הפה, את הנחיריים, ופקק המימייה תקוע. אני מכסה אותו בחולצה ומנסה שוב לפתוח בכל כוחי. המורה אסתר נועצת בי עיגולים כחולים מתוך שתי תחתיות הקוקה קולה היושבות לה משני צידי האף, והעיגולים הכחולים הגדולים צועקים לי: שלא תשכח לברך "הכול נהיה בדברו". אני פותח ומברך, בתנועות שפתיים ברורות, שלא יהיה ספק, לי ולה. שותה, סוגר את המימייה ומחזיר אותה לחגורת המכנסיים. שולח מבט מהיר לבדוק אם היא עוד מסתכלת עליי. העיניים שלה בתיק, והיא שולפת משם כרית דקה שצורתה כמושב כיסא. אני מזדקף, מנסה להימנע מהמגע הדביק עם החולצה של מוטי, מרפה לרגע, שוב חש במגע ומנסה להחזיק את עצמי זקוף ורחוק.

המורה נפתלי חוזר וסופר אותנו בקול, "הושיעה את עמך וברך —"

הטיולית מתחילה לנסוע. כמה מהבנות היושבות בקצה האחורי ובראשן אשרת לרמן מניחות כל אחת יד על כתף חברתה ושרות "אחינו הנהג, אחינו הנהג," המורה קמה, והכרית, שנצמדה לה לישבן, מתרוממת איתה ונשמטת כעבור רגע בחזרה למושב. מהתיק היא מוציאה דפים, מעבירה אותם לאחת הבנות ומבקשת שתעביר הלאה. "הכנתי כאן כמה שירים," היא מכריזה, וכשהיא עוברת על פניה של אשרת היא רוכנת לעברה. "גברת לרמן הצעירה," היא אומרת לה, "אני מופתעת, ממך ציפיתי שתחשבי על שירים קצת יותר ראויים מ'אחינו הנהג', כאלה שיותר מתאימים לטיול שלנו."

אשרת מסתכלת היישר לתחתיות הבקבוק של אסתר ומחייכת: "בסדר, מורתי." מבטה מרפרף על השירים שבדף, והיא אומרת לבנות היושבות לצידה: "נשיר את 'מצא חן במדבר'." הבנות מצרפות את קולן אל קולה. גם אסתר, שהתיישבה בינתיים במקום הפנוי ליד לבנה הענייה, שרה ומגבירה את קולה. "כה אמר, כה אמר השם, מצא חן במדבר." לי יש את התקליט של פרחי לונדון, זה תקליט מצוין, גם פטפון יש לי, וזה הפטפון היחיד בכל הבתים בשכונה. בגלל זה, כשאי אפשר לשחק בחוץ, משה זכאי ומשה הקטן ומשה לוי ודבורה ורחל וגם לבנה באים אליי, ואנחנו שומעים יחד תקליט אבל לא שרים.

הטיולית קופצת ואני מצטרף ושר עם הבנות "מצאאא מצאאא מצא... חן."

 

כביש הערבה, טלאים־טלאים, רכבת הרים. הטיולית מיטלטלת, החלונות חורקים במסילות, מצטלצלים, ענני אבק קטנים חודרים פנימה, ממלאים את חללי הטיולית. כל בור בכביש מקפיץ את כולנו מהמושב מעלה ובחזרה, אנחנו שואגים בהתלהבות כשהישבן נוחת במכה על מושב העץ. לאחר כעשרים דקות נסיעה מתחיל ההורה המלווה לדדות אל קדמת הטיולית ונתמך מדי פעם בדופנות הטיולית, וכשהוא מגיע לחלון המפריד בינינו לנהג הוא פותח אותו עד האמצע וגם דופק חזק על השמשה. הנהג מסובב את ראשו לאחור, מעיף מבט חטוף, וההורה מסמן לו ביד לעצור. הנהג שואל אותו בתנועת יד בלי להסתכל לאחור: "מה אתה רוצה?"

ההורה המלווה צועק: "עצור!" ומדביק את היד לשמשה כתמרור, וביד ימין הוא ממשיך לדפוק על החלון. כעבור רגע הנהג מאט ועוצר בשולי הכביש הצר, שבצידיו אדמה בהירה, חרוכה. שני תלמידים וההורה המלווה יורדים מהטיולית. הם הולכים על האדמה הצחיחה עד לשני שיחים מאובקים, גבוהים מראשיהם, מחפשים שיח מסתור ומשתינים. ההורה המלווה מנגב בממחטה את מצחו, שנגלה פתאום מעל לשיחים. כשהם יוצאים משם ההורה שולף את המימייה מחגורתו ויוצק מים על ידיהם של שני התלמידים. אחד מהם לוקח ממנו את המימייה ויוצק מים על ידיו. ההורה המלווה משתמש באותה מטפחת לניגוב הידיים ולניגוב מצחו. נפתלי יורד גם הוא מהטיולית, ניגש לחלון הנהג ומרים את קולו: "תוריד את הרגל מהגז מדי פעם, יש לך ארבעים ילדים מאחור."

הראש של הנהג מופנה קדימה, והוא לא מפסיק לזמזם. נפתלי חוזר, ואנחנו מחכים עוד כמה רגעים, עד שיחזרו אלינו ההורה ושני הילדים.

"מי צריכה דודה?" אשרת לרמן שואלת בקול, וכמה בנות צועקות "אני". קבוצת בנות פוסעת לעבר שני השיחים, והן נעלמות שם לרגעים ארוכים. כשאסתר מחליטה לרדת ולזרז אותן, הן מופיעות מולה. אנחנו ממשיכים לנסוע.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה עוושוות מלחממממה —"

 

 

ג

 

בכל שקית יש סנדוויץ'. "גבינה תשע אחוז או טונה?" המורה שואל.

"תשע אחוז."

"הנה, לך ליטול ידיים, בתיאבון."

אני מפריד בין הפרוסות, שני עיגולים דקים ועייפים של מלפפון חמוץ מביטים בי. אני מדביק את הפרוסות בחזרה. יש גם תפוח ירוק וטרופית. אני נוגס בסנדוויץ', הוא יבש. אני מבקש מהמורה נפתלי שינעץ את הקשית בשקית הטרופית, וקצת מיץ משפריץ על גב ידו, והטיפות צובעות את הנמשים הכתומים בסגול. הוא אוסף בשפתיו את הטיפות, מרים את מבטו ומחייך אליי. "קיבלת טעם טרופית ענבים," הוא אומר לי. "זה הכי טעים."

"כן, המורה. תודה."

כולנו יושבים במעגל, ועוד תלמידים מבקשים שיעזור להם עם הקשית. נפתלי עובר בין המבקשים, מנקב חורים לקשיות ואחר כך אומר בקול: "את הלכלוך לזרוק לכאן." שקית כחולה גדולה מונחת על האדמה במרכז המעגל. "זהו?" הוא שואל כשנראה שדאג לכולם, נוטל את ידיו ומברך בקול. "אמן!" אנחנו צועקים, וגם הוא מתיישב לאכול.

שיירת נמלים עוברת סמוך לברך שלי, ונדמה לי שהרגליים שלהן ארוכות יותר משל אלה שמתרוצצות על השיש במטבח. אני מפזר לצידן פירורים מהסנדוויץ', והן ממשיכות לצעוד קדימה. אחת פורשת מהשיירה וניגשת לפירור, וזו שאחריה מחפשת את הצועדות. נמלה שאיבדה את הקן היא היצור הכי בודד בעולם, אני חושב ומבקש מאלוקים שהמורה לא יבחר בי להגיד בקול את ברכת המזון. אני חוזר ומבקש ממנו — מאלוקים — ונשבע שלא אשכח להגיד אף פעם קריאת שמע במיטה. אני מכווץ את גופי ומזיז את הראש אחורה, כדי שהילד היושב לידי יסתיר את פניי. הנמלה אוספת פירור ומנסה לגרור אותו.

"חננאל, אתה תברך בקול."

"רגע, נשיר קודם לברכה," אסתר עוצרת את חננאל, ונפתלי מהנהן לאישור.

"אכלנו ושבענו, האוכל היה טעים, עכשיו נברך כולנו, נודה לאלוקים," כולם שרים ומברכים את ברכת המזון. חבורה של נערים ונערות חולפת על פנינו, כולם בבגדי ים שחושפים את הגוף. "עיניים אליי!" אסתר אומרת. "גם אתם, חבורת הבנים, עיניים לכאן!" היא מגבירה את קולה. "אין שם שום דבר מעניין."

"דווקא יש שם משהו מעניין," אחד הבנים לוחש.

"משהו מצחיק אתכם, חבורת הבנים?" אסתר משלבת ידיים על בטנה ומזדקפת. "טוווב," באצבע דקה, כמעט שקופה, היא דוחפת את המשקפיים מעל לגשר האף. "עכשיו נרד אל הים, ואף אחד לא מתרחק. אני מרשה לטבול את הרגליים עד הברכיים. עד הברכיים, זה ברור?"

"כן מורתי!" אנחנו צועקים.

"מצוין, כולנו רוצים לעשות כיף חיים. אם נישמע לכללים, ניהנה יותר. זה ברור?"

"כן מורתי!" אנחנו צועקים.

"מאור, קח את שקית הזבל לצפרדע בכניסה לחוף," נפתלי מושיט לי את השקית.

"כן, המורה."

מול הצפרדע הירוקה יש קיוסק, ולפניו תור ארוך. כל ילד שהגיע תורו יוצא ובידו ארטיק. אני עומד על קצות האצבעות כדי לזרוק את השקית לצפרדע הירוקה, מתעכב שם עוד רגע, גם אני רוצה.

אנחנו יורדים לשפת הים. "כאן הבנים, כאן הבנות," אסתר מצביעה לימין ולשמאל, ומבלי משים מנגבת את היד המזיעה בחצאית.

"לבנה, מדוע הכובע שלך אינו על הראש?"

לבנה מסיטה את ראשה הצידה, ואסתר באצבע קשה מחזירה את הראש אל מול פניה. "למה הכובע שלך לא על הראש? ואני אמרתי ששם יושבות הבנות. לכי בבקשה לשם, לא ליד הבנים."

לבנה מרימה את הכובע שנפל, מנערת אותו, חובטת בו על הברך וחובשת אותו הפוך. היא מחייכת, "בסדר מורתי, סליחה." בצעדים איטיים היא מתקדמת לעבר הבנות היושבות בשלוש קבוצות. לבנה מסתכלת על כל קבוצה ועוקבת אחר הבעות הפנים שם. היא מתיישבת בין קבוצה אחת לאחרת, לבדה, אחר כך היא חולצת את הנעליים ומסירה את הגרביים ומנופפת בכפות רגליה לעבר המים. טלי, שיושבת בקבוצת הבנות הסמוכה, קמה, והבנות עוקבות אחריה בעיניהן — היא הבטיחה להן משהו, והן מחכות לראות את זה בא. לטלי יש חופן של בייגלך בכף היד, והיא ניגשת אל לבנה ואומרת לה משהו. לבנה מהנהנת בשמחה ועונה בחיוך גדול, אני רק מצליח לקלוט את המילה "בטח". טלי מסתכלת לעבר קבוצת הבנות, קורצת וחורצת לשון לעברן ומנידה את הראש בשמחה. היא זורקת בייגלה אחד באוויר לעבר לבנה ואומרת לה: "תתפסי עם הפה, בה, בה, בה."

לבנה מסתכלת על כפות הרגליים, היא מעלה את הבהונות על האצבעות שלצידן וכבר לא מחייכת.

"ללבנה יש כינים כי היא ענייה, ובגלל זה השיער שלה קצר," כך הילדים בכיתה אומרים. אני לא ראיתי שיש לה כינים, אבל היא ענייה, את זה אני יודע, כולם יודעים, וגם זה שאבא שלה הלך פעם לאיזה מקום ולא חזר.

הזבובים מציקים, היד מגרשת אותם והם חוזרים. אני מקפל את המכנסיים למעלה, מוריד את הסנדלים והגרביים. אחד הילדים שואל את נפתלי אם זה לא מסוכן במים, אולי יש כריש.

"ים המלח זה ים המוות, אין בו דגים," המורה עונה, ואני כבר מתחרט — לא רוצה לטבול את הרגליים, חוזר וגורב את הגרביים ומגלה שאבזם הסנדל התנ"כי עשה בהם חור.

אנחנו חוזרים לטיולית, ונפתלי סופר אותנו שוב: "הושיעה את עמך וברך —"