פתיחה
זה היה יום קיצי, השמיים היו כחולים ורוח נעימה נשבה מכיוון החוף. הלכתי לאורך הכביש הראשי, חזרה מכיוון בית הספר אל ביתי. בדרך פגשתי כמה מחבריי, יושבים במרכז המסחרי, ניגשתי לומר שלום. בעודנו מדברים על המבחן האחרון, לפתע מבטם התמלא באימה, וכאשר הפניתי את מבטי לעבר השמיים, ראיתי את השמש מתפזרת בלהבה גדולה והשמיים נראו כאילו הם נקרעים לגזרים. מבין הקרעים הופיעו יצורים, שהיו מעין דמויות אפלות עם טפרים חדים כתער וניבים ענקיים.
התחלנו לברוח ולחפש מחסה. רצתי בפאניקה לאורך הכביש הראשי ודמות מעוררת אימה, שנראתה כמו דוב רצחני החלה לרדוף אחרי. היו לה רגליים אחוריות של זאב, בעלות טפרים חדים כתער, ניבים ענקיים, פרווה לבנה וסימנים שחורים דמויי שורשים מסולסלים לאורך הגוף.
המשכתי לרוץ עד שהגעתי לבניין מגורים בעל ארבע קומות שעמד בצד הדרך. פניתי פנייה חדה ונכנסתי לתוך הבניין. שמתי לב שהדמות המבעיתה נעלמה. אך לא עצרתי כדי לחשוב על זה, ורצתי במורד המדרגות. כשהגעתי לתחתית ראיתי שבמקום שבו אמור היה להיות מקלט, היה במקום זאת חדר גדול מעוטר בצבעי שחור וכתום בוהקים, עם כיסאות שחורים ושולחנות עגולים שהיו מפוזרים ברחבי החדר. במרכזו עמד בר בצבע שחור עם פאנלים כתומים, שבצידו הוטבע סמל בצורת עיגול ובתוכו ציפור עם כנפיים פרושות לרווחה, שנראות כמו עולות באש.
בקצה השני של החדר עמדה דלת. הרגשתי שאני מוכרח לדעת מה יש מאחוריה. חציתי את החדר לכיוון הדלת, אך כשניסיתי לפתוח אותה הרגשתי שמשהו מושך אותי בחוזקה אחורה. ניסיתי להיאבק בו, אך הוא היה חזק ממני ואז התעוררתי בבת אחת בבהלה.
העפתי מבט מעורפל בשעון, מבולבל עדיין. זו כבר הייתה שעת בוקר מוקדמת ולא היה טעם לחזור לישון. קמתי מהמיטה, נוטף זיעה מהפחד, מנסה לעכל עדיין את מה שראיתי בחלום.
את החלום הזה זכרתי לפרטים, בשונה מחלומות אחרים שהיו לי. הוא הרגיש אמיתי.
הלכתי למקלחת כדי לשטוף מעליי את הזיעה ועל מנת לנסות לסדר את המחשבות שלי, לפני שאצא לבית הספר. לאחר מכן, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית, עובר באותו הרחוב, על פני אותם האנשים שאני רואה בכל יום, אבל מעולם לא אומר להם שלום. הכל נראה כרגיל. כולם היו עסוקים בשלהם. ובכל זאת, הראש שלי היה טרוד במחשבות על מה שראיתי בחלום. הייתה לי תחושה בלתי מוסברת ששגרת המציאות שסביבי עומדת להשתנות.
הגעתי לשיעור הראשון באיחור של כמה דקות ונכנסתי לכיתה בדיוק באותו זמן שבו המורה נכנסה, כך שלא הסתבכתי בגלל איחור. זה היה עוד שיעור לשון משעמם, ישבתי במקומי וקשקשתי במחברת, מעמיד פנים שאני כותב מפעם לפעם, כדי שהמורה לא תשים לב שאני לא עושה כלום ותצעק עליי.
יצאתי להפסקה וכמו בכל יום ישבתי עם חבריי על מדרגות האבן בפינת החצר. זה היה בסך הכול עוד יום שגרתי. הסיוטים שהיו לי בלילה הקודם החמירו מאוד. ראיתי שוב את השמיים נקרעים, את העיר משתנה, אנשים מבותרים לחתיכות בידי טפרים ושיניים ודם בכל מקום. עמדתי על הגבעה שעל חוף הים, משקיף על ההרס, צופה על טבעת אבן ענקית שהופיעה על החוף, שמתוכה הנץ אור בוהק ואז הכול החשיך.
התעוררתי מהחלום בבהלה והבטתי בשעון. השעה הייתה שלוש ועשרים לפנות בוקר. יצאתי לסלון והתיישבתי על אדן החלון, מביט בירח המלא. הייתה לי תחושה מעיקה, חשש עמוק מפני הבאות. הייתה לי הרגשה שבקרוב החיים השלווים שהכרנו עומדים להשתנות.
בבוקר למחרת התעוררתי מאוחר. היה לי יום חופשי משום שהייתה לנו בחינה ביום שלמחרת. בחדשות דיברו על ניסוי, שהיה צפוי להיערך בעוד כמה חודשים, למרות ההתנגדות הרבה שהוא עורר, בטענה ש״המין האנושי הוא כמו חתול ששומר על שמנת.״
על הרקע הזה שוב התחילו בתקופה האחרונה לחזות נבואות על חורבן, בדומה לאלו שניבאו בשנת 2012. זה היה נראה כאילו שהעולם שוב יוצא מדעתו, בגלל משהו שלא עומד לקרות. משום כך, אנשים לא לקחו את האזהרות הללו יותר מדי ברצינות, אבל זה גרם להם להעריך בכל זאת את הדברים הקטנים. מי חשב אז שעוד נתגעגע כל כך לבית הספר.
החודשים הבאים עברו כרגיל, בשגרה של סיוטים, לימודים, יציאות ושטויות דומות.
ואז הגיע היום שבו הכול התחיל להשתנות.
