מצור בתוך מצור

פרק ראשון

 

הגנת הר הצופים בראשית המלחמה

 

הכוח הצבאי בהר

 

הר הצופים היה אחד האזורים (אזור 11) שבחבל 3, והוא כלל את כל צפון–ירושלים. על הר הצופים הגנו אנשי חי"ם (חיל משמר) המגויסים חלקית, חלקם עובדי המוסדות שפעלו בהר, ואנשי חי"ש (חיל שדה) בגיוס מלא. מפקד האזור מטעם החי"ם היה יהושע בן–ישעיה. עם תחילת מעשי האיבה בדצמבר 1947 הוצבה בהר הצופים יחידת חי"ש קטנה שהשתייכה לפלוגה ד של גדוד ‘מוריה'. בראשית ינואר 1948 היו באוניברסיטה 12 אנשי חי"ש. עשרים אנשי חי"ש נוספים היו בשכונות יהודיות סמוכות, בבית ישראל ובנחלת שמעון.[1] בסוף ינואר היו בהר הצופים 13 מאנשי פלוגה ד בגיוס מלא ושניים נוספים בגיוס חלקי שעסקו באבטחת קו 9, האוטובוס של חברת ‘המקשר' שקישר בין הר הצופים לירושלים.[2] ב–17 בפברואר החליפה פלוגה ג של גדוד ‘מוריה' את פלוגה ד שהייתה פרוסה בצפון–ירושלים, כולל את עשרים אנשיה בהר הצופים. על פי התכנית היו אמורות להיות באוניברסיטה שתי כיתות ומטה הפלוגה וכיתה נוספת הייתה אמורה לעבור לשם מחאלת א–טרחה (אזור שכונת רוממה) ברגע שחבל 3 יוכל להחזיק את המקום בעזרת כוח אחר. נשקם של הלוחמים כלל עשרה תת–מקלעים ושלושה רובים.[3] לקראת אמצע מרס אורגן גדוד ‘מוריה' מחדש. פלוגה ג בפיקודו של יהושפט הרכבי, ‘גולד', קיבלה את האחריות להר הצופים, לימין משה ולמרכז העיר.[4]

הרכבי הגיע להר הצופים לאחר קבלת הפיקוד כדי להעביר את התפקיד בצורה מסודרת מבן–ישעיה שסיים את תפקידו למפקד האזור החדש שמינה מאיר שרביט, ‘ירקוני', מפקד החי"ם במרחב ירושלים. הרכבי לא מצא איש מהם במקום. כמו כן התברר לו שקיימת במקום גם ועדה של עובדי האוניברסיטה שאינה מקבלת את מרותו של מפקד האזור בענייני ביטחון ועל כן נחשבת בעיניו למורדת. כדי למלא את החלל הפיקודי שנוצר הוא מינה את מרדכי ארהרד, שהיה מפקד כוח החי"ש במקום, למפקד זמני של אזור הר הצופים.

 

הרכבי העביר את ממצאיו למטה הגדוד במכתב שכתב ב–18 במרס, וציין כי בהר הצופים שורר מצב של ‘אי סדר והתפוררות'. התחבורה להר הצופים כמעט אינה פועלת, ולכן אי–אפשר להביא אנשים חדשים ואי–אפשר להחליף את אלה השוהים במקום זמן רב. הוא הורה לנמצאים על ההר לא לעזוב ‘על מנת להבטיח שמישהו ישאר שם'. לסיום כתב הרכבי ש'במצב זה של אי סדר שאין מפקד קבוע שהמפקד הקודם עזב בלי העברת תפקידיו למפקד מחליף [...] אינני יכול לראות את עצמי כאחראי למצב שמתהווה שם. וברצוני להביא זאת לידיעתך ולתשומת לבך'.[5] עדות נוספת למצב זה יש ביומנו של הסטודנט דב לוין. כבר ביומו הראשון במקום, ב–21 במרס, הוא תיאר את ארגון השמירה ‘אי סדר או סדר אזרחי בשמירה ומפקד מרכזי אין פה'. הוא חזר על דבריו ב–25 במרס, לאחר פגישת אנשי המגן עם מפקד המחלקה ארהרד: ‘כנראה שמצב הרוחות פה ירוד ומפקד מקום מרכזי אין עוד'.[6]

זלמן מרט, מפקד גדוד ‘מוריה', היה מודאג ממצב כוח האדם בהר הצופים. הוא דיווח על כך בסוף מרס למפקדת המחוז וציין כי המצב בתחום זה קשה ביותר והתקן של מחלקה שנקבע בתכנית החדשה לארגון כוחות המחוז אינו מספיק. כמו כן ביקש לבדוק אם על פי התקן מספר הנוטרים השומרים באוניברסיטה הוא אכן ארבעה וב'הדסה' עשרה.[7]

 

 

מפקד האזור, בן–ישעיה, עזב את הר הצופים באמצע מרס 1948. את התפקיד מילא בינתיים ארהרד, מפקד מחלקה בפועל בפלוגה ג בגדוד ‘מוריה'.[8] הוא שימש בתפקיד זה עד 30 במרס, כשמפקד מחוז ירושלים מינה את יואל מלכוב למפקד הר הצופים (אזור 11). בפקודת היום הראשונה שפרסם מלכוב ב–2 באפריל, הוא ציין כי כל אדם הנמצא באזור 11, ‘בין אם בתפקיד שמירה ובין אם בתפקיד אזרחי איזה שהוא, נתון לסמכותו של מפקד האזור והוראות מפקד האזור מחייבות אותו'. כמו כן הודיע שיעשה את כל המאמצים להשלים במהירות את תכנית הביצורים והגנת המקום כפי שאישר פיקוד המחוז ושהוא מצפה לסיועם של עובדי האוניברסיטה ו'הדסה' בביצוע מהיר של התכנית. בשיחה שקיים עם אנשי המקום אמר להם שבכוונתו להפוך את הר הצופים ל'מבצר בל יכבש'.[9]

 

 

 

הפעילות הצבאית והאזרחית בהר ובסביבתו

 

בהר הצופים, בשכונות ובכפרים הסמוכים לו החלה פעילות צבאית מיד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם ב–29 בנובמבר 1947. חלקה פעילות התקפית ויזומה של הכוחות הצבאיים של הצד היהודי וחלקה פעילות הגנתית נגד התקפות של הכוחות הערביים. הר הצופים שימש לעתים בסיס לכוחות שפעלו בסביבתו.

 

כבר ב–1 בדצמבר 1947 תקפה יחידה של אצ"ל את הכפר שועפאט לשם הרתעה. היחידה התוקפת בפיקודו של בן–ציון כהן, ‘גיורא', וסגנו יהושע גורודנצ'יק, ‘אלימלך', מנתה 13 לוחמים, והם יצאו מאזור תל ארזה–סנהדריה. התוקפים פוצצו שלושה בתים בחומרי נפץ, הטילו פצצות תבערה לשני בתים נוספים, זרקו כמה רימונים ונסוגו מהכפר בלי אבדות.[10]

 

אנשי החי"ש מגדוד ‘מוריה' ערכו סיורים ביעדים שהתקבלו דיווחים בדבר פעילות של כוחות צבאיים ערביים המתקיימת בהם. בין יעדים אלה היה ואדי ג'וז.[11] גם יחידת החי"ש שהייתה מוצבת בהר הצופים יצאה מדי פעם לסיורים והציבה מארבים ליד הכפרים הסמוכים. בליל 24-25 בדצמבר 1947 יצאה כיתה מהר הצופים לסיור במחצבה סמוכה. בראשית ינואר יצאה כיתה עם צוות מרגמה שני אינץ' וירתה שישה פגזים לעבר ואדי ג'וז. כיתה אחרת סיירה בדרכים ממזרח לכפר עיסאויה הנמצא מזרחית להר הצופים. בליל 11-12 בינואר נערך סיור בחלק המזרחי של שועפאט. הכוח שמנה עשרה אנשים יצא בשעה 00:05 מהר הצופים הגיע לגבעה הצרפתית, בדק שם את אחד הבתים ולאחר מכן הוצב מארב ליד שועפאט. הפעולה הסתיימה בשעה 02:50.[12]

 

הר הצופים היה עמדה חשובה במערך ההגנה של צפון–מזרח–ירושלים, מיקומו ושליטתו על כל סביבתו נוצלו לעתים לצרכים צבאיים. תוכנן להציב בו מקלע כדי לפגוע בתחבורה הערבית. הרכבי, מפקד פלוגה בגדוד ‘מוריה', נפגש ב–12 במרס עם בן–ישעיה, מפקד הר הצופים, ועם ארהרד, מפקד מחלקת החי"ש בהר הצופים, והשניים אמרו לו שתכנית זו אינה מקובלת עליהם. הרכבי דיווח על עמדתם למפקדת גדוד ‘מוריה'.[13] ב–13 במרס הועברה להר הצופים מרגמה שלושה אינץ' עם צוות רגמים.[14] ב–24 במרס בצהריים סייעו בירי ממקלע מהר הצופים לשני משוריינים שהותקפו בשועפאט. בשעות אחרי הצהריים נורו שבעה פגזי מרגמה שלושה אינץ' מהר הצופים וכמה פגזים נוספים מסנהדריה לעבר שועפאט.[15]

 

הר הצופים, שהיה מכותר מכל צדדיו וממוקם באחד ממוקדי הלחימה הקבועים בעיר, היה פעמים רבות יעד להתקפות ערביות. הערבים היו מודעים לחשיבותו של המקום וניצלו את בידודו כדי לנסות לפגוע בו ובתחבורה בדרך אליו. ההתקפות על התחבורה נעשו קשות בסוף דצמבר 1947 וההתקפות על ההר עצמו החלו באמצע פברואר 1948. הירי בוצע משלושה כוונים: שיח' ג'ראח, ואדי ג'וז והגבעה הצרפתית. היריות חדרו לעתים לתוך חדרי בית החולים. ב–21 בפברואר נהרג מפגיעת כדור הנוטר אליהו הירשמן, שהיה בעמדה על גג בית החולים ‘הדסה'. ב–28 במרס הניחו הערבים פצצה סמוך לגדר האוניברסיטה מול מועדון הסטודנטים. הפצצה התפוצצה אך לא גרמה נזק פרט לניפוץ של שמשות רבות.[16] מגני ההר לא השיבו אש בדרך כלל, כדי שלא להסלים את המצב וכדי שלא לבזבז תחמושת, שהייתה בידי מגני ההר בצמצום. הבריטים, שהיו אמורים לשמור על השקט באזור, לא הצליחו למנוע את ההתקפות. קפטן ג'יימס קרופורד, קצין המודיעין של הגדוד הבריטי שהיה אחראי על האזור, הוזמן למקום ב–23 במרס לאחר ירי לעבר בית החולים, ופרופ' אברהם רייפנברג, קצין הקישור לבריטים, דיווח לו על הירי. קרופורד הבטיח לעשות כל שאפשר כדי למנוע את ההתקפות, אך הן נמשכו.[17]

 

מראשיתם של מעשי האיבה נערכו ה'הגנה' והמוסדות האזרחיים שפעלו בהר הצופים להגנה על ההר ועל מוסדותיו. אנשי בית החולים ‘הדסה' והאוניברסיטה החלו לבצר את ההר ולמגן את הבניינים שבו כדי להתגונן מההתקפות הערביות התכופות. שני המוסדות הקצו כספים רבים לרכישת ציוד למצב חירום ואגרו אספקה וציוד חיוני למקרה שההר ינותק מירושלים.

 

ב–17 במרץ פנה סגן מפקד גדוד ‘מוריה' אל מטה החטיבה וציין את המקומות שיש למקש בדחיפות וביניהם הר הצופים, שהיה במקום שני בסדר העדיפות (אחרי שכונת מקור חיים בדרום העיר). מפקד הגדוד ביקש להקצות להכנת המוקשים 200 קילוגרמים חומר נפץ.[18] במבואות הר הצופים הוקמו שני מחסומים: מחסום אחד על כביש הגישה ל'הדסה', כדי לפקח על כלי רכב המגיעים להר מהעיר או מהשביל העולה מדרך שכם. מחסום זה היה קשור למפקד קטע 1 ולעמדת הרובה נגד טנקים של הקטע. מחסום שני על כביש הגישה לאוניברסיטה, לפיקוח על כלי הרכב המגיעים מכיוון בית החולים הצבאי באוגוסטה ויקטוריה. מחסום זה היה קשור למפקד קטע 2 ולעמדת הרובה האנטי טנקי של הקטע. כל מחסום אויש בשלושה שומרים בכל שעות היממה. על פי ההנחיות שניתנו לשומרים, מ–6 באפריל היה עליהם לעצור כל הולך רגל וכל רכב, לזהות את האנשים ולערוך חיפוש קפדני בכלי הרכב לפני שהם עוברים את המחסום.[19]

 

מגני הר הצופים נאלצו להיערך מדי פעם בהתאם להתרעות שנתקבלו ממקורות שונים על כוונות לתקוף את המוסדות שפעלו במקום. ההיערכות גרמה למתח בקרב הלוחמים והעובדים במקום והשפעתה ניכרה גם בעבודת המוסדות האזרחיים. מראשית ינואר 1948 התקבלו ידיעות ממקורות שונים בעניין התקפה מתוכננת על האוניברסיטה ועל בית החולים ‘הדסה', ביניהן ידיעה שהתקבלה ממקור נוצרי לא–ערבי, שציין שנשק רב הובא לא–טור ושבסביבות הכפר מסתובבות ‘כמה כנופיות המחכות לשני מפקדי כנופיות, כדי להתקיף את האוניברסיטה ואת הדסה'. מודיע ערבי סיפר שבשיח' ג'ראח מתרכזות כנופיות המתכוננות לפעול מ–30 בינואר בפיקודו של עבד אלקאדר אלחוסיני, מפקד כוחות הג'יהאד הקדוש באזור ירושלים.[20] ידיעות דומות על כוונות לכבוש את הר הצופים התקבלו גם בראשית פברואר.[21]

 

הבריטים העבירו לעתים ידיעות על כוונות להתקפות ואף סייעו בהיערכות למניעתן. למשל, קצין בריטי מחטיבה 2, שהייתה אחראית על ירושלים, העביר ב–29 בפברואר לקצין הקישור חיים הרצוג התרעה על כוונת האנשים שהניחו את מכוניות התופת כמה ימים קודם לכן ברחוב בן יהודה במרכז ירושלים לבצע פיגוע דומה באוניברסיטה או בבית החולים ‘הדסה'. על פי הדיווח המפגעים מתכננים להגיע מכיוון א–טור או מכיוון ראמאללה דרך שיח' ג'ראח. הבריטים הציבו שני מחסומים ליד האוניברסיטה כדי למנוע את הפיגוע.[22] ב–1 במרס מסר סרג'נט משטרה בריטי על כוונת הערבים לתקוף את האוניברסיטה ואת ‘הדסה' תוך שימוש במרגמות. ב–5 במרס התקשר ערבי והודיע בערבית ובאנגלית כי בתוך יומיים יפוצצו את ‘הדסה', את קינג דייויד [מלון המלך דוד], את בניין הסוכנות ואת משרד ועד הקהילה [ירושלים].[23] ב–13 במרס התקבלה ידיעה ממקור ערבי שהוגדר ‘מוסמך מאוד', שהוכנו תכניות לפוצץ את האוניברסיטה. ב–17 במרס העביר הקצין טרנר, מפקד הבולשת המחוזית בירושלים, התרעה על כוונת הערבים לבצע פיגוע באוניברסיטה בעזרת אוטובוס דומה לאוטובוסים של חברת ‘המקשר', שיגיע מכיוון ואדי ג'וז. טרנר ציין שהצבא והמשטרה יעשו ככל יכולתם למנוע את הפיגוע ויוצבו משמרות של הצבא בשני מקומות בדרך להר הצופים. מפקד המחוז דוד שאלתיאל הנחה את מרט, מפקד גדוד ‘מוריה', לקחת התרעה זו לתשומת לבו ‘המיוחדת'. מרט הנחה את מפקד הפלוגה הרכבי להיערך כנדרש בהר הצופים.[24] על פי דיווחים מ–18 במרס, שהוגדרו ‘רציניים', נמסר שהערבים מכינים מכלית נפט, צובעים אותה בצבעי חברת ‘של' ומתכננים להחנותה בהר הצופים בשעות הלילה ולפוצצה שם.[25] ב–4 באפריל נמסרה התרעה ממקור ערבי שיש כוונה להכניס ל'הדסה' או לאוניברסיטה מכונית תופת שיכין חבלן גרמני, ובה עשרה טונות חומר נפץ. מגני הר הצופים נערכו ומפקדם מלכוב הודיע למפקד גדוד ‘מוריה' שהשמירה תוגברה וניתנו הוראות מתאימות לשומרי המחסומים כדי למנוע את הכניסה להר בלי בקרה.[26]

 

הערבים נהגו להצדיק את התקפותיהם על הר הצופים בכך שהיהודים תוקפים אותם משם. ב–17 במרס, במסיבת עיתונאי חוץ, הודיע עבד אלקאדר אלחוסיני שהאוניברסיטה ובית החולים ‘הדסה' משמשים בסיס שממנו יוצאים רוצחי נשים וילדים ערבים. מטרת היהודים לדבריו היא לגרות את הערבים לתקוף מוסדות רפואה וחינוך אלה כדי להשתמש בכך למטרות התעמולה הציונית, והדבר יצדיק פעולת גמול נגד מטרות ערביות. הוא מקווה, כך אמר, שהערבים לא ייאלצו לכבוש או להרוס מוסדות אלה, מאחר שהעולם הערבי אינו רואה פעולות כאלה בעין יפה.[27] עבד אלקאדר נהרג בקסטל ב–8 באפריל לפנות בוקר. בחיפוש שנערך בכליו נמצאה בין השאר תכנית התקפה מפורטת של הר הצופים.[28]

 

ה'הגנה', שההנהגה המדינית והצבאית של היישוב היהודי הטילה עליה להחזיק בכל יישוב או שכונה יהודיים בכל מצב, הייתה צריכה לא פעם להתמודד עם גורמים אזרחיים שלא היו נחושים באותה המידה והיו עלולים לפגוע בעקרון זה. בהנהלת ‘הדסה' חששו לגורלם של המוסד ושל האנשים הנמצאים בו עקב מצב הביטחון בהר ובדרך אליו. ברטה סקולמן ומרים גרנובסקי מהנהלת ארגון ‘הדסה' שוחחו על כך ב–8 במרס עם בן–גוריון. שאלתיאל, שנתבקש לחוות דעתו על הנושא, ציין כי אין נשקפת כל סכנה ל'הדסה' ולאוניברסיטה.[29] חוות דעת זו לא שכנעה כנראה את הנהלת ‘הדסה'. הרכבי, מפקד הפלוגה האחראי על הר הצופים, פנה ב–24 במרס אל מטה גדוד ‘מוריה' ומסר שמפקד ה'הגנה' בבית החולים ‘הדסה' אמר לו שמנהל ‘הדסה', ד"ר חיים יסקי, חושב על אפשרות של פינוי חלקי של בית החולים בגלל הרגשת חוסר הביטחון שם. בכוונתו לפנות תחילה את בית הספר לאחיות. הרכבי ציין כי לדעתו יש להתנגד לכוונה זו והוסיף שיש להגדיל את כמות הנשק במקום כדי שתהיה אפשרות להחזיקו מבחינה צבאית. בעקבות פנייתו של הרכבי פנה מרט מיד למטה המחוז וביקש לדון מחדש במצב בהר הצופים ולתגברו בכוח אדם ובנשק.[30] מרט חזר ופנה יומיים לאחר מכן וביקש לפגוש את שאלתיאל כדי לדון עמו בענייני הר הצופים. הוא ציין במכתב מקדים כמה מהבעיות של המקום:

 

א. עבודות הביצורים מתעכבות מכיוון שיחידת ההנדסה של המחוז לא שלחה מומחה לעניין. האוניברסיטה מסרה את עבודות הביצורים לקבלנים, אך בגלל הבעיות בתחבורה להר הפועלים אינם מגיעים ואי–אפשר להביא אליו חומרי בנייה.

ב. המיקוש מתעכב כי קצין החבלה של המחוז, אשר אסר למקש באופן עצמאי בלא הדרכת מומחה, לא הגיע.

ג. הקשר הטלפוני הפנימי אינו פועל כהלכה בימי גשם משום שהחוטים [ה]מונחים גלויים על הקרקע [נרטבים].

ד. מספר אנשי החי"ם צומצם וחלק מהם מסרבים להגיע להר בגלל התחבורה הבלתי סדירה. כתוצאה מכך גדל העומס על אנשי החי"ש והם אינם יכולים לעמוד בכל המשימות.

ה. מאיר שרביט, ‘ירקוני', מפקד החי"ם המחוזי, לא מצא מחליף למפקד שעזב שבועיים קודם לכן ‘וכנראה רוחץ ידיו מהענין כעת'.

לאחר הפגישה עם מפקד המחוז פנה מרט אל נעמן סטבסקי (סתוי), ‘יהונתן', שמפקד המחוז מינהו לטפל בבעיית כוח האדם עם שלטונות האוניברסיטה, וביקש לקדם את המצב בתחום זה. כמו כן פנה לקצין ההנדסה המחוזי וביקש לקבל עדכון על טיפולו בביצורי הר הצופים.[31]

 

קצין המבצעים המחוזי בן–ציון אלדד דחה את מרבית טענותיו של מפקד גדוד ‘מוריה'. הוא טען שאנשי החי"ש והחי"ם שבמקום צריכים לבצע בעצמם את עבודות הביצורים המינימליות ולהתקין את חוטי הטלפון על עמודים. אין להשלים עם סירוב אנשי החי"ם לעלות להר. אפשר לשכנע אותם שיעלו להר, ואפשר להפעיל את המשטרה הגדודית ולהעלותם בכוח. אלדד סבר שעקב תנאי המקום צריך שיהיה בו מפקד מוסמך, רצוי ברמה של מפקד פלוגה. הוא הוסיף שאנשי הש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה') מסרו לו שמודיע ערבי בא להר הצופים כדי למסור מידע והמתין באחת העמדות שעה ארוכה, אך איש לא הגיע אליה והוא עזב את המקום.[32] אלדד ציין במכתב אל מפקד גדוד ‘מוריה' כי ‘במצב הנוכחי ובזמן הנוכחי לא תוכלו לקבל כל תוספת נשק מאיזה סוג שהוא לאזור 11 [הר הצופים]. הכח הנוכחי באזור, כולל [כוח] אדם, נשק, ביצורים קשר וכו' — אינו מנוצל כראוי משום שידוע לי כי: (1) חומרי הביצורים טרם נוצלו עד הסוף; (2) אמצעי הקשר טרם הורכבו כולם; (3) במועד מסויים נמצאה עמדה מסויימת ריקה זמן ממושך (מודיע ערבי היה בה); (4) כוחות החי"ם אינם מנוצלים; (5). הפיקוד במקום טרם השתלט על האזור'.[33] מתברר שכמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, במקום בעל חשיבות רבה כהר הצופים, טרם הוסדרו כראוי עניינים בסיסיים בתחום הביטחון. חמורה במיוחד העובדה שבמקום מבודד ומנותק זה לא היה פיקוד יעיל ומסודר.

 

ב–11 באפריל ביקרו בהר הצופים מפקד החטיבה הבריטית האחראית על ירושלים הבריגדיר צ'רלס ג'ונס וסגן מפקד הגדוד שהיה אחראי על צפון–ירושלים מייג'ור ג'ק צ'רצ'יל. הם שוחחו על המצב בהר הצופים עם נשיא האוניברסיטה ד"ר יהודה ליב מאגנס, עם סגן מנהל ‘הדסה' ד"ר עלי דיוויס ועם פרופ' רייפנברג. הבריגדיר ג'ונס טען שלדעתו אם הערבים יעשו מאמץ הם יוכלו לנצח את היהודים. הוא ציין שהצבא הבריטי מציע כל עזרה שהוא יכול לתת להר הצופים. לדבריו אין להפוך את הר הצופים למבצר ולהחזיק במקום מספר רב של אנשים וכמות גדולה של נשק. עוד טען שאין לכבוש שטחים בסביבת ההר כי כיבוש כזה יהיה בבחינת התגרות בערבים והדבר עלול להזיק לצד היהודי.[34]

 

השמירה וההגנה השוטפת בשכונות הערים וביישובים ברחבי הארץ התבססו בדרך כלל על התושבים. המצב בהר הצופים היה שונה כי לא היו בו תושבים קבועים וגם מספר אנשי ה'הגנה' שהוצבו בו לא הספיק כדי להגן עליו בתקופת כוננות ולחימה. נוצר הצורך לשתף את עובדי בית החולים ‘הדסה' ואת עובדי האוניברסיטה בשמירה על מקום עבודתם. דבר זה היה כרוך בתיאום עם גורמים רבים בשני המוסדות וביניהם גורמי הביטחון בירושלים. כמו כן נדרשו בדיקות וקבלת החלטות עקרוניות. היה צריך לארגן את העובדים בשני המוקדים, בירושלים ובהר הצופים, ולשלבם בתורנות שמירה בהר הצופים. היה צריך לברר אם העובדים מחויבים למקום עבודתם עד כדי כך שיהיו מוכנים לשמור עליו. אם לאו, האם אפשר יהיה לכפות עליהם תורנויות שמירה? ואם יסרבו — האם אפשר יהיה לפעול נגדם? היה צריך לתאם במפקדת המחוז את תורנויות השמירה של העובדים בהר הצופים עם מטלות אחרות בענייני ביטחון שהוטלו עליהם, בין השאר חובת תורנות שמירה במקום מגוריהם, ולפתור את בעיית העלאתם להר של השומרים בתנאים של תחבורה שאינה בטוחה. היה צורך בהיערכות לוגיסטית ותקציבית לאחזקת השומרים בהר הצופים. עקב מורכבות העניין והקשיים הרבים לא תמיד הצליחו הנהלות האוניברסיטה ובית החולים ‘הדסה' לעמוד בדרישות המרובות של אנשי הביטחון.

 

עמדת הבריטים

 

המצב הביטחוני בירושלים בכלל ובהר הצופים בפרט העסיק מאוד את השלטונות האזרחיים והצבאיים הבריטיים. לבריטים היה ברור שלצד פעילות המוסדות האזרחיים שבהר מתקיימת בו גם פעילות צבאית הגנתית והתקפית של כוחות צבאיים יהודיים. הם היו מוכנים לקבל בהבנה את הצורך להגן על המקום, אם כי לעתים התנכלו לאנשי ה'הגנה' שבו. למשל במרס 1948 עצרה המשטרה הבריטית אחות מבית החולים ‘הדסה' ואדם נוסף שהיו בשמירה סביב בית החולים. השניים הובאו לתחנת המשטרה בקישלה, ליד שער יפו, והאחות הואשמה בהסתרת נשק על גופה. השניים שוחררו רק לאחר שעורך דין התערב ושכנע את מפקד המשטרה שטיפל בהם שהחזקת הנשק נועדה לצורכי שמירה על בית החולים.[35]

 

ב–1 במרס התקיים דיון על ביטחון ירושלים בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות אליעזר קפלן ומשה שפירא, מפקד מחוז ירושלים שאלתיאל וראש אגף הביטחון בסוכנות חיים הרצוג. עיקר הדיון נסב על ביטחון בית החולים ‘הדסה' והאזורים היהודיים מחוץ לעיר. בהמשך ניסח הרצוג עם ליאו כהן מהמחלקה המדינית של הסוכנות מכתב בעניין זה אל המפקד הכללי של הצבא הבריטי בארץ. במכתב, הנושא את חתימתו של קפלן, נתבקשו הבריטים לעשות את כל הצעדים הדרושים להבטיח את הדרך להר הצופים העוברת בשיח' ג'ראח ולתמוך תמיכה מלאה בבקשותיהם של נציגי האוניברסיטה ו'הדסה' בעניין זה.[36] הבריטים השיבו כרגיל שהם עושים כמיטב יכולתם, והניסיונות של נציגי המוסדות היהודיים לקבל מהם הגנה טובה יותר לא עלו יפה.

 

ההתייחסות הבריטית למצב בהר הצופים פורטה וסוכמה במסמך ששלח הנציב העליון לשגריר הבריטי בוושינגטון ב–29 במרס 1948. לדעת הבריטים שורש הבעיה בהר הצופים הוא ראיית הערבים את בית החולים ‘הדסה' ואת האוניברסיטה כמקום ריכוז של לוחמים ונשק למטרות התקפיות. הערבים חושדים שהתחבורה היהודית להר הצופים וממנו משמשת להובלת נשק ותגבורת ולכן הם מנסים כל העת להתקיף את כלי הרכב העולים להר ואת הבניינים שעליו. הפעילות של היהודים מחזקת את חשדות הערבים. למשל ההתקפה על ואדי ג'וז ב–26 בפברואר 1948 (מבצע ‘כרמל') והעברת אנשים חמושים באמבולנסים לבית החולים. קרה גם שהיהודים גרמו לתקריות כשפתחו באש מתוך אוטובוסים שהיו בדרך להר הצופים. הנציב העליון הסביר שמצב הביטחון אינו משביע רצון, אך נמצא בטיפול רצוף של הממשל הבריטי ושל כוחות הביטחון ונעשים מאמצים להחזיר את השלום הן באמצעות משא ומתן הן בעזרת התערבות צבאית. ניסיון להגיע להסדר נכשל בגלל סירוב היהודים להרשות חיפושים בתחבורה להר מטעם הערבים בפיקוח בריטי. בראשית מרס הפרו הערבים הפוגה חלקית שנמשכה שבוע. ב–7 במרס, בעקבות ההפרה, תפסו הבריטים את בית אנטוניוס, שהוחזק עד אז בקביעות בידי ערבים חמושים. הבית, על הדרך להר הצופים, היה מרכז לפעילות הערבית ושלט על בית המופתי שממולו, מעבר לכביש. מאז נראה שמצב והתחבורה היהודית השתפר והיא נעה ביתר חופשיות, אם כי בימים האחרונים חלה הידרדרות מסוימת.

 

אין להפריד את המצב בהר הצופים מהמצב הביטחוני בירושלים כולה. אילו היו די כוחות צבאיים בריטיים שיכלו לתפוס ולהחזיק את כל השטחים החיוניים בעיר הייתה הבעיה נפתרת. מכיוון שלא אלה פני הדברים אי–אפשר לצפות לשינוי יסודי במצב בלי ששני הצדדים יפסיקו לבצע פעילות פרובוקטיבית. נוסף על הצליפות, הפגיעה בדרכים ופיצוצי הבתים יש כמה מקומות בעייתיים מעוררי פרובוקציות: נוכחות הכוחות הצבאיים של ה'הגנה' והאצ"ל בעיר העתיקה ופעילותם שם, שגורמים להתקפות הערבים על הרובע היהודי; ביצור שכונת ימין משה, שחולשת על הדרך היחידה המקשרת את האזורים הערביים בצפון העיר עם האזורים הערביים בדרומה; החזקת שכונת מקור חיים, שאין לה עתיד כמקום יישוב. הממשל הבריטי התאמץ במשך חודשיים ויותר להביא להסדר כולל לבעיית הביטחון בעיר כשניסה לשכנע את מנהיגי שני הצדדים להיפגש עם נציגי הממשל. שום צד לא היה מוכן להגיע להסדר וכל צד טען שיפסיק להילחם אם הצד שכנגד יקדים ויעשה זאת. הנציב העליון סיים את סקירתו בהערכה שבמצב כפי שתואר יש תקווה קלושה בלבד להגיע להסדר, אך הכוחות הבריטיים ימשיכו לשמור ככל יכולתם על הסדר ועל הביטחון בשטח בית החולים והאוניברסיטה שבהר הצופים כפי שיעשו בכל חלקי העיר.[37]

 

[1] בן–גוריון, יומן המלחמה, א, 6.1.1948, עמ' 120.

[2] מצבת פלוגה ד' גדוד 1, בלא תאריך (על פי ההקשר 28.1.1948), א"צ, 1093/49 — 114.

[3] יורם [קצין השלישות של הגדוד] בשם מפקד גדוד 1 שדמי [זלמן מרט], חלוקת הכח במרחב הגדודי, 16.2.1948, א"צ, 553/50 — 109; שדמי אל זהר [יוסף לוין–נבו, מ"פ], 16.2.1948, שם, 553/50 — 110; שדמי אל מטחן, 18.2.1948, שם.

[4] שדמי אל מוסא [משה סלומון, מ"פ], גולד [יהושפט הרכבי, מ"פ], יחיעם [מרדכי ווינשטיין–גזית, מ"פ], חילופין: פקודת התרעה, 7.3.1948, א"צ, 553/50 — 109; מוריה אל מפקדי הפלוגות: ארגון כוחות הגדוד, 10.3.1948, שם.

[5] גולד אל מוריה, הנדון: האוניברסיטה, 18.3.1948, שם, 553/50 — 109.

[6] יומנו של דב לוין, 23.3.1948, 21. דב לוין, סטודנט למדעי הרוח, איש ה'הגנה', השתייך ליחידת הסטודנטים שהשתתפה בהגנה על הר הצופים.

[7] זהר בשם מפקד הגדוד אל מע"ר [מעון ראשי — מטה המחוז] (יהונתן) — הנדון: כח האדם בהר הצופים, בלא תאריך, מרס 1948, א"צ, 553/50 — 111; זהר בשם מפקד הגדוד אל מע"ר דע: גולד, הנדון: אזור 11 [הר הצופים], בלא תאריך, מרס 1948, שם, 553/50 — 109.

[8] מפקד גדוד מוריה אל מע"ר, אלדד, הנדון: אזור 11 [הר הצופים], 26.3.1948, שם, 553/50 — 111.

[9] ריאיון עם יצחק קציר (קורצהנט), מראיין נתן סנדובסקי, 25.6.1989. להערכת קורצהנט הסיבה למינויו של יואל מלכוב הייתה הציפייה שהניסיון שצבר בתור קצין הנדסה בצבא הבריטי יסייע לו בביצור הר הצופים (יומנו של דב לוין, 5.4.1948).

[10] עדות יהושע גורודנצ'יק, מ"ז, כ4 33/9; עדות בן–ציון כהן, שם; הפשיטה על שעפט, כתב יואל קמחי, 'יורם', ב–1948, שם, כ4 36/9.

[11] שדמי אל זוהר, הנדון: סיורים במרחבך, 23.12.1947, א"צ, 553/50 — 100; זהר אל צדיק [קצין המודיעין של גדוד 'מוריה'], שדמי, 24.12.1947, שם; זהר אל עזריה [מרימצ'יק, מפקד מחלקה], 24.12.1947, שם.

[12] דוח שכתב 'צדיק', בלא תאריך, שם, 500/48 — 28; צדיק אל בן יהודה [מפקד המחוז], דוח על הפעולה, 25.12.1947, שם, 500/48 — 32; צדיק אל מטח"ן, חשמונאי [מודיעין המחוז], דוח ליום 11 בינואר 1948, 12.1.1948, שם, 4944/49 — 574.

[13] גולד אל מוריה, 12.3.1948, שם, 553/50 — 109.

[14] גולד אל מוריה — חולית רגמים "3, 13.3.1948, שם, 553/50 — 109; מוריה אל מוסא, 14.3.1948, שם.

[15] דוח על עניין השיירה לעטרות, בלא תאריך, שם, 840/49 — 235; אזור 9 תל ארזה–סנהדריה (סכום פעולותינו ופעולות האויב), שם, 2504/49 — 18; חשמונאי אל דוד, דו"ח ליום 24-25.3.48, שם, 150/86 — 1. בשיירה זו נהרגו 14 ונפצעו תשעה.

[16] ב–17 בפברואר בשעות הצהריים נורו יריות רבות מוואדי ג'וז לעבר האוניברסיטה. לפי דיווחים מודיעיניים השתתפו בירי גם חיילי הלגיון הערבי. הם השתמשו בשלוש מכונות ירייה (צדיק אל שדמי, 17.2.1948, 18:30, א"צ, 553/50 — 114); יזכור [חללי מלחמת העצמאות, לנוטר הירשמן שנהרג]; ב–6 במרס בין השעות 21:00-22:00 נורתה אש חזקה על האוניברסיטה מוואדי ג'וז וממחנה של הלגיון הערבי. הושבה אש. לא היו נפגעים (צדיק אל חשמונאי, הנדון: יריות על האוניברסיטה, 7.3.1948 שעה 14:00, א"צ 553/50 — 14); ב–12 במרס בבוקר נורו יריות מכיוון ואדי ג'וז לעבר בית החולים. ב–17 במרס בבוקר נורו יריות לעבר פועלי בניין שעבדו ליד בניין רטנוף. לא היו נפגעים. אחר הצהריים נורו יריות מבית המופתי בשיח' ג'ראח על משאית שיצאה מאזור בית החולים ‘הדסה' לעבר האוניברסיטה (דיוויס אל מאגנס, 12.3.1948, 18.3.1948, אמתע"י, 3/2253P); ב–22 במרס בשעה 16:15 נורו יריות מהגבעה הצרפתית לעבר פועלי בניין שעבדו באזור בית החולים ‘הדסה'. אחד הכדורים חדר לחדר האוכל של אנשי הסגל. ב–23 במרס בבוקר נורו יריות מהגבעה הצרפתית לעבר בית החולים (דיוויס אל מאגנס, 23.3.1948, 24.3.1948, שם); ב–24 במרס נפתחה אש מהגבעה הצרפתית לעבר בית החולים. האש החלה בשעה 12:15, נמשכה כשעה וחצי וחדרה לכמה אזורים בבית החולים (דיוויס אל מאגנס, 25.3.1948, 29.3.1948, שם); גם בליל 28-29 במרס היו חילופי אש רבים. במשך הלילה נורתה אש כבדה לעבר האוניברסיטה ובניין רטנוף. כדור חדר גם למחלקת הילדים בבית החולים ‘הדסה' (יומנו של הסטודנט דוד מרצבך, 29.3.1948-28); בליל 30-31 במרס ובליל 1-2 באפריל נורתה אש כבדה לעבר הר הצופים (יומנו של הסטודנט דב לוין, 31.3.1948, 2.4.1948).

[17] דיוויס אל מאגנס, 24.3.1948, אמתע"י, 2253/3P.

[18] יורם [קצין השלישות של 'מוריה] בשם עשהאל [צבי סיני, סגן מפקד גדוד 'מוריה'] אל אג"ם ורשף [קצין החבלה של המחוז], הנדון: מקוש/ מקוש דחוף, 17.3.1948, א"צ, 553/50 — 111; מפקד הגדוד אל רשף, אלדד [קצין המבצעים של המחוז], בלא תאריך, מרס 1948, שם.

[19] הוראות קבע לשומרים על ידי המחסומים באזור 11, גא"ע, 1/06/48.

[20] חשמונאי אל שדמי, 6.1.1948, א"צ, 2644/49 — 351; חשמונאי אל שדמי, הנידון: שיח' ג'ראח וואדי ג'וז, 1.2.1948, שם, 446/48 — 20.

[21] חשמונאי אל שדמי, הנדון: הדסה והאוניברסיטה, 3.2.1948, שם, 446/48 — 20; הנדון: כיבוש האוניברסיטה והדסה, 6.2.1948, שם, 553/50 — 122; חשמונאי אל שדמי, הנדון: הר הצופים, 8.2.1948, שם.

[22] יומנו של חיים הרצוג. הבריטים התכוונו להניח את מחסומיהם ליום אחד בלבד, 29.2.1948, אצ"מ, 25/9049S.

[23] יומן חשמונאי, 1.3.1948, 5.3.1948, א"צ, 2504/49 — 18.

[24] דיווח חשמונאי, 13.3.1948, והערות שאלתיאל ומרט בכתב יד על גבי הדיווח, שם, 553/50 — 25; חשמונאי אל דוד, מוריה, אלדד, [יוסף] שנורמן [קצין קישור לבריטים], 17.3.1948, שם, 1338/79 — 308.

[25] חשמונאי אל [גדוד] מוריה, [גדוד] מכמש, ירקוני [מפקד החי"ם במחוז], אחז [אחראי על המחסומים בעיר], 18.3.1948, שם, 553/50 — 122.

[26] צרור ידיעות ערביות, 4.4.1948, שם, 2644/49 — 355; יואל [מלכוב] אל שדמי [זלמן מרט], 4.4.1948, שם, 1093/49 — 130.

[27] סיכום שכתב מאגנס מפי עיתונאי אמריקני שנכח במסיבת העיתונאים עם עבד אלקאדר אלחוסיני, 18.3.1948, אמתע"י.

[28] עדות יעקב סלמן, בתוך: לוסין, עמוד האש, עמ' 527; עדות יעקב סלמן, את"ה, מס' 19.49.

[29] בן–גוריון, יומן המלחמה, א, 8.3.1948, עמ' 286.

[30] גולד אל מוריה, הדסה, 24.3.1948, א"צ, 553/50 — 111; זהר בשם מפקד גדוד מוריה אל מע"ר דע: גולד, 24.3.1948, שם.

[31] זהר אל מע"ר דע: אלדד, הנדון: אזור 11, 26.3.1948, שם, 553/50 — 111; זהר אל מע"ר (יהונתן), כח האדם בהר הצופים, 28.3.1948, שם; זהר אל מע"ר (חזקיהו), ביצורי הר הצופים, 28.3.1948, שם.

[32] אלדד אל מוריה, הנדון: אזור 11, 27.3.1948, שם, 553/50 — 111. מפקד גדוד ‘מוריה' העביר את מזכרו של אלדד לידיעת מפקד המקום.

[33] אלדד אל מוריה, מע"ר, רובין [אחראי על כוח האדם במחוז], הנדון: אזור 11, 29.3.1948, שם, 553/50 — 111. מכתב זה הועבר על ידי שליש גדוד מוריה ב–5.4.1948 אל יואל מלכוב מפקד הר הצופים.

[34] מרדכי [ארהרד], סגן מפקד אזור הר הצופים, אל מוריה, דוח על ביקורי הבריגדיר ג'ונס ומייג'ור צ'רצ'יל ב–11.4.1948, מפי ד"ר דיוויס, 17.4.1948, שם, 553/50 — 25.

[35] רבינוביץ, אמת ושקר, עמ' 80-81.

[36] יומן חיים הרצוג, 1.3.1948, אצ"מ, 25/9049S; קפלן אל גנרל מקמילן, 1.3.1948, שם, 25/5623S.

[37] יבנה (תמר/יאיר) אל טנא [מטה הש"י], מצב הבטחון, ביה"ח הדסה/האוניברסיטה, עיר עתיקה, מקור חיים וכו', 30.3.1948, א"צ, 959/49 — 24. העתק המברק הבריטי המקורי, שנשלח ב–29 במרס, הגיע לרשות הש"י בירושלים וכבר למחרת דווח עליו לש"י הארצי.