לקטי,
כי החיים אינם אגדה, אך כולנו זקוקים לאדם האחד שידאג להחזיק את החלום שלנו חי.
את האדם הזה עבורי.
"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני. מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין?"
- לואיס קרול
הקדמה
אומרים שכשאתה נוקם במישהו אתה מאבד את התמימות. כבר הרבה מאוד זמן שאני לא תמימה. תמימותי נגנבה ממני. החיים שהייתי אמורה לחיות נלקחו ממני, ואיתם הנשמה שאיתה נולדתי וליבי שהיה גדוש בחיים מלאי תקוות וחלומות. הם אינם. נעלמו. אפילו בחירה לא הייתה לי. אני מתאבלת על החיים ההם. מתאבלת על כל ה'מה אם'.
נמאס לי.
אני מוכנה לקחת בחזרה את מה שתמיד היה אמור להיות שלי. אני משתוקקת לתבוע נקמה על מה שנתלש ממני באכזריות.
כעת? כעת אני זוממת. כעת אני משתלטת. כעת אני עוטה את כתר השנאה.
פרק 1
הווה
"יקירה, את מוכנה כבר?" נשמע קולו של בעלי מהחדר השני.
אני מתבוננת בהשתקפותי במראה ועונדת את עגילי הפנינה, לוחשת לעצמי, "כן."
אני מזדקפת ומחליקה את אריג שמלתי המבריק, מעבירה אצבעות בשערי הארוך והאדמוני, העוטף את כתפיי חשופות בתלתלים חופשיים כשמיכה של ארגמן. אני מרגישה את קרירות המשי הכחול־עמוק, הנאחז בקימורי גזרתי הקטנה והעדינה. אני האישה הטובה והמאופקת ובעלי הוא מקור ההערצה שלי, לפחות למראית העין.
"מהממת."
עיניי נעות להביט בהשתקפותו של בנט במראה. אני רואה אותו נכנס לתוך חדר הארונות שלי ומתקדם לעבר השידה שמולה אני עומדת. הוא מסיט את שערי לצד, חושף את צווארי לשפתיו. אני מהמהמת כשהוא נוגע בי ואז מסתובבת בזרועותיו לסדר את עניבת הפרפר השחורה שלו. עיניו דבוקות אליי כשאני מתמקדת בצווארו. כשאני שבה ומביטה בו, הוא מחייך אליי בעדינות.
אני מחזירה לו חיוך.
הוא בהחלט מרשים עם מבנה עצמותיו הקשוח, לסתו המרובעת ושערו הערמוני, הזרוע פסי כסף עדינים, עדות לשלושים וארבע שנותיו ולמעמדו המשפיע כאיל הון, בעליה של אחת מחברות המתכת הגדולות בעולם. הוא כולו כוח.
"בולדווין מחכה ברכב," הוא אומר ונושק על מצחי.
אני אוחזת בארנקי והוא עוזר לי ללבוש את המעיל לפני שאנו יורדים במעלית. אנו חוצים את לובי מלון 'לגאסי', ביתי בשלוש השנים האחרונות, ובנט משאיר את ידו על גבי העליון כשהוא מכוון אותי החוצה לתוך הלילה המקפיא.
"מר ואנדרוול," בולדווין, הנהג שלנו וחברו הטוב של בעלי זה שנים, מברך אותנו בהינד ראש, לפני שהוא מפנה את תשומת ליבו אליי, "גבירתי."
"ערב טוב," אני אומרת, אוחזת את ידו בידי ונעזרת בו כדי להתיישב במושב האחורי במכונית ה'לנד רובר'.
בנט נכנס אחריי ומניח את ידי בחיקו כשבולדווין סוגר את הדלת ומתיישב במושב הקדמי. 'מטמורפוזה' של 'גלאס', היצירה האהובה על בנט, מפירה את הדממה וממלאת את חלל הרכב. אני מרימה את ידי ומניחה אותה על החלון הקפוא כדי להרגיש את הלחות ואת הצינה המחלחלים לעורי.
"אני אוהבת את השלג," אני ממלמלת, יותר לעצמי מאשר לבעלי.
"את אומרת את זה כל חורף."
אני מסתובבת להביט בו ואז מטה את מבטי אל ידינו המשולבות ומשחררת המהום עדין לפני שהוא זז ואומר, "אז ריצ'רד אומר שהוא ביקר באיזה מלון שיכול להיות מקום טוב לחגוג בו את 'מסיבת ערב ראש השנה' השנתית שלנו."
"איך המלון נקרא?"
"לוטוס."
"מעניין," אני אומרת, "זה המלון החדש של מק'קינון, נכון?"
"של הבן שלו, למעשה. עדיין לא פגשתי אותו."
"המממ."
הוא לוחץ את ידי בעדינות. "למה המבט הזה?"
"מק'קינון יכול להיות קצת..."
"חמור?"
אני מחייכת. "כן. לא ידעתי שיש לו ילדים."
אנו נוסעים בפקקים של מוצאי שבת בלוּפּ, מרכז העסקים הראשי של שיקגו, ומגיעים לבסוף למלון בוטיק חדש שמשרת את האליטה של העיר. אנו נוטים למצוא את עצמנו בלא מעט אירועים משמימים כמו זה. במעמדו של בנט, לא רק בעיר הזאת, אלא בכל העולם, נוכחותו מבוקשת לצורך יחסי ציבור ומסיבות אחרות. מכיוון שבנט מצא את עצמו בכמה שיתופי פעולה עסקיים עם קאלום מק'קינון לאורך השנים, הלילה לא היה אירוע שיכולנו לפספס.
בולדווין פותח את הדלת ועוזר לי לצאת. אני מתיישרת ומסדרת את שמלתי הארוכה לפני שאני מובלת מבעד לדלתות הזכוכית המובילות אל הלובי ב'לוטוס'. בזמן שבנט עוזב אותי כדי להפקיד את מעילינו, אני סוקרת את האורחים ונושכת את החלק הפנימי שבלחיי. אני יודעת שאני פה עם הגבר העשיר מכולם, אך בכל זאת המתח מערער את קיבתי כשאני תוהה אם האנשים האלה יכולים לראות דרכי. אני מתקבלת בברכה בכוס שמפניה ומלווה במבטיהן של כמה מהנשים המכהנות כחברות הנהלה בארגוני צדקה שבהן אני פעילה.
"מוכנה, יקירה?"
בעלי כורך את ידו סביב מותניי ומוביל אותנו לשיחה הראשונה מיני רבות שננהל הערב. אני מעלה בשפתיי חיוך, מרימה את הסנטר ומשחקת את המשחק. המשחק שאני משחקת מאז הכרתי את בנט.
הוא בעל אוהב, ותמיד היה. קשוח בעסקיו אך עדין איתי, כאילו אני שבירה. אולי הייתי פעם, אך לא עוד. אני הכי חזקה שיש.
חולשה מגיעה מהנשמה. כמעט לכולם יש אחת, וזה נותן לנשים כמוני יתרון. יתרון לשחק באנשים כאוות נפשי, וכך אני עושה.
"נינה!" אני שומעת את אחת מחברותיי קוראת בשמי.
"ג'קלין, את נראית פשוט מקסים," אני אומרת כשהיא מתכופפת לנשק על לחיי.
"אני לא מסוגלת להתחרות איתך בכלל. משגעת כרגיל," היא אומרת ומפנה את תשומת ליבה לבנט, מסמיקה ואומרת שלום. אני בטוחה שהיא הרטיבה את התחתונים. היא פלרטטנית נואשת. בעלה הוא תירוץ עלוב לגבר, אך הוא שותף עסקי של בנט ושונא נשים, אז אני נאלצת לסבול את השטויות שלו. אני מצטערת בשבילה על האידיוט שאיתו התחתנה. היא מנסה לשכב עם בעלי מהרגע הראשון שפגשתי אותה. מעולם לא אמרתי מילה כי ייאוש איננו תכונה שבנט נמשך אליה.
בזמן שג'קלין מפלרטטת עם בעלי, אני סורקת את החדר. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, שותים ומתרועעים. אני מפנה את תשומת ליבי מהאנשים הריקניים ובוחנת את העיצוב החד והמודרני של המלון. עיצוב מינימליסטי שנרכש תמורת הון לא קטן. אני ממשיכה להביט סביב החדר כשעיניי נתקלות לפתע בזוג עיניים שבוהות בי, מעוררות בי עניין.
בתוך קבוצה קטנה, עומד גבר גבר חתיך ביותר, לא מתייחס לאיש סביבו ומתבונן בי. גם כשאני מסתכלת עליו מעברו השני של החדר, הוא לא מפסיק לנעוץ בי את עיניו. הוא מחייך חיוך קטן ולוגם מהמשקה שלו. כשבלונדינית חטובה מלטפת את זרועו, קשר העין ניתק. הוא לבוש ללא רבב בחליפה שנתפרה עבורו באופן אישי, ויש בו קלילות שמשדרת חוסר אכפתיות. שערו מעוצב באגביות, כאילו פשוט העביר יד בין תלתליו העבים ואמר 'לעזאזל עם זה', ולסתו המסותתת מכוסה זיפים בני יום. החליפה הזאת... כן, החליפה הזאת מכסה ללא ספק גוף מתוחזק היטב. הקפלים עוטפים את גופו המוצק, מדגישים את כתפיו הרחבות ויורדים בצורה של 'וי' אל ירכיו המעוצבות.
"יקירה?"
אני קוטעת את מבטי המשתהה ומסתובבת אל מבטו המסוקרן של בעלי. אני מבחינה בכך שג'קלין כבר אינה לצידו.
"מה משך את תשומת ליבך?" הוא שואל.
"שום דבר במיוחד. אני רק סופגת את הכול. המקום הזה מהמם, נכון?"
"שאלתי אותך על המסיבה, אך נראה לי שממש לא היית מרוכזת. אז מה דעתך?"
"כן, אני מסכימה. זה יכול להיות מקום מעולה לאירוע ושינוי נחמד באווירה," אני אומרת, תוך שאני רואה את 'לעזאזל עם זה' מתקרב. הוא צועד בנינוחות וגם יתר הנשים בחדר שמות לב לכך.
"אתה בטח בנט," הוא אומר במבטא סקוטי כבד המזכיר את מבטאו של אביו ומושיט את ידו לבעלי. "אני דקלן מק'קינון. אבי מדבר בשבחך."
"נעים להכיר אותך סוף־סוף, דקלן. לא ראיתי את קאל פה הערב," אומר בנט ולוחץ את ידו של 'לעזאזל עם זה', שכעת יש לו גם שם.
"הוא לא נמצא כאן. הוא היה חייב לטוס למיאמי לטפל בעסקים."
"הממזר הזקן הזה לא מפסיק לזוז, מה?" צוחק בנט ודקלן מצטרף, מנענע את ראשו.
"בן שישים ועדיין נובח הוראות על כל מי שמוכן להקשיב. לעזאזל, אפילו על אלה שלא."
כשדקלן מסתכל עליי בעלי אומר, "דקלן, זו אשתי, נינה."
הוא לוקח את ידי ורוכן כדי לנשק אותי בלחי לפני שהוא נרתע ומחמיא לי, "תענוג גדול. לא יכולתי שלא להבחין בך מעברו השני של החדר קודם לכן." הוא מביט בבנט ומוסיף, "אתה גבר בר־מזל."
"אני אומר לה את זה מדי יום."
אני עוטה את חיוכי כמו שאישה טובה אמורה לעשות. אני עושה כך שנים, מפגינה אדישות מוחלטת כלפי המחמאות המגוחכות שגברים נוטים לזרוק באוויר תוך ניסיונות עלובים להתנהג כג'נטלמנים. אני רואה שדקלן, לעומת זאת, לא עושה שום מאמץ. כתפיו משוחררות. הוא נינוח.
"המקום הזה הוא חתיכת הישג. ברכותיי," אומר בנט.
"תודה. זה רק הוריד לי כמה שנים מהחיים," הוא אומר כשהוא מביט סביבו, "אך היא בדיוק כפי שדמיינתי אותה." הוא מחזיר את מבטו אליי.
הגבר הזה מפלרטט בלי בושה, ואני מופתעת מכך שבנט לא שם לב לכך וממשיך בשיחה.
"בדיוק סיפרתי לנינה שהמלון שלך יכול לספק את המיקום המושלם למסיבת סוף השנה שנערוך עבור חברינו."
אני מתערבת בקלילות בשיחה, חיוך שובב בפניי. "זה אירוע של פעם בשנה שבו בעלי משחרר את המושכות ומאפשר לי להפיק אירוע שידגיש את עוצמתו הכלכלית, רק כדי להזכיר לכולם מי שולט. למי יש את כוח הגברא הגדול ביותר, אם תרצה, והגיע הזמן להפגנת הכוח השנתית שלו."
אני אומרת את הדברים בנשיות עדינה שגורמת לגברים לצחוק בהנאה בגלל מילותיי הגסות. אני צוחקת איתם ומעניקה לבעלי קריצה מפלרטטת.
"יש לה פה מסוכן," אומר דקלן.
"אין לך מושג עד כמה," עונה בנט, מביט בי ומחייך. "למרות מה שהיא אומרת, היא אוהבת לתכנן את האירוע השנתי הזה ואני נהנה לראות אותה מבזבזת את הכסף שהרווחתי בדם וביזע. יש לנו בעיה כי המקום שבחרנו לפני כמה חודשים נמצא בשיפוצים והאולם לא יהיה מוכן בזמן."
"מתי האירוע אמור להתקיים?"
"זה נשף 'ערב ראש השנה'," הוא עונה.
"נשמע אפשרי ביותר," מצהיר דקלן ומוציא כרטיס ביקור מתוך הז'קט. במקום להושיט אותו לבנט, הוא מושיט אותו אליי. "מכיוון שנראה לי שאת האישה שאצטרך לעבוד איתה, הנה פרטי הקשר שלי."
אני לוקחת את הכרטיס מבין אצבעותיו ומביטה בו מסתובב לבעלי ואומר, "אדאג לפקח על התכנון כדי לוודא שנינה תקבל את כל מה שהיא צריכה."
"נראה לי שאצטרך לרשום צ'ק שמן השנה," בעלי מתבדח. "ובכן, דקלן, היה נחמד מאוד לשייך סוף־סוף פנים לשם, אך אם תסלח לנו, אני רוצה להשוויץ באשתי על רחבת הריקודים."
כשבנט מוביל אותי לרחבת הריקודים ולוקח אותי בזרועותיו, אני מנצלת את ההזדמנות כדי להציץ מאחורי כתפו ולגלות את דקלן מביט בי בריכוז. הבחור הזה לא מנסה להסתיר את עניינו בי והדבר גורם לי לתחושת התעלות כשבעלי מוביל אותי בריקוד איטי.
אנו ממשיכים להעביר את הערב בשיחות עם אנשים שונים ובמפגשים עם חברים ושותפים עסקיים לפני שאנו פורשים וחוזרים ל'לגאסי'. אנו יוצאים מהמעלית ונכנסים לפנטהאוז שהיה בבעלותו של בנט כבר כשפגשתי אותו לפני ארבע שנים, וחוצים את הסלון החשוך. האור היחיד מגיע מהירח שזורח מאחורי ענני הסערה מחוץ לחלונות, שמרכיבים את פני שני הקירות. אני נכנסת אחרי בנט לסוויטה הראשית ומרימה את עיניי אליו כשאני חולצת את נעלי העקב, רואה שהוא פתח כבר את עניבת הפרפר והיא תלויה סביב צווארון חולצת הטוקסידו הלבנה שלו, שאותה הוא כרגע מסיר מעליו.
עיניו מוקסמות כשהן נעות באיטיות במורד גופי. אני עומדת במקום כשהוא מתקרב אליי לאט ומחליק את ידיו לצידי גופי עד שהוא יורד על ברכיו מולי.
הוא מעביר את ידיו במעלה רגליי דרך השסע שבשמלתי, וברגע שאצבעותיו נוגעות בתחתוניי, אני מתנתקת, מכבה כל רגש.
כלוב המתכת נכרך סביב ליבי. לפני שתעלה בי בחילה, אני נאטמת.
חסרת תחושה.
ריקה.
הוא מוריד את תחתוניי ואני יוצאת מהם כדי להרגיש את חמימות לשונו כשהיא מחליקה על איברי, אך מסוגלת למנוע מעצמי אפילו את הדחף הקטן ביותר לאינטימיות. אני שוכבת עם בעלי כבר שנים, אך מונעת מעצמי הנאה בעודי גורמת לו לחשוב שאני חווה אותה.
למה?
אספר לכם למה.
כי אני שונאת אותו.
הוא חושב שברגע זה אנו עושים אהבה. איברו ממלא אותי לאט כשאני שוכבת מתחתיו. זרועותיי סביב צווארו. רגליי פשוקות לרווחה, מזמינות אותו להיכנס עמוק יותר כשהוא עושה מטעמים משדיי. הוא מאמין לכל מה שאני רוצה שיאמין ותמיד היה כך. זהו רק משחק עבורי. משחק שבטיפשותו, הוא נלכד בתוכו. הוא אף פעם לא מפקפק באהבתי אליו, וכעת גופי מתפתל תחתיו וגונח בהנאה מזויפת. הוא גומר בכל הכוח ודוחף את ירכיו לעברי ואומר לי כמה הוא אוהב אותי, ואני מחזירה לו באותו מטבע.
"אלוהים, בנט, אני כל־כך אוהבת אותך," אני מתנשפת.
הוא מתרפק על שקע צווארי בניסיון להרגיע את נשימותיו, וכשהוא מתרומם, מביט לתוך עיניי. אני מעבירה את אצבעותיי בשערו ועל קרקפתו המזיעה.
"את מהממת ככה."
"איך?" אני שואלת בעדינות.
"מסופקת."
אידיוט.
פרק 2
הווה
אני מסתובבת במיטה ומוצאת את עצמי לבד. מה חדש. ריח האפטרשייב של בנט עדיין מרחף באוויר כשאני מתרעננת, יוצאת לסלון הפתוח ורואה את בנט יושב ליד הבר במטבח. הוא קורא מסמך ושותה קפה. אני קושרת את חגורת חלוק המשי שלי ומתקרבת אליו מאחור, כורכת את ידיי סביב כתפיו ומנשקת אותו.
"בוקר טוב," הוא אומר בחיוך, שמח לראות אותי.
"התעוררת מוקדם," אני עונה ושמה לב שלבש חליפה בעלת שלושה חלקים.
הוא מניח את המסמך ומושך אותי אל בין רגליו. "אני נוסע לדובאי. שכחת?"
"ברור שלא. אבל אתה יוצא רק בעוד כמה שעות." אני משפילה את ראשי ומוסיפה בעצבות מזויפת, "הלוואי שהיית נשאר."
הוא מנשק את שפתיי ומתרחק, מעביר את אצבעותיו בשערי הארוך ומסרק אותו לאחור. "זה רק לכמה ימים. וחוץ מזה, את תהיי עסוקה."
"עסוקה?"
"אני צריך שתתחילי לארגן את הכול למסיבה. היא תתקיים בעוד חודש וההזמנות צריכות להישלח בקרוב. ריצ'רד לא ייסע איתי כך שיהיה בסביבה השבוע אם תצטרכי משהו."
ריצ'רד הוא בעלה של ז'קלין ושותפו העסקי של בנט. אף פעם לא חיבבתי אותו במיוחד, אך אני מזייפת את חיבתי כלפיו למען בנט.
הוא לובש מגבעת רחבה, למען השם.
"בסדר. אעבוד מכאן היום ואז אתקשר למלון כדי לקבוע פגישה."
אני ניגשת להכין כוס תה ובנט חוזר לעבור על המסמכים לפני הטיסה. לאחר זמן מה, בולדווין לוקח את מזוודותיו לרכב ואנו נפרדים לשלום.
"אתגעגע אליך," אני ממלמלת.
"יקירה, את תמיד אומרת את זה."
אני נצמדת אליו ומכסה את פיו בשפתיי. "כי אני תמיד מתגעגעת."
הוא מחייך.
אני מחייכת.
"תתקשר אליי ברגע שתנחת כדי שאדע שאתה בסדר. אני אוהבת אותך."
אני הולכת אחריו למעלית ומנשקת אותו פעם אחרונה לפני שהוא עוזב, ואז עושה את דרכי לחדר העבודה כדי לעבוד על המחשב הנייד. אני מתרווחת, פותחת את הנייד ומקלידה דקלן מק'קינון במנוע החיפוש. לינק אחר לינק מציפים את המסך. אני מקישה על הלינק הראשון וקוראת:
דקלן אלכסנדר מק'קינון
נולד באדינבורו, סקוטלנד
גיל: 31
בנו של קאלום מק'קינון וליליאן מק'קינון המנוחה
לימודי תואר שני באוניברסיטת 'סנט אנדרוז' בסקוטלנד
אני ממשיכה לקרוא על אודות תאריו האקדמיים, הישגיו העסקיים ופעילויותיו. פגשתי את אביו בכמה הזדמנויות ואני יודעת שיש להם מוניטין מכובד ביותר כך שאני מסוגלת להבין את הלחץ שמופעל עליו כדי לשמר אותו.
אני לוחצת על חיפוש התמונות ומאות תמונות שלו מחובק עם נשים שונות ממלאות את המסך. ברור שהוא נהנה ממעמדו כרווק אך נראה כי אינו מכיר את שיקגו ואת האזור.
בלי להרהר בכך יותר מדי, אני סוגרת את האינטרנט ופותחת את ספר הכתובות של בנט כדי להתחיל לעבוד. בשל המוניטין הידוע לשמצה שיצא לאירוע הראוותני שלנו הוא חייב לתת מענה לתשוקות הסודיות ביותר של המשתתפים בו ורק בגלל זה, אבטחה ופרטיות הם הכרחיים.
למרות סלידתי מבעלי, אני בהחלט נותנת לו קרדיט שהגיע למעמדו בכוחות עצמו ועל שבנה מאפס את החברה השווה מיליארדים שלו במו ידיו, ובכך הפך את השם 'ואנדרוול' למושא להערצה. שם שמעטר אותי לאחר ששמי הקודם הוכתם.
ברגע שאני מסיימת להכין טיוטה ראשונית של רשימת האורחים, אני שולחת אותה במייל לבנט, לבדיקתו. כשאני יוצאת מחדר העבודה אני מבחינה בקלרה, העסוקה בסידור הקניות במטבח.
"לא שמעתי שנכנסת," אני אומרת.
"גברת ואנדרוול, היי," היא אומרת במתיקות, "בעלך התעקש שאגיע היום מכיוון שנסע לרגל עסקיו. הוא עדיין כאן?"
"לא, פספסת אותו." אני נכנסת למטבח ומתחילה לעזור לה לסדר את המצרכים.
"תפסיקי להתעסק בזה," היא גוערת בי בשובבות. אני מחייכת כשהיא דוחקת אותי אל מחוץ למטבח.
מעולם לא הייתה לי אימא, ולמרות שקלרה עובדת אצלנו, היא ממלאת את ביתנו בחום כמו שרק אישה עם יצר אימהי חזק מסוגלת.
"רוצה שאכין לך כוס תה?"
"לא, תודה. כבר שתיתי תה."
אני מתיישבת ליד הבר.
"את רעבה?" היא שואלת.
אני מנידה בראשי לשלילה. "נראה לי שאשאר בבית היום. בנט רוצה שאתחיל לעבוד על הנשף, אז נראה לי שאגלוש באינטרנט בחיפוש אחר רעיונות."
"כבר הגיע הזמן לנשף הזה?"
"אכן."
"כמה מהר חולפות השנים. כשתגיעי לגילי, שלא תעזי למצמץ לעולם." היא מחייכת בעדינות, מתחילה להוציא סירים כדי לבשל.
אני ניגשת לחלון ומתבוננת בשלג היורד על העיר. כאן למעלה, בקומה השבעים ואחת, אני מרגישה כמו מלכה. אני משתהה לרגע כדי ליהנות מהנוף לפני שאצטרך לחזור לעבוד, בזמן שקלרה מעסיקה את עצמה במטבח ומכינה אוכל לימים הקרובים. הזמן חומק מבין אצבעותיי ולפני שאני בכלל קולטת, השמיים מחשיכים וקלרה נפרדת ממני לשלום.
למחרת בבוקר, כשאני מתעוררת, אני מתארגנת לאט. אני ניגשת לחלונות, ובזמן שאני משקיפה על התנועה הערה של בוקר יום שני בלוּפּ, אני לוגמת מהתה ושומעת את הטלפון שלי מצלצל. אני רואה שזה בנט.
"היי יקירי," אני אומרת, ניגשת ומתיישבת על הספה.
"היי. ניסיתי להתקשר כשנחתי אתמול."
"מצטערת. נרדמתי מוקדם."
"יום מתיש, הא?" הוא צוחק בקלילות.
"כן, משהו כזה. זה כנראה בגלל השלג הבלתי פוסק שיורד כאן. גורם לי להתעצל," אני אומרת. "אז איך הולך?"
"טוב. בדיוק נפגשתי לארוחת צהריים מאוחרת עם הלקוח החדש שלנו. אני בדרך למלון עכשיו כדי להתקלח לפני שאקח את הממזרים האלה לשתות ולאכול ארוחת ערב מאוחרת, אבל רציתי לדבר איתך קודם כי התגעגעתי לשמוע את קולך, מפני שלא דיברנו אתמול בערב."
"התגעגעת לקול שלי, הא?"
"התגעגעתי ליותר מהקול שלך," הוא מפלרטט.
אני נושפת נשיפה עמוקה. "אני מתגעגעת לנוכחות שלך במיטה איתי. אני תמיד בודדה כאן בלעדיך. המקום הזה שקט ודומם מדי."
"קלרה לא הגיעה אתמול?"
"היא הגיעה. אתה יודע, אתה לא חייב לעטוף אותי בצמר גפן. אני ילדה גדולה."
"אני אוהב ל... איך קראת לזה? לעטוף אותך בצמר גפן?"
אני שומעת את הצחקוק בקולו כשהוא אומר זאת ומחזירה לו בצחוק מזויף. "כן. לעטוף אותי בצמר גפן. יחסית לאיש העולם הגדול, לא יזיק לך להרחיב את אוצר המילים שלך."
"באמת? טוב אז אולי כשאחזור אראה לך עד כמה אוצר המילים שלי רחב."
אני צוחקת. אם יש משהו שבנט הוא לא, זה גבר שמדבר גסויות, אך אני מפלרטטת איתו בחזרה, "אהה... אז אולי כדאי שתחזור מוקדם מהמתוכנן."
"הלוואי. האמת שאני די נהנה מהחום פה. ממש נחמד ושמשי."
"אם אתה מנסה לגרום לי לקנא, זה לא יעבוד. אתה יודע שאני אוהבת את הקור ואת האפרוריות. זה נותן לי סיבה להתכרבל לצידך מדי לילה כדי להתחמם."
"אז איך התחממת אתמול בלילה?"
"מילאתי את הבטן בזיטי האפוי של קלרה והתכרבלתי עמוק בתוך השמיכה."
"טוב, אז אגיע הביתה בקרוב כדי לחמם אותך, אהובה," הוא אומר בקול חלקלק. "אז מה התוכניות שלך להיום?"
"אני מתכננת להתקשר למלון כדי לראות אם אצליח לקבוע פגישה כדי לבחון שוב את האולם."
"היינו שם לא מזמן."
"כן, אבל אני רוצה לראות אותו ריק, בלי העלית של שיקגו שיסתובבו לי בין הרגליים ויפריעו לי."
הוא צוחק. "יקירה שלי, אל תשכחי שעכשיו את שייכת לעלית של שיקגו לא פחות מהם."
"ורק אתה אשם בזה, יקירי," אני מקניטה. "אבל ברצינות, אני רוצה לראות כיצד האולם נראה כשהוא ריק ולדבר עם ההנהלה כדי לראות אם ויכלו להמליץ על ספקים חדשים. הייתי רוצה לצאת מהקופסה ולעשות משהו אחר ממה שעשינו בשנתיים האחרונות."
"כל עוד את מעורבת בהפקה, אני בטוח שזה יהיה מדהים. כל מה שאת נוגעת בו, את עושה באופן מושלם. קחי אותי בדור דוגמה."
"באופן מושלם, אה? טוב אני לא יכולה להתווכח עם האגו שלך. לא הייתי משנה בך שום דבר."
"ואני לא הייתי משנה דבר בך," הוא מחמיא לי. "בדיוק הגענו אל המלון, אז אני נאלץ להיפרד ממך."
"בסדר. נסה לא לעבוד קשה מדי. מתגעגעת אליך."
"גם אני מתגעגע אלייך, אהובה. שיהיה לך יום טוב."
אנו מנתקים ואני נושמת לרווחה. היה לי קשה בהתחלה לנהל שיחות כאלה איתו, אבל עכשיו אני עושה את זה באותה טבעיות שבה אני מנגבת טינופת מהרצפה.
אני נכנסת לחדר הארונות כדי להוציא את תיק היד שלקחתי איתי למסיבה באותו הערב. אני פותחת אותו, מוציאה ממנו את כרטיס הביקור שדקלן נתן לי וחוזרת לסלון כדי להתקשר אליו.
"לוטוס," עונה אישה בקול מגרגר.
"אבקש לשוחח עם דקלן מק'קינון, אם הוא פנוי."
"מי מבקשת לשוחח איתו?"
"נינה ואנדרוול."
היא מעבירה את השיחה להמתנה וכשהיא חוזרת היא אומרת, "מר מק'קינון נמצא כרגע בפגישה. תרצי להשאיר הודעה?"
"ובכן, אני לא רוצה להפריע ללוח הזמנים שלו, אך אני עומדת לארגן אירוע והייתי רוצה לבוא לראות את אולם הנשפים הראשי ולדון בספקים."
"בהחלט. תני לי להפנות אותך למנהל שלנו," היא אומרת ומעבירה אותי.
לאחר שיחה קצרה עם מנהל המלון, אנו קובעים פגישה לעוד שעה.
אני מנתקת ומתקשרת לבולדווין כדי לוודא שהרכב מוכן כדי להסיע אותי למלון. כשהוא מגיע, אני כבר מוכנה והוא עוזר לי ללבוש את המעיל מעל חולצת המשי בצבע שנהב שהכנסתי לתוך מכנסי הצמר השחורים והמחויטים.
"מוכנה?" שואל בולדווין כשאני מרימה את התיק שלי.
"מוכנה."
אנו יורדים במעלית וחוצים את הלובי. אני רואה שהרכב כבר חונה מלפנים.
"תצעדי בזהירות," אומר בולדווין כשאני מתמרנת על נעלי העקב בין משטחי הקרח הקפואים על המדרכה.
כשאני מגיעה ל'לוטוס', מקבל את פניי מנהל המלון.
הוא מוביל אותי לאולם הנשפים, ואני סוקרת את המרחב. אזור הישיבה המרכזי יכיל בקלות את אורחינו, וישנו טרקלין צמוד שמציע מגוון רחב של סיגרים ואלכוהול בחדר עשוי עץ מהגוני כהה. הבר רחב וגברי, ועבודות העץ מרשימות ביותר. חבל שכל זה הסתתר בינות ים האנשים שהיה פה בפתיחה. קיימת תחושה של אינטימיות למרות גודלו העצום של החדר. רחבת הריקודים מופרדת מהחלל בכמה מדרגות, המרחיקות אותה מאזור האכילה ומאפשרת אווירה קדחתנית פחות ומתאימה לאירוח.
מבטא מוכר מפתיע אותי כשאני מסתובבת באולם וכותבת הערות במחברת שלי.
"איך הוא נראה לדעתך?" המבטא שלו מהדהד בחדר.
אני מסתובבת ללכוד את מבטו. "סליחה?"
הוא סורק את האולם. "אני מתכוון אל האולם," הוא מבהיר, "הוא נראה שונה כשהוא ריק, נכון?"
אני מסובבת את הראש כדי להתפעל מהעיצוב. "כן. בדיוק חשבתי על כל הפרטים שפספסתי באותו הערב עם כל האנשים שהיו כאן."
הוא ניגש אליי, ונראה מלוטש במכנסיו המעוצבים ובחולצת הכפתורים התואמת, ללא ז'קט ועניבה. חיוך קטן מרוח על פניו כשהוא מושיט את ידו כדי לאחוז בידי. "טוב לראות אותך שוב, נינה."
הדרך שבה הוא אומר את שמי במבטא שלו היא ללא ספק סקסית בטירוף.
כשהוא מעביר את שפתיו על אצבעותיי, זיפיו מתחככים בעור ידי העדין. אני לא מגיבה, אך כשהוא ממשיך להחזיק את ידי שנייה יותר מדי, אני מושכת אותה. חיוכו לא יורד, כאילו תגובתי משעשעת אותו.
הוא מסתובב כבדרך אגב לאיש שליווה אותי ומשחרר אותו. ואז שב ומסתובב אליי, מכניס ידיים לכיסים. "אז, מה דעתך?"
"אני חושבת שבעלי צדק; זה המקום המושלם לערוך בו את האירוע."
"מעולה. את צריכה עוד סיבוב כדי להתרשם?"
"אני חושבת שהספיק לי לעכשיו."
הוא נראה משועשע ממשהו, אולי ממני, ומוציא את ידיו מהכיסים כדי להניח אחת מהן על גבי ולהוביל אותי אל מחוץ לחדר.
"בואי נלך למשרד שלי ונדון בפרטים."
אנו עושים את דרכנו למשרד שלו. אני נעמדת במרכז החדר הגדול מדי. הוא ניגש לשולחן העבודה שלו, רגוע ומלא ביטחון עצמי, ופותח את המחשב הנייד. הוא מהנהן לכיוון ספת העור. "בבקשה, שבי."
אני מתמקמת, פותחת את מחברת התכנון שלי בחלק של היומן ומרגישה את עיניו עליי. "למה אתה מסתכל עליי ככה?" אני מרימה אליו את עיניי, מעמידה פנים שאני מוטרדת מכך.
"איפה בכלל קונים מחברת תכנון?" הוא מתגרה בי.
"בהרבה מקומות."
"לא ראיתי אחד כזה שנים. את יודעת שמייצרים היום דברים כאלו שנקראים טאבלט?"
מחייכת לנוכח ההקנטה שלו, אני אומרת: "כן. מדי פעם אני מצליחה לזחול החוצה מתחת לסלע שתחתיו אני קבורה כדי להתעדכן בפלאי הטכנולוגיה המודרנית, תודה רבה."
הוא מניד את ראשו וצוחק ואני רואה את חיוכו נושק לעיניו הירוקות המתקמטות בפינותיהן.
"יש לך בכלל אחד כזה?" הוא שואל, ממשיך לחייך בשובבות.
"לא."
הוא לא עונה אך מבטו הבלתי מעורער גורם לי לענות לשאלתו שלא נשאלה.
"אני אוהבת פרטיות. הטכנולוגיה מפריעה לזה. אני יכולה לשרוף את הנייר שעליו כתבתי ולזרוק את האפר, והכול נעלם כאילו מעולם לא היה קיים. בלתי אפשרי למעקב." אני מוסיפה חיוך ערמומי, "ומה איתך? לא נראה לך שזה טיפשי מצידך לחשוף את עצמך ככה מול כל העולם?"
"האם זו חידה?"
אני צוחקת, מתעלמת מהשאלה שלו ומדפדפת ביומן. "האם השלושים ואחד בדצמבר פנוי?"
הוא נאנח, זז במקומו ומביט במחשב הנייד שלו. "כן."
"יופי. בנט אוהב להשאיר את האירוע אינטימי, לכן ישתתפו בו מאתיים אורחים בערך. עניין האבטחה חשוב לו מאוד — "
"גם לך?" הוא מפריע.
אני מרככת את חיוכי. "כן, גם לי. כמו שאמרתי, האורחים יצטרכו להירשם בהגיעם, האם תוכל לדאוג לצוות שיבצע את זה?"
"אוכל לדאוג לכל מה שתרצי."
אנו מעבירים את השעה הבאה בדיונים בנוגע להפקת האירוע ובקביעת פגישות עם כמה ספקים בשבועיים הקרובים, ואז אני מתקשרת לבולדווין ומבקשת שיאסוף אותי. נימוסיו המושלמים של דקלן סוטים מעט להתנהגות הולמת פחות כשהוא נושק לי בזמן שאני קמה כדי לעזוב; הוא אוחז בזרועותיי ומעביר את שפתיו על לחיי ואז מצמיד אותן לאזני ולוחש, "עד הפעם הבאה."
