"היא שלי!"
הקריאה הספונטנית שיצאה מפי מיכאל, סטז'ר צעיר במחלקה לרפואה פנימית, יותר משהיתה מכוונת כלפי הפציינטית המצודדת שקלט באקראי מול דלפק הקבלה, נועדה לקבוע עובדות מול עמיתו אורי, בתחרות המתמדת ביניהם על חסדיה של כל בחורה מזדמנת.
עד מהרה ייפקחו עיניו. "ראיתי מספר לא מועט של חולים במצבה," יאמר מנהל המחלקה על האישה המושלמת ביותר שיצר האלוהים - "ניצה לא תעביר שנתיים".
אבל ניצה 'שלו' עכשיו, ומתוקף הגבריות ושבועת הרופא - הוא מחויב...
הרומן של מיכאל וניצה נע על התפר הכואב, הגס, שבין הפנטזיה לחלום הבלהות, והוא מייצג את הקונפליקט הבלתי ניתן ליישוב, לכאורה, בין ייעוד לגורל. הרופא המתלמד והציירת המבטיחה מנסים לכופף את כללי ההיגיון התקין ואת חוקי הטבע ולהגשים ביחד עולם טוב יותר שלא נועד לשניהם. בקנאות הם שומרים על סודם הגדול - בדירה המשותפת הפתוחה לכול ברמת אביב; במכון אבני ואחר-כך במדרשה לאמנות ברמת השרון, שבה האמנית מתעדת את מסלול חייה המתכלים בסגנון פוסט-מודרניסטי חריג; באילת, שירחיקו אליה כדי להימלט מן הסביבה הנברנית; ובמחלקה הפנימית, שהיא מתאשפזת בה שוב ושוב.
האמונה הנאיבית, הטהורה, שהאהבה סופה לנצח, סוחפת את זוג הצעירים המיוסרים למחוזות הבלתי נודעים של נפש האדם, שהרפואה עוד רחוקה מלהגיע אליהם והאמנות מתקשה לתאר.
