פרק 1
החיפוש אחר הזקן לאן נעלמה האישה המוזהבת עירום אבל גאה האירוע הקשה מכול על ספסל ליד האי על שם ז'אן ז'אק רוסו חשבון נפש נוקב עם גרמניה ברלין לא מאמינה בזקנים
בטירגארטן מצאתי סוף־סוף את הזקן שלי.
זה לא שלא חיפשתי אותו כבר קודם. התחלתי את החיפוש מיד כשנחתנו בברלין, אבל כמו תמיד כשאתה להוט למצוא משהו, הוא לא שם.
כמעט כל העובדים בטרמינל היו צעירים, בכל אופן הם לא היו זקנים. לא היו לי טענות. למה שהם יעבדו בטרמינל, הזקנים? אבל להגיד שזה שימח אותי ששום זקן לא היה שם בהישג יד, זה לא יהיה נכון.
גם נהג המונית היה די צעיר, ולמרות שהגרמנית שלו הזכירה לנו את הימים האפלים, הימים שבגללם נמנענו מלבקר בגרמניה, זה לא סיפק אותי. גרמנית נחרצת זה דבר אחד וגיל ביולוגי זה דבר אחר.
אחר כך היו כמה ימים שכמעט לא היה לי ראש לחיפושים האלה. אני לא אומר שבימים הראשונים לא ראיתי שום זקן שהיה כדאי לחקור אותו; אני זוכר אחד שהלך עם מקל ואישה צעירה שילבה את זרועה בזרועו. אבל בדיוק אז פגשנו את שגיא, החבר של תומר. זה היה ליד שער ברנדנבורג ועד שאמרנו שלום לשגיא והתפניתי לחפש את הזקן — הוא כבר לא היה שם. למחרת, כשהיינו בתוך מבוך הקוביות האפורות, אמרתי לתומר שאני רוצה שוב לקפוץ לשער ברנדנבורג. חשבתי שהזקן יהיה שם. זקנים, ובטח זקנים גרמנים, יש להם הרגלים קבועים, ולכן קיוויתי שאמצא אותו במקום שבו הוא היה אתמול באותה שעה. אבל הוא לא היה שם. אז ביום השלישי, החלטתי ללכת לטירגארטן.
תומר ואוֹרי הלכו באותו יום לאימון כדורגל עם חבריהם הסופרים הגרמנים הצעירים, ואני החלטתי להקדיש את היום למצוא זקן מתאים.
במקום שממנו אני בא, הזקנים יושבים או בשדרות או בגנים. אבל הטירגארטן הוא לא בדיוק "גן", אפילו ש"גארטן" פירושו בדרך כלל "גן". אבל "טיר" — מה שזה לא יהיה, זה לא "מאיר" ולא "עצמאות".
ירדתי מהאוטובוס בכיכר "הכוכב הגדול", איפה שעומד העמוד שנקרא זיגְסזוּילֶה שהוא אחד מסמליה של ברלין ובראשו ניצבת אישה שצבועה בזהב, אבל במקום שהוא היה צריך לעמוד העמוד הזה, היתה קובייה מלבנית גבוהה בצבע אפור, בערך בגובה שלו.
בתחילה סברתי שזאת עוד אנדרטה לשואה, כי נוכחתי כבר ששואה הולכת טוב עם קוביות אפורות, אבל אז, כשעמדתי משתאה מול הקובייה הזאת וחיפשתי את העמוד, התקרב אלי בחור אחד והסביר לי שהעמוד בשיפוצים ושהקובייה היא סוג של כיסוי כזה, כדי שמי שעובר שם, גרמנים או תיירים, לא יראה איך המשפצים עובדים.
שאלתי אותו אם מדובר בסודות מקצועיים שיש להסתיר מזרים והוא אמר: "לא, הם פשוט עצלנים ולא רוצים שכולם יראו שכבר חצי שנה הם לא עושים שום דבר."
העיניים שלי, כמו תמיד בעיר זרה, היו נשואות כלפי מעלה, ורק כשהפניתי את מבטי אל הבחור ראיתי עם מי אני מדבר. לא, הוא לא היה זקן, אבל הוא היה עירום.
הייתי די מוכן לזה. אמרו לי, וגם במדריכי התיירים היה כתוב, ש"הברלינאים הם עם חופשי שאינו מתבייש במערומיו", ואני חיכיתי מתי כבר אראה את העירום הראשון שלי, אבל לא חשבתי שאפגוש אותו עוד לפני שאמצא את הזקן הראשון. כשהוא הלך ממני לכיוון הדשא הקרוב ואני המשכתי להביט בישבן שלו שהתרחק, ראיתי על הדשא ממול עוד כמה גברים בעירום מלא או חלקי. כשהתקרבתי קצת, מתוך סקרנות די מובנת, ראיתי שאיש מהם לא היה מספיק זקן, ואז נזכרתי שקראתי באיזה מדריך, שממש שם, בדיוק, נמצאת "הפינה של ההומוסקסואלים", שמסיבה שרק הם מבינים, אוהבים מאוד את העמוד שבראשו יש דווקא אישה ועוד מזהב.
את השאלה למה הומוסקסואלים חייבים להיות גם עירומים אני משאיר למי שעוסק במחקרים מהסוג הזה. פניתי, אם כן, אל מעבה הגן בחיפוש אחרי זקן, כדי שאוכל סוף־סוף לבוא על סיפוקי.
בדרך לכיוון ה"נוֹיֶיר זֵי" חלפתי על פני דמויות נוספות שלא היו לבושות. הפעם היו אלה שתי נשים שחייכו בסלחנות אל הקשיש שמציץ בהן.
ואז ראיתי אותו.
זה היה ליד האי על שם ז'אן ז'אק רוּסוֹ.
הוא ישב על ספסל, החזיק בידו ספר ועל ראשו היה קסקט משובץ — והוא היה בגיל המתאים. ידעתי מיד שהשיחה שאני מחכה לה כבר כמה ימים מתקרבת והייתי אחוז מתח.
התיישבתי על הקצה השני של הספסל במרחק דיבור עם הזקן. הוא סגר את הספר וחייך לעומתי. "מעניין," שאלתי את עצמי, "אם ככה הוא חייך גם אז..."
אף על פי שהרבה התכוננתי לרגע הזה, כעת, כשישבתי לידו והוא חייך אלי, התלבטתי איך לגשת לעניין.
ואז, בעודי חושב איך להתחיל, פנה אלי הזקן באנגלית שלא היתה כל כך מושלמת, אבל הרבה יותר טובה מהאנגלית שלי: "סלח לי, אדוני," הוא אמר כשהחיוך עדיין פרוש על פניו, "אני מביט בזקן הלבן שלך ושואל את עצמי איפה שירתָ במלחמה? בגסטאפו? באס־אס? או סתם בוורמאכט?"
לפני שהספקתי להתאושש הוא המשיך: "כן, בטח עבדת באיזו מאפייה או שהיית שקמיסט בעיר קטנה ואפילו לא ידעת מה החברים שלך עושים. אני מניח שגם תגיד שאף פעם לא האמנת באנטישמיות ושיש לך חברים יהודים." ואז, בתנועה דרמטית, הוא הפשיל את שרוול חולצתו והראה לי את המספר הירקרק על הזרוע.
ניסיתי להסביר לו באנגלית רצוצה, מהולה בהתרגשות, שגם אני שייך לגזע שלו ולחלק מהאנושות שהיה קורבן במלחמה, ולא לחיוֹת האדם שבגללם לא נסעתי אף פעם לברלין. אבל הוא החווה תנועת ביטול עם היד ואמר לי שעם כל הכבוד, אני לא נראה הומו.
ברגע זה נשבעתי שגם אם יום אחד אצא מאיזשהו ארון ברלינאי, לעולם לא אדרוך עוד על אדמת הטירגארטן.
ומאחר שלא תהיה לי הזדמנות נוספת להיות כאן, בחרתי לשבת על ספסל נסתר ושם הוצאתי מכיס המעיל את מכשיר ההקלטה הקטן שלי, שלתוכו אני מרשה לעצמי להכניס מחשבות חכמות ברגע שאני מצליח לתת להן לבוש של מילים.
אמרתי את שם הפרק:
חשבון נפש
וכך דיברתי באוזני המכשיר, ועדים לנאום ההיסטורי היו העצים והאבנים:
מה אני עושה כאן? (שלוש פעמים!)
במקום הזה שאני יושב, יושבים איתי כל פחדי.
אני ביטלתי את החרם על גרמניה
וגרמניה לא פלטה שום אנחת רווחה.
אולי היא אפילו לא ידעה?...
שהחרמתי אותה, אני מתכוון.
בעצם למה שהיא תדע?
הרי תמיד אמרתי:
זה
לא
חרם.
אני
פשוט
לא נוסע לגרמניה!
קצת זיכרונות (לשימושי האישי):
לאה ויעקב
(אלה ההורים שלי)
הגיעו לארץ ישראל שנים רבות לפני שהתחילו להשמיד באירופה יהודים באופן מאורגן.
הם אמנם נישאו בארץ, אבל כל אחד מהם האמין בדרכו במסורת האבות, שהיום גם אני שואב ממנה כוחות, לאמור:
הדברים הרעים
לא יתקיימו
אם לא
נדבר עליהם!!!
היום אני יודע שזה בדיוק מה שהתכוון הלל הזקן כשאמר:
מה ששנוא עליך
אל תעשה לחברך.
וכשאני שומע, או אפילו חווה, אירוע או חוויה שגורמים לי רע, אני חס על הסביבה ולא מעביר הלאה את מה שיכול לגרום רע גם לזולתי.
ולכן
גם אם סופר לנו ברגעי חולשה שלאבא היו עוד שתי אחיות שנספו "שם", הדבר נעשה כך שהמידע השולי הזה לא נכלל בסאגה המשפחתית.
אמנון (אחי) ואני לא ידענו, ואין אנו יודעים עד היום, את שמותיהן של השתיים ואף פעם לא גילינו סקרנות לגורלן, אולי בגלל שקיומן הגשמי של שתי האחיות החיות,
פייגלע וקיילע
הספיק לנו.
לא רצינו לדעת כלום.
ובעניין זה היינו חלק בלתי נפרד ממה שמכונה "היישוב", שהיו לו בארץ הנבנית די והותר צרות עם הערבים, הבריטים והיריבים הפוליטיים, ואירופה בימים ההם היתה רחוקה מאוד, וגם אם הגיעו פה ושם שמועות, הן היו בגדר של ג'ט־לג מנטלי.
ואז
כשהתחילו להגיע הניצולים מהגיהינום הרחוק, הסברנו להם מהר מאוד
שלסחורה שלהם
אין
פה
קונים,
וכדאי גם להם להעריץ כמונו את גיבורי הפלמ"ח ואם זה מתאפשר, גם למות למען המולדת שהיתה אז בחיתוליה והיה צריך להחליף אותם לעתים קרובות.
היינו עסוקים מאוד בלסגוד למגש הכסף ולא שמנו לב שהיה גם מגש הזהב.
גם לא היה ממש זמן.
איך שגמרנו להילחם על המדינה
בא הצנע
והיה צריך לחסל את המעברות
והיה נחוץ לחלק את האוכלוסייה ל"אשכנזים" ול"מזרחים"
והמנהיגים היו עסוקים בכל מיני הסכמים
בין מי שהאמינו עדיין באלוהים והיתה להם עגלה מלאה שלא זזה לשום מקום
ובין החילונים שהעגלה שלהם היתה כל כך ריקה
שהיא טסה במהירות לעבודה.
(כן, אני עדיין על ספסל בטירגארטן ומלהג בעברית, מה שגרם לשלוש ילדות קטנות להתחבא מאחורי עץ ולהקשיב לקולות המוזרים. הן היו לבושות בבגדי בית ספר, ואם הייתי באנגליה הייתי משווה אותן לשלוש ילדות בית הספר מ"המיקאדו" של גילברט וסאליבן. אבל כאן, בברלין, נגררתי להשוואה מגושמת של גרסת "אורה המשולשת", כי הן באמת נראו ככה.)
ואז, גבירותי ורבותי
(אני ממשיך להקליט אבל כעת יש לי כבר קהל ואי אפשר לא להתחשב בו),
כשהמצאנו את המושג "דור שני לשואה"
חדרה למוחנו ההכרה שהיה גם
דור ראשון.
(עברו כמה דקות עד שהבנתי שמכשיר ההקלטה שלי הפסיק להקליט משנתמלאה הקלטת הקטנה. שלחתי את היד לכיס שמא אמצא שם נייר שעליו אוכל להמשיך ולפרושׂ את שפע ההרהורים שלי, והעליתי את הפנקס שרשמתי בו בטיסה לברלין.)
לאחר שעיינתי בדפים שנכתבו ברישול במטוס, העפתי מבט סביבי ונוכחתי שנוסף על שלוש הילדות התקבצו במקום עוד כמה נפשות: אמא של אחת הילדות, כלבלב משוחרר מרצועה שהיה לבוש מותנייה מסריג משובח, ושומר הגן שנראה מודאג כשראה אותי חורט בעברית ובגרמנית את שמי ואת התאריך על הספסל.
היה לי ברור שאני חייב לסיים את הנאום והפעם להתייחס לקהל. התלבטתי אם לסיים ב"נשכח אבל לא נסלח" או דווקא ב"נסלח אבל לא נשכח", ולכן אמרתי סתם תודה וקדתי קלות בידיים צמודות למכנסי.
