1
זמן הווה
ליל יום הולדתה הארבעים
היא מעדה ביער האפל, טיפות גשם נטפו מהעצים ופגעו בשערה ובשמלה החגיגית שלבשה. נעליה כוסו בבוץ והיא רעדה מקור.
"היי," קראה בקול. "זה מטורף. הנעליים שלי רטובות לגמרי."
"רק עוד קצת."
היא התנשפה בכבדות ורגליה כאבו. זה לא יהיה טוב לתינוק אם תמעד ותיפול עכשיו. רק אחרי שעברו עיקול בדרך, נגלה לעיניה הנוף הפתוח והיא ידעה סוף־סוף מהו המקום הזה. כשראתה דמות רפאים מאיימת במרחק נעצרה במקום.
"למה?"
"את יודעת למה."
בתוך דקות הגיעו למרגלות הגשר. רוח קפואה נשבה על פניה ונשאה את ריחם של עלים נרקבים ושל מים קרים כקרח. על הגשר היו עכשיו מחסומים שחסמו את הגישה אליו ושלטי אזהרה רבים. סכנה. שטח פרטי. הכניסה לזרים אסורה. השלטים הוצבו שם מתוך אחריות, אבל ככל שהיה ידוע לה, הילדים המקומיים בכל זאת אהבו לבצע את הקפיצה הפרועה לנהר. ככל שמתו כאן יותר אנשים, כך גדל האתגר. ילדים אינם פוחדים; הם צעירים ונוטים לשגות מחוסר ידיעה. היא הייתה יכולה לספר להם. מישהו מת, וזה משנה לנצח את חייהם של אלה שנשארו מאחור.
"אני לא יודעת מה רצית להוכיח כשהבאת אותי לפה," היא אמרה, וקולה רעד בדמעות. אבל היא לא פנתה לאחור.
מעט הלאה עברו מעל גדר מתכת ישנה שנטתה על צידה, והוסיפו ללכת עד שהגיעו למקום שבו היה מרכז הגשר בעבר. הנה היא, התהום שלתוכה נפל, בלילה שבו נעלם לנצח. היא השפילה מבט וראתה את המים הסוערים על הסלעים. העירייה עשתה עבודה מחורבנת בחסימת המקום בקרשים. הם "תיקנו" את זה פעמים רבות בשנים שחלפו מאז, אבל התקמצנו מדי לבצע את הפעולה היחידה הראויה, והיא לפרק את הדבר השטני אחת ולתמיד. המים מתחת התערבלו וקצפו. כאן למעלה היא שמעה את השאגה שגברה על פעימות ליבה.
"לא," אמרה ונסוגה משפת הגשר.
"נו, קדימה."
"נו... קדימה?"
"נו, קדימה, תקפצי. את יודעת שאת רוצה."