"היו קשיים בלתי־צפויים," אמר הכתם המטושטש האפור־כהה. הכתם ישב בכורסה מרופדת כחולה־בהירה, לא יותר ממטר אחד מהמקום שבו ישבה מולו אִינגרָאי עצמה, בכורסה זהה.

כך זה נראה, בכל אופן. אינגראי ידעה שאם תושיט יד למרחק של יותר ממטר אחד מעבר לברכיה, היא תיגע בקיר חלק ומוצק. והוא הדין משמאל לה, שם ישב־ה למראית־עין המתווכ־ת, גופו־ה הגרמי עטוף במשי חום, זהוב וסגול, שערו־ה החלק קלוע לאחור, עיניו־ה הכהות, נטולות הארשת, צופות בשיחה. כולו־ה קשב. רק הקירות בצבע בז' מאחורי אינגראי ומימין לה היו כפי שנראו. השולחן לצד כורסתה של אינגראי, וכן הקנקן המוזהב של סֶרבָּט ומגש הזכוכית העדין, שנחו עליו עוגיות זעירות בצורת פרחי ורד, היו ממשיים בלי ספק – המתווכ־ת הזמינ־ה אותה לטעום. היא הייתה מתוחה מכדי לחשוב אפילו על אכילה.

"קשיים בלתי־צפויים," המשיך הכתם האפור־כהה, "שגררו הוצאות שלא נחזו מראש. אנחנו נדרוש תשלום גבוה מכפי שהוסכם בתחילה."

אותו צד שני אלמוני לא היה מסוגל לראות את אינגראי במקום שישבה – ראה אותה רק ככתם מטושטש אפור־כהה, ממש כפי שראתה היא אותו. ישב בחדר קטן זהה, במקום אחר כלשהו בתחנה הזאת. לא היה ביכולתו לראות את ארשת פניה של אינגראי, אם אמנם הניחה למגינת נפשה הנואשת להתגלות בפרצופה. אבל המתווכ־ת רא־תה את שניהם. הו־יא לא י־תגלה במאומה שהבחינ־ה אפילו בתגובה קלה שבקלות מצדה של אינגראי, בזאת הייתה בטוחה. ובכל זאת. "קשיים בלתי־צפויים אינם מענייני," אמרה, בשלווה ובמתינות ככל שהצליחה לאזור. "המחיר הוסכם מראש." המחיר הסתכם בכל מה שהיה ברשותה, מלבד הבגדים שלבשׂרה וכרטיס הטיסה הביתה – שכבר שולם.

"ההוצאות הבלתי־צפויות היו נכבדות, ויש לכסותן בדרך כלשהי," אמר הכתם האפור־כהה. "החבילה לא תימסר אם לא יוגדל התשלום."

"אם כן, אל תמסרו אותה," השיבה אינגראי, וניסתה להישמע לא־אכפתית. הקפידה להחזיק את ידיה בלי ניע בחיקה. רצתה ללפות בכוח את המשי הירוק והכחול של חצאיותיה המלאות, להרגיש איכשהו שיש ביכולתה להיאחז במשהו מוצק ובטוח, הרגל מימי ילדוּתה, והרי היא חשבה שנפטרה ממנו לפני שנים. "לא תקבלו שום תשלום בכלל אם תעשו זאת. ודאי שעליכם לכסות את הוצאותיכם בכל מקרה, אבל אין זה מענייני."

היא המתינה. המתווכ־ת לא אמר־ה דבר. אינגראי הזכירה לעצמה שהכתם האפור צפוי לאבד יותר ממנה אם העסקה לא תצא לפועל. היא תוכל לקחת את מה שיישאר מהתשלום שהביאה עמה, בניכוי עמלתו־ה של המתווכ־ת – את זאת יהיה עליה לשלם, יקרה מה שיקרה, בשלב זה. היא תוכל לשוב הביתה, לחזור לוֵוייאָה. יהיה לה הרבה פחות ממה שהיה לה לפני־כן, ודאי, ואולי היא תצטרך להסתפק בזה, להשקיע את מה שנותר לה. אם תאבד את מקום עבודתה, היא תוכל מן הסתם לנצל את הקשרים שנותרו לה כדי להשיג אחר. היא שיוותה בדמיונה את אכזבתה הצוננת של אמהּ המאמצת; נֶטָאנוֹ אוֹגסקוֹלד לא נהגה לבזבז זמן או מרץ על ילדים חסרי שאפתנות או לא־מוצלחים.

ואינגראי שיוותה בדמיונה את מבט הניצחון הזחוח של אחיה המאומץ דָנָך. גם אם יעלו כל תוכניותיה של אינגראי בהצלחה, היא לא תתפוס לעולם את מקומו של דנך כחביבהּ של נטאנו, אבל היא תוכל לעזוב את בית אוגסקולד מרצונה החופשי, בידיעה שהיא השפילה את אחיה היהיר, אילצה את כולם, ואת נטאנו בכלל זה, לתת את הדעת עליה. ורבים אחרים, בעלי כוח והשפעה, יתנו גם הם את דעתם. אם העסקה הזאת לא תצליח, היא לא תזכה בזאת, לא תחגוג אפילו ניצחון פעוט שבפעוטים על אחיה.

עדיין שתיקה מצד הכתם האפור, מצד המתווכ־ת. ריחו של הסרבט המתובל עלה מהקנקן והפך את קיבתה בתוכה. העסקה עומדת להיכשל.

ואולי זה לא יהיה נורא. מה היא מנסה לעשות בכלל? התוכנית הזאת הייתה מגוחכת מלכתחילה. בלתי־אפשרית. סיכויי הצלחתה, אפילו אם העסקה הזאת תושלם, שואפים לאפס. מה היא עושה כאן בכלל? לרגע חשה אינגראי כאילו פסעה מעל שפת מצוק, וזהו שבריר הרגע שלפני הנפילה מטה מטה.

אינגראי תוכל לשים לזה קץ עכשיו. להכריז שהעסקה מבוטלת, לתת למתווכ־ת את המגיע לו־ה ולחזור הביתה עם מה שנשאר לה.

הכתם היושב מול אינגראי פלט אנחה של אי־שביעות רצון. "טוב ויפה, אם כן. העסקה תבוצע. אבל עכשיו אנחנו יודעים מה לחשוב על אי־משוא הפנים ועל הנהלים השוויוניים המהוללים כל־כך של טִיר."

"התנאים הובהרו מלכתחילה," אמר־ה המתווכ־ת בשוויון נפש. "התשלום תואר בפניכם במדויק, ואם מצאתם שהוא אינו נאות, היה עליכם רק לדרוש יותר בעת שהוגשה ההצעה, או לסרב לבצע את העסקה מכול וכול. זהו כלל בל־יעבור אצלנו, המיועד למנוע אי־הבנות והתמרמרות בדיוק בשלב זה של התהליך. הסברנו זאת לכם בשעתו. אלמלא הצהרתם שאתם מבינים את המדיניות הזאת ומסכימים לה, לא היינו מניחים לחליפין להתבצע. כל דבר אחר היה פוגע לרעה במוניטין שלנו על אי־משוא פנים והתנהלות הגונה." הכתם האפור לא ענה לו־ה. "בדקנו את התשלום ואת הסחורה," אמר־ה המתווכ־ת, עדיין בשלווה יציבה. "שניהם כמובטח."

זו הייתה ההזדמנות של אינגראי. היא חייבת להיחלץ מזה כל עוד היא יכולה. היא פתחה את פיה. "טוב מאוד," אמרה.

אללי, איתנים כול־יכולים, מה היא עשתה הרגע?

*

נקודת האיסוף שהוקצתה לה הייתה חדר קטן, קירותיו מכוסים בסחלבים שצמחו על מה שנראה כמבוך של שורשי עץ. אישה במקטורן חום וסגול ובסָרוֹנג עמדה ליד ארגז משלוח אפור, חבוט, שני מטרים אורכו ומטר גובהו, צורם את העין בסביבת הפאר המטופחת ורכת־הצבעים הזאת. "יש כאן איזו אי־הבנה, מעלתך," טענה אינגראי. "זה אמור להיות יצור אנושי." כשהביטה בצורת הארגז ובגודלו, עלה על דעתה שאולי יש בתוכו גופת אנוש.

כישלון מוחץ. האימה שחשה אינגראי מאז דרש הכתם האפור המטושטש תשלום נוסף התעצמה שבעתיים.

האישה אמרה בקול קפדני, בלי למוש ממקומה בצדו הרחוק של הארגז, בלי להביט בו, אפילו בלי למצמץ, "איננו מערבים את עצמנו בחטיפות או בסחר עבדים, מעלתך."

אינגראי מצמצה. היא התנשמה, ולא ידעה איך להמשיך. "האם אני יכולה לפתוח את הארגז?" שאלה לבסוף.

"הוא שלך," אמרה האישה. "את יכולה לעשות בו כראות עיניך." היא עדיין לא הנידה עפעף.

נדרשו לאינגראי כמה דקות כדי למצוא את כל הסגרים במכסה הארגז. הם נפתחו בזה אחר זה בנקישות עמומות, והיא הסיטה בזהירות אחד מקצותיו של המכסה הכבד, נזהרת שלא להפיל אותו מעל גוף הארגז. האור ניתז מעל משהו חלק וכהה בפנים. כמוסת חִיּוּת מוּשעֵית. היא הזיזה את המכסה עוד בכמה סנטימטרים. שלחה יד כדי להסיר את הכיסוי מעל לוח המחוונים של הכמוסה. הנוריות הכחולות והירוקות שדלקו בלוח הודיעו לה שהכמוסה פועלת, ושהנמצאים בתוכה חיים. היא לא הצליחה לכבוש את אנחת הרווחה הפעוטה שנפלטה מגרונה.

ואולי מוטב כך. היא תוכל לעכב כל מיני שאלות לא־נוחות, תוכל להכניס את הנמצאים בארגז לספינה שבה קנתה כרטיס, בלי שידעו מישהם מה היא עושה. היא דחפה ומשכה את מכסה הארגז בחזרה למקומו וסגרה את התפסים.

"אני מבקשת את סליחתך," אמרה לאישה בסרונג החום והסגול. "לא ציפיתי ש... הרכש שלי יגיע ארוז בצורה כזאת. אני לא חושבת שאני יכולה להעביר את הארגז הזה בכוחות עצמי. האם יש עגלה שאוכל לשאול?" איך תעלה אותו על עגלה בכוחות עצמה, היא לא ידעה. ואם ידרשו ממנה תשלום על השימוש בעגלה, ובכן, לא נשאר לה דבר שתוכל לתת כתשלום. אולי היא תצטרך לפתוח את הכמוסה כאן ועכשיו, ולקוות שהנמצאים בה יהיו מוכנים ומסוגלים ללכת. "האם אפשר לשלוח את זה לספינה שלי?"

ארשת פניה של האישה לא השתנתה במאומה כשנגעה בצד הארגז; נשמעה נקישה, והוא זז לעבר אינגראי, תזוזה קלה שבקלות. "מרגע שקיבלת את הרכש שלך," אמרה האישה, "הוא אינו עוד ברשותנו ואיננו מקבלים על עצמנו כל אחריות עליו. אולי זה נראה לפעמים לא־נוח, אבל אנחנו מוצאים שזה מונע אי־הבנות. את תוכלי בלי ספק לטלטל אותו בעצמך. כשתצאי מהחדר הזה והתקשורת שלך תתחדש, תוצג בפניך דרך המעבר היעילה ביותר לחפצים בגודל זה."

היה בלי ספק סייען כלשהו בארגז, משום שלמרות כובדו הגלוי, הוא החליק בקלות, אם כי היטלטל בפראות מצד לצד, עד שמצאה אינגראי את הדרך להניעו קדימה בלי לשלוח אותו הצדה בה בעת. והיא כמעט איבדה את השליטה בו לגמרי בצאתה דרך פתח חסר תואר למסדרון רחב, שטוף באור יקרות ומרוצף באריחים שחורים ואדומים. היא החזירה את התקשורת שלה במצמוץ, ורשימה ארוכה של התרעות וידיעות חדשותיות הופיעה פתאום בשדה הראייה שלה. מספר מפתיע של ידיעות, גם אחרי שכיוונה אינגראי את ההזנה שלה לסינון ידיעות מקומיות, מלבד הבהולות ביותר. אם כי הגדולות והמבהיקות ביותר מבין הכותרות – גדולות עד־כדי־כך שהיא לא יכלה שלא לקרוא אותן, בעודה מסיטה בתנועה נואשת את ארגז המשלוח שחישב להיתקל בקיר – היו בהחלט בעלות עניין לא־מקומי. משלחת דיפלומטית של הגק מגיעה לטיר, נאמר בכותרת, ומתחת, באותיות קטנות יותר, מועצת טיר סיאילס מאשרת בקשה לצידה, דלק ותיקונים. כן, ודאי שהם אישרו אותה. הגֶק חתומים על האמנה עם הפּרֶסגֶר המסוכנים והלא־מובנים, ויהיה אשר יהיה מה שחושבים כולם על אלה שיצרו את האמנה הזאת ועל הדרך שבה עשו זאת, ודאי שכל מחשבה על הפרתה תהיה בגדר טיפשות מאין כדוגמתה.

המבט שהעיפה בכותרת העלה ענן של מידע מפורט יותר ושל מאמרי פרשנות. ההתוועדות – ניסיון השתלטות בוטה של הרדשאי? זעקה אחת מהן; אחרת שאלה, בינות מלאכותיות בעלות תודעה עצמית דורשות מעמד עצמאי סוף־סוף – האם זו ראשית הקץ של האנושות? קול שקט לחש באוזנה שמסעדת האטריות שבה אכלה שש פעמים מאז הגיעה לכאן פתוחה וסמוכה, והתור קצר יחסית – התרעה אישית, שאינגראי הגדירה כמה ימים לפני־כן ושכחה להשבית. היא לא אכלה ארוחת בוקר, וגם לא את העוגיות שהציע־ה לה המתווכ־ת. אבל פתאום חשבה שאטריות נשמעות טוב מאוד.

לא היה לה פנאי. הספינה שבה קנתה כרטיס תפליג בעוד שלוש שעות, ומכאן שהיא חייבת להיות בתוכה בפחות זמן מזה. וגם אילו היה לה פנאי – וסכום כסף כלשהו – היא בוודאי לא תוכל לעמוד בתור עם ארגז בגודל גוף אנוש, שהיא בקושי מסוגלת להוביל. היא סילקה במחשבה את כל ההודעות מלבד הוראות ההגעה לספינתה, והמשיכה ללכת. היא תוכל לאכול כשתגיע.

ציר התנועה שניתן לה הרחיק אותה במשך רוב הזמן מחלקיה הפחות עמוסים של התחנה, אם כי בטִיר סִיאִילָס, "פחות עמוסים" עדיין היו עמוסים למדי. היא הייתה מבועתת בתחילה, פחדה שתמשוך תשומת לב לא־רצויה לארגז בגודל של כמוסת חיוּת שדחפה במסדרונות התחנה, אבל העוברים ושבים התפצלו ונהרו סביבה בלי מגע או הערה. והיא בהחלט לא הייתה היחידה שדחפה מטען מסורבל. היא נאלצה לתמרן בזהירות כדי לעקוף ערימה של ארגזים מלאי בצלים שהתגלגלה במסדרון בכוחות עצמה, ככל שניתן לה לראות, ואחר־כך מצאה את עצמה תקועה למשך כמה שניות מתסכלות מאחורי מה שחשבה בתחילה לבּוֹט גבוה להפליא, אך כשהוא נע לבסוף הבינה שלמעשה זהו גבר בחליפת־סביבה, מישהו מתחנה נמוכת־כבידה, כפי שהעידו בו גובהו והצורך שלו ללבוש חליפה כזו.

בשלב מסוים היה עליה להמתין חצי שעה למעלית משא, והנסיעה בה עברה עליה כשהיא דחוקה כנגד הדופן האחורי המטונף שלה. היא התחרטה על שנעלה את הסנדלים המכובדים והנוקשים שלה ולבשה את מקטורן המשי ואת החצאיות המלאות הארוכות שהשאירה לעצמה כאשר מכרה את שאר בגדיה, בשאיפתה להיראות כאשת עסקים רצינית עד כמה שאפשר. בלי שום טעם, מן הסתם – למתווכ־ת, יש לשער, לא היה אכפת כל עוד יש בידה כסף עובר לסוחר, ומי שנמצאו בצד השני של העסקה שעשתה, יהיו אשר יהיו, לא היו יכולים לראותה בלאו הכי.

ברגע שיצאה מהמעלית אספה אינגראי את חצאיותיה, חלצה את הסנדלים והניחה אותם על הארגז, לצד התיק הקטן שהכיל את כל רכושה הנוכחי – לוחית הזהות שלה וכמה כלי רחצה קטנים – ואז החל המסע הארוך של עצירות ותזוזות מחדש דרך הרציפים, תוך שהיא עוקפת נוסעים אדישים כל אימת שיכלה. תצוגת השעון בשדה ראייתה הבטיחה לה, לפחות, שעדיין יש לה שפע של זמן להגיע לספינתה – שכצפוי, עגנה באזור הרציפים הרחוק ביותר מהמקום שבו נכנסה אליהם.

היא הגיעה למעגן עייפה, מתוסכלת ומודאגת. המעגן היה הרבה יותר קטן מכפי שציפתה, אבל היא נתנה את דעתה על כך שעד אז, היא טסה ממערכת למערכת רק בספינות הנוסעים הגדולות. היא אף הגיעה לכאן בספינה כזאת, אבל עכשיו לא יכלה להרשות לעצמה אפילו את כרטיס הטיסה הזול ביותר לחזרה הביתה בספינת נוסעים. היא ידעה מראש שהספינה הזאת תהיה קטנה – ספינת משא, עם כמה תאים קטנים לנוסעים – וידעה שהטיסה הביתה תהיה צפופה וחסרת מותרות. אבל לא עלה על דעתה לתהות על משמעות הדבר עכשיו, כשהיא מביאה עמה את הארגז הזה. אילו הייתה זו ספינת נוסעים ראויה לשמה, היא הייתה מוצאת כאן מישהם שתוכל למסור להם את הארגז, והם כבר ידאגו שהכבודה תגיע לתאה של אינגראי, או למדור המטען. אבל המעגן היה ריק. והיא לא חשבה שהיא תוכל להעביר גם את עצמה וגם את הארגז דרך מִנעל־האוויר.

בעודה עומדת וחושבת, יצא גבר ממנעל־האוויר. נמוך קומה, בעל גוף מוצק, עם משהו מוזר שאין להגדירו בפניו המרובעות – משהו בקשר לצורת אפו, או לגודל פיו. שערו נאסף מאחורי ראשו, ושם נתלה בעשרות צמות זעירות. הוא לבש לוּנגִי מפוספס באפור ובירוק ומקטורן אפור־כהה, והוא היה יחף – לבוש פחות רשמי ממה שלובשים כאן כמעט כל השאר לצורך ניהול עסקים או פגישות חשובות, ובכל זאת מכובד לחלוטין. "את אינגראי אוגסקולד?"

"אתה קפטן אוּיזִין, בוודאי." אינגראי טרחה לבדוק את הפרטים במשרד הרציף של טיר סיאילס לפני כמה ימים, בטרם הגיעה הספינה לכאן. "או אולי קפטן טִיק?" במקום מעין זה, כשפוגשים אנשים מכל מיני מקומות, קשה לדעת מהו הסדר הנכון של שמותיהם של אנשים, או איך הם מעדיפים שיפנו אליהם.

"זה או זה," אמר קפטן אויזין. "לא אמרת דבר על מטען חריג, מעלתך."

"לא," אמרה אינגראי. "לא אמרתי. לא ציפיתי לזה בעצמי."

קפטן אויזין נותר שותק לרגע. ממתין, שיערה אינגראי. לבסוף אמר, "הוא גדול מדי לתאי הנוסעים, מעלתך. תצטרכי להכניס אותו למדור המטען. פתח הגישה נמצא בקומה התחתונה, אבל הוא נעול ברגע זה. והוא לא ייפתח לפני שאני אראה הצהרת תכולה מתועדת כחוק."

היא אפילו לא ידעה שיש דבר כזה, או שהיא תזדקק לו. מצד שני, היא כלל לא ציפתה שיהיה עליה להתעסק עם מטען. "אני לא יכולה..." היא באמת הייתה חייבת לאכול משהו הבוקר. "אני לא יכולה להשאיר אותו מאחור. יש די זמן לפתוח את גישת המטען?" היא חשבה שהיא עומדת בלי ניע, אבל נראה שהיא הזיזה את ידה המונחת על הארגז, כי עכשיו הוא החליק קדימה. היא שלחה יד מהירה לאחוז בו.

קפטן אויזין הניח את ידו על מכסה הארגז, בלם וייצב אותו. "המון זמן. ההפלגה נדחתה. לא בדקת את ההודעות שלך? אנחנו נשארים כאן עוד יומיים."

"יומיים!" זה נראה לה בלתי־אפשרי. היא העלתה את ההודעות לשדה ראייתה, והבחינה במה שהייתה רואה מיד, אילו בדקה את המסרים האישיים שלה – מילים קצרות וברורות על העיכוב, מאת קפטן טיק אויזין. עיכוב בלתי־נמנע, נאמר בהודעה, בגלל אירועים שוטפים.

אירועים שוטפים. כמובן. אינגראי העלתה את החדשות וקראה ביתר עיון את המידע על המשלחת הדיפלומטית הגקית. שהזכיר בבהירות, אבל הרבה מתחת לפסקאות שהטריחה את עצמה לקרוא, את שינויי לוחות הזמנים לעגינות ולהפלגות, שנועדו לאפשר את כניסת הגק בלי פגע ובכל המהירות האפשרית.

עם זה לא היה אפשר להתווכח, על זה לא היה בפני מי לערער. גם אילו נסעה אינגראי בחברת נטאנו אוגסקולד, שלא אחת דרשה בעצמה (וקיבלה) העדפה דומה, הדבר לא היה מועיל לה, ולא רק מפני שזו לא הייתה מערכת הבית של נטאנו. הגק הם חייזרים, לא בני־אנוש. הם כמעט אינם יוצאים אף פעם מעולם הבית שלהם, כך לפחות הבינה אינגראי, ואם יצאו הפעם, היה זה כדי לטפל בעניינים בהולים הנוגעים לאמנה עם הפרסגר הנוכריים. לפני האמנה, הפרסגר נהגו לקרוע לגזרים ספינות ותחנות של האנושות – עם נוסעיהן, עם תושביהן – מתוך משובה, ככל הנראה. שום דבר לא היה מסוגל לעצור בעדם, שום דבר מלבד האמנה, שעליה חתמה שליטת הרַדשָאי אָנָאנדֶר מִיאָנָאי בשם כל האנושות; דומה שהפרסגר לא הבינו כי יש סוגים שונים של בני אדם, עם ממשלות שונות, ואולי לא היה אכפת להם. אבל יהיו מה שיהיו תחושותיהם של הבריות לגבי הסמכות שנטלו הרדשאי לעצמן, כל הנוגעים בדבר לא רצו שהפרסגר יחזרו להרוג בני־אדם.

בהמשך הצטרפו הגק וחתמו על האמנה, וממש לא מזמן הצטרפו גם הרררררר. ועכשיו ביקש גורם לא־אנושי שלישי להצטרף לאמנה, והפרסגר זימנו התוועדות כדי להכריע בעניין זה. כל המתגוררים בכל מקום שהוא, במרחביו העצומים לאין שיעור של תחום היישוב האנושי, היו מודעים לכך מן הסתם, החזיקו בדעה משלהם על כך, רצו לדעת יותר, רצו לדעת איך תשפיע ההתוועדות הזאת על עתידם.

אינגראי לא יכלה לשכנע את עצמה שאכפת לה, ברגע זה. "אני לא יכולה לחכות יומיים." קפטן אויזין לא אמר דבר, לא נתן את התשובה המתבקשת מאליה – אי־אפשר למנוע את ההמתנה, היא נמצאת מחוץ לשליטתו. הוא לא הסיר את ידו מקצה הארגז. בחוכמה, מן הסתם – אינגראי לא ידעה איך לכבות את הסייען. "אני פשוט לא יכולה."

"למה?" שאל. ברצינות, אבל לא מתוך עניין אישי מרובה במיוחד, כנראה, בבעיותיה האישיות של אינגראי.

אינגראי עצמה את עיניה. היא לא תבכה. פקחה שוב את עיניה, נשמה עמוק ואמרה, "הוצאתי את כל מה שהיה לי על סילוק חשבון הלינה שלי הבוקר."

"את חסרת כול." עיניו של קפטן אויזין הבזיקו אל התיק של אינגראי, המקטורן והסנדלים, שעדיין נחו על מכסה הארגז.

"אני לא יכולה לא לאכול יומיים." היא הייתה צריכה לאכול את ארוחת הבוקר. היא הייתה צריכה לאכול כמה עוגיות, בזמן שניהלה את העסקה עם המתווכ־ת.

"את דווקא יכולה," אמר קפטן אויזין, "כל עוד יש לך מים. אבל מה עם המלווים שלך?"

אינגראי הביטה בו בתמיהה. "המלווים שלי?"

"אלה שאת נוסעת איתם. הם לא יכולים לעזור לך?"

"אה."

קפטן אויזין המתין, עדיין בלי להתחייב למאומה. עלה על דעתה של אינגראי שגם אם קפטן אויזין יגבה תשלום על הובלת הארגז כמטען, יש לשער שהוא יהיה נמוך ממחירו של כרטיס לנוסע. אולי יישאר לה מספיק כסף לארוחה או שתיים, מעכשיו ועד שהספינה תפליג לבסוף. "ובזמן שאת חושבת על זה," הוסיף הקפטן, לפני שהספיקה אינגראי להוציא מילה מפיה, "את יכולה להראות לי את הצהרת התכולה של הארגז."

לרגע מבוהל אחד ניסתה אינגראי לחשוב על איזו דרך לטעון שהיא אינה חייבת להציג הצהרה כזו. אבל היא נזכרה מיד שהמתווכ־ת צפ־תה מראש, עד כה, את כל מה שיידרש לה כדי לקחת איתה את הארגז. היא החזירה את ההודעות האישיות שלה לשדה הראייה, והנה היא ההצהרה. "אני שולחת אותה אליך," אמרה.

קפטן אויזין מצמץ, ומבטו נעשה אטום. "חומרים ביולוגיים שונים," אמר אחרי כמה רגעים, ומיקד שוב את מבטו באינגראי. "בארגז בגודל ובצורה כאלה? אני מצטער, מעלתך, אבל לא בקעתי מהביצה הבוקר. אני מתכוון לממש את זכותי לבדוק את התכולה בעצמי, כמפורש בהסכם דמי הטיסה. אחרת, הארגז הזה לא ייכנס לספינה."

לעזאזל. "אם כך," אמרה אינגראי, "המלוו־ה שלי נמצא־ת כאן."

"בארגז?" עכשיו הוא נראה מופתע לגמרי.

"בכמוסת חיוּת מושעית בארגז, כן," ענתה אינגראי. "לא ציפיתי שהו־יא י־תגיע בדרך זו, חשבתי שאני פשוט, כאילו, אפגש איתו־ה ואביא אותו־ה לכאן, ו..." קולה דעך. היא לא מצאה בפיה מילות הסבר נוספות.

"האם יש לך הרשאות שמתירות לך להוציא את האיש־ה הזה־ו מטיר סיאילס? ולפני שתאמרי זאת בעצמך, ידוע לי שהרשאות כאלה לא תמיד מחויבות על־פי החוק כאן. אבל אני עצמי דורש אותן תמיד."

"הרשאה לקחת מישהו־י בספינה שלך?" שאלה אינגראי, בתמיהה ובמבוכה. "לא דרשת הרשאה כזאת בשבילי. לא ביקשת ממני הרשאה בשביל... המלוו־ה שלי."

קפטן אויזין אמר, ולא ניכר כל שינוי בפניו, "אינני מסיע אנשים בניגוד לרצונם. זה נאמר בפירוש בהסכם דמי הטיסה." שאותו קראה אינגראי, כמובן, היא לא הייתה שוטה. אבל מסתבר שאת זה היא לא זכרה. לא חשבה, בשעתה, שזו תהיה בעיה. "אני יכול לשאול אותך, כאן ועכשיו, אם את רוצה לעזוב את טיר סיאילס ולטוס לוֵוייאָה..."

"בוודאי!" שיסעה אותו אינגראי.

"... ואת יכולה לומר לי את זה." קולו היה עדיין רציני ושקול. "האיש־ה הזה־ו אינו־ה יכול־ה לומר לי אם הו־יא רוצה לצאת להיכן שאת לוקחת אותו־ה. אני סמוך ובטוח שיש איזו סיבה משכנעת לחלוטין שאת מכניסה אותו־ה לספינה בכמוסת חיוּת. הייתי רק רוצה לוודא שהסיבה המשכנעת היא שלו־ה, ולא רק שלך."

"אבל..." אבל הוא כבר אמר שאין זה עניין של חוקֵי טיר סיאילס. ואם הוא יחזיר לה את כספה, אולי היא תוכל למצוא ספינה אחרת באותם דמי טיסה, אבל אם היא תעבור שוב דרך משרד הרציף היא תצטרך לשלם שוב עמלה, ואת זה לא יכלה לעשות. ייתכן שהיא תצליח למצוא טיסה בכוחות עצמה, אבל זה יגזול זמן. אולי המון זמן. היא נאנחה. "אני לא יודעת למה הו־יא הוכנס־ה לכמוסת חיוּת מושעית." טוב, בעצם, היה לה מושג כלשהו. אבל היא ידעה מראש שהסיבה לא תועיל לה רבות, בהתדיינותה עם קפטן אויזין. "באתי לאסוף אותו־ה, וככה מצאתי אותו־ה."

"האם יש איזו סיבה רפואית לכך שהאיש־ה הזה־ו נוסע־ת בכמוסת חיוּת?"

"לא, עד כמה שידוע לי," אמרה בתום לב.

"הו־יא לא השאיר־ה לך איזו הודעה, או איזו הוראה?"

"לא."

"אם כן, מעלתך," אמר קפטן אויזין כעבור כמה רגעים, "אני מציע שנפתח את הכמוסה ונשאל אותו־ה. תמיד נוכל להחזיר אותו־ה פנימה אם הו־יא י־תעדיף זאת."

"מה, במקום הזה?" המעגן לא היה סגור, ברגע זה, והיציאה מכמוסת חיוּת מושעית היא עניין לא־נוח ולא־מכובד. עד כמה שידעה אינגראי. ובמשך הזמן שנדרש לה כדי לדחוף את הכמוסה עד כאן, היא החליטה שאולי מוטב כך, מוטב לדחות את ההיכרות עם האיש־ה הזה־ו ואת ההסבר מדוע בדיוק הביאה אותו־ה לכאן.

"התקנות שלי לגבי מטען חריג אינן מיועדות לשעשוע בלבד. הייתי מרשה לך להכניס את הארגז הזה לספינה רק דרך גישת המטען. אבל מסיבות ברורות – אני מקווה שהן ברורות – אינני מוכן להסכים לכך."

אילו ניהלה את הדיון הזה נטאנו, אמהּ של אינגראי, היא הייתה משיגה איכשהו את ההרשאות, יהיו אשר יהיו, הנחוצות כדי להניח את דעתו של הקברניט הזה. או הייתה קונה מלכתחילה כרטיס בספינה שהקברניט שלה, או אנשי צוות אחרים, חייבים לה טובה, או כפופים לשליטתה מסיבה זו או אחרת. דנך... אחיה החורג של אינגראי, דנך, היה בוודאי מוצא איזו דרך לאיים על קפטן אויזין, או להקסים אותו, או לשחד אותו, על־מנת שימלא את רצונו. אולי היא תוכל לעבור את זה בהעמדת פנים. אולי יועילו דמעות, בלי ספק יהיה קל להזיל אותן עכשיו. אבל בהתחשב בתגובתו של הקפטן על אמירתה שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה לאכול במשך יומיים, היא לא חשבה שזה יועיל לה.

היא הייתה חייבת לעשות משהו. היא הייתה חייבת להכניס את עצמה – ואת האיש־ה הזה־ו בכמוסת החיוּת – לתוך הספינה הזאת. לא הייתה לה בררה, לא הייתה שום דרך אחרת, מלבד להישאר בתחנה הזאת, חסרת כול ורעבה, עד סוף ימיה.

היא לא תבכה. "שמע," אמרה, "אני צריכה להסביר." קפטן אויזין כבר נתן למצבהּ את הפרשנות הגרועה ביותר שבגדר האפשר, וזה לא עתיד להיראות טוב יותר אחרי שתיפּתח הכמוסה. היא הביטה אחורה, דרך פתח המעגן, אבל לא הייתה נפש חיה במסדרון שמעבר לו. החזירה את מבטה אל קפטן אויזין. נאנחה שוב. "שילמתי כדי להוציא את האיש־ה הזה־ו מהרחקת חמלה." לא ניכר בפניו של קפטן אויזין שהוא הבין על מה היא מדברת. היא השתמשה במונח שבו היו משתמשים רוב דוברי הבַּנטִיָה, שפתה של וייאה, ואולי הוא לא זיהה אותו. היא ניסתה לחשוב על המילה המקבילה ביִיאִיר, השפה שבה דיברה כאן, בדיון הקצר שלה עם קפטן אויזין עד כה. היא לא חשבה שיש מילה כזאת – כאן, בטיר סיאילס, קנס הוא העונש על כל פשע כמעט. כל שיעורי הלשון שקיבלה וכל כתבות החדשות שנתקלה בהן דנו בפשעים ובתוצאותיהם במונחים אלה. היא העלתה מילון וניסתה לחפש בו, ללא הועיל. "אתה יודע, כשאנשים מפירים את החוק, והם עושים את זה פעם אחר פעם ואתה יודע שהם פשוט ימשיכו לעשות את זה, או אם מה שהם עשו כל־כך נורא שאסור לתת להם הזדמנות לעשות את זה עוד פעם, אז שולחים אותם להרחקת חמלה."

"את מדברת על בית סוהר," אמר קפטן אויזין.

בפינת שדה הראייה של אינגראי אימת המילון את המונח והגדיר אותו. "לא, זה לא בית סוהר! אין אצלנו בתי סוהר. זה מקום. שבו הם רחוקים מאנשים רגילים. הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים, ללכת לאן שהם רוצים, שתבין, כל עוד שהם נשארים שם. והם חייבים להישאר שם. אם אתה נכנס, אתה כבר לא יוצא. מבחינה משפטית, אתה חשוב כמת. אבל פשוט, זה לא בסדר להרוג אותם."

"אז את שילמת את כל מה שהיה לך – ועד כמה שאפשר לקבוע לפי הבגדים שאת לובשת והנימוסים שלך, זה היה הרבה מאוד – כדי להוציא את החבר־ה שלך מבית סוהר שמור, בעל שם שנשמע כמו לשון נקייה להדברת מזיקים. מה הו־יא עש־תה?"

"הו־יא לא 'החבר־ה שלי'! אף פעם לא פגשתי אותו־ה אפילו. טוב, פעם הייתי באירוע שהו־יא הי־תה בו. כמה פעמים. אבל אף פעם לא נפגשתי איתו־ה אישית."

"מה הו־יא עש־תה?" חזר ושאל קפטן אויזין.

"האיש־ה הזה־ו הו־יא פָּהלָד בּוּדרָקִין." פניה נעוו מיד כשאמרה זאת. האומנם אמרה זאת? אבל לא הייתה לה בררה.

אחרי רגע שנמשך כנצח שאל קפטן אויזין, "האם אני אמור לזהות את השם הזה?"

"אתה לא מזהה אותו?" הופתעה אינגראי. "בכלל לא?"

"בכלל לא."

"אביו־ה של פהלד, אֶתִיאָט בּוּדרָקִין, הוא הדובר מטעם העצרת השלישית בווייאה." קפטן אויזין לא הגיב כלל. "דובר־מטעם הוא..."

"כן," התערב קפטן אויזין בקולו השקול. "הדובר מטעם יושב בראש העצרת, ומייצג את העצרת שלו בעצרת־העל. הייתי בתחנת וייאה לא מעט פעמים, ואני שם לב לחדשות התחנות. אני יודע מיהו־י הדובר־ת־מטעם דִיקָאט, הו־יא הדובר־ת מטעם העצרת הראשונה. שמו־ה חתום על כל מיני תקנות שאני חייב לקיים כשאני עוגן שם. אבל אני לא יודע שום דבר על העצרת השלישית."

זה נשמע סביר. תחנת וייאה ותחנות־החוץ של מערכת וייאה – והשערים הבין־מערכתיים, אם כבר – נמצאו כולם בסמכותה של העצרת הראשונה. היה סביר שקפטן אויזין ישים לב לענייני העצרת הראשונה, ולא לעצרות שתחומי שיפוטן נמצאים על פני כוכב הלכת וייאה עצמו. אינגראי מצמצה. התנשמה. "ובכן, הדובר־מטעם בודרקין מחזיק במושב שלו כבר עשרות שנים. היו בחירות, רק לפני כמה שנים. זה היה מאוד דרמטי. הוא כמעט הפסיד. ובגלל זה... פהלד הו־יא... טוב, הו־יא הי־תה אחד־ת הילדים המאומצים שלו. אתיאט בודרקין הוא גַרסֵדָאי בחלקו."

"כמו מיליארד אנשים אחרים שחושבים שזה טרגי ורומנטי להיות גרסדאי." קולו של קפטן אויזין נטף בוז. "זה היה רק הידוע ביותר לשמצה ברשימה הארוכה של מעשי זוועה שעשו הרדשאי. המערכת היחידה שהתנגדה לפלישה בעוצמה כזו שהרדשאי השמידו אותם עד האחרון והשאירו את כל המערכת שרופה וחסרת חיים. אנשים כמו הדובר־מטעם שלך, בודרקין, יכולים לטעון שאבותיהם היו גיבורים במיוחד או ראויים לרחמים במיוחד, כל מה שמתאים להם באותו רגע. למזלם, אין שום דרך להוכיח או להפריך את זה. הרשי לי לנחש: הוא צאצא של אחד האלקטורים, שהצליח להימלט בחשאי מהמערכת לפני שהרדשאי שרפו את כולה."

"אבל זה מה שהוא!" התעקשה אינגראי. "יש לו הוכחה. יש לו חלק מלוח הבקרה של המעבורת שאבי־אבותיו נמלט בה, וחולצה מוכתמת בדם. והמון דברים אחרים, תכשיטים וכמה אסימונים מחומשים קטנים כאלה שמוטבעים בהם פרחים, שנלקחו אני חושבת מאיזה משחק. כלומר, היו לו כל הדברים האלה. הם נגנבו. באמת לא שמעת על זה?"

"באמת לא." קולו של קפטן אויזין היה לגלגני למחצה, כאילו הרעיון שהוא היה עשוי לשמוע על משהו שבלע את מלוא תשומת לבם של כל מכריה ומודעיה של אינגראי, והעסיק במשך זמן רב כמעט כל שירות חדשות רציני במערכת וייאה, נראה לו מגוחך.

"זה־ו הי־תה מישהו־י מבפנים. פהלד גדל־ה בביתו של אתיאט בודרקין, והו־יא קיבל־ה את תפקיד המפקח־ת על הלָרֵיאוּם שבו נשמרו מזכרות הגרסדאי." היו המון דיבורים על כך שגם אם זו נדיבות גדולה מצד אזרחים רמי־מעלה, כמובן, לגדל ילדים מאומצים מבתים פחות מוצלחים, או אפילו מבתי המחסה הציבוריים, היה זה טיפשי מצד אתיאט בודרקין לתת אמון כה עיוור בפהלד. אין קרובים אליכם או נאמנים לכם יותר מיורשיכם המוכרזים, הכול יודעים זאת. המחשבה על כך צבטה את לבה של אינגראי, שהייתה בעצמה מאומצת מבית מחסה ציבורי, וגל של אומללות הציף אותה. "רק פהלד הי־תה יכול־ה לעשות את זה, לא שום אנשים אחרים."

"ובגלל זה הו־יא הושלכ־ה לצמיתות לבית סוהר שאי־אפשר לברוח ממנו, איך קראת לזה, הרחקת חמלה? והוכרז־ה מת־ה?" הוא הסיר את ידו מעל הארגז. החזיר אותה כשהארגז זז שוב, אף־על־פי שאינגראי עדיין החזיקה בקצה שלה.

"הו־יא בגד־ה בהורה שלו־ה! זאת הייתה שערורייה גדולה. והו־יא לא הרא־תה שום סימני חרטה על מה שהו־יא עש־תה. כל העניין היה מתוכנן בקפדנות ובוצע בדם קר. הו־יא הצליח־ה ליצור העתקים של החפצים ושמ־ה אותם בלריאום במקום האמיתיים, אז הנה הדובר־מטעם בודרקין מראה אותם לאנשים, כאילו, במחשבה שאלה האמיתיים, ואין להם מושג שהם היו מזויפים כל הזמן. והילד־ה המאומצ־ת שלו פהלד עומד־ת על ידו כמעט כל פעם, בקור רוח יוצא מן הכלל, כאילו לא קרה שום דבר." ואחרי ככלות הכול, זה לא כאילו שהו־יא הוצא־ה להורג. "ההעתקים היו כמעט מושלמים."

קפטן אויזין הרהר לרגע. "והעניין שלך בזה הוא...?"

"אף פעם לא מצאו את המקוריים," אמרה אינגראי. "פהלד לא הי־תה מוכנ־ה לומר מה קרה להם. הו־יא התעקש־ת שהו־יא לא גנב־ה שום דבר, ולא עש־תה שום רע. אבל כמובן רק הו־יא הי־תה יכול־ה לעשות את זה, לא מישהם אחרים. אז הו־יא יודע־ת בוודאי איפה החפצים האלה."

"אה." קפטן אויזין נרגע בעליל, השעין את גבו על מסגרת מנעל־האוויר ושילב את זרועותיו. "את חושבת שהפהלד בודרקין הזה־ו יכול־ה להוליך אותך אל החפצים המקוריים, שאותם את תוכלי, מה, למכור? או להחזיר במחווה מפוארת למקומם הראוי?"

זה או זה היו משרתים את מטרותיה של אינגראי, למען האמת. אבל מה שרצתה יותר מכול הוא להביא את החפצים אל נטאנו. "אמי היא נציגת מחוז בעצרת השלישית. היא רוצה להיות הדוברת מטעם העצרת השלישית – היא ניסתה, בבחירות האחרונות, אבל בסופו של דבר הקולות נטו לטובת בודרקין." ונטאנו מעולם לא הייתה בידידות עם אתיאט בודרקין, שררה ביניהם איבה שאי־אפשר להסבירה רק בחילוקי דעות פוליטיים. האמת היא שרבים משאר הנציגים בעצרת הצליחו להסתדר אלה עם אלה בלבביות, למרות ההבדלים בעמדותיהם על מכסים או הגבלות דיג. "ברגע זה אני אחת משלושה..." לא שלושה. בָאוֹר עזב־ה בשנה שעברה. עזב־ה מרצונו־ה החופשי, כך טענ־ה בעקשנות, לא מפני שנטאנו סילקה אותו־ה, אבל הו־יא בכ־תה במשך כל הזמן שהו־יא ארז־ה, בכ־תה בזמן שהלכ־ה אל הדלת, והו־יא לא ענ־תה על מסריה של אינגראי לאחר מכן. "... משני ילדים מאומצים בבית של אמי. אחד מאיתנו יהיה נטאנו בבוא הזמן."

"וכך את מתכוונת להוכיח את עצמך לאמך," ניחש קפטן אויזין.

"לא ציפיתי שפהלד י־תגיע ארוז־ה בצורה כזאת!" היא לא יכלה עוד לכבוש את הדחף ללפות חופן של משי רך מחצאיתה. "ניגשתי אל, כאילו, מתווכ־ת מהסוג הרגיל כאן, והגשתי הצעה, למי שיוכלו להוציא בחשאי את פהלד בודרקין מהרחקת חמלה." בכנות, היא לא ממש ציפתה שמישהם יקבלו את ההצעה. התוכנית הייתה נואשת מלכתחילה.

"עבדות וסחר ביצורי אנוש הם בין הדברים המעטים מאוד שמנוגדים לחוק כאן," ציין קפטן אויזין. "מבחינה טכנית, בכל אופן. היה ברור מראש שהם ימסרו לך את האיש־ה הזה־ו באריזה. זה נותן להם יכולת הכחשה. ואני חייב לומר לך, מעלתך: העובדה שהדבר לא עלה על דעתך, או שלא היית מוכנה כלל לאפשרות זו, מלמדת אותי שאת אינך מתאימה ביותר ללכת בעקבות אמך הפוליטיקאית, כפי שאני מבין." אינגראי כיווצה את שרירי פניה. היא לא תבכה. קפטן אויזין המשיך לדבר. "בלי כוונה להעליב. לכל אחד מאיתנו כישרונות משלו. מה יקרה אם את לא תיבחרי לרשת את אמך?"

לא הרבה, מן הסתם. אולי היא פשוט תישאר במקום העבודה שלה, במסגרת המשפחה, כמקודם. אבל נטאנו אמרה תמיד שבכל דבר ששווה לעשותו, התוצאה חייבת להיות הכול או לא־כלום. רוב המשפחות בווייאה שולחות ילד או כמה ילדים לאימוץ, או מאמצות ילדים ממשפחות אחרות, לפעמים כסידור זמני, לפעמים כאימוץ של קבע. דנך, לדוגמה, אומץ ממשפחה של תומכי נטאנו. אבל תמיד יש כמה ילדים בכל מחוז שהוריהם אינם רוצים או אינם יכולים לטפל בהם, ואיש אינו רוצה או יכול לאמץ אותם, והם נעשים בני חסותה של המדינה באחד מבתי המחסה הציבוריים של המחוז. אינגראי, כמו פהלד בודרקין, הייתה אחת מהם. "אין לי סיכוי ממשי לקבל את שמה של מאמא. אף פעם לא היה לי, בעצם." אבל אם היא תעזוב את בית אוגסקולד, או תורחק ממנו, אין לה משפחה אחרת שאפשר לחזור אליה. היא תהיה תלויה אך ורק בעצמה. "מאמא אוהבת שאנחנו מפגינים יוזמה, והיא אוהבת תוכניות מסובכות, אבל לא מוצא חן בעיניה כשאנחנו נכשלים. אם אני אכשל ממש, יש לשער שאני אצטרך לעזוב את הבית. גרוע מזה, אני אהיה בחובות. לוויתי כנגד ההקצבה העתידית שלי, כדי להשיג מספיק כסף לתשלום. אז גם אם אני לא אאבד את העבודה שלי – מה שבוודאי יקרה – אני אהיה חסרת כול. למשך שנים." עשרות שנים. "אני יודעת שזה בהחלט לא היה שימוש מושכל במשאבים שלי," הודתה. הכריחה את עצמה להרפות מהחצאית והרימה את היד כדי להניח אותה על הארגז, אבל במקום זאת לפתה אותה בידה השנייה: תנוחה מקובלת לחלוטין, בלי חשש שמא תפגין את חרדתה בכך שתיאחז בדברים. "אם כבר לוויתי כספים ככה, הייתי צריכה להשקיע אותם באיזה מקום בטוח. ואז, אם נטאנו הייתה מרחיקה אותי, היה לי לפחות מספיק כסף כדי להתקיים. אני פשוט..." היא פשוט לא יכלה לשאת את המחשבה על דנך המגחך לעומתה בלעג. או על אובדן כל סיכוי בעולם לזכות בהערכתה של נטאנו אוגסקולד.

קפטן אויזין נעץ בה מבט מעל הארגז. "אני ממש על סף ההחלטה," אמר לבסוף, "להחזיר לך את דמי הנסיעה שלך – לשני נוסעים, כפי ששילמת – ולבקש ממך לצאת מהמעגן הזה. עדיין לא קיבלתי החלטה. אבל אני אגיד לך דבר אחד, את בשום פנים לא תכניסי את האיש־ה הזה־ו – פהלד בודרקין, אמרת? – לספינה שלי כשהו־יא עדיין בכמוסת החיוּת הזאת. ובהתחשב בכך שאת ציפית לפגוש אותו־ה ער־ה ולא קפוא־ה, אין לך שום התנגדות להפשיר אותו־ה עכשיו, אני מתאר לעצמי?"

"ואז תהיה מוכן לקחת אותנו?"

"ואז אני אשקול לקחת אותך בספינה. פהלד בודרקין י־תוכל לעשות כרצונו־ה." רגע של מחשבה. "אם הו־יא לא י־תרצה לטוס, אני אחזיר לך את דמי הכרטיס שלו־ה."

היה יכול להיות גרוע יותר, חשבה אינגראי. זה היה מעין סיכוי, בכל אופן. קפטן אויזין הניח את ידו על הארגז. "זוזי אחורה, מעלתך, אם את לא רוצה שהדבר הזה ירמוס לך את הרגל." אינגראי פסעה לאחור, והארגז שקע ארצה בקול חבטה קלה. "האם ידוע לך אם האיש־ה הזה־ו כבר הי־תה בחיוּת מושעית בעבר?"

אינגראי לקחה את המקטורן, התיק והסנדלים שלה מעל המכסה. "לא. למה?"

קפטן אויזין נגע בתפסי הארגז והסיט בזהירות את המכסה הצדה. "הו־יא עלול־ה להיכנס לבהלה נוראה אם הו־יא לא יודע־ת לְמה לצפות. קצת עזרה תתקבל בברכה."

אינגראי השמיטה מידיה את הסנדלים והתיק, לבשה את המקטורן, ולאחר מכן עזרה לייצב את המכסה כשהטה אותו קפטן אויזין והניח לו להחליק מטה עד שנשען על צד הארגז.

קפטן אויזין התבונן לרגע בפניה החלקות והשחורות של הכמוסה, והסיר את כיסוי לוח הבקרה. "הכול נראה טוב," אמר. באותו רגע הגיח עכביש שחור ענקי מתוך מנעל־האוויר, כמעט מטר גובהו, אוחז שמיכה מגולגלת באחת מגפיו השעירות. הוא התקרב אל קפטן אויזין בתנועות מוזרות, חינניות במין אורח מטריד, נעצר והפנה אחת מעיני הגבעול הרבות מדי שלו אל אינגראי. לא, זה לא היה עכביש. זה היה... משהו אחר.

"אה," אמרה אינגראי. "זה... האם זה עכביש?" היא לא ידעה מדוע הסתמרו השערות על עורפה. היא לא פחדה מעכבישים. אבל ה... הדבר הזה, הוא החריד אותה. מפרקי רגליו היו לא־נכונים, הבינה, וגבעולי עיניו יצאו מתוך גופו הכדורי. בלי מותניים, בלי ראש. ועוד משהו היה לא בסדר, אם כי היא לא יכלה לומר בדיוק מה.

"בטח שזה לא עכביש," ענה קפטן אויזין, שעדיין התבונן בעיון בכמוסת החיוּת. "אין עכבישים עם גוף של חצי מטר, או עם מוטת רגליים של שני מטרים. כלומר, את מבינה, לא־משודרגים. אבל זה לא עכביש." הוא הרים את מבטו. "אבל הוא נראה קצת כמו עכביש, בזה אני מסכים איתך. יש לך בעיה עם עכבישים, מעלתך?" גופו של הלא־עכביש רטט כמו קריש, התמתח עד שנעשה מלבני ולא עגול, וארבע רגליים נוספות החליקו מטה מתוכו אל רצפת המעגן. "זה עוזר?"

תהליך שינוי הצורה נראה מחריד עוד יותר, משום־מה, אבל היא סירבה להירתע לאחור, אף־על־פי שרצתה לעשות זאת. "לא ממש. ואני בכלל לא מפחדת מעכבישים. זה רק מפני שהוא נראה כל־כך... כל־כך אורגני." אם כי במין דרך מסולפת, מעיכה, מעצבנת.

"טוב, זה נכון," אמר קפטן אויזין, שנותר עומד, מוצק ושאנן, ליד הארגז הפתוח. לגמרי לא מוטרד מהדבר העכבישי העומד לצדו. "הוא אורגני במידה רבה מאוד. יש אנשים שזה מפריע להם, ומסתבר שאת אחת מהם, אבל זה רק בִּיוֹֹ־בּוֹט. תתרגלי אליו בתוך כמה ימים, ואם לא, אני אדאג שהוא לא יתקרב אליִך." הוא נגע בלוח הבקרה, ופניה החלקות של הכמוסה נפתחו בנקישה והחליקו לצדדים. לרגע קט ראתה אינגראי איש־ה שוכב־ת, עירומ־ה וחסר־ת ניע, שקוע־ה בבריכה של נוזל כחול. שיער שנגזר ביד גסה מכסה כגוש סבוך את מחצית פניו־ה חדות התווים, גופו־ה כחוש־ה – עד כמה שזכרה את תמונותיו־ה של פהלד בודרקין, הו־יא לא הי־תה כה כחוש־ה בעבר – וצלקת ארוכה שהגלידה נמתחה לאורך צד ימין של גופו־ה.

פניו החלקות כזכוכית של נוזל השימור התחילו להכות אדוות וגלים, כשהאיש־ה פקח־ה את עיניו־ה והתיישב־ה בתנועת עווית, משתנק־ת, זרוע מושטת אחת נחבטת בחוזקה בגופה של אינגראי. קפטן אויזין אחז מיד בזרוע השנייה. "הכול בסדר," אמר, בקול שעדיין היה רגוע ורציני. האיש־ה המשיכ־ה להשתנק, והנוזל הכחול ניגר מתוך פיו־ה ואפו־ה וגלש מעל גופו־ה בחזרה לכמוסה. "הכול בסדר. שום דבר לא נורא. את־ה בסדר."

שארית הנוזל ניגרה מהפה ומהאף, והו־יא פלט־ה גניחה מתנשפת, מזועזעת.

"פעם ראשונה?" שאל קפטן אויזין, ושלח יד מטה אל השמיכה שהבוט־עכביש עדיין הושיט לו.

האיש־ה העירומ־ה עצמ־ה את עיניו־ה. התנשפ־ה כמה פעמים, עד שהתייצבה נשימתו־ה.

"את־ה בסדר?" שאלה אינגראי. בבנטיה, השפה הנפוצה ביותר במערכת וייאה, אם כי היא הייתה בטוחה למדי שפהלד בודרקין אמור־ה להבין גם ייאיר, השפה שבה דיבר אליו־ה קפטן אויזין.

קפטן אויזין פרש את השמיכה בתנועת ניעור וכרך אותה סביב כתפיו־ה של האיש־ה העירומ־ה.

"איפה אני?" שאל־ה, בבנטיה, בקול צורם, מקור או מפחד או ממשהו אחר.

"אנחנו בתחנת טיר סיאילס, במערכת טיר," אמרה אינגראי, והוסיפה למען קפטן אויזין, "הו־יא שאל־ה איפה הו־יא, ואמרתי לו־ה שאנחנו בטיר סיאילס."

"איך הגעתי לכאן?" שאל־ה האיש־ה היושב־ת בכמוסת החיוּת המושעית, בבנטיה. בינתיים נוקז כל הנוזל הכחול ונבלע באיזה מאגר בכמוסה עצמה.

"שילמתי למישהם כדי שיוציאו אותך־ך," אמרה אינגראי. "אני אינגראי אוגסקולד."

האדם פקח את עיניהם. "מי?"

ובכן, אינגראי מעולם לא נפגשה עם פהלד בודרקין אישית. והו־יא הי־תה מבוגר־ת ממנה בעשר שנים או יותר, הדעת נותנת שהו־יא לא הי־תה מבחינ־ה בבת מאומצת צעירה מאוד של משפחת אוגסקולד, ספק אם ידע־ה את שמה כשעוד הייתה ילדה, קל וחומר את שמה כבוגרת, שאותו נטלה רק כמה חודשים לפני שהו־יא נשלח־ה להרחקת חמלה. "אני אחת הילדים של נטאנו אוגסקולד," אמרה אינגראי.

"למה?" שאל־ה, בקול הולך ומתחזק, "צריכה אחת הילדים של הנציגה אוגסקולד להביא אותי לכל מקום שהוא?"

אינגראי ניסתה לחשוב על דרך פשוטה להסביר זאת, ולהתפשרה לבסוף על: "את־ה פהלד בודרקין."

הו־יא נד־ה קלות בראשו־ה וקימט־ה את מצחו־ה. "מי?"

אינגראי כבשה העוויה של חלחלה כשהגיח בריצה עוד בוט־עכביש ממנעל־האוויר. יצור זה אחז בספל גדול של נוזל מהביל, שאותו מסר לקפטן אויזין לפני שחג לאחור וחזר לספינה. "הנה, מעלתך־ך," אמר הקפטן בייאיר והושיט אותו לאיש־ה היושב־ת עדיין בכמוסה. "את־ה יכול־ה להחזיק את זה?"

"הנה," אמר הבוט־עכביש הראשון בקול דק ומתמשך, בבנטיה. "את־ה יכול־ה להחזיק את זה?"

"את־ה לא פהלד בודרקין?" שאלה אינגראי בתחושה מוזרה של קהות, כאילו לא היה ביכולתה לחוש עוד יותר ייאוש או פחד מכפי שכבר חשה היום. המתווכ־ת אמר־ה שזה־ו פהלד. לא, הו־יא אמר־ה שהו־יא בדק־ה את התשלום ואת הסחורה ושניהם היו תקינים. אבל בלי ספק זה אותו הדבר.

"לא," אמר־ה היושב־ת בכמוסת החיוּת. "אני אפילו לא יודע־ת על מי את מדברת." הו־יא הבחינ־ה בספל שהושיט לו־ה קפטן אויזין. "תודה רבה," אמר־ה, נטל־ה אותו וחפנ־ה אותו בכפות ידיו־ה, בעוד קפטן אויזין עוצר את השמיכה שהתחילה לגלוש מעל כתפיו־ה.

"שתה־י משהו," אמר קפטן אויזין, עדיין בייאיר. "זה סרבט, יועיל לך־ך."

"שתה־י את זה," אמר הבוט־עכביש בבנטיה. "זה סרבט, זה טוב ומזין."

ומה אם נפלה טעות? האיש־ה הזה־ו נרא־תה כמו פהלד בודרקין. אבל בכל זאת, במובן מסוים, לא נרא־תה כמוהו־ה. הו־יא הי־תה רזה־ה יותר, בהחלט, ואינגראי ראתה אותו־ה במו עיניה רק פעם או פעמיים, וגם זאת לפני שנים. "את־ה לא פהלד בודרקין?"

"לא," אמר־ה האיש־ה שלא הי־תה פהלד בודרקין. "כבר אמרתי את זה." הו־יא לגמ־ה מהסרבט. "אה, זה טוב."

למען האמת, זה לא היה חשוב. גם אם הו־יא פהלד, הרי אם הו־יא משקר־ת לה, אין זה משנה. היא לא תוכל להכריח אותו־ה לחזור עמה לווייאה, ולא רק מפני שקפטן אויזין יסרב לקחת אותו־ה אם אינו־ה רוצה־ה לנסוע. תוכניתה התבססה מלכתחילה על נכונותו־ה של פהלד להצטרף אליה. "את־ה נרא־ית דומה־ה מאוד לפהלד בודרקין," אמרה אינגראי, עדיין בתקווה.

"באמת?" שאל־ה, ולגמ־ה עוד מהסרבט. "אני מתאר־ת לעצמי שמישהי טעתה." הו־יא הישיר־ה מבט אל אינגראי ואמר־ה, "אז כשבני בודרקין נכנסים להרחקת חמלה זה רק למראית עין, מה? שולחים מישהי לדוג אותם, מאחורי הקלעים?" ארשת פניו־ה לא השתנתה, אבל קולו־ה היה מריר.

אינגראי שאפה אוויר כדי לומר, בעלבון, לא, בטח שלא, אבל המילים נתקעו בגרונה כשהבינה כי היא עצמה הוציאה אחד־ת מבני בודרקין מהרחקת חמלה. "לא," הצליחה לומר לבסוף. "לא, אני... את־ה באמת לא פהלד בודרקין?"

"באמת לא," אמר־ה.

"אז מי את־ה?" שאל הבוט־עכביש, אם כי קפטן אויזין לא אמר דבר בקול.

היושב־ת בכמוסה לגמ־ה שוב מהסרבט ואמר־ה, "אמרתם שאנחנו בטיר סיאילס?"

"כן," ענה הבוט־עכביש. אינגראי מצאה שאינה יכולה להוציא מילה מפיה.

"נראה לי שאני מעדיפ־ה לא לומר לכם מי אני." הו־יא הביט־ה סביבו־ה, בכמוסת החיוּת שבתוכה ישב־ה, בארגז שבתוכו היא נמצאה, בקפטן אויזין, בבוט־עכביש שליד הקפטן, במעגן שמסביב. "נראה לי שהייתי רוצה־ה לגשת למשרד הנכנסים."

"למה?" שאלה אינגראי, כמעט זעקה, כי לא היה עוד ביכולתה להעלים מקולה את הבלבול ואת הייאוש שמילאו אותה.

"אם אין לך־ך משאבים פיננסיים שאינני יודע עליהם," אמר הבוט־עכביש, "כל מה שתוכל־י לעשות הוא לבקש עבודה כמשרת־ת ללא שכר. אולי תקבל־י עבודה כזאת ואולי לא, אבל אם אין לך־ך קשרים במקום הזה, קרוב לוודאי שמה שתוכל־י להשיג כאן לא ימצא חן בעיניך־יך."

"זה ימצא חן בעיני יותר מהרחקת חמלה." הו־יא הריק־ה את שארית השתייה.

"יש לכל זה צד חיובי," אמר קפטן אויזין בקולו שלו לאינגראי, בייאיר, כשנטל את הספל מידי לא־פהלד. "אני אחזיר לך את דמי הטיסה שלו־ה, ואת תוכלי אפילו לאכול ביומיים הבאים."