1.
קיץ חם ולח ומעיק מילא את העמק והרתיח דמים. הקיץ התמשך ונמרח, וגם הסתיו היה קיצי במובהק. הציפורים נטשו את העיר כבעת מגפה, בכל מקום קמלו ענפי הדקל, הצהיבו פרוות הכבשים, והתושבים כמשו ובשרם נגרע והשחיר. בלי רחמים קפחה השמש על ראשם, על גגות הבתים, והלהיטה את חדרי החול. המסחר התנהל בדביקות מיוזעת, וגם רוח הערב נסה מהעיר ומפני הלהט. מי המעיין שהתאדו והתפוגגו, הותירו שלולית דלוחה בבור הבוצי.
הרוחות החמות שהגיעו מהמדבר נשאו עמן את ריח החול החם שניגר מהדיונות, וסחפו במעופן גם את נחילי השדים הזועקים בשממה. עם הרוחות הגיעו לעיר שתי נשים עטופות שחור. כחזיון תעתועים נע צלן של הנשים על פני אדמת המלח המחורצת, עד שנבלע בין הדקלים הכפופים. הצעירה שבהן חמקה אל הרובע, והשנייה הסתתרה בין הצללים הארוכים שהטילו הבניינים, תחת סככות הקש. גופה כוסה באגלי זיעה ובאבק דרכים שדבקו בו והיא עמדה שם, ראשה נטה מעט לצדו, כאילו האזינה ללחן הרוחות המנשבות. כיסוי הראש השחור גילה רק טפח מפניה, מעט מתלתליה, בוהק לבנוני שניגלה בחטף והבהיל את ילדי המקום.
זבובים ירוקים חגו באיטיות סביב רעלתה ומעולפים מחום הם עטו על גופו הצנום של כלב חוצות. ריסיה הארוכים הצלו על עצמות לחיים גבוהות, צל כהה מריסים שקופים. הילדים התרחקו מהזרה בראשים מורכנים, תחבו לפיהם ממתקי חרובים ותמרים, ובצווחות של צחוק הצביעו על בגדיה. הם געגעו זה לזה בהנאה, התגודדו יחדיו במרכז הרחוב ושאבו זה מגופו הערום של זה את הביטחון שבזהותם האחידה.
האישה הזרה לא הקדישה מחשבה לילדים הצוהלים, ניתן היה לראות זאת בברור בחיוכה הקפוא, בצללים העמוקים ששייטו בעיניה המפויחות, המוכחלות, ובריצודי האש שהבליחו באישונים השקופים. ידיה שהסתתרו תחת אותו אריג שחור וגס ממנו נתפרה גלימתה, מוללו בעצבנות את בד שמלתה הדקיק והותירו עליו כתמים של חינה. אצבעותיה הארוכות והעדינות רעדו מעט, ועורן הצרוב והבקוע היה כאדמה שעליה נבנתה העיר כולה.
אבק העמק המתאבך כיסה את בגדיה בדוק לבנוני וקמחי, גם שערותיה האפירו אותו זמן ושיוו לפניה מראה עגמומי ומנוכר. עייפות פשטה באבריה. תשישות שאיימה להכריע אותה לקרקע, לנפץ את אחיזת העיניים שבמבטה החודר ועמידתה הזקופה. ולמרות שאת מרבית שנותיה היא בילתה בסמטאות הנפתלות הללו, בחדרי החול שהדיפו ריחות כבדים של עשן, עשבי בר וקמח, הרי שבאותו רגע הרגישה גם היא כזרה, תלושה ולא שייכת לאותן חצרות שטמנו בחובן סודות ישנים וגופים בוהקים מזיעה.
הצללים התארכו עם רדת השמש מאחורי מסגד האבן, נמשכו זה אל זה עד שנאספו כולם למורדות רגליה, עמוקים וסגולים, כגורי כלבים המבקשים את חיבתה. לא נותר לה אלא לסגת לאחור, להיטמן עוד תחת סככת הקש, להימוג יחד עימם ולהיבלע בעלטה שהחלה שוקעת על העיר. הילדים המגחכים נעלמו מהאופק, הם רצו ברגליים יחפות לעבר אימהות עוטפות, ארוחות חמות ומזרנים דקים מכדי לתת מנוחת אמת לגופם. גם היא זכרה את הלילות הרבים שהעבירה באותם בתים, כשהצטנפה על אותם מזרנים שאז עוד לא ידעה כי דקים הם, ובחנה את פני הישנים בשנתם.
חיוכה נמתח לרגע. התמלא ציפייה. אבל הדמות שחלפה על פניה לא דמתה אפילו במעט לצַאלָח. כנראה היו אלה הצללים ששיטו בה, או אולי לבה שעלה על גדותיו, שגרם לאותו גבר זר להצטייר בעיניה כדמות מוכרת. באנחת הקלה היא התיישבה על ערמת חבלים. מזל שלא נתקלה בצאלח כך סתם ברחוב, ממילא לא הייתה מוצאת את המילים הנכונות לומר לו ומוטב שכך.
