כחוט בסערה

הקדמה

אנו, בעולם המערבי, מתעקשים לנווט את הסירה שלנו, בהשאלה כמובן, בנתיבי חיינו. על פי רוב אף נדמה לנו שיש לנו מושג לא רע באשר ליעד שאליו אנו רוצים להגיע. אך האמת היא שהניווט הזה הוא במידה רבה ניווט שווא, ולא משום שהסירה לא תגיב או מפני שלא נצליח למצוא את יעדנו, אלא מפני שהעתיד שונה במידה ניכרת מכפי שהוא נראה לנו בכל רגע נתון מבעד לעדשות החיזוי. העתיד המדומיין שלנו נראה לעתים קרובות דומה מאוד להווה המוחשי. הדמיון מתקשה לומר לנו מה נחשוב על העתיד כשנגיע אליו. קשה אף יותר לחזות איך ייראו לנו אותם אירועים עתידיים לכשיתרחשו.

רובנו מקדישים חלק גדול כל כך מחיינו לסיבוב הגאים ולמתיחת מפרשים, אך בסופו של דבר מגלים עד כמה נכונה היא האמרה שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק. הרהור פילוסופי קצר יוביל אותנו אפוא למסקנה המטרידה אך הבלתי נמנעת שהיעד הנכסף שתיארנו לעצמנו ושנכספנו אליו עלול בעצם להיות גיהינום.

ועוד הרהור. אילו היה האדם מרגיש רק טוב (תמיד!) אזי החיים שלו היו נידונים להיות חסרי משמעות כלשהי. הצמיחה אפשרית רק כאשר יש קונפליקט או קושי שאפשר להתמודד עמם. מהי המשמעות של אור אלמלא החושך? כדי להתקדם, האדם צריך התנגדות כלשהי שתרים אותו, שזהו הרע. אבל בעצם איננו רוצים להרגיש רע, אז איך חיים עם הסתירה הזאת?

כאשר אתה גומר אומר לכתוב ספר על אירוע מכונן בחייך, אתה שואל את עצמך לא אחת מה תוכל להשאיר אחריך, להעביר הלאה, ללמד את אלו הקוראים בו. הדבר המרכזי שאני מנסה להעביר בספר זה הוא דווקא באמצעות השגיאות, הטעויות, התהיות וההחלטות שנעשו במסע בספינת מפרש סובבת עולם, ובעיקר בתפקוד שלנו — לחיוב או לשלילה — בעת סערת וינסטון שתקפה את ספינתנו בעיירה Savusavu שבאיי פיג'י.

היה זה יום מבעית, רע מכל בחינה שהיא. הרגשנו כחוט בסערה ככל שהרוח הלכה והתגברה, נשפה והכתה בעוז. שם הספר ממחיש עד כמה היו כוחות הטבע החזקים והעוצמתיים מסוגלים להעיף את ספינתו בסערת הציקלון החזקה ביותר שהייתה אי־פעם בדרום האוקיינוס, שלמרבה האירוניה נקרא בעברית האוקיינוס השקט.

ספינת המפרש שלנו Amosea Island, קטמראן מסוג BAHIA 46 — FOUNTAINE PAJOT במשקל שנים עשר טון, התעופפה לה בגל בגובה של שמונה מטר, ממש כחוט בסערה, והתיישבה על ריף של אי בודד ללא כל גישה אליה.

דמיינו שני שייטים ישראלים המקיפים בספינתם את כדור הארץ, ובשנת 2016 — לאחר ארבע שנות הפלגה — מגיעים לקבוצת איי פיג'י. כאשר עגנה ספינתנו בסאבוסאבו, תקף את האזור ציקלון וינסון (Winston), החזק ביותר אי־פעם באוקינוס השקט. הספר מספר את סיפורנו האישי, את מודל קבלת ההחלטות אל מול התנאים הנתונים, ואת השגיאות בדיעבד שנעשו במטרה להציל את הספינה באחד האזורים הנידחים בעולם.

"תאמין שאתה יכול", אמר תאודור רוזוולט, "ואתה כבר בחצי הדרך לשם". האמנו שאנו יכולים לווינסטון, על אף עוצמתו והנזקים שהוא גרם לנו.