פרק 1
שיח חדש על נישואים ובגידות
יידרש זמן רב מדי כדי להסביר את הברית האינטימית של סתירות בטבע האנושי, שבעטיה האהבה עצמה לובשת לעיתים את צורתה הנואשת של הבגידה. וייתכן שאין לכך הסבר.
— ג'וזף קונרד, Some Reminiscences
ברגע זה ממש, בכל ארבע כנפות תבל, מישהו בוגד או נבגד, מישהי חושבת לנהל רומן, מישהו מייעץ למישהו שנפשו מתחבטת בשל רומן כזה, מישהי משלימה את המשולש כמאהבת סודית. שום היבט בחייו של זוג לא מחולל יותר פחד, רכילות או משיכה מרומן. בגידה קיימת מאז הומצא מוסד הנישואים, וכך גם הטאבו עליה. משחר ההיסטוריה היה הניאוף נושא לוויכוחים, נאסר באמצעות חוקים, שימש כלי ניגוח פוליטי וקיבל ממדים שטניים. ואף על פי כן, חרף גינויים והוקעה מקיר לקיר, הבגידה מפגינה עמידות עיקשת שמוסד הנישואים יכול רק להתקנא בה. כל כך עיקשת, עד שזהו החטא היחיד שזכה לשני דיברות בתנ"ך, אחד על ביצועו ואחד שיוחד רק למחשבה עליו.
בכל חברה, בכל יבשת ובכל תקופה, חרף הטלת העונשים וגורמי ההרתעה, חמקו גברים ונשים מכבלי מסגרת הנישואים. בכל מקום כמעט אנשים נישאים. מונוגמיה היא הנורמה הרשמית, ובגידה היא הנורמה המחתרתית. אם כן, כיצד עלינו להתייחס למעשה עתיק היומין הזה — האסור בכל העולם ובכל זאת אין מקום שבו אינו מתרחש?
בשש השנים האחרונות אני מנהלת את השיחה הזאת — לא רק בחשאיות בין כותלי הקליניקה שלי, אלא בטיסות, במפגשים חברתיים, בכנסים, בסלוני יופי, עם קולגות, עם טכנאי כבלים, וכמובן, ברשתות החברתיות. מפיטסבורג עד בואנוס איירס, מדלהי עד פריז, ערכתי סקר חופשי משלי על רומנים ובגידות בימינו.
בכל מקום מסביב לעולם, כאשר אני מעלה את נושא ה"ניאוף", אני מקבלת קשת שלמה של תגובות: גינוי חריף, הסכמה מתוך השלמה, סלחנות זהירה והתלהבות גמורה. בבולגריה, קבוצה של נשים רואה בפלרטוטים של הבעלים עניין מצער אך בלתי נמנע. בפריז, הנושא מעורר מיד תזזית של ריגוש סביב שולחן הסעודה, ואני מציינת לעצמי מה רבים האנשים שהיו בשני צדי הסיפור. במקסיקו, נשים מביטות בגאווה על העלייה בשיעור הנשים המנהלות רומנים ורואות בזה סוג של מרד חברתי נגד תרבות שוביניסטית שמאז ומעולם איפשרה לגברים להחזיק "שני בתים", La casa grande y La casa chica — אחד למשפחה ואחד לפילגש. בגידה נפוצה בכל מקום, אבל אופן ההתייחסות שלנו אליה — כיצד אנחנו מגדירים אותה, סובלים ממנה ומדברים על אודותיה — קשור בסופו של דבר לזמן ולמקום המסוימים שבהם הדרמה מתרחשת.
הרשו לי לשאול אתכם: כאשר אתם חושבים על בגידה, מה הן המילים, האסוציאציות והדימויים הראשונים העולים בראשכם? האם הם משתנים כאשר אני משתמשת במילים "פרשת אהבים" או "רומן"? מה עם "מפגש חשאי", "סטוץ", "יש לו מישהי מהצד" או "יזיז"? האם אתם מרגישים שהתגובות שלכם משתנות, נוטות להסתייגות או להבנה? למי נתונה הסימפתיה שלכם — לצד הנטוש, לצד הבוגד, למאהבת, לילדים? והאם התגובות שלכם השתנו בגלל אירועים בחייכם?
בנפש התרבותית הקולקטיבית שלנו יש דעות נחרצות על ניהול רומן מחוץ לנישואים. בארצות הברית, שבה אני חיה ועובדת, הדיבור על הנושא נוטה להיות יצרי, טעון ומקוטב.
"רומן מהצד? זו חציית קו אדום מבחינתי," יאמר מישהו. "פעם בוגדת, תמיד בוגדת."
"בחייך," יענה השני, "מונוגמיה זה פשוט לא טבעי."
"שטויות!" ישיב השלישי. "אנחנו לא חתולים מיוחמים, אנחנו בני אדם. תתבגר כבר."
בשוק הצרכנות האמריקני ניאוף נמכר עם תערובת של גינוי וגירוי. שערי מגזינים מפיצים פורנו ומטיפים להתחסדות. כתרבות אימצנו פתיחות מינית קיצונית, אבל כשזה מגיע לנאמנות מינית, אפילו האנשים הליברלים ביותר עשויים להתגלות כשמרנים ללא פשרות. באופן מוזר, ההוקעה העיקשת שלנו את הניאוף גורמת לכך שהתופעה נשארת מתחת לרדאר ומונעת מאיתנו לדעת עד כמה היא נפוצה בפועל. איננו יכולים למנוע אותה מלקרות, אבל כולנו יכולים להסכים שהיא מעשה לא ראוי. ציבור הבוחרים דורש התנצלויות פומביות מפוליטיקאים ש"סרחו", בעודו צורך בשקיקה את הפרטים העסיסיים של הרומן. מהדרגים הבכירים באליטות הפוליטיות והצבאיות עד אנג'י מהשכונה, בגידה מעידה על נרקיסיזם, על צביעות, על מוסריות פגומה ועל נכלוליות. בראייה הזו, המעשה הזה לעולם אינו יכול להיות עברה פשוטה, סטוץ חסר משמעות או אהבת אמת.
את השיח העכשווי על הנושא ניתן לסכם כך: בגידה היא בהכרח סימפטום של יחסים שהשתבשו. אם יש לך כל מה שאתה צריך בבית, לא אמורה להיות שום סיבה ללכת למקום אחר. גברים בוגדים בגלל שעמום ופחד מאינטימיות; נשים בוגדות בגלל בדידות וצמא לאינטימיות. בן הזוג הנאמן הוא הבוגר, המחויב והמציאותי מבין השניים; בן הזוג המתפרפר הוא אנוכי, לא בוגר וחסר שליטה עצמית. רומן תמיד מזיק, לעולם לא יכול להועיל לנישואים, ולעולם לא ניתן להכיל או להבין אותו. הדרך היחידה לשקם את האמון בין בני הזוג ואת האינטימיות הזוגית היא באמצעות הודאה בָּאמת והבעת חרטה שיובילו למחילה. ומוסכמה אחרונה ולא חביבה: גירושים הם מעשה מכובד יותר מסליחה.
הנימה המוסרנית של השיח העכשווי נוטה לתלות את האשם ב"בעיה" בלקוּת אישית או זוגית ולהתעלם מהשאלות הרחבות יותר שראוי שיישאלו בהתחשב בהיקף התופעה. בגידה אומרת הרבה על נישואים — לא רק על הנישואים שלכם, אלא גם על הנישואים כמוסד. הסוגיה הזאת קשורה גם לתרבות המגיע־לי, המושלת היום בכיפה, שעל פיה אנחנו מקבלים את הפריווילגיות שלנו כמובנות מאליהן. האם אנחנו באמת חושבים שניתן לתלות את ההתרבות המהירה של הבגידות בכמה תפוחים רקובים? הלוא מיליוני אוהבים סוררים בוודאי לא יכולים להיות כולם חולנים.
