פרק 1
ד"ר גדעון בן ארי ישב ליד השולחן המעוצב במשרד שלו ולא נגע בהר המסמכים שנערם על שולחנו במהלך השבועיים האחרונים שבהם שהה בקליפורניה. הוא שקל את צעדיו.
רק שלשום נערך טקס הכלולות של דן ונועם בבית הכנסת הרפורמי בית יעקב בעיירה רדווד סיטי. במהלך הטקס קיבל גדעון הודעת טקסט מנהרי. גדעון הבטיח לחזור אליו בהקדם. טרם הטקס כבר צפה גדעון בחדשות בערוצי התקשורת האמריקניים. הכול דיווחו על מגה־פיגוע משולב בבית ספר בקריית שמונה שגרם למותם של עשרים בני אדם, רובם ילדים, ולפציעה של עשרות ילדי בית הספר. ההערכה הראשונה של הפרשנים בישראל הצביעה על האפשרות שלוחמי החיזבאללה מנסים להשתלט על יישוב שלם בצפון.
רשתות הטלוויזיה הקרינו תמונות קשות וציינו שמדובר בשרשרת פיצוצים שפגעו תחילה בכמה כיתות לימוד ואחר כך בכוחות הביטחון שחשו למקום. שום גוף טרור לא הודיע על מעורבותו. החקירה נמשכת, דיווחו העיתונאים, וישראל כואבת וזועמת. השיחה עם נהרי היתה קצרה אך הקשר למגה־פיגוע היה ברור. החתן, הכלה ושאר המשפחה התקשו להשלים עם ההחלטה של גדעון להתנתק ולשוב לארץ, החלטה שנראתה לכולם בלתי מובנת ובלתי מוצדקת.
"אבא מה קרה? למה לקלקל לנו, ולך עצמך, את השמחה?" טענה נועם שבקושי עצרה את דמעותיה. "למה אתה קופץ לדום בכל פעם שהאדון נהרי פוקד עליך להתייצב?"
"באמת, גדעון," הצטרף דן, "לא הגיע הזמן שמישהו אחר ייכנס מתחת לאלונקה?"
"בשלב זה אני צריך לסמוך על שיקול דעתו של נהרי. הוא לא 'פאניקיסט' והוא מצוי בכל הסודות ובלב המחקרים והבדיקות. הוא יודע איפה אני ומה המשמעויות." אמר גדעון.
בניגוד להרגליו ביצע גדעון את מלאכת האריזה בפיזור נפש ובלי סדר. הכאבים בפציעה ברגל ממלחמת ששת הימים שבו, סימן מובהק למתח בו היה שרוי מאז השיחה עם נהרי. החפץ האחרון שארז היה החליל שממנו גדעון לא נפרד. יום לפני החתונה, כשכל המשפחה התכנסה מקרוב ומרחוק בבית הגולדמנים, נועם החליטה לבקש מגדעון שינגן קטע מוזיקלי בחליל.
"דן יכול ללוות אותך בפסנתר, אבא," אמרה והעיפה מבט מתחנן בבעלה לעתיד, "הוא לא שכח את שיעורי הפסנתר," גדעון הבין שלא יוכל לסרב לכלה ורק שאל מה לנגן.
"יש לדן תווים של הנושא והווריאציות של 'גרינסליבס' לחליל ולפסנתר," המשיכה נועם, "למה שלא נשמע אתכם?"
נורית, אם החתן, השפילה את עיניה ולא פצתה את פיה. היצירה הזאת היתה "שלהם" כשהיו זוג נאהבים צעירים. יודק'ה הביט בדן ובנועם ולא אמר מילה וכך גם סוזי. רק הסבים מייקל וברברה תמכו בהתלהבות והפשירו מעט את האווירה.
גדעון נעתר והוציא את החליל מהנרתיק. 'גרינסליבס' עם כל התפניות המוזיקליות כישפה את כולם. נורית מחתה דמעה, וסוזי חיבקה את נועם לאורך כל היצירה.
לאורך כל הטיסות, מקליפורניה לניו יורק ומשם לתל אביב, הפך גדעון שוב ושוב בדילמה של הקריאה לדגל, למול רצונו לשוב ולהיות חופשי לנהל את החברה הקטנה והמצליחה שבנה בעמל רב שנים. גדעון ידע שאינו יכול לסרב. נהרי לא ביטל את הזמן ושליח מטעמו המתין לגדעון ליד פתח המטוס והעביר אותו ללא שהיות מעבר לביקורת הגבולות היישר לפגישה אצל נהרי.
בסקירה התמציתית בלשכת ראש המוסד למד גדעון על סדרה של פיגועים. המצמרר מכול היה התיאור של הפיגוע בקריית שמונה בו נטבחו הילדים והכתובת על הקירות: "רעם הנקמה". קדם לטבח מטח של חמש רקטות ארוכות טווח שרק אחת מהן יירטה את "כיפת ברזל". הערכה ראשונה של חיל האוויר היתה שאלו היו רקטות מתמרנות מסוג שלא היה מוכר עד עתה. תוספת קשה מנשוא היתה כשהמחבלים בחרו להמתין לילדים בממ"ד של בית הספר, לשם נהרו הילדים על פי התרגולת של "צבע אדום", ושם טבחו בהם.
למרות המאמצים של חיל המודיעין, של השב"כ ושל המוסד, עדיין לא היה קצה של חוט לגבי מבצעי הפיגועים. הדבר היחיד המשותף לכל הפיגועים הוא הופעה של כתובת של ארבע מילים בערבית שהופיעה על המחשבים של שלושת ארגוני הביטחון: "רעם הנקמה" ומתחתיה "הגרעין בדרך".
"צוות משולב של מומחים," עידכן נהרי, "עסוק בניסיון לזהות את מקור ההודעה אך ללא תוצאות עד כה. אנחנו נגלה את זהות המפגעים במוקדם או במאוחר."
גדעון התעקש להבהיר לנהרי, ובעצם גם לעצמו, שהוא כבר מזמן היה צריך "לתלות את הנעליים האדומות", כמו שהיה נהוג לומר בצנחנים, ולהמשיך בקריירה האזרחית. אולם גדעון ידע שחיידק הפעילות הביטחונית "עובד שעות נוספות" אצלו. נהרי רמז על ממצאים רבים שכבר התגלו. מדובר בפרישה רחבה של טכנולוגיות ומערכות נשק, יכולות חדשות של רקטות ואיום בשילוב הגרעין בפיגועים בעתיד. החשד, הדגיש נהרי, מצביע על ארגון מפוזר וחשאי שאינו קשור בהכרח לארגוני הטרור הידועים. נהרי ידע כיצד להצית את הסקרנות של גדעון והחמיא לו על היכולת לנתח ולפענח מצבים מורכבים. הוא הציע שגדעון יקדיש כמה ימים לפגישות עם האנשים שעוסקים בחקירות, ויגבש דעה בסיום העדכונים שיקבל מהם.
גדעון נזכר בגעגועים בתקופה שבה הוא עצמו למד לתואר דוקטור בסטנפורד כאשר חש צורך למלא את המצברים. אלה הלכו והתרוקנו בעבודה הביטחונית השוחקת שהחל בה מיד עם סיום הלימודים בטכניון. הוא היה רווק חופשי שעדיין התרפק על אהבת הנעורים שלו לנורית. אהבת המוזיקה הפגישה ביניהם, גדעון ניגן בחליל ונורית בפסנתר ומריבות קטנות כגדולות נעלמו בנגינה משותפת ומרגיעה. המשבר שהוביל בסופו של דבר לפרֵדה ביניהם היה הסירוב של גדעון, "הילד בן הקיבוץ", להתחתן כל עוד הוא לא עומד ברשות עצמו ומסוגל לפרנס משפחה. המעבר ללימודים בקליפורניה, הודה גדעון בלי לבטא זאת בקול, היה ניסיון להתרחק מנורית שנישאה בינתיים ליודק׳ה, בנו של קבלן ירושלמי אמיד.
מייקל גולדמן ורעייתו ברברה היו לגדעון מתת מן השמים. הגולדמנים אימצו את הסטודנט הישראלי הבודד. גדעון, בן הקיבוץ שהתייתם מאביו שנהרג בפיגוע רצחני, הרגיש מרגע שנכנס לבית הגולדמנים, בשכונת מנלו־פארק ליד פאלו־אלטו, שיש לו משפחה. סוזאן הבת היפה והביישנית של מייקל וברברה, היתה סטודנטית למדעי המדינה בסטנפורד והרומן עם הישראלי הנאה נראה לסוזי ולהוריה טבעי. לאחר שהגיש גדעון את התזה של הדוקטורט לבוחנים החליטו סוזי והוא להתחתן. חרף הפיתוי להיענות להצעות בעמק הסיליקון ומחקר באוניברסיטה התעקש גדעון לשוב לישראל. הוא חש שייך לגדוד המילואים שבו שירת ולחברים לנשק. הוא ידע שהוא יתקבל בזרועות פתוחות במערכת הביטחון בישראל. סוזי הסכימה לחיות בישראל והוריה היו מאושרים. וכך, נזכר גדעון בהכרת טובה, קיבלה על עצמה סוזי את העול של הטיפול במשפחה וגידול הילדים, הבן אמיתי והבת נועם, כאשר גדעון משקיע את כל זמנו ומרצו בקריירה המדעית־ביטחונית.
מה הניע אותי להסכים להצעת המחקר במכון SRI שליד אוניברסיטת סטנפורד? האם אלה ייסורי המצפון על שניתקתי את סוזי משורשיה ואילצתי אותה להתרחק מהמקום שגדלה בו? האם הרמזים העדינים של סוזי על שהילדים כבר גדולים ועל שאין מניעה לשוב קצת למולדת האמיתית שלה? או אולי גם הצורך שלי להתרחק מהמערבולת של העיסוק בטכנולוגיות הביטחון?
השנתיים במכון SRI היו שקטות ונעימות בתחילה. הניהול של המכון על ידי ד"ר ג'ראלד דויטש, שהיה לחבר, התאים לגדעון. פחות נעים היה להיתקל בהמשך במשימת ריגול שניהלו משמרות המהפכה בניסיון לגלות את סודות ההגנה בפני טילים שפיתחו ישראל וארצות הברית. ולבסוף חזר, כדרכם של מעגלים להיסגר, אל קליפורניה כדי להשיא את בתו לדן אבני, בנה של אהבת נעוריו.
