לחיות ולמות בתל אביב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לחיות ולמות בתל אביב
מכר
מאות
עותקים
לחיות ולמות בתל אביב
מכר
מאות
עותקים

לחיות ולמות בתל אביב

3.7 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

שלמה זנד

שלמה זנד (נולד ב-10 בספטמבר 1946) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. עם תום הלימודים הוצעה לו משרה על ידי ההיסטוריון פרנסואה פירה והוא החל ללמד בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה. ב-1985 הצטרף לסגל אוניברסיטת תל אביב. החל מ-2002 ועד פרישתו לגמלאות ב-2014 כיהן בה כפרופסור מן המניין.

זנד מרבה לכתוב מאמרים פוליטיים בעיתונות היומית.

מספריו:
האינטלקטואל, האמת והכוח - מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ, תל אביב, עם עובד, 2000 
הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2002
ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני, תל אביב, עם עובד, 2004 
מתי ואיך הומצא העם היהודי?, תל אביב, רסלינג, 2008
מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012 
מתי ואיך חדלתי להיות יהודי? מבט ישראלי, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2013 
היסטוריה בדמדומים: הרהורים על זמן ואמת, תל אביב, רסלינג, 2015
לחיות ולמות בתל אביב (רומן בלשי), ידיעות ספרים, 2019
גזע מדומיין, תל אביב, רסלינג, 2020.
קיצור תולדות השמאל בעולם, תל אביב, רסלינג, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3wtj2n4c

תקציר

פרופ' יצחק ליטבק היה טיפוס יוצא דופן. מבריק ואמיץ, מסוגר ועקשן. לא היתה לו סבלנות לשטויות. כאשר מצאו אותו ללא רוח חיים במיטתו, הבחינו השוטרים שליד המיטה מונחת חפיסת סיגריות בצבעי אדום־לבן. פרופ' ליטבק לא עישן מעולם.

עשרים שנה לאחר מכן מתמוטט ומת באופן חשוד מרצה צעיר ואהוב מאותה אוניברסיטה, ורשת סבוכה של תככים ואימה מתחילה להיחשף אט־אט בין מסדרונות הפקולטה שנדמה שאין בה רגע דל.

מה יש בו בעולם של חוקרים ונחקרים שמזמן לתוכו תערובת כה נפיצה של דחפים וסודות? יחסים עוינים בין עמיתים, גילויי אדישות מקוממים, הערצה בלולה בפחד — גיבורי לחיות ולמות בתל אביב מפלסים את דרכם בין תאוות משולחות רסן לסייגים שאין להפר. מבחני נאמנות, חקירות שב"כ, סטודנטים חדורי אידיאולוגיה המשתוקקים בלהט לשנות את העולם — כל אלה ועוד מצטרפים לעלילה ייחודית וקודרת, מסקרנת ואפלה, שלא רק שתי גופות של שני גברים מוטלות במרכזה.

זהו רומן ביכורים להיסטוריון פרופ' שלמה זנד. ספרי העיון שחיבר זנד תורגמו ליותר מעשרים שפות וזכו לתומכים ולמתנגדים כאחד.

פרק ראשון

פרולוג 
קורדובה־טולדו 
1157-1180
 
[היהודים הם] קבוצה של מאמינים שצצו למעשה בעבר הרחוק ברחבי העולם הים תיכוני, הטורקי־כוזרי והסלאבי.
מארק בלוך, "התבוסה המוזרה", 1940
 
איברהים אִבְּן דאוּד, שנודע מאוחר יותר בשם הראב"ד הראשון, התרווח בכבדות בכורסתו העמוקה. הוא שב לביתו ברובע היהודי שבטולדו במצב רוח מרומם במיוחד. באותו יום אביבי ושמשי הוא פגש בבית הכנסת בעיר תלמידי חכמים צאצאי כוזרים, אשר הגיעו ללמוד בקסטיליה. יהודים מזרח אירופים חסונים ויפים אלה עם זקנים בצבע הנחושת, שראשם עטור בכובע פרווה משונה - הד עמום למורשת אבותיהם, פרשי ערבות דרום רוסיה - גילו ידע בסיסי בתורה והצהירו קבל עם ועדה שהם דבקים ביהדות הרבנית. העובדה שהסתייגו בפומבי מהאמונה הקָרָאית המאיימת והמתחרה חיזקה את דעתו של הרב הלמדן.
עתה הוא שוכנע סופית שהממלכה הכוזרית הרחוקה עדיין לא נחרבה כליל. כמו כל מלומד יהודי באותה עת, הוא הכיר את חליפת המכתבים מהמאה העשירית בין חַסְדַּאי אִבְּן שַׁפְּרוּט, שר החוץ של החליף מקורדובה, לבין יוסף מלך כזריה אשר סיפרה בפרוטרוט על תהליך גיורם של הכוזרים. הגיעו לידיו גם כרוניקות של מחברים מוסלמים, כמו של הנוסע המפורסם אַחְמַד אִבְּן פדלאן או של הגיאוגרף הפרסי איברהים אַל־אצטח'רי, אשר תיארו את אופייה של האימפריה היהודית המשתרעת בין הים השחור לים הכוזרי (הכספי). מונרכיה אמנם קצת מוזרה, לטעמו היהודי־ספרדי, אך עדיין ממלכה שדבקה בשם ושומרת את עיקרי המצוות.
הוא כמובן גם קרא את "כִּתַאבּ אלחַגַ'ה ואלדַלִיל פִי נַצְר אלדִּין אלדַ'לִיל", הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה, של אבּוּ אַל־חַסַן אַל־לֵאוי, המכונה בעברית יהודה הלוי. יצירה זו, שנכתבה בטולדו בערבית כעשרים שנים קודם לכן, ביססה וחיזקה את הידוע על התייהדותה של ממלכת הכוזרים ותורגמה ללשון הקודש מאוחר יותר תחת השם "ספר הכוזרי". אולם חוסר הקשר עם המזרח עורר אצלו, בדיוק כמו אצל רבים מהמשכילים היהודים, את החשש שכזריה לא רק שירדה מגדולתה והצטמצמה אלא גם נכבשה ונהרסה לחלוטין.
כיהודי, אִבְּן דאוּד היה למוד אסונות ומפחי נפש. הוא היה צאצא של חיילים בֶּרְבֶּרים מיוהדים אשר הגיעו לחצי האי האיברי במאה השמינית כחלק מכוחותיו של המצביא טַריק אִבְּן זַייאד והשתייך למשפחה מיוחסת בעיר קורדובה הגדולה. ארבע מאות שנים חיו המאמינים היהודים בשלום ובשגשוג תחת החסות המוסלמית, עד הגיעם של קנאי האל־מֻוַואחִידוּן, ששמו קץ לדו־קיום הבין־דתי. בשנת 1147 החלו שליטי אנדלוסיה החדשים לרדוף באכזריות את כל אלה שכפרו במוחמד. ואם משפחתו של מוּסָא אִבְּן מַיְמוּן הצעיר, שנודע מאוחר יותר כרמב"ם, בחרה לנוס באותה עת מקורדובה למרוקו, ולאחר מכן למצרים, אִבְּן דאוּד ומקורביו מצאו מקלט דווקא בטולדו שבקסטיליה.
בממלכה זו, למרות היותה כבר נוצרית, עדיין דיברו בדיאלקט ערבי והאווירה ההרמונית בין המאמינים השונים נשמרה למשך יותר ממחצית מאה נוספת. כאן חשב הראב"ד למצוא את השלווה הדרושה כדי לפתח את הגיגיו הפילוסופיים. במנוסתו לקח עמו ספרי רפואה ואסטרונומיה ועותקים מתרגומי אריסטו לערבית, כמו גם את החיבורים המועדפים עליו של אל־חוסיין אִבְּן סינא. בעזרת אנשי דת נוצרים הוא החל לתרגם את יצירותיהם של הפילוסופים המוסלמים ללטינית ונודע בקרב משכילי אירופה תחת השם אבֶנְדָאוּת.
 
•••
 
מפגשו עם הכוזרים הצעירים היה מכריע בהחלטתו להעז ולהתחיל לשחזר את סיפורה של היהדות. הרב התיישב לשולחנו, נטל את הנוצה, הספיגהּ בדיו והעלה על הדף את המשפטים הראשונים בחיבורו החלוצי. תולדותיה של האמונה ביהוה, מאברהם ומשה דרך יצירת המשנה והתלמוד ועד לפריחתה בחצי האי האיברי בימי שלמה אִבְּן גַבִּירוֹל, זכו לראשונה לשחזור כרונולוגי, אמנם תמציתי ואולי אפילו יבשושי במקצת, אך חלוצי בהבניית זיכרון יהודי.
הוא התעייף במהרה ונרדם תוך כדי כתיבה. עוזרו הנאמן העיר אותו כדי שיפשוט את בגדיו ואת ערדליו. לאחר שהתעורר, לגם מהיין האדום החם שהגיש לו הצעיר והחליט להמשיך לכתוב עד חצות. במשפטיו הבהירים לא הסתיר את גאוותו על כך שהיהדות התפשטה באזורים שונים באירופה, באסיה ובאפריקה. דמויות העבר הרחוק והקרוב התרוצצו במוחו והוא רצה לספר על כולם - על הנביאים והגאונים, על החכמים וראשי הישיבות הגדולים ובעיקר על המאמץ של מוחות רבים להבין שוב ושוב את העולם, את האדם ואת האל ולהעביר ידע זה לדורות הבאים. קשה היה לו להבין כיצד הקראים דוחים את הכתיבה העשירה שלאחר חתימת התורה ודבקים רק באמת אחת ויחידה ללא דיאלוגים וללא עימותים. איבתו להם השתוותה רק לסלידתו מהקנאים וממשיחי השקר היהודים, כמו בר־כוכבא הידוע לשמצה.
כאשר קם למחרת בבוקר, קרא שוב את העמודים שחיבר בלילה וערך אותם מחדש. הוא ביקש מעוזרו הצעיר להקריא לו את הכתוב והם תיקנו יחדיו את השגיאות ושיפרו את הסגנון. הוא היה שבע רצון מהתקדמותו, וכתיבתו נמשכה בחודשיים הבאים כמעט בכל ערב, להוציא ימי שישי ושבת. הוא צמצם את עבודת התרגום, שבה עסק יחד עם עמיתיו הנוצרים, וכן הקדיש פחות זמן לרפואה מלבד טיפול במקרים דחופים. גם את התעניינותו הרבה באסטרונומיה ריסן. תוך השלמת התוספות האחרונות לספר, עוזרו הנאמן עבר עליו ובדק שוב כל מילה ומילה.
לאחר מכן החליט להעביר אותו לידידיו הקרובים כדי לשמוע את דעתם ואת ביקורתם. בתום השנה הראשונה נמסר הטקסט למעתיקים שונים. כעבור שישה חודשים נשלחו עותקים לחכמים נוספים ברחבי ספרד וממלכת צרפת. "ספר הקבלה", כך הוא קרא לו, הפך לנכס רוחני משמעותי במסורת המחשבה היהודית.
שמו הלך למרחוק ועובדה זו עודדה אותו, כעבור כמה שנים, להתחיל לכתוב את יצירתו התיאורטית הגדולה "אלעקידה אלראפיעה" ("האמונה הרמה"). בספר זה הביע הראב"ד את מלוא הערצתו להגות היוונית ובמיוחד לרציונליזם של אריסטו. מעתה נחשב אִבְּן דאוּד לפילוסוף היהודי אולי המרשים ביותר טרם הופעתו של הרמב"ם.
בשנת 1180 על פי הלוח היוליאני הוא נאסר לפתע על ידי אנשי הכמורה מחצרו של מלך קסטיליה אלפונסו השמיני והועלה לגרדום. הסיבה להוצאתו להורג נותרה בגדר תעלומה.
 
 
חלק ראשון 
תל אביב־יפו 
1987
 
גחמת הטבע, ואולי חוק מסתורי של השתלשלות לא מוכרת של דורות מאז עם הכוזרים האגדי, הם שגרמו לכך שרבים מיהודי הסְפָר היו אדמונים. השיער להט על ראשיהם. זקניהם היו כלהבות.
יוזף רות, "מארש ראדצקי", 1932
 
1
 
הגוף היה שרוע ללא תזוזה על המיטה הרחבה. לרגע היה נדמה לרב־פקד אמיל מוֹרקוּס שיד שמאל דווקא כן זזה. זו טעות אופטית נפוצה כאשר המבט נותר ממוקד זמן ארוך מדי. באמצע בטנו של הקורבן היתה נעוצה סכין גדולה בעלת ידית פלסטיק שחורה. מסביב למקום שבו ננעץ הלהב ניכרו דקירות רבות. דם קרוש שצבעו כבר השתנה לשחור היה מרוח בצורה מוזרה על החלוק הלבן שעטף את הגוף. הסדינים היו סתורים ועליהם נתזי דם רבים. הכריות היו זרוקות, מעוכות, על הרצפה. בזמן שהרימו קמעה את המת גילו כתמים כהים על גבו ועל זרועותיו. נראה שמישהו חבט בקורבן בכוח רב.
הגופה הקרה והחבולה היתה שלושה ימים קודם לכן פרופ' יצחק ליטבק. זה השם שהיה רשום על תיבת הדואר בכניסה לבית מספר 26 בשדרות בן־גוריון בתל אביב. השכנים בקומה שמעל הם שהזעיקו את המשטרה. כלבם היה הראשון שהגיב ביללות כואבות בעודו חולף ליד הדירה, ואחר כך החלו גם הם לחוש בריח מוזר שהסתנן מבעד לחריצי הדלת. אף אחד מהשכנים לא תמה בתחילה על השקט המתמשך. המוזיקה הקלאסית אשר עלתה לעתים תכופות מדירתו של ליטבק, בעיקר בלה בארטוק, אמנם פסקה, אך זה לא היה בהכרח יוצא דופן. הפרופסור מאוניברסיטת תל אביב, שחי בגפו, נסע לעתים קרובות לחו"ל, ואצל הדיירים נתפסה הדממה הזמנית כנורמלית למדי.
הריח לא.
מוֹרקוּס כבר הסתגל מזמן לצחנה החריגה ולצפידת המוות על כל הניואנסים שבה. בעשרים וחמש השנים שהעביר במחלקת החקירות של מחוז המרכז, נחשף למעשי רצח לא מעטים. את חלקם פתר החוקר בעבודת נמלים שיטתית וזכה על כך לשבחי מפקדיו ואף לכמה עיטורים. כמובן, היו הרבה יותר שקינאו בו על חריפותו ועל הצלחותיו ודיברו בו סרה. הם לא הבינו כיצד לבלש הערבי הקטן יש מוח יהודי כל כך גדול. קומתו הבינונית ומראהו הצנוע הטעו רבים לגבי אופיו התובעני ועמידתו העיקשת על שלו.
הוא סקר את חדר השינה של פרופ' ליטבק בקפדנות האופיינית לו, בעוד שפמו וחוטמו הנשרי רוטטים קלות, ולרגע דמה לכלב ציד מתוח האחוז ברצועה. זירת רצח היתה לגביו מפה שהיחס בין הפריטים שעליה התנה את הבנת הפעילות שהתחוללה בה. הוא החל מהרחוק והתקרב למרכז הזירה, כלומר לגופת המת. על השידה הישנה, ליד הטלוויזיה, היתה מונחת חפיסה חצי ריקה של כדורי שינה. לידה ניצבו שעון יד וקלפים פזורים. על השרפרף הרחב שעמד על השטיח הצמוד למיטה נמצאו כמה קונדומים סגורים עדיין בעטיפותיהם, קופסת סיגריות חצי ריקה ובקבוק יין קברנה סוביניון ריק עם שתי כוסות.
הגופה היתה שרועה על גבה. העיניים הכחולות כצבע הים היו פקוחות וחלולות ופני המת שלוות. הפה הפתוח למחצה יצר רושם של חיוך אירוני. מורקוס התכופף והתקרב לראש, שעדיין שימר רעמה ג'ינג'ית כהה והיה מונח בצורה לא טבעית על המיטה. הוא הביט ארוכות בעיניים ותהה על מה חשב הקורבן בשניות האחרונות של חייו. האם ידע שהוא עומד למות? האם הכיר את תליינו?
לפתע הבחין על הסדין בסיב שחור ומסולסל. כשהתקרב יותר היה נדמה לו שזו שערת ערווה ארוכה, אם כי לא היה בטוח בכך לחלוטין.
"שימו לב לשערה," פלט הרב־פקד לעבר אנשי צוות המז"פ הטרודים באיתור טביעות אצבעות ובנטילת דוגמיות של הדם הקרוש. במבטא ערבי קל הוסיף, "נראה לי שזו לא שערה של המת, היא שחורה מדי, כדאי לשים לב אליה."
הוא עבר ובדק ביסודיות את הסלון הצר ואת השירותים, וגם המטבח הלבן התמסר וחשף במהרה את כל סודותיו. היה נראה שכלי הרצח נלקח מאחת המגירות אשר הכילה סדרה של סכינים דומות בגדלים שונים. מורקוס פנה לאחר מכן לשתי הדלתות הסמוכות לחדר המיטות. האחת הוליכה לחדר שינה נוסף ובו ארונות בגדים, השנייה למשרדו של הפרופסור.
הוא נכנס לחדר האחרון במסדרון הצר. חלל העבודה של ליטבק היה סגפני, אפל ועם ניחוח של אבק. על שולחן העבודה היו מגובבים ניירות, עבודות של סטודנטים, עטים, אטבים, קלסרים, כרטיסיות ופתקים קטנים. במרכז היתה ממוקמת מכונת כתיבה חשמלית, לידה טלפון כבד ושחור ובפינה שני תצלומים: אחד של אישה מבוגרת בעלת תווי פנים עדינים ונאים, והשני של המת עצמו. מורקוס התפלא שהפרופסור שם את תמונתו על השולחן.
בארונית גדולה מצד ימין היה מונח פטפון, לידו היו רשמקול, תקליטים וקלטות. המוזיקה הקלאסית שלטה באוסף ללא מתחרים, אולם להפתעתו של מורקוס נמצאו בו גם כמה תקליטים של שתי הזמרות הערביות הגדולות, אוּם כּוּלְתוּם ופיירוּז.
המדפים לאורך הקירות היו עמוסי ספרים, ואף פה השתומם מורקוס לראות כותרים כה רבים בערבית וגם בכתיב ערבי בלשון לא מוכרת לו. הוא שיער שהם בפרסית, שפה שלא קרא בה. מלבד זאת ניצבו על מדפים סמוכים עשרות רבות של כרכים באותיות קיריליות וכמובן גם באנגלית, בצרפתית ובעברית. "לעזאזל, הפרופסור ידע הרבה שפות," מלמל לעצמו החוקר כשהוא מעביר את אגודלו ואת האצבע המורה על שפמו העבה. "מעניין על מה הוא עבד."
התשובה נמצאה בארון הזכוכית מאחורי גב הכיסא. מורקוס הרכיב את משקפי הקריאה המוזהבים שלו וראה ששמו של יצחק ליטבק מוטבע על כמה כריכות מצהיבות: "החקלאות במצרים במאה התשע־עשרה", "המסרים החברתיים בספרי המקרא", "תולדות המזרח הקרוב", "האימפריה הכוזרית מהמאה השמינית ועד למאה השלוש־עשרה" ו"עליית האסלאם ומעבר הסחורות בים האדום". החיבורים העידו במפורש שהנרצח היה היסטוריון.
מורקוס סיכם את עיקר הממצאים בפנקסו הקטן. הוא הסיק שדי מהר יהיה עליו לקפוץ לאוניברסיטת תל אביב. הרעיון לא נראה לו מלהיב במיוחד. בעבר הלא רחוק נהג להשתתף בסדרות של הרצאות לקהל הרחב ונהנה מאוד משיעורי פילוסופיה אשר לא נשאו אופי מקצועי מדי. הוא גם למד כמה קורסים במדעי המדינה במסגרת השתלמויות לקציני משטרה. אך המגע האישי עם אנשי האקדמיה היה רחוק מלעודד.
בדיוק לאחר שסיים לשמוע את אחד ממחזורי ההרצאות הוטל עליו לנהל חקירת מקרה מוות של מרצה צעיר לפסיכולוגיה, שהתברר לבסוף כפטירה טבעית. כבר בשיחה הראשונה פרץ עימות קל בינו לבין ראשת החוג, שביקשה לנתח את התנהגותו שלו ולבסוף אפילו המליצה לו על טיפול. אף על פי שהפרופסורית לא אמרה זאת במפורש, היה ניכר שהיא חושבת שעובדת היותו בעת ובעונה אחת שוטר וערבי במדינת ישראל הכניסה אותו לסבך של זהויות ונאמנויות סותרות שרק תרפיה טיפולית תחלץ אותו ממנו.
ניסיון זה לא גיבש אצל מורקוס דעה שלילית על פסיכולוגים - בתו הבכורה למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע - אלא דווקא על אנשי אקדמיה. כמובן, גם במשטרה ואפילו בשיחה אקראית בסופרמרקט ניתן למצוא גאוותנים אשר חושבים שהם יודעים הכול על הכול. אולם מרצים, במיוחד אלה שכבר נעשו לפרופסורים, נותנים לך הרצאות גם בשיחה הבנאלית ביותר. ומה שיותר מדכדך, הם מנסים תמיד להוכיח לך שהם חכמים לאין ערוך ממך. אותה ראשת חוג, למשל, ניסתה לשכנע אותו בפגישתם השנייה שהיא מבינה רוצחים טוב יותר מחוקרי משטרה חסרי השכלה אקדמית. מורקוס התאפק בקושי שלא להעליבה, לא מפני שהיתה פרופסור אלא מפאת היותה אישה. לכן הוסיף בחיוך, שלא ניתן להטיל ספק בקביעה הגיונית זו, שהרי מן הידועות היא שהפסיכולוגיה היא מדע, וחקירת משטרה היא אימפרוביזציה אחת גדולה.
צוות המז"פ סיים את עבודתו והתחיל להתקפל. השעה כבר היתה שעת בין ערביים. המפקח שמעון אוחיון, עוזרו גדל הממדים ועב הכרס, עבר בבניין מדלת לדלת וסיים לתחקר את השכנים. הם לא שמעו ולא ראו דבר. הפתולוג השלים את בדיקת הגופה, היא הועברה לאלונקה והורדה לאמבולנס שחיכה מול היציאה מהבניין. מורקוס הלך אחריה מהורהר ומוטרד. חוקרי המז"פ העריכו בשלב הראשון שהרצח בוצע כשלושה ימים קודם לכן. הרוצח או הרוצחים חבטו בקורבן לפני שנדקר והוא לא הספיק להתנגד. מלבד טביעות האצבעות של ליטבק, נמצאו בחדר שלוש סדרות של טביעות נוספות. בקבוק הקברנה סוביניון היה מסוג זול הנמכר כמעט בכל סופרמרקט. כדורי השינה היו של הנרצח ונמצא במשרדו גם מרשם חדש לגלולות אחרות.
בחוץ כבר התקהלה קבוצת סקרנים גדולה ליד הניידת הכבדה של המחלקה לזיהוי פלילי. רכב זה שימש כמעבדה משוכללת המאפשרת בדיקה ראשונית של הממצאים שנמצאו בזירת הרצח והיה בגדר חידוש במשטרת ישראל. החוקר הבכיר צעד לעבר הסובארו הכסופה שלו שחנתה ליד המדרכה ממול. הוא נעמד והדליק לעצמו סיגריה. לפני שנכנס לרכב הבחין בזווית עינו בדמות מטושטשת אשר עמדה ליד עץ פיקוס מזקין וצפתה בו. בעודו מסתובב לכיוונה נסוגה הצללית ללב השדרה ונעלמה. מורקוס לא היה בטוח כלל שממש ראה אותה.
 
•••
 
המכונית הותנעה בעצבנות ופנתה דרומה. ברחוב הירקון הצמוד לחוף הים חלף הבלש במהירות על פני מסגד חסן בק עם הצריח המזדקר שלו, אשר מרמז לכל נהג שהוא יוצא מתל אביב ומתקרב לעיר הערבית הנמצאת בדרומה. כדי לאזן את הרושם של שריד לא יהודי מחוצף זה מוצעת לכל הממשיך בדרך תמורה מלאה: בניין מוזיאון אצ"ל הניצב בצד הכביש הקרוב לים, שעוצב במכוון כמבנה היברידי: בסיסו בית ערבי ישן והרוס, וקומת זכוכית שחורה, ממוסגרת במתכת מבהיקה, מועכת אותו מלמעלה. סמל ארכיטקטוני רווי דמיון וזיכרון זה נועד להנציח את הכנעתה של יאפא הסוררת.
 

שלמה זנד

שלמה זנד (נולד ב-10 בספטמבר 1946) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. עם תום הלימודים הוצעה לו משרה על ידי ההיסטוריון פרנסואה פירה והוא החל ללמד בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה. ב-1985 הצטרף לסגל אוניברסיטת תל אביב. החל מ-2002 ועד פרישתו לגמלאות ב-2014 כיהן בה כפרופסור מן המניין.

זנד מרבה לכתוב מאמרים פוליטיים בעיתונות היומית.

מספריו:
האינטלקטואל, האמת והכוח - מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ, תל אביב, עם עובד, 2000 
הקולנוע כהיסטוריה - לדמיין ולביים את המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2002
ההיסטוריון, הזמן והדמיון - מאסכולת ה"אנאל" ועד לרוצח הפוסט-ציוני, תל אביב, עם עובד, 2004 
מתי ואיך הומצא העם היהודי?, תל אביב, רסלינג, 2008
מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012 
מתי ואיך חדלתי להיות יהודי? מבט ישראלי, אור יהודה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2013 
היסטוריה בדמדומים: הרהורים על זמן ואמת, תל אביב, רסלינג, 2015
לחיות ולמות בתל אביב (רומן בלשי), ידיעות ספרים, 2019
גזע מדומיין, תל אביב, רסלינג, 2020.
קיצור תולדות השמאל בעולם, תל אביב, רסלינג, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3wtj2n4c

עוד על הספר

לחיות ולמות בתל אביב שלמה זנד
פרולוג 
קורדובה־טולדו 
1157-1180
 
[היהודים הם] קבוצה של מאמינים שצצו למעשה בעבר הרחוק ברחבי העולם הים תיכוני, הטורקי־כוזרי והסלאבי.
מארק בלוך, "התבוסה המוזרה", 1940
 
איברהים אִבְּן דאוּד, שנודע מאוחר יותר בשם הראב"ד הראשון, התרווח בכבדות בכורסתו העמוקה. הוא שב לביתו ברובע היהודי שבטולדו במצב רוח מרומם במיוחד. באותו יום אביבי ושמשי הוא פגש בבית הכנסת בעיר תלמידי חכמים צאצאי כוזרים, אשר הגיעו ללמוד בקסטיליה. יהודים מזרח אירופים חסונים ויפים אלה עם זקנים בצבע הנחושת, שראשם עטור בכובע פרווה משונה - הד עמום למורשת אבותיהם, פרשי ערבות דרום רוסיה - גילו ידע בסיסי בתורה והצהירו קבל עם ועדה שהם דבקים ביהדות הרבנית. העובדה שהסתייגו בפומבי מהאמונה הקָרָאית המאיימת והמתחרה חיזקה את דעתו של הרב הלמדן.
עתה הוא שוכנע סופית שהממלכה הכוזרית הרחוקה עדיין לא נחרבה כליל. כמו כל מלומד יהודי באותה עת, הוא הכיר את חליפת המכתבים מהמאה העשירית בין חַסְדַּאי אִבְּן שַׁפְּרוּט, שר החוץ של החליף מקורדובה, לבין יוסף מלך כזריה אשר סיפרה בפרוטרוט על תהליך גיורם של הכוזרים. הגיעו לידיו גם כרוניקות של מחברים מוסלמים, כמו של הנוסע המפורסם אַחְמַד אִבְּן פדלאן או של הגיאוגרף הפרסי איברהים אַל־אצטח'רי, אשר תיארו את אופייה של האימפריה היהודית המשתרעת בין הים השחור לים הכוזרי (הכספי). מונרכיה אמנם קצת מוזרה, לטעמו היהודי־ספרדי, אך עדיין ממלכה שדבקה בשם ושומרת את עיקרי המצוות.
הוא כמובן גם קרא את "כִּתַאבּ אלחַגַ'ה ואלדַלִיל פִי נַצְר אלדִּין אלדַ'לִיל", הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה, של אבּוּ אַל־חַסַן אַל־לֵאוי, המכונה בעברית יהודה הלוי. יצירה זו, שנכתבה בטולדו בערבית כעשרים שנים קודם לכן, ביססה וחיזקה את הידוע על התייהדותה של ממלכת הכוזרים ותורגמה ללשון הקודש מאוחר יותר תחת השם "ספר הכוזרי". אולם חוסר הקשר עם המזרח עורר אצלו, בדיוק כמו אצל רבים מהמשכילים היהודים, את החשש שכזריה לא רק שירדה מגדולתה והצטמצמה אלא גם נכבשה ונהרסה לחלוטין.
כיהודי, אִבְּן דאוּד היה למוד אסונות ומפחי נפש. הוא היה צאצא של חיילים בֶּרְבֶּרים מיוהדים אשר הגיעו לחצי האי האיברי במאה השמינית כחלק מכוחותיו של המצביא טַריק אִבְּן זַייאד והשתייך למשפחה מיוחסת בעיר קורדובה הגדולה. ארבע מאות שנים חיו המאמינים היהודים בשלום ובשגשוג תחת החסות המוסלמית, עד הגיעם של קנאי האל־מֻוַואחִידוּן, ששמו קץ לדו־קיום הבין־דתי. בשנת 1147 החלו שליטי אנדלוסיה החדשים לרדוף באכזריות את כל אלה שכפרו במוחמד. ואם משפחתו של מוּסָא אִבְּן מַיְמוּן הצעיר, שנודע מאוחר יותר כרמב"ם, בחרה לנוס באותה עת מקורדובה למרוקו, ולאחר מכן למצרים, אִבְּן דאוּד ומקורביו מצאו מקלט דווקא בטולדו שבקסטיליה.
בממלכה זו, למרות היותה כבר נוצרית, עדיין דיברו בדיאלקט ערבי והאווירה ההרמונית בין המאמינים השונים נשמרה למשך יותר ממחצית מאה נוספת. כאן חשב הראב"ד למצוא את השלווה הדרושה כדי לפתח את הגיגיו הפילוסופיים. במנוסתו לקח עמו ספרי רפואה ואסטרונומיה ועותקים מתרגומי אריסטו לערבית, כמו גם את החיבורים המועדפים עליו של אל־חוסיין אִבְּן סינא. בעזרת אנשי דת נוצרים הוא החל לתרגם את יצירותיהם של הפילוסופים המוסלמים ללטינית ונודע בקרב משכילי אירופה תחת השם אבֶנְדָאוּת.
 
•••
 
מפגשו עם הכוזרים הצעירים היה מכריע בהחלטתו להעז ולהתחיל לשחזר את סיפורה של היהדות. הרב התיישב לשולחנו, נטל את הנוצה, הספיגהּ בדיו והעלה על הדף את המשפטים הראשונים בחיבורו החלוצי. תולדותיה של האמונה ביהוה, מאברהם ומשה דרך יצירת המשנה והתלמוד ועד לפריחתה בחצי האי האיברי בימי שלמה אִבְּן גַבִּירוֹל, זכו לראשונה לשחזור כרונולוגי, אמנם תמציתי ואולי אפילו יבשושי במקצת, אך חלוצי בהבניית זיכרון יהודי.
הוא התעייף במהרה ונרדם תוך כדי כתיבה. עוזרו הנאמן העיר אותו כדי שיפשוט את בגדיו ואת ערדליו. לאחר שהתעורר, לגם מהיין האדום החם שהגיש לו הצעיר והחליט להמשיך לכתוב עד חצות. במשפטיו הבהירים לא הסתיר את גאוותו על כך שהיהדות התפשטה באזורים שונים באירופה, באסיה ובאפריקה. דמויות העבר הרחוק והקרוב התרוצצו במוחו והוא רצה לספר על כולם - על הנביאים והגאונים, על החכמים וראשי הישיבות הגדולים ובעיקר על המאמץ של מוחות רבים להבין שוב ושוב את העולם, את האדם ואת האל ולהעביר ידע זה לדורות הבאים. קשה היה לו להבין כיצד הקראים דוחים את הכתיבה העשירה שלאחר חתימת התורה ודבקים רק באמת אחת ויחידה ללא דיאלוגים וללא עימותים. איבתו להם השתוותה רק לסלידתו מהקנאים וממשיחי השקר היהודים, כמו בר־כוכבא הידוע לשמצה.
כאשר קם למחרת בבוקר, קרא שוב את העמודים שחיבר בלילה וערך אותם מחדש. הוא ביקש מעוזרו הצעיר להקריא לו את הכתוב והם תיקנו יחדיו את השגיאות ושיפרו את הסגנון. הוא היה שבע רצון מהתקדמותו, וכתיבתו נמשכה בחודשיים הבאים כמעט בכל ערב, להוציא ימי שישי ושבת. הוא צמצם את עבודת התרגום, שבה עסק יחד עם עמיתיו הנוצרים, וכן הקדיש פחות זמן לרפואה מלבד טיפול במקרים דחופים. גם את התעניינותו הרבה באסטרונומיה ריסן. תוך השלמת התוספות האחרונות לספר, עוזרו הנאמן עבר עליו ובדק שוב כל מילה ומילה.
לאחר מכן החליט להעביר אותו לידידיו הקרובים כדי לשמוע את דעתם ואת ביקורתם. בתום השנה הראשונה נמסר הטקסט למעתיקים שונים. כעבור שישה חודשים נשלחו עותקים לחכמים נוספים ברחבי ספרד וממלכת צרפת. "ספר הקבלה", כך הוא קרא לו, הפך לנכס רוחני משמעותי במסורת המחשבה היהודית.
שמו הלך למרחוק ועובדה זו עודדה אותו, כעבור כמה שנים, להתחיל לכתוב את יצירתו התיאורטית הגדולה "אלעקידה אלראפיעה" ("האמונה הרמה"). בספר זה הביע הראב"ד את מלוא הערצתו להגות היוונית ובמיוחד לרציונליזם של אריסטו. מעתה נחשב אִבְּן דאוּד לפילוסוף היהודי אולי המרשים ביותר טרם הופעתו של הרמב"ם.
בשנת 1180 על פי הלוח היוליאני הוא נאסר לפתע על ידי אנשי הכמורה מחצרו של מלך קסטיליה אלפונסו השמיני והועלה לגרדום. הסיבה להוצאתו להורג נותרה בגדר תעלומה.
 
 
חלק ראשון 
תל אביב־יפו 
1987
 
גחמת הטבע, ואולי חוק מסתורי של השתלשלות לא מוכרת של דורות מאז עם הכוזרים האגדי, הם שגרמו לכך שרבים מיהודי הסְפָר היו אדמונים. השיער להט על ראשיהם. זקניהם היו כלהבות.
יוזף רות, "מארש ראדצקי", 1932
 
1
 
הגוף היה שרוע ללא תזוזה על המיטה הרחבה. לרגע היה נדמה לרב־פקד אמיל מוֹרקוּס שיד שמאל דווקא כן זזה. זו טעות אופטית נפוצה כאשר המבט נותר ממוקד זמן ארוך מדי. באמצע בטנו של הקורבן היתה נעוצה סכין גדולה בעלת ידית פלסטיק שחורה. מסביב למקום שבו ננעץ הלהב ניכרו דקירות רבות. דם קרוש שצבעו כבר השתנה לשחור היה מרוח בצורה מוזרה על החלוק הלבן שעטף את הגוף. הסדינים היו סתורים ועליהם נתזי דם רבים. הכריות היו זרוקות, מעוכות, על הרצפה. בזמן שהרימו קמעה את המת גילו כתמים כהים על גבו ועל זרועותיו. נראה שמישהו חבט בקורבן בכוח רב.
הגופה הקרה והחבולה היתה שלושה ימים קודם לכן פרופ' יצחק ליטבק. זה השם שהיה רשום על תיבת הדואר בכניסה לבית מספר 26 בשדרות בן־גוריון בתל אביב. השכנים בקומה שמעל הם שהזעיקו את המשטרה. כלבם היה הראשון שהגיב ביללות כואבות בעודו חולף ליד הדירה, ואחר כך החלו גם הם לחוש בריח מוזר שהסתנן מבעד לחריצי הדלת. אף אחד מהשכנים לא תמה בתחילה על השקט המתמשך. המוזיקה הקלאסית אשר עלתה לעתים תכופות מדירתו של ליטבק, בעיקר בלה בארטוק, אמנם פסקה, אך זה לא היה בהכרח יוצא דופן. הפרופסור מאוניברסיטת תל אביב, שחי בגפו, נסע לעתים קרובות לחו"ל, ואצל הדיירים נתפסה הדממה הזמנית כנורמלית למדי.
הריח לא.
מוֹרקוּס כבר הסתגל מזמן לצחנה החריגה ולצפידת המוות על כל הניואנסים שבה. בעשרים וחמש השנים שהעביר במחלקת החקירות של מחוז המרכז, נחשף למעשי רצח לא מעטים. את חלקם פתר החוקר בעבודת נמלים שיטתית וזכה על כך לשבחי מפקדיו ואף לכמה עיטורים. כמובן, היו הרבה יותר שקינאו בו על חריפותו ועל הצלחותיו ודיברו בו סרה. הם לא הבינו כיצד לבלש הערבי הקטן יש מוח יהודי כל כך גדול. קומתו הבינונית ומראהו הצנוע הטעו רבים לגבי אופיו התובעני ועמידתו העיקשת על שלו.
הוא סקר את חדר השינה של פרופ' ליטבק בקפדנות האופיינית לו, בעוד שפמו וחוטמו הנשרי רוטטים קלות, ולרגע דמה לכלב ציד מתוח האחוז ברצועה. זירת רצח היתה לגביו מפה שהיחס בין הפריטים שעליה התנה את הבנת הפעילות שהתחוללה בה. הוא החל מהרחוק והתקרב למרכז הזירה, כלומר לגופת המת. על השידה הישנה, ליד הטלוויזיה, היתה מונחת חפיסה חצי ריקה של כדורי שינה. לידה ניצבו שעון יד וקלפים פזורים. על השרפרף הרחב שעמד על השטיח הצמוד למיטה נמצאו כמה קונדומים סגורים עדיין בעטיפותיהם, קופסת סיגריות חצי ריקה ובקבוק יין קברנה סוביניון ריק עם שתי כוסות.
הגופה היתה שרועה על גבה. העיניים הכחולות כצבע הים היו פקוחות וחלולות ופני המת שלוות. הפה הפתוח למחצה יצר רושם של חיוך אירוני. מורקוס התכופף והתקרב לראש, שעדיין שימר רעמה ג'ינג'ית כהה והיה מונח בצורה לא טבעית על המיטה. הוא הביט ארוכות בעיניים ותהה על מה חשב הקורבן בשניות האחרונות של חייו. האם ידע שהוא עומד למות? האם הכיר את תליינו?
לפתע הבחין על הסדין בסיב שחור ומסולסל. כשהתקרב יותר היה נדמה לו שזו שערת ערווה ארוכה, אם כי לא היה בטוח בכך לחלוטין.
"שימו לב לשערה," פלט הרב־פקד לעבר אנשי צוות המז"פ הטרודים באיתור טביעות אצבעות ובנטילת דוגמיות של הדם הקרוש. במבטא ערבי קל הוסיף, "נראה לי שזו לא שערה של המת, היא שחורה מדי, כדאי לשים לב אליה."
הוא עבר ובדק ביסודיות את הסלון הצר ואת השירותים, וגם המטבח הלבן התמסר וחשף במהרה את כל סודותיו. היה נראה שכלי הרצח נלקח מאחת המגירות אשר הכילה סדרה של סכינים דומות בגדלים שונים. מורקוס פנה לאחר מכן לשתי הדלתות הסמוכות לחדר המיטות. האחת הוליכה לחדר שינה נוסף ובו ארונות בגדים, השנייה למשרדו של הפרופסור.
הוא נכנס לחדר האחרון במסדרון הצר. חלל העבודה של ליטבק היה סגפני, אפל ועם ניחוח של אבק. על שולחן העבודה היו מגובבים ניירות, עבודות של סטודנטים, עטים, אטבים, קלסרים, כרטיסיות ופתקים קטנים. במרכז היתה ממוקמת מכונת כתיבה חשמלית, לידה טלפון כבד ושחור ובפינה שני תצלומים: אחד של אישה מבוגרת בעלת תווי פנים עדינים ונאים, והשני של המת עצמו. מורקוס התפלא שהפרופסור שם את תמונתו על השולחן.
בארונית גדולה מצד ימין היה מונח פטפון, לידו היו רשמקול, תקליטים וקלטות. המוזיקה הקלאסית שלטה באוסף ללא מתחרים, אולם להפתעתו של מורקוס נמצאו בו גם כמה תקליטים של שתי הזמרות הערביות הגדולות, אוּם כּוּלְתוּם ופיירוּז.
המדפים לאורך הקירות היו עמוסי ספרים, ואף פה השתומם מורקוס לראות כותרים כה רבים בערבית וגם בכתיב ערבי בלשון לא מוכרת לו. הוא שיער שהם בפרסית, שפה שלא קרא בה. מלבד זאת ניצבו על מדפים סמוכים עשרות רבות של כרכים באותיות קיריליות וכמובן גם באנגלית, בצרפתית ובעברית. "לעזאזל, הפרופסור ידע הרבה שפות," מלמל לעצמו החוקר כשהוא מעביר את אגודלו ואת האצבע המורה על שפמו העבה. "מעניין על מה הוא עבד."
התשובה נמצאה בארון הזכוכית מאחורי גב הכיסא. מורקוס הרכיב את משקפי הקריאה המוזהבים שלו וראה ששמו של יצחק ליטבק מוטבע על כמה כריכות מצהיבות: "החקלאות במצרים במאה התשע־עשרה", "המסרים החברתיים בספרי המקרא", "תולדות המזרח הקרוב", "האימפריה הכוזרית מהמאה השמינית ועד למאה השלוש־עשרה" ו"עליית האסלאם ומעבר הסחורות בים האדום". החיבורים העידו במפורש שהנרצח היה היסטוריון.
מורקוס סיכם את עיקר הממצאים בפנקסו הקטן. הוא הסיק שדי מהר יהיה עליו לקפוץ לאוניברסיטת תל אביב. הרעיון לא נראה לו מלהיב במיוחד. בעבר הלא רחוק נהג להשתתף בסדרות של הרצאות לקהל הרחב ונהנה מאוד משיעורי פילוסופיה אשר לא נשאו אופי מקצועי מדי. הוא גם למד כמה קורסים במדעי המדינה במסגרת השתלמויות לקציני משטרה. אך המגע האישי עם אנשי האקדמיה היה רחוק מלעודד.
בדיוק לאחר שסיים לשמוע את אחד ממחזורי ההרצאות הוטל עליו לנהל חקירת מקרה מוות של מרצה צעיר לפסיכולוגיה, שהתברר לבסוף כפטירה טבעית. כבר בשיחה הראשונה פרץ עימות קל בינו לבין ראשת החוג, שביקשה לנתח את התנהגותו שלו ולבסוף אפילו המליצה לו על טיפול. אף על פי שהפרופסורית לא אמרה זאת במפורש, היה ניכר שהיא חושבת שעובדת היותו בעת ובעונה אחת שוטר וערבי במדינת ישראל הכניסה אותו לסבך של זהויות ונאמנויות סותרות שרק תרפיה טיפולית תחלץ אותו ממנו.
ניסיון זה לא גיבש אצל מורקוס דעה שלילית על פסיכולוגים - בתו הבכורה למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע - אלא דווקא על אנשי אקדמיה. כמובן, גם במשטרה ואפילו בשיחה אקראית בסופרמרקט ניתן למצוא גאוותנים אשר חושבים שהם יודעים הכול על הכול. אולם מרצים, במיוחד אלה שכבר נעשו לפרופסורים, נותנים לך הרצאות גם בשיחה הבנאלית ביותר. ומה שיותר מדכדך, הם מנסים תמיד להוכיח לך שהם חכמים לאין ערוך ממך. אותה ראשת חוג, למשל, ניסתה לשכנע אותו בפגישתם השנייה שהיא מבינה רוצחים טוב יותר מחוקרי משטרה חסרי השכלה אקדמית. מורקוס התאפק בקושי שלא להעליבה, לא מפני שהיתה פרופסור אלא מפאת היותה אישה. לכן הוסיף בחיוך, שלא ניתן להטיל ספק בקביעה הגיונית זו, שהרי מן הידועות היא שהפסיכולוגיה היא מדע, וחקירת משטרה היא אימפרוביזציה אחת גדולה.
צוות המז"פ סיים את עבודתו והתחיל להתקפל. השעה כבר היתה שעת בין ערביים. המפקח שמעון אוחיון, עוזרו גדל הממדים ועב הכרס, עבר בבניין מדלת לדלת וסיים לתחקר את השכנים. הם לא שמעו ולא ראו דבר. הפתולוג השלים את בדיקת הגופה, היא הועברה לאלונקה והורדה לאמבולנס שחיכה מול היציאה מהבניין. מורקוס הלך אחריה מהורהר ומוטרד. חוקרי המז"פ העריכו בשלב הראשון שהרצח בוצע כשלושה ימים קודם לכן. הרוצח או הרוצחים חבטו בקורבן לפני שנדקר והוא לא הספיק להתנגד. מלבד טביעות האצבעות של ליטבק, נמצאו בחדר שלוש סדרות של טביעות נוספות. בקבוק הקברנה סוביניון היה מסוג זול הנמכר כמעט בכל סופרמרקט. כדורי השינה היו של הנרצח ונמצא במשרדו גם מרשם חדש לגלולות אחרות.
בחוץ כבר התקהלה קבוצת סקרנים גדולה ליד הניידת הכבדה של המחלקה לזיהוי פלילי. רכב זה שימש כמעבדה משוכללת המאפשרת בדיקה ראשונית של הממצאים שנמצאו בזירת הרצח והיה בגדר חידוש במשטרת ישראל. החוקר הבכיר צעד לעבר הסובארו הכסופה שלו שחנתה ליד המדרכה ממול. הוא נעמד והדליק לעצמו סיגריה. לפני שנכנס לרכב הבחין בזווית עינו בדמות מטושטשת אשר עמדה ליד עץ פיקוס מזקין וצפתה בו. בעודו מסתובב לכיוונה נסוגה הצללית ללב השדרה ונעלמה. מורקוס לא היה בטוח כלל שממש ראה אותה.
 
•••
 
המכונית הותנעה בעצבנות ופנתה דרומה. ברחוב הירקון הצמוד לחוף הים חלף הבלש במהירות על פני מסגד חסן בק עם הצריח המזדקר שלו, אשר מרמז לכל נהג שהוא יוצא מתל אביב ומתקרב לעיר הערבית הנמצאת בדרומה. כדי לאזן את הרושם של שריד לא יהודי מחוצף זה מוצעת לכל הממשיך בדרך תמורה מלאה: בניין מוזיאון אצ"ל הניצב בצד הכביש הקרוב לים, שעוצב במכוון כמבנה היברידי: בסיסו בית ערבי ישן והרוס, וקומת זכוכית שחורה, ממוסגרת במתכת מבהיקה, מועכת אותו מלמעלה. סמל ארכיטקטוני רווי דמיון וזיכרון זה נועד להנציח את הכנעתה של יאפא הסוררת.