היא ישֵנה בבוקר, ישנה אחר הצהריים, כמעט כל הזמן היא ישנה. אחר כך היא נשארת ערה רוב שעות הלילה: נדודי שינה עם רגעים של צלילות דעת ורגעים של הזיות או קהות חושים; לעתים קרובות גם רגעים של עילפון. כך, יום אחרי יום, במשך שבועות. אין קץ לזמן החולף. כאשר היא מצליחה להישאר ערה לפרק זמן קצר, היא משתדלת לפקוח את עיניה, ואז היא נרדמת בחזרה: תרדמה עמוקה שממנה קשה לה להתעורר.
זה כמה ימים שברגעים המעטים של הצלילות היא שומעת קולות של אנשים זרים. היא שומעת אותם מרחוק, כאילו הם באים מחדר אחר או ממעמקי השינה. רק לעתים רחוקות היא שומעת אותם לידה, סמוך מאוד אליה. היא לא בטוחה, אבל נדמה לה שהזרים מדברים בערבית. הם מלחששים, והיא לא מבינה דבר ממה שהם אומרים, אך במקום להדאיגה, צליל קולותיהם מרגיע אותה.
קשה לה לחשוב; קשה מאוד. אם היא מתאמצת להבין איפה היא נמצאת, היא מתעייפת מאוד ומיד שוקעת בשינה המאיימת. היא נאבקת לא להירדם כי ההזיות מייסרות אותה. פעם אחר פעם היא ניצבת מול אותה תמונה: סיוט העקרב. גם כשהיא ערה היא פוחדת לפקוח את עיניה, שמא פרוק־הרגליים ממשיך להתקיים גם מחוץ לחלום. אך חרף ניסיונותיה, עפעפיה נותרים חתומים בכבדות.
בפעם הראשונה שהיא פוקחת את עיניה היא לא מצליחה לראות כלום. אור החדר מסנוור ומעוור אותה כאילו במשך כל הזמן הזה שהתה בצינוק. עפעפיה נכנעים לכובד. עכשיו, לראשונה, היא מסוגלת להבחין בין החלום למציאות.
"סַכּיִפַכּ? אסִמְַכ?" אומר מישהו בשקט.
זה קולה של אישה שמדברת אליה ברכוּת. היא לא מבינה את המילים, אך הצליל ערֵב לאוזניה. היא מזהה את הקול ששמעה בימים האחרונים או בשבועות האחרונים, לפעמים קרוב מאוד לאוזניה ולפעמים מרחוק, כמו מחדר אחר. אבל היא לא מסוגלת לענות לה.
גם ברגעים שהיא בהכרה היא אינה מצליחה להניח לחזיון העקרב, שהוא כבר הרבה מעבר לסיוט. נדמה לה שהיא מרגישה את השריון שלו ואת רגליו המטפסות על שוקיה. היא מתאמצת לשכנע את עצמה שאין זה אלא חזיון שווא; היא משתדלת לזוז אך איננה יכולה. למעשה, העקיצה היתה קצרה ויבשה, כמו דקירה של מחט.
אילולא צעקותיה של האישה ההיא, שהזהירה אותה, "גברתי, גברתי! זהירות, גברתי!" כלל לא היתה מסתכלת. היא הסתכלה כאשר לבשה את החלוק. אז ראתה את העקרב על בטנת החלוק והבינה שהוא עקץ אותה. היא נאלצה לסכור את פיה כדי לא לצעוק, אך לבסוף הדביקו אותה קולות הנשים שישבו או כרעו והסתכלו עליה מבועתות.
היא אף פעם לא בטוחה מה היתה התנוחה האחרונה שלה.
לפעמים היא מתעוררת שרועה על הגב ולפעמים על הבטן. מכך היא מבינה שמישהו דואג לשנות את תנוחתה, ודאי כדי שלא יהיו לה פצעי לחץ. הקילופים בתקרה הם הדבר הראשון שהיא רואה.
מעט אור נכנס דרך חלון קטן וגבוה למדי. ליד הקיר ממול עומדת מיטה מפורקת עם כתמי חלודה. כשהיא מבינה שזאת מיטת בית חולים, לבה נשבר. אין עליה מזרן. הקפיצים מציגים לראווה את פגעי הזמן וההזנחה. בין שתי המיטות ניצב שולחן קטן ממתכת בצבע לבן דהוי, הרוס ורעוע. האישה מרגישה שקר לה בפעם הראשונה.
היא מטה את אוזנה כדי לנסות לזהות כל צליל שעשוי להישמע מוכר, אך ללא הועיל, הכול שקט. היא מנסה לדבר, לבקש עזרה, אך איננה מסוגלת להוציא הגה. היא מבזבזת את כוחותיה הדלים בניסיון למשוך את תשומת הלב של מי שמוכן להקשיב לה. פתאום נפתחת הדלת, ומופיעה אישה שאת פניה היא לא ראתה מעולם.
היא מבחינה מיד שהאישה רופאה או אחות. המֶלפְהָ* הצבעונית עוטפת אותה מהשוקיים עד הראש. מעל המלפה היא לובשת חלוק ירוק, מכופתר עד הצוואר. כשהאחות רואה שהיא ערה, נדרש לה רגע להגיב מרוב התרגשות.
"סכיפכּ? סכיפכּ?" היא שואלת אותה בבהילות.
אף על פי שאיננה מבינה, היא משערת שהיא שואלת אותה לשלומה. אך היא איננה יכולה להניע אפילו שריר אחד בגרונה כדי לענות. היא עוקבת אחרי הבחורה בעיניה ומנסה לזהות את פניה מתחת למלפה. האחות יוצאת מהחדר בקריאות וחוזרת מיד בליווי גבר ואישה. הם משוחחים ביניהם במהירות, אם כי אינם מרימים את קולם. שלושתם לבושים בחלוקים. הנשים לובשות אותם מעל המלפה. הגבר נוטל את זרועה ומחפש את הדופק במפרק כף היד.
הוא מבקש משתי הנשים להיות בשקט. הוא פותח את העפעפיים של החולה ובוחן בקפדנות את האישונים. אחר כך הוא בודק את נשימתה במסכֵּת. היא מרגישה את מגע המתכת על החזה שלה כמו לפיד בוער. על פניו של הרופא עולה הבעה של מבוכה. האחות יצאה קודם מהחדר כדי להביא כוס מים, ועכשיו שתי הנשים מנסות להושיב את החולה כדי לאפשר לה לשתות. שפתיה בקושי נפתחות.
המים זולגים מזווית השפתיים ומתנקזים אל הצוואר. כשמשכיבים אותה חזרה האישה עוצמת את עיניה ושוקעת בשינה עמוקה, בדיוק כמו לפני ארבעה שבועות כאשר הביאו אותה והיו משוכנעים שהיא איננה עוד בין החיים.
"גברתי, גברתי! זהירות, גברתי!" היא שמעה את הקול הזה כל־כך הרבה פעמים בחלומותיה, עד שהוא כבר נשמע לה מוכר. "זהירות, גברתי!" אך היא לא ידעה מה פשר הצעקות האלה עד שראתה את העקרב נאחז בחלוק. מיד הבינה שהוא עקץ אותה. הנשים האחרות הצטרפו לצעקות, כיסו את פניהן והתייפחו כאילו התרחש אסון כבד.
"אָלהֶ, אָלהֶ," היא צעקה, מנסה לגבור על צרחות הנשים. "בואו איתי, אל תישארו כאן. אָלהֶ." הנשים לא הבינו אותה, או שהעדיפו לא להבין. הן כיסו את פניהן במטפחת ולא הפסיקו להתייפח. בסוף היא איבדה את עשתונותיה והתחילה לגעור בהן ולקלל. "אתן טיפשות, מטומטמות! אם לא ניאבק לצאת מכאן נסבול, יפגעו בנו.
בושה שאתן נותנות להם להתייחס אליכן בצורה כזאת. הדבר הזה יותר גרוע מעבדות, זה... זה..." ואז היא השתתקה, מותשת, מאחר שהבינה שהן לא מבינות אותה ולא שמות לב אליה. לפחות הצליחה להשתיק אותן. היא המשיכה לשתוק מול עשרים הנשים האלה, המשותקות מאימה, שפוחדות להסתכל לה בעיניים. היא חיכתה לתגובה כלשהי, אבל אף אחת לא התקדמה לעברה. להפך, הן נדחקו כמו יונים באחת מפינות הכלא ההוא, תוך שהן מתפללות ומכסות את פניהן, כאילו חיפשו הגנה מפניה. היא חשבה על העקרב בפעם הראשונה. היא ידעה שמתוך אלף וחמש מאות מינים שחיים בעולם, רק עשרים וחמישה מינים הם ארסיים. מיד הדחיקה את המחשבות האלה מראשה. אסור לבזבז זמן. היא היתה בטוחה שאם אף אחד לא הגיע בעקבות צעקותיהן של הנשים, סימן שהשאירו אותן לבדן, ללא שמירה. היא לבשה את החלוק וכיסתה את ראשה בברדס. "תעשו מה שתרצו, אני הולכת," אמרה ומשכה את ידית הדלת, אך כצפוי, זו היתה נעולה. היא חשבה על הכול מראש מאז שעת הזריחה.
בבעיטה חזקה שברה את הקרשים התחתונים. העץ היה יבש והתפרק לאלפי שבבים. היא הפסיקה למשך כמה דקות, וכאשר התברר לה שאף אחד לא בא, המשיכה לבעוט בדלת. עכשיו החור היה בגודל סביר. היא היטיבה את החלוק שלה ויצאה החוצה.
אור שמש הצהריים בהק. "לא, גברתי, לא," זה היה הדבר האחרון ששמעה לפני שהתרחקה כמה צעדים. היא הרגישה שרגליה רועדות, והליכתה לא היתה לגמרי יציבה. חלפו יותר מעשרה ימים מאז הלכה דרך ארוכה כל־כך מבלי שישגיחו עליה, עשרה ימים שבמהלכם היתה כלואה עם עוד עשרים נשים בתוך מין צריף נטול חלונות, בנוי מלבֵנים מבטון ובעל גג אזבסט. במרכז היה הבור של הבאר וגלגלת לשאיבת מים. במרחק מטרים ספורים היה מין אוהל פתוח, שבו ישבו הגברים, שתו תה והתווכחו במשך כל שעות היום. בכל מקום היה זבל. תחת עצי הדקל ניצב אוהל יציב יותר עם שטיח בכניסה, ושם התאכסן לֶה מסייה. בתשעת הלילות האחרונים היא שמעה במשך שעות ארוכות את נחירותיו מרעידות את דממת המדבר.
היא גילתה את הברק המתכתי של הטויוטה קרוב לאוהל. איש לא נראה בסביבה. השרידים היחידים של המשאית היו סימני הגלגלים שהובילו אל החַמאדָה* העוינת והצחיחה. היא ניסתה לשלוט הן בעצבנות והן בהתרוממות הרוח שהניבה תחושת החופש. בקושי הבחינה בקרני השמש הלוהטות בזֶנית. היא לא חשבה פעמיים: בצעדים מהירים הלכה אל הג'יפ. היא הלכה, אמנם לא רצה, אך צעדה בהחלטיות, ולא הניחה לחרדה המחלחלת להשתלט עליה.
אפילו פעם אחת לא הסתכלה לאחור או לצדדים. לכן כאשר שמעה שמישהי קוראת לה, דמה קפא. היא לא עצרה אלא המשיכה ללכת, ורק סובבה את ראשה כאשר זיהתה את הקול שקרא בשמה. זו היתה עאזה, הסַהָראווית היחידה בקבוצה. היא הלכה בעקבותיה עם המלפה על כתפיה, אוחזת אותה בשתי ידיה כדי לא לדרוך עליה בריצתה. "אני באה איתך, חכי, אני באה איתך," אמרה לה בספרדית רהוטה. לכן היא חיכתה לה והחזיקה את ידה. הן רצו יחד את הדרך עד שהגיעו לג'יפ הטויוטה. היא פתחה את דלת הנהג וסימנה לעאזה לעלות מהצד השני. הסהראווית עלתה במהירות. הן ישבו בשקט זמן־מה והסתכלו סביבן, כאילו פחדו שמישהו ראה אותן רצות לכיוון הרכב. "אנחנו עוזבות את המקום הזה, עאזה. הסיוט הזה נגמר." האישה מיששה את מתג ההתנעה של הרכב בחיפוש אחר המפתחות. מיד החווירה. "מה קרה?" שאלה הסהראווית, "את מפחדת?" היא פרשה לפניה את כפות ידיה הריקות. "המפתח לא נמצא במקום." לעאזה לקח קצת זמן להבין מה היא רצתה להגיד.
היא לא נלחצה; היא רמזה משהו בשתי ידיה והניחה אותן על החזה. אחר כך התכופפה ודחפה את היד מתחת למושב שלה והוציאה משם מפתח שחור מאובק. "זה מה שאת צריכה?" האישה לקחה את המפתח והכניסה אותו למתג ההתנעה של הרכב. הג'יפ שאג מיד. היא עמדה לשאול את הסהראווית, אבל זו הקדימה אותה. "כך עושים במאהלים. אסור שהמפתחות יהיו בהישג ידם של הילדים. ילדים הם שובבים. הם ילדים."
הרכב התחיל לנוע. אם מישהו היה משגיח עליו, הוא כבר היה ניגש אליהן למשמע רעש המנוע. אין ספק שהן נשארו לבד. נדרשו לה שניות ספורות כדי להשתלט על ההילוכים והדוושות של הרכב. היא נסעה בעקבות הסימנים שהשאירו כלי הרכב האחרים והתחילה להאיץ לכיוון קו האופק הרחוק. הזיעה נטפה ממצחה, אבל במקום להרגיש חום בגלל ההתרגשות והעצבים, היא חשה שקר לה יותר ויותר. "לא משם," צעקה עאזה. "למה? את מכירה כביש אחר?" "אין כבישים במדבר. שם אין מים, ולא לקחנו שתייה." היא הצביעה על נקודה בדרום־מערב. "משם." האישה עשתה כדבריה בלי להתנגד.
היא סובבה את ההגה של הג'יפ ונסעה בדרך שלא נראו בה עקבות של צמיגים. מבלי משים הביטה במד־הדלק: נשאר רבע מכל. עאזה הסתכלה כל הזמן אל קו האופק. הרכב התקדם בקפיצות שטלטלו את שתי הנשים. הן לא דיברו. באופן בלתי מוסבר ציננה אותה הזיעה, והיא התחילה להרגיש צמרמורות. עכשיו הרגישה גירוד בצוואר, במקום העקיצה של העקרב. היא נשמה בכבדות, אך חשבה שזה רק בגלל המתח. עאזה ידעה מיד שמשהו לא בסדר. בזמן שאחזה בחוזקה בהגה, היא הרגישה שרגליה חלשות ולבה פועם בקצב לא סדיר. מהצד נראו פניה כאילו הזדקנה מאוד. הסהראווית הבינה מה מתרחש, ולכן כשעצרה את הרכב לא שאלה דבר. "אינני יכולה להמשיך, עאזה, אין לי כוח," אמרה האישה לאחר כמה רגעים של שתיקה, "את תצטרכי להמשיך לנהוג." "לא נהגתי אף פעם, אני לא מסוגלת להזיז את הרכב אפילו מטר אחד. מוטב שתנוחי קצת ואחר כך תנסי עוד פעם." "אני לא מרגישה טוב, עאזה." "אני יודעת: עקץ אותך עקרב. היה לך מזל רע."
פתאום, על רקע רחש המנוע של הג'יפ, נשמע רעש חזק יותר. מרחוק הגיחה צללית של משאית שנסעה לעברן בקפיצות. "הם מצאו אותנו," אמרה עאזה. במאמץ רב לחצה על דוושת הדלק ולפתה את ההגה בכל כוחה. הג'יפ היה מהיר יותר אך נתקל בכל תלולית, והמרחק בינו לבין המשאית הלך והתקצר. בעוד זמן־מה יצליחו להגיע אליהן וימנעו מהן להמשיך. כאשר היו קרובים צעקו אליהן האנשים שעל המשאית בערבית ובצרפתית. לה מסייה, במדים האנכרוניסטיים של לגיונר ספרדי, החליף את הארשת הקשוחה שעל פניו בחיוך קל. הוא ישב ליד הנהג והראה לו באיזו דרך כדאי לו לנסוע בחולות או לעקוף את האבנים. הוא נשען על ברכיו ואחז בשתי ידיו את הקלצ'ניקוב עם מחסנית מלאה. האישה שישבה ליד ההגה החלה לראות יותר ויותר נקודות שחורות מול עיניה. בקושי אזרה כוח ללחוץ על דוושת הדלק. בסוף התחפר הרכב בחול ונשאר תקוע שם לאחר כמה השתנקויות. מצחה של עאזה נחבט בלוח המחוונים של הרכב, והיא נפצעה. הסהראווית הרגישה את טעם דמה מחלחל לתוך פיה. לפני שהספיקה להגיב ראתה את אנשיו של לה מסייה מקיפים את הרכב. בעיניהם היה אפשר לראות את ברק הזעם מסתתר מאחורי חיוך מזויף. הם פתחו את שתי דלתות הרכב וצעקו להן לרדת. הסהראווית צייתה מיד, אבל האישה בקושי יכלה לזוז.
"תרדי, אני אומר לך." "אתה צריך לקחת אותה לרופא!" צעקה עאזה, אוזרת אומץ, "עקץ אותה עקרב." הלגיונר פרץ בצחוק גרוטסקי. האישה בקושי שמעה אותו. היא רק הרגישה את ידיו הענקיות תופסות אותה בזרועה ומשליכות אותה אל מחוץ לרכב. היא נפלה על הקרקע בפראות, ואז כבר לא יכלה לקום. "עקרב!" הוא ירק עליה ועמד לבעוט בה, אבל רגלו נעצרה ליד ראשה. "לאן לעזאזל חשבתן שתגיעו? נקבות ארורות. הייתן צריכות לדעת שמכאן אי־אפשר לברוח. גם את מטומטמת כמוה?" אמר כשהוא פונה לעאזה. האישה השרועה על הקרקע התאמצה לבקש עזרה, אבל בקושי הצליחה למלמל כמה מלמולים. בכל זאת עדיין היתה צלולה מספיק כדי לזהות את צעקותיה של עאזה. אף על פי שלא יכלה לראות אותה, ידעה שמרביצים לה. משום מה היא הרגישה אשמה. היא הרגישה להבת אש איומה בוערת בגרונה ולא הצליחה לפצות פה. בשדה הראייה המצומצם שנפתח בין המגפיים של הלגיונרים, ראתה את הסהראווית רצה לעבר האופק. היא לא הצליחה לרוץ בקו ישר ומעדה כל הזמן על המלפה שלה. היא נפלה ושוב קמה. היא רצה בצורה מגושמת, אך בכל כוחה. הלגיונר הניח את הקלצ'ניקוב על מכסה המנוע של הטויוטה וביקש רובה מאחד מאנשיו. האישה ראתה את כל המחזה, שהתרחש בקצב אטי בזמן שהיתה שרועה על הקרקע. לה מסייה השעין את הרובה על כתפו, הסיט את זקנו הלבן הארוך כדי שלא ייתפס והקדיש את כל הזמן הדרוש לכך שהסהראווית תימצא בעינית הכוונת. עאזה האטה עוד ועוד את קצב ריצתה, כאילו ידעה שבמוקדם או במאוחר תילכד. הריצה המייסרת הפכה להליכה מהירה ולמאבק שלא להסתכל אחורה ולא להפסיק לנוע. פתאום נשמע פיצוץ, וגופה של עאזה צנח על הקרקע הסלעית של החמאדה. רוחות לא צפויות החלו לנשוב לאט והתחזקו בהמשך, כמו לאות אבֶל. הדבר האחרון שראתה הזרה, לפני שעיניה נעצמו, היה מסך חול ענקי שהסתיר את מעמקי אינסופיותו של הסהרה.
החולה צועקת ואחר פוקחת את עיניה. האחות נוטלת את ידה מיד. היא לא אומרת כלום; היא רק מתבוננת בעיניה של האישה כפי שמתבוננים באורחת חדשה. מנסה להעריך את גילה: ארבעים, ארבעים וחמש. היא יודעת שבכל מקום אפשר להזדקן טוב יותר מאשר בסהרה.
"עאזה! עאזה!"
היא הוזה, ללא ספק. האחות מלטפת את מצחה כדי להרגיע אותה. היא בטוחה שעכשיו האישה יכולה לראות ולשמוע אותה. היא לוחשת מילים בחַסנַיְהָ* בתקווה שהיא תבין אותה. היא מגישה לה מים. מדברת אליה צרפתית. ממלמלת כמה מילים באנגלית. מנסה את כל השפות שהיא יודעת.
"עאזה, עאזה!" צועקת האישה שוב, עכשיו בעיניים פקוחות לרווחה. "הם הרגו את עאזה."
האחות מצטמררת למשמע דבריה. ובכל זאת מנסה להמשיך לחייך.
"שלום. מה שלומך? את ספרדייה?"
האישה מסתכלת עליה ונרגעת. היא תופסת חזק את ידה של האחות.
"איפה אני?"
"בבית חולים. את חיה, אין סכנה. כבר כמה ימים שאת ישנה. את ספרדייה?"
"הם הרגו את עאזה."
האחות חושבת שהאישה הוזה. כבר כמה ימים שהיא לא משה מהמיטה שלה. הפנים האלה, נטולי החיים, משכו את תשומת לבה מהרגע שהורידו אותה מהרכב הצבאי. היא היחידה שהאמינה שהאישה תחיה. עכשיו היתה בטוחה שאלוהים שמע את תפילותיה.
“יש לך את הבַּראכּה," היא אומרת, "זאת היתה ברכת אלוהים."
האחות מורידה את המלפה מראשה וחושפת את שערה השחור המבריק. היא לא יכולה להפסיק לחייך. היא לא יכולה לעזוב את ידה של החולה, גם לא כדי לרוץ להודיע שהיא התעוררה אחרי שבועות רבים. היא מניחה את ידה על לבה ואת כף ידה השנייה פרושה על מצחה.
"קוראים לי ליילה," היא אומרת. “איך קוראים לך?" האישה מרגישה שלווה עצומה כשהיא רואה את החיוך של ליילה. היא מתאמצת לדבר. “מוֹנְצֵה. קוראים לי מונצה."
