- לפני כן סוכר ומלח
מוזר איך בגַטְלִין הדברים הטובים שלובים כולם בדברים הרעים. לפעמים קשה לדעת מה טוב ומה רע. אבל כך או כך, בסופו של דבר מקבלים את הסוכר יחד עם המלח ואת המכות יחד עם הנשיקות, כמו שאָמָה היתה אומרת.
אני לא יודע אם זה כך בכל מקום. אני מכיר רק את גַטְלִין, וזה מה שאני יודע: עד שחזרתי למקומי הרגיל בכנסייה על יד האחיות, החדשות היחידות שעברו מפה לאוזן יחד עם המגש לאיסוף התרומות היו שבית הקפה ״הציפור הכחולה״ הפסיק להגיש מרק המבורגר, עונת פאי האפרסק עומדת להסתיים, וכמה חוליגנים גנבו את נדנדת הצמיג מעץ האלון העתיק שעל יד גן הגנרל.
מחצית חברי הקהילה עדיין דשדשו על השטיחים שבמעברים בנעליים שאמא שלי נהגה לכנות ״נעלי הצלב האדום״. למראה כל הברכיים הסגולות שהתנפחו מעל השוליים העליונים של גרבי הברך, היתה לי הרגשה שיש שם ים שלם של ברכיים שעוצרות את הנשימה. לפחות אני עצרתי את הנשימה.
אבל האחיות עדיין החזיקו את ספרי המזמורים פתוחים בעמוד הלא נכון במפרקי אצבעותיהן המעוותים, וכפות־ידיהן שנראו כמו ורדים מנומרים חפנו ממחטות קמוטות. שום דבר לא מנע מהן לשיר את המנגינה בקול רם וצורמני, ולנסות להטביע זו את קולה של זו.
חוץ מדודה פְּרוּ. היא קלעה במקרה ללחן הנכון בערך בשלושה תווים מתוך שלוש מאות, אבל זה לא הפריע לאף אחד. יש דברים שלא צריכים להשתנות, ואולי אסור להם להשתנות. יש דברים, כמו דודה פְּרוּ, שאמורים לזייף.
היתה שם הרגשה כאילו הקיץ הזה לא התרחש מעולם, והיינו מוגנים בין הקירות האלה. כאילו דבר מלבד אור השמש השופע והססגוני שזרם פנימה דרך חלונות הוויטראז׳ אינו יכול להתפרץ הנה. לא אֵייבּרהם רֵייבֵנווּד או הַנְטִינְג ולהקת הדם שלו. לא שָׂרַפִינָה, אמהּ של לִינָה, וגם לא השטן בכבודו ובעצמו. אף אחד מלבדנו לא יוכל לצלוח את הבעת הפנים הזעופה של הסדרנים המחלקים את התוכניות.
וגם אם מישהו יחדור פנימה, המטיף פשוט ימשיך להטיף והמקהלה תמשיך לשיר, כי שום דבר מלבד אחרית הימים אינו יכול לגרום לתושבי גַטְלִין להפסיק ללכת לכנסייה או לחדול להתערב זה בענייניו של זה.
אבל מחוץ לקירות הללו הקיץ שינה הכול, הן בעולם המלחשים והן בעולמם של בני־האנוש, גם אם תושבי גַטְלִין לא ידעו זאת. לִינָה ייעדה את עצמה גם כאפלה וגם כמוארת ופיצלה את הירח השבעה־עשר. קרב בין השדים למלחשים גבה קורבנות משני הצדדים ופער בסדרי העולם בקיע בגודלו של הגרנד קניון. בעולם המלחשים, המעשה של לִינָה היה שווה ערך לניפוץ לוחות הברית. תהיתי מה יחשבו תושבי גַטְלִין על זה, אם אי־פעם יגלו. קיוויתי שלא יגלו.
העיירה הזאת עוררה בי בעבר תחושה קלאוסטרופובית, ושנאתי אותה. עכשיו היא העלתה בי תחושה של משהו בלתי צפוי, משהו שיום אחד עוד אתגעגע אליו. ואותו יום הלך וקרב. איש לא ידע זאת טוב יותר ממני.
סוכר ומלח ומכות ונשיקות. הנערה שאהבתי חזרה אלי וניפצה את העולם. זה למעשה מה שקרה בקיץ.
ראינו את סופם של מרק ההמבורגר ופאי האפרסק ונדנדות הצמיג. אבל ראינו גם התחלה של משהו.
ההתחלה של אחרית הימים.
7 בספטמבר: לִינְקוּבּוּס
עמדתי על ראש מגדל המים הלבן בגבי אל השמש. צִלי חסר הראש נפל על המתכת הצבועה החמה ונעלם בשמים מעבר לשוליה. ראיתי את סַאמֶרוויל פרושׂה מולי עד האגם, החל בכביש 9 ועד גַטְלִין. זה היה המקום המאושר שלנו, שלי ושל לִינָה. או לפחות אחד מהם. אבל לא הרגשתי מאושר. הרגשתי כאילו אני עומד להקיא.
העיניים שלי דמעו, אבל לא ידעתי למה. אולי זה היה האור. בוא כבר. הגיע הזמן.
קפצתי את האגרופים ופתחתי אותם כשבהיתי בבתים הקטנטנים, במכוניות הקטנטנות, באנשים הקטנטנים - וחיכיתי שזה יקרה. האימה געשה בבטני, כבדה ומעיקה. ואז הוטחו הזרועות המוכרות במותנַי, שאבו את האוויר מריאותַי וגררו אותי למטה, אל סולם המתכת. לסתי פגעה בצד המעקה, מעדתי קדימה וניסיתי להדוף אותו מעלי.
מי אתה?
אבל ככל שהתאמצתי יותר לפגוע בו, כך הוא הכה אותי חזק יותר. האגרוף הבא פגע לי בבטן ואני התקפלתי. ואז ראיתי אותן. נעלי הקונברס השחורות שלו. הן היו ישנות וחבוטות כל־כך עד שהיו יכולות להיות שלי.
מה אתה רוצה?
לא חיכיתי לתשובה. הסתערתי על גרונו, והוא הסתער על גרוני. ואז הבחנתי בפניו וראיתי את האמת. הוא אני.
נעצנו זה בזה עיניים והסתערנו בציפורניים שלופות זה על צווארו של זה, עד שהתגלגלנו מעבר לשולי מגדל המים ונפלנו. כל הדרך למטה חשבתי רק דבר אחד.
סוף־סוף.
ראשי נחבט ברצפה בקול ריסוק וגופי הגיע שנייה אחת אחריו, סבוך בסדינים. ניסיתי לפקוח עיניים אבל הן עדיין היו טרוטות משינה. חיכיתי שהבהלה תשכך.
בחלומות הישנים שלי ניסיתי למנוע מלִינָה ליפול. עכשיו אני זה שנפלתי. מה זה אומר? למה התעוררתי בהרגשה שכבר נפלתי? ״אִיתַן לוֹסוֹן וֵייט! מה אתה עושה למעלה, בשם הגואל המתוק?״ לאָמָה היתה מין דרך מיוחדת לצעוק שיכלה לגרור בן אדם ישר בחזרה מהשאוֹל, כפי שאבא שלי נהג לומר.
פקחתי עיניים, אבל ראיתי רק גרב בודד, עכביש עושה את דרכו ללא תכלית באבק וכמה ספרים חבוטים עם שׁדָרות קרועות. מלכוד 22 . המשחק של אֶנְדֶר. נערי הכרך. עוד כמה אחרים. הנוף המרנין מתחת למיטה שלי.
״שום דבר. אני רק סוגר את החלון.״ בהיתי בחלון, אבל לא סגרתי אותו. תמיד ישנתי עם חלון פתוח. התחלתי להשאיר אותו פתוח כשמֵייקוֹן מת - או לפחות כשחשבנו שהוא מת - ועכשיו זה הפך להרגל מרגיע. רוב האנשים מרגישים בטוחים יותר עם חלונות סגורים, אבל אני ידעתי שחלון סגור אינו יכול להגן עלי מפני הדברים שמפחידים אותי. הוא אינו יכול למנוע כניסה של מלחש אפל או של אִינְקוּבּוּס דם.
לא הייתי בטוח שיש משהו שיכול למנוע מהם להיכנס. אבל אם היתה איזושהי דרך, מֵייקוֹן היה נחוש בדעתו למצוא אותה. לא ראיתי אותו לעתים קרובות מאז שחזרנו מהמחסום הגדול. בכל מקרה הוא תמיד היה במנהרות, או עבד על איזשהו לחש קסם מגונן כדי להשביע את אחוזת רֵייבֵנווּד. ביתה של לִינָה הפך למצודת בדידות מאז הירח השבעה־עשר, כשסדרי העולם - אותו איזון עדין המווסת את עולם המלחשים - השתבשו.
אָמָה יצרה מצודת בדידות משלה כאן בנחלת וֵייט - או מצודת אמונות תפלות, כפי שלִינְק כינה אותה. אָמָה היתה קוראת לזה ״לנקוט אמצעי זהירות״. היא ריפדה את כל אדני החלונות במלח והשתמשה בסולם הרעוע של אבא שלי כדי לתלות במהופך בקבוקי זכוכית סדוקים על כל אחד מענפי עץ הלָגוּסטרֶמִיָה שלנו.
בוֵוידֶרְ׳ס קְרִיק, עצי בקבוקים היו נפוצים לא פחות מברושים. עכשיו, בכל פעם שנתקלתי באמא של לִינְק ב״חֲנֵה וגנוב״, גברת לינקולן שאלה את אותה השאלה - ״כבר תפסתם כמה רוחות רעות בבקבוקים הישנים האלה?״
הלוואי שהיינו יכולים לתפוס את שלך. זה מה שרציתי להגיד. גברת לינקולן דחוסה בתוך בקבוק קולה חוּם ומאובק. לא הייתי בטוח שיש איזה עץ בקבוקים שמסוגל להתמודד עם זה.
כרגע רק רציתי לתפוס קצת רוח. החוֹם התגלגל מעלי כשנשענתי על מסגרת העץ הישנה של המיטה שלי. זה היה חוֹם סמיך ומחניק, שמיכה שאי־אפשר להסיר בבעיטה. השמש חסרת הרחמים של קרוליינה הדרומית בדרך־כלל נחלשה קצת בספטמבר, אבל לא השנה.
שפשפתי את החבּורה במצח וניגשתי בצעד כושל למקלחת. פתחתי את המים הקרים. נתתי להם לזרום דקה שלמה, אבל הם עדיין יצאו חמימים.
חמישה ברצף. נפלתי מהמיטה חמישה בקרים ברצף, ופחדתי לספר לאָמָה על הסיוטים. מי יודע מה יהיה הדבר הבא שהיא תתלה על עץ הלָגוּסטרֶמִיָה העתיק? אחרי כל מה שקרה בקיץ, אָמָה סגרה עלי כמו אמא־נץ המגוננת על הקן שלה.
בכל פעם שיצאתי מהבית כמעט הרגשתי איך היא עוקבת אחרַי, כמו שקופאית אישית משלי, רוח רפאים שאני לא יכול לברוח ממנה. ולא יכולתי לסבול את זה. היה לי צורך להאמין שלפעמים סיוט הוא סתם סיוט.
הרחתי את הבייקון מיטגן והגברתי את זרם המים. סוף כל סוף הם התקררו. רק כשהתנגבתי שמתי לב שהחלון נסגר מבלי שנגעתי בו.
״תזדרז, יפהפייה נרדמת. אני מוכן להסתער על הספרים.״ שמעתי את לִינְק עוד לפני שראיתי אותו, אבל כמעט לא זיהיתי את קולו. הוא היה עמוק משזכרתי, ולִינְק נשמע יותר כמו גבר ופחות כמו נער שמתמחה בתיפוף ובכתיבת שירים גרועים.
״כן, אתה מוכן להסתער על משהו, אבל אני די בטוח שלא מדובר בספרים.״ התיישבתי בכיסא הסמוך למקום הקבוע שלו על יד שולחן המטבח השרוט שלנו. לִינְק נעשה גדול ושרירי כל־כך עד שנראה כאילו הוא יושב בכיסא פלסטיק קטנטן של ילדים. ״ממתי אתה מגיע בזמן לבית־הספר?״
אָמָה, שעמדה על יד הכיריים, משכה באף, ידה האחת על המותן והאחרת בוחשת את הביצים המקושקשות ב״סכנה בעלת העין האחת״, כף העץ ששימשה לה כשרביט צדק.
״בוקר טוב, אָמָה.״ הבנתי שאני עומד לחטוף נזיפה על־פי הירך שלה שנטתה מעלה יותר מהאחרת. מעין אקדח טעון.
״בשבילי עכשיו כבר יותר אחרי הצהריים. נחמד מצדך שהחלטת להצטרף אלינו.״ היא עמדה על יד כיריים חמים ביום אפילו חם יותר, ובכלל לא הזיעה. מזג האוויר בפני עצמו לא מספיק כדי לאלץ את אָמָה לשנות ולו במילימטר את דרכה לעשות דברים.
ההבעה בעיניה הזכירה לי את זה בשעה שהעמיסה כמות ביצים של לול שלם על צלחת הדרקון הכחולה־לבנה שלי. בעיני אָמָה, ככל שארוחת הבוקר גדולה יותר כך היום חשוב יותר.
בקצב הזה, עד שאסיים את הלימודים כבר איהפך לכופתה ענקית שצפה בתוך אמבט מלא בבלילת פַּנְקֵייקְס. משמעותן של תריסר ביצים מקושקשות על הצלחת היתה שאי־אפשר להתכחש לזה. שהיום הוא באמת היום הראשון של הלימודים.
לא הייתם מצפים שאשתוקק לחזור כבר לתיכון ג׳קסון. בשנה שעברה, כל החברים שלי כביכול, חוץ מלִינְק, התייחסו אלי כמו אל זבל. אבל האמת היא שחיכיתי בקוצר רוח לתירוץ לצאת מהבית.
״אתה תאכל את הכול, אִיתַן וֵייט, אתה שומע?״ פרוסת טוסט התעופפה לצלחת, ואחריה בייקון ולבסוף גוש מכובד של דייסת תירס וחמאה.
אָמָה הניחה לפני לִינְק מפית שולחן אישית אבל לא עמדה עליה צלחת. אפילו לא כוס. היא ידעה שלִינְק לא יאכל את הביצים שלה או כל דבר אחר שהכינה במטבח שלנו.
אבל אפילו אָמָה לא ידעה לומר לנו מה הוא מסוגל לעשות עכשיו. אף אחד לא ידע, ולִינְק פחות מכולם. אם ג׳ון בְּרִיד היה מין בן־כלאיים, תערובת של מלחש ואינקובוס, לִינְק כבר היה הדור הבא אחריו.
ככל שמֵייקוֹן הצליח להבין, לִינְק היה שווה הערך האִינְקוּבּוּסִי של קרוב משפחה דרומי מרוחק שנתקלים בו כל כמה שנים בחתונה או בהלוויה ופונים אליו בשם הלא נכון.
לִינְק מתח בשלווה את זרועותיו מאחורי ראשו. כיסא העץ חרק תחת משקלו. ״זה היה קיץ ארוך, וֵייט. אני מוכן לחזור למשחק.״ בלעתי כף של דייסה ונאלצתי להיאבק בדחף לירוק אותה. היה לה טעם מוזר, יבש. אָמָה בחיים לא הכינה דייסה גרועה. אולי זה היה בגלל החוֹם. ״למה שלא תשאל את רִידְלִי מה דעתה על זה, ותגיד לי מה היא אמרה?״ הוא התכווץ, והבנתי שהם כבר שוחחו על הנושא. ״אנחנו בי״א, ואני הלִינְקוּבּוּס היחיד בג׳קסון. יש לי את כל כוח המשיכה בלי שום כוח נשיכה. את כל השרירים בלי שום...״ ״מה? יש לך חרוז לשרירים? בִּרבּורים? טרטורים?״ רציתי לצחוק, אבל התקשיתי לבלוע את הדייסה.
״אתה יודע לְמה אני מתכוון.״ ידעתי. זה היה ממש אירוני. החבֵרה שחזר אליה ונפרד ממנה שוב ושוב, רִידְלִי, בת־דודתה של לִינָה, היתה פעם סירנה - היה לה כוח לשכנע כל בחור, בכל מקום ובכל זמן, לעשות כל מה שרצתה. עד ששָׂרַפִינָה גזלה מרִידְלִי את כוחותיה, והיא נהפכה לבת־אנוש ימים ספורים לפני שלִינְק הפך לאינקובוס חלקי. זמן קצר אחרי הנשיכה הזאת כולנו ראינו איך מתחילה הַהמרה, ממש לנגד עינינו.
שערו הקוצני השמנוני עד כדי גיחוך של לִינְק נהפך לשיער קוצני שמנוני מגניב עד כדי גיחוך. הוא פיתח שרירים, ושרירי הזרוע שלו בלטו כמו מצופי הידיים המתנפחים שאמא שלו הכריחה אותו ללבוש הרבה זמן אחרי שהוא כבר ידע לשחות. הוא נהיה דומה לחבר בלהקת רוק אמיתית יותר מאשר למישהו שחולם להיות בלהקה כזאת.
״אני במקומך לא הייתי מסתבך עם רִידְלִי. אולי היא כבר לא סירנה, אבל היא עדיין חתיכת מכה." גרפתי דייסה וביצה על הטוסט, הטחתי באמצע חתיכת בייקון וגלגלתי הכול יחד.
לִינְק הסתכל עלי כאילו הוא הולך להקיא. אוכל כבר לא משך אותו עכשיו, כשהוא היה אִינְקוּבּוּס חלקי. ״אחי, אני לא מסתבך עם רִידְלִי. אני אולי טיפש, אבל לא עד כדי כך טיפש.״ התחילו להתעורר בי ספקות. משכתי בכתפיים ודחפתי לפה חצי מכריך ארוחת הבוקר שלי. גם לזה היה טעם משונה. כנראה לא שמתי מספיק בייקון.
לפני שהספקתי להשחיל עוד מילה נחתה לי יד על הכתף ואני קפצתי. לרגע אחד שוב הייתי על ראש מגדל המים בחלום, וחישלתי את עצמי לקראת התקפה. אבל זאת היתה רק אָמָה, שהתכוננה לנאום את הנאום השגרתי שלה לכבוד יום הלימודים הראשון. לפחות זה מה שחשבתי. הייתי צריך לשים לב לחוט האדום שהיה קשור סביב מפרק כף־היד שלה. קמיע חדש תמיד מעיד שמתקרבת סערה.
״אני לא יודעת מה אתם חושבים לעצמכם שאתם יושבים לכם פה כאילו זה סתם יום רגיל. זה עוד לא נגמר - לא הירח ולא החוֹם הזה וגם לא העסק הזה עם אֵייבּרהם רֵייבֵנווּד. אתם שניכם מתנהגים כאילו מה שהיה - היה, האורות נדלקו והגיע הזמן לצאת מהאולם קולנוע.״
היא הנמיכה את קולה. ״טוב, אז אתם טועים כמו שזו טעות ללכת יחפים בכנסייה. לדברים יש תוצאות, ועוד לא ראינו אפילו חצי מהן.״ ידעתי שיש תוצאות. הן היו בכל מקום אף־על־פי שהשתדלתי לא לראות אותן.
״גברתי?״ לִינְק היה צריך לדעת לסתום את הפה כשאָמָה מַאֲפילָה. היא לפתה חזק יותר את החולצה של לִינְק וחרצה סדקים חדשים בהדפס של בּלַאק סָבָּאת שהוצמד אליה בגיהוץ. ״אתה, שתישאר קרוב לילד שלי. זורמות לך בִּפנים צרות עכשיו, ואני נורא מצטערת על זה. אבל זה מסוג הצרות שאולי ימנעו מטיפשים כמוכם להסתבך בעוד יותר צרות. אתה שומע מה שאני אומרת לך, וֶסְלִי ג׳פרסון לינקולן?״
לִינְק הנהן בפחד. ״כן, גברתי.״
הרמתי מבט אל אָמָה מהצד שלי בשולחן. היא לא הרפתה מאחיזתה בלִינְק, וגם לא היתה לה שום כוונה לעזוב אותי בזמן הקרוב. ״אָמָה, אל תדאגי כל־כך. זה רק היום הראשון של הלימודים.
בהשוואה לְמה שעבר עלינו זה שום דבר. זה לא כאילו יש בתיכון ג׳קסון תַּרְעוֹמִים או אִינְקוּבּוּסִים או שֵׁדים.״ לִינְק כחכח בגרונו. ״טוב, זה לא בדיוק נכון.״ הוא ניסה לחייך, אבל אָמָה רק פיתלה חזק יותר את החולצה שלו עד שהוא התרומם ממושב הכיסא. ״אַייי!״
״אתה חושב שזה מצחיק?״ הפעם לִינְק היה מספיק חכם כדי לסתום את הפה. אָמָה פנתה אלי. ״הייתי שם כשהשן הראשונה שלך נפלה כשנגסת בתפוח, וכשנפלו לך הגלגלים בדרבי בפָּיינְווּד. גזרתי קופסאות נעליים בשביל להכין דגמים וקישוטים ומרחתי קרם על מאות קַאפְּקֵייקְס של יום הולדת. לא אמרתי אפילו מילה כשאוסף המים שלך הלך והתאדה כמו שאמרתי שיקרה.״ ״לא, גברתי.״ זה היה נכון. אָמָה היתה הנוכחות הקבועה בחיי.
היא היתה לצִדי כשאמא שלי מתה, כמעט שנה וחצי קודם לכן, וכשאבא שלי כמעט איבד את שפיותו בגלל זה.
היא הרפתה מהחולצה שלי באותה פתאומיות שבה תפסה אותה, החליקה את הסינר שלה והנמיכה את קולה. לא ידעתי מה עורר את הסערה המסוימת הזאת, אבל זה חלף. אולי זה היה בגלל החוֹם. הוא השפיע על כולנו.
אָמָה הביטה החוצה דרך החלון, מבטה נישא מעלי ומעל לִינְק. ״הייתי פה, אִיתַן וֵייט. ואני אהיה פה כל זמן שאתה תהיה. כל זמן שאתה תצטרך אותי. אפילו לא רגע אחד פחות. אפילו לא רגע אחד יותר.״
מה זה היה אמור להביע? אָמָה מעולם לא דיברה איתי כך בעבר - כאילו יגיע יום שלא אהיה פה או שלא אהיה זקוק לה.
״אני יודע, אָמָה.״
״אתה תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה לא מפחד כמוני ממה שיקרה בהמשך.״ קולה היה שקט ונשמע כמעט כמו לחישה. ״הצלחנו לחזור בריאים ושלמים. זה מה שחשוב. עם כל השאר נצליח להסתדר.״
״זה לא כזה פשוט.״ אָמָה עדיין דיברה בשקט, כאילו אנחנו יושבים על הספסל הראשון בכנסייה. ״תשים לב. יש משהו, אפילו דבר אחד, שנראה אותו דבר מאז שחזרנו לגַטְלִין?״
לִינְק גירד את הראש והרים את קולו. ״גברתי, אם את דואגת לאִיתַן וללִינָה, אני מבטיח לך שכל עוד אני בסביבה, עם הכוח העל־טבעי שלי והכול, לא יקרה להם שום דבר.״ הוא כופף את זרועו בגאווה.
אָמָה נחרה בבוז. ״וֶסְלִי לינקולן. אתה לא יודע? אתה לא תוכל למנוע את הסוג של הדברים שאני מדברת עליהם, בדיוק כמו שלא תוכל למנוע שהשמים ייפלו.״
לגמתי מהשוקו וכמעט ירקתי הכול על השולחן. הוא היה מתוק מדי, והסוכר הציף לי את הגרון כמו סירופ נגד שיעול. הוא היה כמו הביצים שהיה להן טעם של כותנה, וכמו הדייסה שהיה לה טעם של חול.
הכול היה משובש היום, הכול וכולם. ״מה לא בסדר בשוקו, אָמָה?״
היא הנידה את הראש. ״אני לא יודעת, אִיתַן וֵייט. מה לא בסדר בפה שלך?״
הלוואי שידעתי.
אחרי שיצאנו מהבית והתיישבנו בגרוטאה, פניתי לאחור והעפתי מבט אחרון בנחלת וֵייט. אני לא יודע למה.
היא עמדה בחלון, בין הווילונות, וצפתה בי נוסע משם. ואלמלא ידעתי שזה לא יכול להיות, ואלמלא הכרתי את אָמָה, הייתי יכול להישבע שהיא בוכה.
