אמא פתחה את דלת הסלון בתנופה והכריזה, "בוקר טוב, אנה, הגיע הזמן לקחת תרופות." היא ניסתה לצעוד פנימה במרץ, כמו האחיות שראתה בסדרות בית־חולים, אבל היו כל־כך הרבה רהיטים בחדר, שהיא נאלצה לפלס את דרכה אלי. כשהגעתי לאירלנד שמונה שבועות קודם, לא הצלחתי לטפס במדרגות בגלל פיקת הברך הפרוקה, אז ההורים שלי הורידו מיטה אל "הסלון הייצוגי". שיהיה ברור לכולם, זה היה כבוד גדול: בנסיבות רגילות נתנו לנו להיכנס לחדר הזה רק בחג המולד. בשאר ימות השנה, כל פעילויות הפנאי המשפחתיות - צפייה בטלוויזיה, אכילת שוקולד, התקוטטויות - התקיימו במוסך הצפוף שעבר הסבה וזכה בתואר המכובד "חדר טלוויזיה". אבל כשהמיטה שלי הוצבה בסלון הייצוגי, לא היה לאן להעביר את שאר החפצים )ספות וכורסאות מצויצות(. כעת נראה החדר כמו חנות לרהיטים מוזלים, שבה נמחצות יחד מיליון ספות, כך שכמעט צריך לטפס עליהן כמו על סלעים בקו החוף.
"בואי נראה, ילדונת." אמא נועצה בגיליון נייר, לוח זמנים מפורט של כל התרופות שלי - אנטיביוטיות, אנטי־דלקתיות, אנטי־דיכאוניות, גלולות שינה, ויטמינים חזקים, משככי כאבים שגרמו תחושת ריחוף נעימה ביותר, ובן למשפחת הוואליום, שאותו שינעה למחבוא סודי.
כל החפיסות והבקבוקונים השונים עמדו על שולחן קטן ומגולף למשעי - כמה כלבי חרסינה, שאין שני לכיעורם, פינו את מקומם ונעצו בי כעת מבטים נוזפים מן הרצפה - אמא החלה לנבור בהם, להוציא קפסולות ולשפוך כדורים.
את מיטתי מיקמו במחשבה תחילה ליד החלון, כדי שאוכל להשקיף על החיים החולפים. אלא שלא יכולתי לעשות את זה: היה שם וילון רשת בלתי ניתן להזזה כחומת מתכת. שתבינו, הוא לא היה בלתי ניתן להזזה מבחינה פיזית, כי אם מבחינה חברתית: בפרברים של דבלין, הרמת וילונות הרשת כדי להיטיב לראות את "החיים החולפים" היא אמירה חברתית שוות ערך לצביעת חזית הבית במשבצות סקוטיות. חוץ מזה, לא היו שום חיים חולפים. חוץ מאשר... מבעד למחסום המרושת התחלתי להבחין באישה זקנה שעצרה ליד השער שלנו כמעט מדי יום, ונתנה לכלב שלה להשתין. לפעמים חשבתי שהכלב )טרייר שחור־לבן חמוד( בכלל לא רוצה להשתין, אבל נראה שהאישה מתעקשת.
"בסדר, ילדונת." לפני כל מה שקרה, אמא מעולם לא קראה לי "ילדונת". "קחי את זה." היא הטילה חופן כדורים לתוך פי והגישה לי כוס מים. בעצם היא היתה נחמדה מאוד, אבל חשדתי שהיא רק מעמידה פנים.
"אלוהים אדירים," אמר קול. זו היתה אחותי הלן, שחזרה הביתה ממשמרת לילה. היא עמדה בכניסה לסלון, הסתכלה על כל הציציות ואמרה, "איך את יכולה לסבול את זה?"
אנחנו חמש אחיות. הלן היא הצעירה בינינו ועדיין חיה עם ההורים, אף־ על־פי שהיא בת עשרים ותשע. למה לה לעזוב את הבית, היא שואלת לעתים קרובות, כשיש לה מגורים חינם, טלוויזיה בכבלים ונהג צמוד )אבא(. האוכל, היא מודה, הוא אכן בעיה, אבל את זה אפשר לעקוף.
"היי, מותק, חזרת," אמרה אמא. "איך היה בעבודה?"
אחרי כמה הסבות מקצועיות, הלן - ואני לא ממציאה, הלוואי שזו היתה המצאה - היא חוקרת פרטית. זה נשמע הרבה יותר מסוכן ומלהיב מכפי שזה באמת. היא מתעסקת בעיקר עם פשעי הצווארון הלבן ו"ענייני משפחה" - כלומר צריכה להשיג הוכחות לכך שגברים מנהלים רומנים. אותי זה היה מדכא מאוד, אבל היא טוענת שזה לא מפריע לה כי מאז ומתמיד היא ידעה שגברים הם נבלות.
היא מבלה המון זמן בישיבה בין שיחים רטובים עם מצלמות עם עדשות ארוכות טווח, בניסיון להשיג הוכחות מצולמות לבוגדים שיוצאים מקן האוהבים שלהם. היא יכולה להישאר במכונית הנחמדה, החמימה והיבשה שלה, אבל אז היא נוטה להירדם ולהחמיץ את היעד.
"אמא, אני לחוצה מאוד," אמרה. "יש סיכוי לקבל ואליום?"
"לא."
"הגרון שלי כואב נורא. זוועת עולם. אני הולכת למיטה." בגלל הישיבה המרובה בין שיחים לחים, הלן חוטפת הרבה כאבי גרון. "תכף אני אביא לך קצת גלידה, מותק," אמרה אמא. "תגידי, אני מתה לדעת, השגת את היעד?"
אמא מתה על העבודה של הלן, כמעט יותר מאשר על שלי, וזה אומר הרבה (בעיניה, הסמל המסחרי [TM של העבודה שלי הוא "הכי טובה בעולם"). מפעם לפעם, כשהלן משועממת או פוחדת מאוד, אמא אפילו הולכת איתה לעבודה; מה שמזכיר לי את "פרשת האישה הנעדרת". הלן היתה אמורה לחדור אל דירתה של האישה ולחפש רמזים (כרטיסי טיסה לריו וכדומה; בטח...), ואמא הצטרפה כי היא אוהבת לראות בתים של אנשים אחרים מבפנים. היא אומרת שזה מדהים עד כמה הבתים מלוכלכים כשאנשים לא מצפים לאורחים. זה מקל עליה מאוד לחיות בחור הלא־ממש־מצוחצח שלה. אבל היות שחייה החלו להידמות, ולו לזמן קצר, לדרמת פשע, אמא נסחפה ורצה אל דלת הדירה הנעולה כדי להפיל אותה עם הכתף, אף־על־פי - ואני מדגישה מאוד - שלהלן היה מפתח. ואמא ידעה שיש לה מפתח. הלן קיבלה אותו מאחותה של האישה הנעדרת, וכל מה שאמא קיבלה בתמורה לטרחה היה כתף מעוכה קשות.
"זה לא כמו בטלוויזיה," התלוננה לאחר־מכן, בעודה לשה את קצה זרועה. ואז, בתחילת השנה, מישהו ניסה להרוג את הלן. התגובה הכללית היתה לאו דווקא הלם מכך שדבר נורא כזה קרה, אלא תדהמה משום שהוא לא קרה קודם. זה כמובן לא היה באמת ניסיון חיסול. אלמונים זרקו אבן דרך חלון חדר הטלוויזיה במהלך פרק של "איסטאֶנדֶרס" - בטח אחד המתבגרים המקומיים שניסה לבטא רגשות ניכור צעירים, אך כעבור רגע אמא כבר דיברה בטלפון עם כולם, וסיפרה שמישהו "חשף שיניים" כדי שהלן "תרד מהפרשה". כיוון ש"הפרשה" היתה קטנה, חקירת הונאה משרדית שבה המעסיק ביקש מהלן להתקין מצלמה סמויה כדי לבדוק אם העובדים שלו סוחבים מחסניות דיו מהמדפסת, זה לא נשמע סביר במיוחד. אבל מי אני שאשבית את השמחה? וזה מה שהייתי עושה: הן כל־כך דרמטיות שהן חשבו שזה מסעיר. אבא לא חשב ככה, ורק מפני שהוא זה שנאלץ לטאטא את כל שברי הזכוכית ולהדביק שקית ניילון על החור עד שהזגג הגיע, בערך חצי שנה לאחר־מכן. (אני חושדת שאמא והלן חיות בעולם דמיוני שבו, הן חושבות, מישהו יגיע ויהפוך את חייהן לסדרת טלוויזיה מצליחה. שבה, מיותר לציין, הן ישחקו את עצמן.)
"כן, תפסתי אותו. בול! אני הולכת למיטה." אבל במקום זה היא התמתחה על אחת הספות. "האיש ראה אותי מצלמת אותו בין השיחים."
ידה של אמא התרוממה אל פיה, כמו בטלוויזיה, כשרוצים להפגין חרדה. "אל דאגה," אמרה הלן. "פטפטנו קצת. הוא ביקש את הטלפון שלי. אידיוט," הוסיפה בבוז צורב.
זה העניין עם הלן: היא יפה מאוד. גברים, אפילו כאלה שהיא מרגלת אחריהם בשם נשותיהם, נשבים בקסמיה. מלבד העובדה שאני מבוגרת ממנה בשלוש שנים, היא ואני דומות מאוד: אנחנו נמוכות עם שיער ארוך כהה ופרצוף כמעט זהה. לפעמים אמא מתבלבלת בינינו, במיוחד כשהיא לא מרכיבה משקפיים. אבל בניגוד אלי, להלן יש כוח משיכה מופלא. היא פועלת על תדר ייחודי לחלוטין, שמהפנט גברים. אולי על־פי העיקרון של שריקה שרק כלבים שומעים. כשגברים פוגשים את שתינו יחד, הבלבול ניכר על פניהם. אפשר ממש לראות אותם חושבים: אתן נראות אותו הדבר, אבל ההלן הזאת כישפה אותי, בעוד שאנה היא מין... לא שזה מועיל לגברים האלה. הלן מתפארת בזה שהיא מעולם לא התאהבה, ואני מאמינה לה. רגשנות לא מזיזה לה, והיא סולדת מכולם ומהכול.
אפילו מלוּק, החבר של רייצ'ל - טוב, עכשיו הוא הארוס שלה. לוק כהה וסקסי ומלא טסטוסטרון עד כדי כך שאני חוששת להישאר איתו לבד. זאת אומרת, הוא אדם מקסים, באמת, פשוט מקסים, אבל אתם יודעים... הוא גבר בכל רמ"ח איבריו. הוא מושך ודוחה אותי בעת ובעונה אחת, אם זה נשמע הגיוני; וכולם - אפילו אמא - הייתי אומרת אפילו אבא - נמשכים אליו מינית. אבל לא הלן.
פתאום אמא תפסה אותי ביד - הבריאה, למרבה המזל - וסיננה בקול פועם מהתרגשות, "תראי! זאת אנג'לה קילפֶדֶר השמחה. עם החברה השמחה שלה! היא בטח באה הביתה לביקור!"
אנג'לה קילפדר היא היצור האקזוטי ביותר שהרחוב שלנו ידע אי־פעם. טוב, זה לא ממש נכון - המשפחה שלי הרבה יותר דרמטית עם כל הנישואים ההרוסים וניסיונות ההתאבדות וההתמכרויות לסמים והלן, אבל אמא רואה באנג'לה קילפדר את אמת המידה האולטימטיבית: עד כמה שהבנות שלה גרועות, לפחות הן לא לסביות שמתנשקות נשיקות צרפתיות עם החברות שלהן תחת כל עץ רענן בפרברים.
(הלן עבדה פעם עם בחור הודי שאמר בטעות "שמחים" במקום "עליזים". זה תפס כל־כך, שכמעט כל מי שאני מכירה - כולל החברים העליזים שלי - מתייחס היום להומואים בכינוי "שמחים". ותמיד במבטא הודי. המסקנה המתבקשת היא שלסביות הן "שמחות", גם זה במבטא הודי.)
אמא הצמידה עין אחת לרווח שבין הקיר לווילון הרשת. "אני לא רואה, תני לי את המשקפת שלך," ציוותה על הלן, וזו שלפה אותה מתרמילה בבהילות - אך לשימושה האישי בלבד. הדבר גרר מאבק קצר אך עז. "היא תלך," התחננה אמא. "תני לי לראות."
"אם תבטיחי שתיתני לי ואליום, תקבלי את מתת הראייה למרחק." זו היתה דילמה, אבל אמא עשתה את הדבר הנכון.
"את יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה," הכריזה בגאווה. "אני אמא שלך, וזה יהיה חסר אחריות מצדי."
"איך שאת רוצה," אמרה הלן, הביטה מבעד למשקפת ומלמלה, "אלוהים, תראו מה זה!" ואז, "אני לא מאמינה! בחיי! מה הן מנסות לעשות? כריתת שקדים?"
ואז אמא זינקה מהספה וניסתה לחטוף את המשקפת, והן נאבקו כמו ילדות קטנות, והפסיקו רק כשנתקלו ביד שלי, זאת עם הציפורניים החסרות, וצווחת הכאב שלי החזירה אותן למוטב.
