העי"ג

1
שעת המכשפות

סופי לא הצליחה להירדם.

קרן אור ירח זוהרת חדרה מבעד לחריץ בווילונות. היא האירה על הכרית שלה.

שאר הילדים באולם השינה נרדמו מזמן.

סופי עצמה את עיניה ושכבה ללא ניע. היא ניסתה ככל יכולתה לשקוע בשינה.

ללא הועיל. קרן אור הירח פילחה את החדר כלהב של כסף ונחתה על פניה.

הבית היה דומם. שום קול לא עלה מן הקומה התחתונה. גם צעדים לא נשמעו מהקומה שמעל.

מאחורי הווילון היה החלון פתוח לרווחה, אבל איש לא הילך על המדרכה בחוץ. מכוניות לא נסעו ברחוב. אף קול, ולו הקל שבקלים, לא נשמע. סופי לא ידעה מימיה שקט שכזה.

אולי, אמרה לעצמה, זאת השעה שמכנים "שעת המכשפות".

מישהו לחש פעם באוזנה ששעת המכשפות היא אותו רגע מיוחד באמצע הלילה, שבו שרויים כל הילדים וכל הגדולים בשינה עמוקה־עמוקה, וכל הדברים החשוכים בוקעים מאופל מחבואם ונהנים מהעולם ללא כל הפרעה.

קרן הירח על הכרית של סופי היתה בוהקת מתמיד. סופי החליטה לקום ממיטתה ולסגור היטב את הווילונות.

מי שנתפס מחוץ למיטה בשעות החשכה, נענש. גם אם יגיד שרק הלך לבית השימוש, יענישו אותו בכל זאת. אבל עכשיו לא היה איש בחוץ; סופי היתה משוכנעת בכך.

היא הושיטה את ידה אל המשקפיים שלה, שנחו על הכיסא שליד מיטתה. אלה היו משקפיים עם מסגרת פלדה ועדשות עבות מאוד, ובלעדיהם כמעט לא ראתה דבר. היא הרכיבה אותם, גלשה מתוך מיטתה וניגשה לחלון על קצות האצבעות.

סופי היססה כשהגיעה לווילונות. היא השתוקקה להיכנס מאחוריהם, לרכון החוצה ולראות איך נראה העולם עכשיו, כששעת המכשפות התקרבה.

היא האזינה שוב. מכל עבר שררה דממת מוות.

התשוקה להציץ החוצה התחזקה, עד שלא הצליחה להתגבר עליה. היא צללה בזריזות מתחת לווילונות ורכנה מבעד לחלון.

הרחוב הכפרי, שהכירה טוב כל כך, נראה שונה לחלוטין באור הירח. הבתים נִדמו מטים לנפול ומעוקמים כבתים בסיפורי מעשיות. הכול היה חיוור, רפאי ולבן כחלב.

היא הבחינה בחנות של גברת רנס מעבר לרחוב. שם אפשר לקנות כפתורים וצמר וחתיכות גומי. היא לא נראתה אמיתית. גם בה היה משהו מעורפל ומסתורי.

סופי הניחה למבטה לשוטט הלאה והלאה לאורך הרחוב.

פתאום קפאה במקומה. משהו התקדם ברחוב, מעברו האחר.

זה היה משהו שחור...

משהו גבוה ושחור...

משהו גבוה מאוד ושחור מאוד ודק מאוד.

2
מי?

זה לא היה בן אדם. זה פשוט לא ייתכן. הוא היה גבוה פי ארבעה מהאדם הגבוה ביותר — גבוה עד כדי כך שראשו התנשא מעל החלונות של הקומות העליונות. סופי פתחה את פיה לצעוק, אבל שום קול לא נשמע. הגרון שלה, כמו כל גופה, קפא מבהלה.

כן, זאת ללא ספק היתה שעת המכשפות.

הדמות השחורה הגבוהה התקדמה לעברה. היא נצמדה לבתים מעברו האחר של הרחוב ונחבאה בין הצללים שאליהם לא הגיע אור הירח.

הדמות התקרבה והתקרבה. אבל תנועתה לא היתה רציפה. מדי פעם נעצרה, ואז המשיכה לנוע, ושוב נעצרה. מה, לעזאזל, היא עושה שם?

אהה, עכשיו יכלה סופי לראות מה היצור עושה. הוא נעמד לפני כל אחד מהבתים. הוא עצר והציץ לתוך חלונות הקומה העליונה. למעשה, היה עליו להתכופף כדי להסתכל פנימה. כן, הוא היה גבוה עד כדי כך.

הוא עצר והציץ. אז המשיך אל הבית הבא ושוב נעצר והציץ פנימה. כך עשה ליד כל בית ובית לאורך הרחוב. עכשיו כבר התקרב, וסופי יכלה לראות אותו בבירור רב יותר. לאחר התבוננות מדוקדקת החליטה שהוא חייב להיות סוג של אדם. לא היה לה ספק שאין מדובר בבן אנוֹש. אבל הוא בהחלט היה אדם.

אדם ענקי, אולי.

סופי לטשה עיניים אל הרחוב הערפילי המואר באור ירח. הענק (אם אכן זה מה שהיה) לבש גלימה ארוכה שחורה.

ביד אחת אחז במה שנראה חצוצרה ארוכה ודקה.

בידו האחרת נשא מזוודה גדולה.

עכשיו נעצר הענק בדיוק לפני ביתם של האדון והגברת גוצ׳י. למשפחת גוצ׳י היתה חנות ירקות באמצע הרחוב, והם עצמם גרו בקומה שמעל החנות. חדר השינה של שני ילדי משפחת גוצ׳י היה בקומה העליונה, בחזית הבית. סופי ידעה זאת.

הענק הציץ מבעד לחלון לתוך החדר שמייקל וג׳יין גוצ׳י ישנו בו. מעבר לרחוב צפתה בו סופי ועצרה את נשימתה.

היא ראתה שהענק פוסע צעד אחד לאחור ומניח את המזוודה על המדרכה. הוא התכופף ופתח את המזוודה. הוא הוציא משהו מתוכה, משהו שנראה כמו צנצנת זכוכית; מאלה הרבועות עם המכסה המתברג. הוא פתח את המכסה ושפך את תוכן הצנצנת לתוך החפץ הארוך דמוי החצוצרה.

סופי צפתה בו, רועדת.

היא ראתה שהענק מזדקף ותוקע את החצוצרה בתוך חלונו הפתוח של החדר שבו ישנו ילדי משפחת גוצ׳י. היא ראתה את הענק שואף אוויר ופוּוּוּ, נושף לתוך החצוצרה.

שום קול לא נשמע, אבל היה ברור לסופי שהדבר שהיה בתוך הצנצנת מועף עכשיו מתוך החצוצרה לתוך חדרם של הילדים.

מה יכול להיות הדבר הזה?

כאשר הענק שלף את החצוצרה מתוך החלון והתכופף להרים את המזוודה, הוא הפנה במקרה את ראשו והעיף מבט אל מעבר לרחוב.

באור הירח הספיקה סופי להבחין בחטף בפנים ארוכות, חיוורות וקמוטות ובאוזניים עצומות. האף היה חד כסכין, מעל האף היו שתי עיניים מבריקות, והעיניים הביטו היישר אל סופי. היה בהן משהו זדוני, שדוני.

סופי פלטה זעקת בהלה ונמלטה מן החלון. היא חצתה את אולם השינה בריצה, זינקה לתוך המיטה שלה והתחבאה מתחת לשמיכה.

ושם רבצה, דוממת כעכבר, וכל גופה אחוז צמרמורת.