סבתא רחל
“בית אבות! צריך למצוא לה בית אבות!״ דוד יורם מכריז בביטחון.
יש לנו מסורת משפחתית: בשבת הראשונה בכל חודש כולנו מגיעים לבקר את סבתא בבית שלה ברחובות. סבתא גרה בבית ישן, מוקף עצי פרי ברחוב הצנחנים, שם אבא ודוד יורם נולדו וגדלו. היא מחכה ליום הזה, מתרוצצת וטורחת, מוציאה עוד ועוד תבשילים ופינוקים. סבתא רוצה לשמוע הכול מהכול: מה חדש? איך הולך לכולם בעבודה? בגן? בבית הספר? מה התוכניות לעתיד?
המפגשים המשפחתיים שלנו הם כמו טלנובלה, גם אם מחסירים כמה פרקים זה לא נורא כי שום דבר לא באמת משתנה.
דוד יורם, עם הכרס הקטנה, נזרק על הספה מול ערוץ הספורט. סווטה אשתו מתרוצצת אחרי בועז ועומר, התאומים שלהם בני השנתיים, ונוזפת בהם ברוסית. אימא יוצאת לעבוד בגינה, איתמר, אחי הקטן, “עוזר״ לה, אבא בוחר ספר ומתרווח בכורסה שבפינת הספרייה של סבא נוח, זיכרונו לברכה, ואני עוזרת לסבתא לפנות מהשולחן.
השבת הזו סבתא מתעניינת בי במיוחד - ארבעה חודשים טיילתי בדרום אמריקה ולא התראינו. אני כל כך התגעגעתי אליה ויש לי המון מה לספר ולהראות, אבל במפגש המיני־המוני הזה אי אפשר באמת לדבר ולשתף מהלב.
“מה חדש אצלך, סבתא?״ אני שואלת אותה במטבח, “מה יכול להיות חדש אצלי? הכול אותו הדבר... מזדקנים״, היא משיבה בפנים נפולות. סבא נוח נפטר לפני ארבע שנים, ומאז סבתא מזניחה את עצמה... את הכלים המלוכלכים במדיח אנחנו ממשיכות לסדר בשתיקה. לפתע היא מסתכלת עליי ואומרת: “את יודעת שאת מאוד יפה גילי׳נקה?... כולם יפים כשהם צעירים אבל את יפה במיוחד״.
סבתא אוהבת להחמיא לי, בעיניה אני התגלמות השלמות, היא קוראת לי דוגמנית... אני?! עם המטר שישים שלי, העיניים החומות והשיער הסורר? זה משעשע אותי אבל אני גם מתענגת על המחמאות. כשאנחנו לבד היא תמיד שואלת אם יש לי מישהו. הנושא הזה מאוד מטריד אותה, אותי קצת פחות. אני עונה בשלילה והיא לא מבינה איך זה יכול להיות, “בטח הרבה רוצים אותך, אבל זה עוד יגיע, לא לדאוג, כל דבר בעיתו...״ אני מחייכת, היא מחבקת אותי ואומרת שהיא עייפה. סבתא עולה לנוח בחדרה ושאר המשפחה יוצאת לחצר כמו תמיד.
“בית אבות! צריך למצוא לה בית אבות!״ אני שומעת את דוד יורם קובע בביטחון בעודי משחקת עם התאומים בדשא. “בית אבות נשמע נורא״, משיב לו אבא, “אימא במצב מצוין. אם כבר אז דיור מוגן לגיל הזהב, שתהיה לה קצת יותר חברה״.
“זה אותו דבר״, משיב לו דוד יורם, “רק שהמחיר כפול, בדיוק כמו ההבדל בין חביתה לאומלט״, הוא מוסיף בצחוק מלגלג.
כולם יודעים שיורם, שעד לא מזמן עוד גר בבית של סבתא בתור רווק שקצת עבר זמנו, זומם לחזור אליו עם סווטה הכלה שהביא מאוקראינה (בדיחה פנימית שלנו - הוא הכיר אותה בארץ חודש אחרי שעלתה).
אבא שותק ואני בניגוד להרגלי לא יכולה לשתוק יותר. במיוחד כשמדובר בסבתא רחל המדהימה שלי, סבתא שכולה טוב ונתינה, סבתא שהיא תמיד אוזן קשבת בשבילי, מלאה עצות טובות וחוכמת חיים. בהחלטה של רגע אני מגיעה “לשולחן המבוגרים״ נחושה ועדיין מתנשפת ממשחק התופסת עם התאומים. “סבתא לא עוברת לשום בית אבות וגם לא לדיור מוגן״, אני מכריזה בטון החלטי. כל המבטים ההמומים מופנים אליי. “נכון, היא קצת לבד אבל זה רק אומר שאנחנו צריכים לבלות איתה יותר זמן״, אני ממשיכה באותו קו ומבחינה בחיוכים מלאי הגאווה של ההורים שלי המדרבנים אותי להמשיך. “יורם, בכל יום שבת מוקדם בבוקר אתה לוקח את הקטנטנים להסתובב במדשאות של מכון ויצמן כדי שסווטה תוכל להמשיך לישון. למה שלא תעברו בדרך אצל סבתא ותכינו יחד ארוחת בוקר?״ דוד יורם נראה מבולבל ואני ממשיכה בשלי. “אבא, אתה מתלונן תמיד שאף אחד לא מעוניין לבוא איתך להצגות תיאטרון. למה שלא תקנה מנוי זוגי להצגות עם סבתא?״ אבא בניגוד ליורם משיב מייד: “רעיון מצוין, גילי״, ומסתכל על אימא במבט מרוצה. “ואני אבקר את סבתא כל שבוע ואלמד אותה להתחבר לרשתות חברתיות ולאתרי היכרויות כדי שגם בשאר השבוע היא לא תהיה לבד״. דממה בשולחן, אפילו המבט המרוצה של אבא נהפך למבולבל, ודוד יורם נראה כעומד להתעלף. לא נראה שמישהו מהסובבים מתכוון לשבור את הדממה המביכה, אולי קצת הגזמתי, אני חושבת לעצמי ומורידה קצת את טון הדיבור: “גם לי מוזר לחשוב על סבתא עם גבר אחר מאשר סבא אבל אנחנו לא באמת רוצים שהיא תישאר לבד, נכון? היא בסך הכול בת 72, נראית טוב, בעלת חוש הומור מצוין, מפולפלת ויש לה עוד הרבה שנים טובות לפניה. חוץ מזה, עברו כבר ארבע שנים ועם כל הצער שבדבר, בהחלט הגיע הזמן להמשיך הלאה״.
לפני שמישהו מספיק להגיב, סבתא מופיעה בחלוק החום המפורסם שלה, משפשפת את עיניה ומתנצלת כרגיל על כך שהיא פרשה למנוחת צוהריים. היא פונה אליי בחיוך רחב: “גילי׳נקה, לי ולך יש כל כך הרבה להשלים אחת־על־אחת״.
“בטח, סבתא. מה דעתך על מחר אחר הצוהריים?״
“את יודעת שאת תמיד מוזמנת. תביאי איתך את אלבום התמונות של דרום אמריקה, אני רוצה לראות ולשמוע הכול״.
“סבתא, היום כבר לא צריך אלבומי תמונות. הכול נמצא בפייסבוק. מחר נפתח לך יחד פרופיל ותוכלי לראות את כל התמונות של כולם״.
אבא מצטרף לשיחה כממהר למלא את חלקו בהסכם: “אימא, מה דעתך שנלך יחד להצגה בשבוע הבא?״
סבתא נראית זורחת מאושר ומשיבה לו: “בוודאי, רפי׳לה, אני אשמח. באמת לא הייתי בתיאטרון מאז שסבא נפטר״.
דוד יורם מבין שהגיע תורו בסבב, הוא מביט לעבר סבתא ומכריז: “אימא, שבת הבאה אני מגיע עם הילדים לארוחת בוקר״. סבתא מסתכלת על כולנו ושואלת: “הכול בסדר? אני גוססת ולא מספרים לי? אם הייתי יודעת שזו קבלת הפנים לאחר מנוחת הצוהריים, הייתי פורשת לנוח כל פעם שאתם כאן״, היא מתלוצצת וכולנו צוחקים.
