"אילו ידעתי מה צפוי לאנשים האלה, הייתי בוודאי נוהג אחרת, אבל לא ידענו כלום. היתה לי סמכות להשאיר את הרכבת בתחנה ולדרוש שיורידו ממנה את כל הנוסעים... אבל אף פעם לא היתה שום בעיה בגלגלים של רכבות היהודים."
קלאס לוב, בן 24 בפרוץ המלחמה
"אחרי המלחמה שמעתי אנשים אומרים: 'לא ידענו.' אבל איך ייתכן שהם לא ידעו כאשר ילדים קטנים כמונו כבר הבינו אז שיש להם [ליהודים] סיבה טובה להיות מבוהלים ואבלים?"
נל הוברס–קורט, בת 12 בפרוץ המלחמה
"יכולתי בקלות לקחת את הפאה [הנוכרית, של השכנה הדתייה האהובה] ולהביא לה אותה... אבל המוטו של אבי היה: 'שב בבית ואל תתערב.' גברת ניווח יצאה לטרנספורט בלי הפאה שלה."
רולף ארנולדי, בן 11 בפרוץ המלחמה
עדויות ספורות אלה משקפות אך מעט מקשת הרגשות המהדהדים עדיין בסדר היום הציבורי בהולנד. שנים-עשר המרואיינים בספר אינם מדגם מייצג של "ההולנדים במלחמת העולם השנייה", אלא נציגים של הרוב הגדול, של "העומדים מנגד". רובם היו ילדים בתקופת המלחמה. הזיכרונות שהודחקו עולים במלוא עוצמתם. מה עושים איתם?
אנה טימרמן משתתפת בפרויקט בינלאומי שכותרתו "עדי ראייה לרדיפות היהודים", שיזם מוזיאון השואה בוושינגטון: ראיונות עם מאות אנשים על מעורבותם האישית בגירוש היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. המחברת בחרה לפרסם מתוכם את הראיונות החושפניים ביותר שאספה בקהילות שונות בהולנד.
